עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ-ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאיעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > היסטוריה של תקופת המשנה והתלמודעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > שליטים וממלכות בארץ ישראל > תקופת הממלכות ההלניסטיות > בית חשמונאי
יד יצחק בן-צביכתר הוצאה לאור


תקציר
על יחסי הכוחות בין אנשי-הצבא הסלוקיים לאנשיו של יהודה המקבי בימי המרד, ועל הנחישות והלהט הדתי של הלוחמים שהביאו להצלחת המרד.



המרד : יחסי הכוחות והגורמים שהביאו להצלחת המרד


מקורות הצבא הסלוקי

בזמנו של אנטיוכוס אפיפנס היתה עדיין ממלכת בית סלוקוס המעצמה בעלת הפוטנציאל הצבאי הגדול ביותר במזרח ההלניסטי; רק במאמץ מיוחד יכלה המעצמה היריבה, התלמית, להעמיד כוח בשדות-הקרב המכריעים שישתווה פחות או יותר לכוח הצבאי הסלוקי. לא נודעו מספרים בדוקים לא על גודל האוכלוסיה של הממלכה הסלוקית בכלל ולא על מספריה של האוכלוסיה המוקדונית-היוונית ואחוזה בתוך האוכלוסיה הכללית של הממלכה. מלכי בית סלוקוס לא גייסו כמעט לצבאם את האוכלוסיה המקומית המזרחית של סוריה. חיל-הרגלים הכבד, הפלנקס המוקדונית המסורתית שהיתה עיקר משענתם של הסלוקים, מורכב היה בראש-וראשונה מן המתיישבים הצבאיים המוקדונים-היוונים שבתוך ממלכתם ומשכירים שגויסו בעולם היווני. במיוחד היתה חשובה ההתיישבות המוקדונית-היוונית בצפון סוריה. בתחומה של ארץ-ישראל עצמה יש להצביע על סמריה כעל מקור כוח-אדם לצבא הסלוקי וכן על ערים מסוימות שבעבר-הירדן המזרחי וגם על ערי-החוף. אך ללא ספק שימשו גם בימי אנטיוכוס אפיפנס שכירים שונים מן העולם היווני. בין המפקדים הגבוהים והנציבים של קוילה-סוריה ופיניקיה היו איטולים, וכן אנשים מן הפלופונס (כמו העיר דימה שבאכאיה), וכן היו יחידות שלמות שהורכבו משכירים בני ארצות מסוימות, מיסים, בני קפריסין, ופרשים תרכיים מופיעים יחד עם גורגיאס בקרבות באדום לאחר טיהור המקדש.

הצבא הסלוקי

במקורות באו מספרים גבוהים ביותר של אנשי-הצבא הסלוקיים, שלקחו חלק במערכה נגד היהודים. על שני הנסיונות הראשונים של הממלכה הסלוקית לדכא את המרידה, מסעותיהם של אפולוניוס וסירון, אין מקבים א מוסר מספרים (מקבים ב אינו דן במאורעות אלה). על אפולוניוס שאסף צבא גדול משומרון וביחס לסירון נאמר רק שאנשי יהודה מעטים היו לעומת הרבים שהיו עם סירון (מקבים א ג טז-יח). מספרים מפורשים באו במקבים א רק ביחס למסע השלישי בהנהגתו של תלמי בן דורימנס: ארבעים-אלף רגלים ושבעת-אלפים פרשים (מקבים ב ח ט מזכיר כאן רק עשרים-אלף איש). במסע- המלחמה הראשון של ליסיאס לקחו חלק לפי מקבים א (ד כח) שישים-אלף רגלום וחמשת-אלפים פרשים, ואילו במסע ליסיאס השני לקחו חלק, לפי אותו מקור (ו ל), מאה-אלף רגלים, עשרים-אלף פרשים ושלושים ושניים פילים. מקבים ב יא ב נוקב במספר שמונים-אלף ביחס למסע ליסיאס הראשון ; בהסתערות של היהודים ליד בית-צור נהרגו אחד-עשר אלף רגלים של האויב ואלף ושש-מאות מפרשיו ; אשר למסע ליסיאס השני נמנים במקבים ב יג א על מאה ועשרה אלף רגלים וחמשת-אלפים ושלוש-מאות פרשים, עשרים ושניים פילים ושלוש-מאות מרכבות מלחמה מצוידות בחרמשים. בפיקודו של בקכידס בקרב נגד יהודה המקבי במערכת אלעשה היו עשרים-אלף רגלים ואלפיים פרשים. רובם המכריע של מספרים אלה נראים מופרזים מאוד ביחס לפוטנציאל הצבאי של הממלכה הסלוקית, כפי שעולה ממקורות אחרים. מספר אנשי-הצבא הסלוקים המובא בספר מקבים א ביחס למסע ליסיאס השני - מאה עשרים אלף אנשי-צבא - עולה בהרבה על מספרי הצבאות שהטיל בשעתו אנטיוכוס השלישי למערכות המכריעות של ימי מלכותו, למערכת רפיח נגד תלמי הרביעי (שנת 217 לפני-הספירה) ולמערכת מגנסיה נגד הרומאים (שנת 189 לפני-הספירה), ועוד יותר על הצבא שריכז אנטיוכוס אפיפנס למסדר של דפני (שנת 166 לפני-הספירה). מן המספרים שהובאו לעיל נשמע ריאלי רק המספר הקשור במלחמתו של בקכידס נגד יהודה המקבי. נשווה אפוא את המספרים של הצבא הסלוקי במערכות יהודה, לפי ספרי המקבים, עם הנתונים האחרים על הצבא הסלוקי, המתקבלים בעיקר מן המסורת הפוליבינית שעניינה בשלוש ההזדמנויות הבולטות שמנינו. במסדר של דפני, שהתקיים בפרוס המערכות ביהודה (פוליביוס, ל, 25 = לא, 3), השתתפו עשרים-אלף איש מזוינים ומאומנים לפי מתכונת הפלנקס המוקדוניות; יש להוסיף לאלה חמשת-אלפים אנשי-צבא נבחרים ומזוינים כדרך הלגיונות הרומיים. שוב כמו במערכות נגד יהודה המקבי מופיעים כאן חיילים מיסים ותרכים (חמשת-אלפים מיסים ושלושת-אלפים תרכים). אך גם כאן עולה השאלה אם הללו היו שכירים תרכים ומיסים שבאו במישרין מתרכיה או ממיסיה או שהיו אלה אנשי-צבא שבאו מתוך ההתיישבות הצבאית בתוך הממלכה הסלוקית גופא. בצדם נמנים שלושת-אלפים קיליקים שהיו חיל רגלים קל וכן אנשי-צבא גלטים. חיל-הפרשים של אנטיוכוס, שעבר בסך באנטיוכיה, מגוון היה לפי הרכבו, ובלטו בו אלף פרשים מדים, ונוספו עליהם מרכבות מלחמה. בסך-הכל מנה הצבא שעבר בדפני יותר מחמישים-אלף איש ; לפיכך אפשר להגיד שחיל-הרגלים כבד הזיון היה לא פחות ממחצית הכוח.

בקרב רפיח התקרב הצבא הסלוקי למספר של שבעים-אלף איש. בסיכומו של פוליביוס (ה, 79) נאמר שהרגלים מנו שישים ושניים אלף חיילים, ששת-אלפים פרשים ומאה ושניים פילים. מתוך אלה ציין פוליביוס שהפלנקס הסלוקית מנתה עשרים-אלף איש. אולם בצד זה הוא מנה גם כוח של עשרת-אלפים אנשי-צבא נבחרים מכל הממלכה שמזוינים היו כדרך המוקדונים (רובם ארגירספידים - בעלי מגיני כסף) וחמשת-אלפים שכירים. הצבא הסלוקי כלל גם חיל רגלי קל זיון ויחידות מיוחדות שהיו מורכבות ממדים ועמים איראנים אחרים, קשתים וקלעים פרסים, אנשי-צבא כרתים וערבים.

צבא סלוקי גדול הוטל גם לקרב המכריע נגד הרומאים במערכת מגנסיה, שבעים ושניים אלף איש. המספרים הגבוהים ביותר של אנשי-צבא סלוקים מתייחסים למאמץ הכולל האחרון של הממלכה, מסעו של אנטיוכוס השביעי נגד הפרתים. לפי המקור העיקרי מנה צבאו של אנטיוכוס שמונים-אלף לוחמים (יוסטינוס, לח, 10, 2). כל המספרים האלה, הקשורים במאמצים הגדולים ביותר של הממלכה נגד המעצמות העוינות או במסדר של דפני, קטנים בהרבה, למשל, מן המספרים הנקובים בספרי המקבים בהקשר של מסע ליסיאס השני. לפיכך אין אפשרות אחרת אלא לפסול את מהימנותם של מספרים אלה ולהתייחס אליהם כאל גוזמאות השגורות בהיסטוריוגראפיה העתיקה בכלל, לבד מכמה מקורות יוצאים מן הכלל.

הצבא היהודי

ומה ביחס למספרי הצבא היהודי בשלבי המרד הראשונים ? לרשותו של יהודה עמד תחילה רק חלק מן הפוטנציאל הצבאי של היישוב החקלאי של יהודה המצומצמת והפלכים המיושבים יהודים סמוך ליהודה. עם ההצלחות הראשונות הועמד פוטנציאל זה בצורה מעמיקה יותר לרשותו. ביחס לקרבות הראשונים של יהודה המקבי (נגד אפולוניוס וסירון) לא נמסרו מספרים, לא במה שנוגע לצבא יהודה ולא במה שנוגע לצבא האויב. אך נאמר שלהתמודדות עם צבא סירון בא יהודה בצבא קטן ושהמלחמה היתה מלחמת מעטים נגד רבים (מקבים א ג טז-יט). לראשונה נזכר מספר - מספר שיחזור עוד כמה פעמים - של שלושת-אלפים אנשי-צבא בפיקודו של יהודה המקבי בהקשר של המלחמה נגד צבא גורגיאס וניקנור במערכת אמאוס (מקבים א ד ו) ; וגם לאלה לא היו די מגינים וחרבות שיספקו את צורכיהם (לפי מקבים ב ח א היה סך-כל הצבא היהודי באותו זמן ששת-אלפים איש). הניצחון המזהיר ליד אמאוס הגביר את שליטתו של יהודה המקבי על חלקים גדולים של ארץ יהודה וגרם לגידול מקורות כוח-האדם שעמדו לרשותו. בעת מסע ליסיאס הראשון היו כבר ליהודה עשרת-אלפים חיילים (מקבים א ד כט) ומספר זה אף עלה לאחר טיהור המקדש והשתלטות יהודה המקבי על ירושלים ; נאמר שיהודה המקבי עצמו נטל אתו למסע-המלחמה לגלעד שמונת-אלפים איש, שמעון אחיו עמד בראש שלושת-אלפים לוחמים במסע-המלחמה שלו לגליל ; באותו זמן עצמו נשאר כוח ניכר של לוחמים ביהודה עצמה בפיקודם של יוסף בן זכריה ועזריה. על מספרם של אנשי-הצבא היהודים בקרב בית-זכריה לא נודע. גם בקרב ליד אדסה נגד ניקנור (שנת 161 לפני-הספירה) חוזר במקבים א המספר שלושת-אלפים (ז מ), ממש כמו במערכת אמאוס שלפני-כן ובקרב האחרון של יהודה המקבי, במערכת אלעשה, לאחר-מכן. על צבאות יהודיים גדולים נודע רק בסוף ימי יונתן (ארבעים-אלף איש - מקבים א יב מא), ובימי שמעון במלחמתו נגד צבא קנדביוס (עשרים-אלף איש - מקבים א טז ד). צבאות גדולים אלה היו ביטוי להתעצמותה של יהודה בימי יונתן ושמעון, כשהם יכלו כבר למצות את מלוא הפוטנציאל של ארץ-ישראל היהודית וכשעמדו לרשותם דפוסי התארגנות שאפשרו להפעיל כוחות צבאיים ניכרים גם במרחק מן הבסיסים המקוריים של יהודה. גם התקדמותה של יהודה בציוד ובנשק היתה ללא ספק רבה במשך השנים שחלפו והיא שינתה מן הקצה אל הקצה את המצב ששרר בימי הקרבות הראשונים של יהודה המקבי, כשלא יכול היה לספק מגינים וחרבות בכמות מספקת גם לשלושת-אלפים הלוחמים שניצחו בקרב אמאוס.

יחסי הכוחות

בסיכומו של דבר, אין לקבל כלל את דברי המקורות על יחסי המספרים שבין הצבא הסלוקי והצבא היהודי במערכות המרד עד מותו של יהודה המקבי. ודאי שהפוטנציאל הצבאי הסלוקי היה גדול בהרבה גם מבחינת כוח-האדם, גם מבחינת היתרון בכלי-נשק, בציוד, בניסיון הקרבי ובתשתית מן הפוטנציאל הצבאי היהודי. אך מלוא הפוטנציאל הזה לא יכול היה להיות מנוצל בחזית היהודית, כיוון שמחציתו לפחות של כוח זה נמצאה בפיקודו האישי של אנטיוכוס אפיפנס שפעל במזרחה של הממלכה. גם לאחר-מכן, עם עלייתו של המלך דמטריוס הראשון על כס-המלוכה (שנת 162 לפני-הספירה), היה חלק ניכר מכוחות הממלכה עסוק בדיכוי המרידה של טימרכוס, השליט בפחוות המזרחיות. עם זאת, ברור שגם בהטלתם של כוחות המחצית המערבית של צבא המלכות לחזית יהודה היה כדי להקנות עליונות צבאית לסלוקים ; בריכוזם של עשרים-אלף אנשי-צבא סלוקים היה כדי להעניק יתרון מספרי וסיכוי ברור לניצחון בשדה-הקרב עצמו בימיו של יהודה המקבי. פחות ברור הוא אם יתרון זה הספיק כדי לעקור כליל את ההתנגדות היהודית, כמו בימי הקיסרות הרומית. הסלוקים לא יכלו לשגר ליהודה גיסות כה מכריעים מבחינה מספרית שימגרו את המרד על-ידי החנקה הדרגתית, כפי שעשו זאת לאחר-מכן הרומאים בימי המרד הגדול ובימי מרד בר-כוכבא. אין ספק שבאותם שלבים של המרד בימי יהודה המקבי שבהם ידוע על פעילותם של מצביאים רמי-מעלה, כגון תלמי בן דורימנס, ליסיאס או בקכידס שמילאו תפקידים במנהל ובפיקוד הסלוקיים, שחרגו הרבה מעבר לשטחה המצומצם של יהודה או אף השומרון, היה לצבא הסלוקי גם יתרון מספרי ברור על היהודים. במערכות של אמאוס, בית-צור, בית-זכריה ואלעשה מנה אפוא צבא המלכות יותר לוחמים מאשר צבאו של יהודה המקבי ; שני הקרבות האחרונים אף הסתיימו בניצחון סלוקי בשדה-המערכה, אף שנצחונות אלה לא הביאו כלל לחיסול ההתנגדות היהודית. גם במערכת בית-חורון היה יתרון משמעותי לכוח של סירון על הכוח היהודי שניצל את תנאי הקרקע, ויש לזכור שההדגשה של ספר מקבים א על היהודים המעטים בהשוואה לאויבים הרבים מופיעה בקשר לקרב בית-חורון. אין כל נתונים מספריים על ההתנגשות שבין אפולוניוס ויהודה המקבי. במערכת אמאוס עלה בידי יהודה, הודות לתכנון וביצוע מזהירים, לנצח את הצבא הסלוקי העדיף עליו במספר ובנשק. המקורות לא מסרו כלל מספרים על צבאו של ניקנור, שעליו נחל יהודה את נצחונו האחרון, מכיוון שניקנור היה רק מושלה ומפקדה של יהודה, גם אם נוספו לו כוחות מיוחדים. מכל מקום, ספק אם עמד לרשותו צבא אדיר, עדיף על הכוח היהודי.

כוח-האדם היהודי לא היה אפוא מבוטל כלל וכלל. בהתמודדות עם הכוחות המקומיים ואף עם הכוחות הסלוקיים המצומצמים שחנו ביהודה ובארץ-ישראל היתה יד היהודים על העליונה. יישובה היהודי של ארץ-ישראל מנה כמה מאות אלפי נפש, ועיקרו היה יישוב של איכרים הכשרים פוטנציאלית לשמש בתור חיילים. רק התערבות מרוכזת ומתמדת של כוחות גדולים של השלטון המרכזי יכלו להכריע את המרד. אולם, כאמור, דבר זה היה בדרך-כלל בלתי-אפשרי, בגלל הסכנות האחרות שאיימו על שלמות הממלכה ובשל המאבקים הפנימיים שהפכו לתופעה כרונית כמעט בחיי המדינה הסלוקית לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס, והחלישו את כוח עמידתה.

הלהט הדתי של לוחמי יהודה

גורם מרכזי בחישול הכוח היהודי היה הלהט הדתי של הלוחמים וההכרה שפיעמה בלבם שהם נלחמים למען אמונת ישראל ולמען קיומה של תורת ישראל נגד מחללי המקדש וגוזרי הכליון על היהדות ועל כל מוסדותיה החברתיים. תודעה זו של המוני הלוחמים היהודים ניזונה מחדירתה העמוקה של האמונה היהודית שנוסחה בצורה ברורה ומפורשת בספרי התורה והנביאים וטיפחוה "סופרים" ומורים. אמונה זו נתלוותה בהרגשת קיפוח ונישול למראה ההשתלטות של אנשי החקרה בסיוע המלכות על חלק גדול מאדמת יהודה ודחיקתם של המוני האיכרים של יהודה למעמד של אריסים.

הנהגת בית חשמונאי

בית חשמונאי הציע למרד הנהגה אחידה שכיוונה בכשרון רב את מהלך המלחמה. לצדו התייצבה רוב האומה. גם חוגים של מתייוונים מתונים התייצבו בשעת ההכרעה לצד בית חשמונאי ושלומי אמוני ישראל. במהלך מלחמת-האזרחים היו קיצוני המתייוונים מיעוט חלש שלא היה בכוחו להחזיק מעמד, ולו לזמן קצר, בלי סיוע ומרץ מתמיד של המלכות. ההתנגדות היהודית למלכות בית סלוקוס הסתייעה גם בגורמים חיצונים. המעצמה האדירה ביותר של העולם הים תיכוני, הריפובליקה הרומית, ראתה ברצון את התרופפותה של הממלכה הסלוקית החזקה במדינות המזרח ההלניסטי. הרומאים הציעו את סיועם ליהודים עוד בשלב מוקדם של המרד ובשנת 161 לפני-הספירה אף נכרתה ברית בין רומא ליהודים. פחות ידוע על היחסים בין הממלכה התלמית ויהודה המקבי, אם כי בהתחשב באיבה הגלויה ששררה בין הסלוקים והתלמים אפשר לשער שאלה האחרונים ראו בעין יפה את המרידה היהודית, אף-על-פי שידיעות ישירות על התערבות תלמית בארץ-ישראל יש רק מימי יונתן החשמונאי. יחסים הדוקים התפתחו גם בין הנבטים והיהודים שהאיבה לאויב המשותף איחדה אותם לזמן-מה.

עזרת יהודי חוץ-לארץ

יהודים היו בעלי ניסיון צבאי הן במצרים התלמית והן בממלכה הסלוקית, ולכן אפשר לשאול אם לא היו ביניהם מי שסייעו להתקדמותה של יהודה בתחום הצבאי. אין ידיעות על סיוע כזה, אף-על-פי שנודע על השתתפותם של יהודים מעבר-הירדן המזרחי, פרשים מארץ טוביה בצבאו של יהודה המקבי (מקבים ב יב לה, לפי חלק מכתבי-היד). אך תהיה אשר תהיה התרומה של יהודי התפוצות לחיזוק הכוח הצבאי היהודי, היה תהליך הדרגתי של התקדמות מבחינה צבאית בקרב מחנה היהודים. הללו סיגלו להם בהדרגה את שיטות הלחימה ההלניסטית הסדירה ובימיהם של יונתן ושמעון פעלו בהצלחה נגד צבאות סלוקיים גם מחוץ לגבולות יהודה ודרום השומרון.

קראו עוד:

המרד : פרוץ המרד והנהגתו של מתתיהו
המרד : יחסי הכוחות והגורמים שהביאו להצלחת המרד (פריט זה)
המרד : מלחמותיו של יהודה המקבי עד לטיהור המקדש ושלום ליסיאס
המרד : יום ניקנור והברית עם רומא
המרד : מסע בקכידס ומות יהודה

ביבליוגרפיה:
כותר: המרד : יחסי הכוחות והגורמים שהביאו להצלחת המרד
שם  הספר: ההיסטוריה של ארץ-ישראל
עורך הספר: הר, משה דוד  (פרופ')
תאריך: 1985-1981
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור
הערות: 1. כרך א: מבואות, התקופות הקדומות (מהתקופות הפריהיסטוריות עד סוף האלף השני לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1982.
2. כרך ב: ישראל ויהודה בתקופת המקרא (המאה השתים עשר-332 לפני הספירה). עורך הכרך - ישראל אפעל. 1984.
3. כרך ג: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים (37-322 לפני הספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1981.
4. כרך ד: התקופה הרומית ביזנטית, שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה-135 לספירה). עורך הכרך - מנחם שטרן. 1984.
5. כרך ה: התקופה הרומית ביזנטית: תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי. (640-70). 1985.
6. כרך ו: שלטון המוסלמים והצלבנים (1291-634). עורך הכרך - יהושע פראוור. 1981.
7. כרך ז: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1804-1260). עורך הכרך - אמנון כהן. 1981.
8. כרך ח: שלהי התקופה העות'ומנית (1917-1799). עורכי הכרך - יהושע בן אריה, ישראל ברטל. 1983.
9. כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981.
10. כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947). עורך הכרך - יהושע בן אריה. 1983.
הערות לפריט זה:

2. הפריט לקוח מתוך הכרך השלישי בסדרה.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית