עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > היישוב בארץ ישראל טרם הקמת המדינה > היישוב בארץ ישראל בתקופה העותומנית [1516 - 1917]עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > יישובים > מטרופולינים > תל אביבעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבות
יד יצחק בן-צבי


תקציר
כותבי המאמר ניסו להתחקות אחר כל חברי אחוזת-בית, מייסדי תל אביב. מי הם היו, ממה התפרנסו ואיפה בנו את ביתם. חלקם שמות ידועים לנו, כמו דיזנגוף, שלוש, שיינקין. אבל מי היה החלבן הראשון בתל אביב, השען, ומי היה הרופא הראשון?



מי היו 66 מייסדי תל-אביב?
מחברים: ד"ר מרדכי נאור; עמית לוינסון


התשובה לשאלה זו אינה קלה אפילו כיום, 75 שנה לאחר ראשית הקמתה של אחוזת-בית, שהפכה לתל-אביב, אף המספר - 66 - מתמיה ברגע הראשון, שהרי ברוב המקורות נאמר כי 60 חברי 'אחוזת-בית' הם שהניחו את היסוד ל'עיר העברית הראשונה'.

נפתח, אם כן, במספר. ב-12 באוקטובר 1909, חצי שנה בדיוק לאחר המעמד ההיסטורי של הגרלת המגרשים, חתמו 60 חברי 'אחוזת-בית' בבית-המשפט המחוזי של יפו על אמנה ביניהם לבין בנק אפ"ק. ה-60 היו ערבים זה לזה כלפי הבנק בעד הלוואה שנתנה להם הקרן-הקיימת-לישראל, כסיוע לבניית הבתים הראשונים באחוזת-בית. זהו, ככל הנראה, מקורו של המושג שהשתרש מאז : 60 מייסדי תל-אביב.

אולם, בין הבונים הראשונים היו עוד כמה אנשים, שלא קיבלו הלוואה ולא חתמו על האמנה : אליהו בריסקר, שבנה בית משותף עם אריה זילבר (מהחותמים על האמנה ואי-לכך אחד מה-60) ; אברהם דוד בלכמן, שבנה במשותף עם אליעזר גרשון צדיקוב (גם הוא מה-60); מיכאל פולאק, שלא היה זקוק כנראה להלוואה, כי היה מצוי בידו די כסף לבניית ביתו; דוב זוסמנוביץ', שכבר בסוף 1909 החל לבנות את ביתו בהמשך רחוב ליליינבלום ; חייקל פלמן, שרכש את מגרשו של אליהו אהרן כהנא (אחד מה-60) ובנה ביתו ב-1910 ; שושנה ומשה רסקין, שבנו יחד עם קרוביהם, בני משפחת ויינשטיין (מחותמי האמנה), כבר בסוף 1909.

ששת אלה העלו את מספר המייסדים ל-66 ונכנסו להיסטוריה (ובצדק) כששמותיהם נחקקו על אנדרטת הראשונים בשדרות רוטשילד.1

שלושה מבין 60 חברי 'אחוזת-בית' שחתמו על האמנה לא בנו בה בתים :
1. אליהו אהרן כהנא (שהיה בעל-בית בשכונת-אחוה) מכר, כאמור, את מגרשו לחייקל פלמן, והלה בנה עליו בית ב-1910. הוא לא קיבל הלוואה, אך שמו הונצח באנדרטה.
2, יוסף נסים מזרחי מכר את מגרשו למשה ארוואץ. הקונה בנה רק ב-1911 (ברחוב הרצל 13) ולכן לא נרשם שמו על האנדרטה.
3. ישראל פיינברג. לפי עדות בתו צילה פיינברג-שוהם לא התכוון אביה כלל לגור בשכונה עירונית, מפני שהיה מטבעו איש מושבה (חדרה), ורק הקדחת הביאה אותו ליפו. הוא מכר את מגרשו לגברת סימון-אפל, והיא בנתה בית רק בשנים 1911-1912(רחוב הרצל פינת רחוב יהודה הלוי), וכך אינה נחשבת בין המייסדים, כמובן.

מבין 66 המייסדים נותרה כיום בחיים רק אחת, שושנה רסקין לבית ויינשטיין. גם חלק מבני הדור השני כבר הלכו לעולמם, ולכן המשימה שנטלנו על עצמנו היתה קשה ביותר. כמה מהמייסדים עזבו את הארץ ארבע שנים בלבד לאחר שבנו את בתיהם בתל-אביב ; הם היו נתינים זרים ונאלצו לגלות עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הם ואחרים, שעזבו או נפטרו אחר-כך, צללו אפוא לתהום הנשייה.

חמישה מן המייסדים זכו להיכנס להיסטוריה כהמייסדים (בה"א הידיעה), וכל אחד מהם כתב או סיפר את גירסתו על היוזמה וההחלטה לייסד שכונה עברית : מאיר דיזנגוף, עקיבא אריה וייס, יצחק חיותמן, דוד סמילנסקי ויחזקאל (סוכובולסקי) דנין.

פרוטוקולים מהימים הראשונים (קיץ 1906 ) מציינים את שמות החמישה, אך גם שמות אחרים. בפרוטוקול מ-19 באוגוסט 1906 מופיעים מלבדם עוד חמישה אנשים, שהשתתפו באסיפה שהוחלט בה לייסד 'חברה לבניין בתים ביפו' (בסך הכל 30 חברים) : גרודזילוב, זרנקין, מילשטיין, פרנק וצדיקוב. שלושת הראשונים לא המשיכו כנראה את חברותם באגודה, שנקראה אחר-כך בשם 'אחוזת-בית'. שני האחרונים - יצחק פרנק ואליעזר גרשון צדיקוב - מופיעים באמנת ה-60.

כדי לקבוע אחת ולתמיד מי היו ה-66 הללו יצאנו לחפש את עקבותיהם.

אחרונת המייסדים, שושנה רסקין לבית ויינשטיין (כיום בת 95), זוכרת אותם במעורפל בלבד. גם מבני המייסדים רק מתי-מעט יכלו לתרום לחשיפת הקטעים והאנשים העלומים.

בעזרת מידע מוקדם ואולי גם מעט חוש בלשי עלינו על עקבותיה של אחת מן המשפחות ש'אבדו' - משפחת צדיקוב, הזכורה כמשפחה ש'ירדה מצרימה'. בדרך-לא-דרך הגענו אל ד"ר יחיעם צדיקוב, בנו של אליעזר גרשון צדיקוב (שבביתו נערכו כמה מהאסיפות הראשונות של 'אחוזת-בית' ב-1906).

'ירדנו למצרים ב-1913, בהיותי בן שלוש, וגרנו שם פחות משנה. בינתיים פרצה המלחמה ונסענו לדרום-אפריקה. שם חיכה לנו אבא', מספר ד"ר צדיקוב, שחזר ארצה לפני 10 שנים, 60 שנה לאחר שנלקח ממנה. הוריו עלו מרוסיה מיד לאחר נישואיהם ב-1906 והיו, כאמור, בין ראשוני אחוזת-בית. כל ילדיהם נולדו כאן אך גדלו ובגרו בדרום-אפריקה. ורק יחיעם חזר ארצה עם משפחתו. 'אבא היה סוכן של "זינגר". הוא סיפר לי שהיה רוכב על חמור מכפר לכפר ומנסה למכור מכונות-תפירה. הוא גם סיפר לי, שהייתי הילד הראשון שנולד בתל-אביב'.

גירסה דומה שמעו גם ילדים אחרים מהוריהם, אך האמת היא שאחוזה-בית וייס, בתו הצעירה של עקיבא אריה וייס, היא הילדה הראשונה שנולדה באחוזת-בית, בינואר 1910 , ואילו אהרן דנין, בנו של יחזקאל סוכובולסקי-דנין הוא השני (פברואר 1910). האחרים : עמישלום גילוץ, פנחס רסקין (בנה של שושנה רסקין ויינשטיין) וד"ר יחיעם צדיקוב - נולדו בהמשכה של אותה שנה ראשונה.

אשר לאולגה ויצחק פרנק, ששמותיהם מופיעים באמנה ועל אנדרטת המייסדים - גם הם נעלמו לחלוטין, עם ירידתם מהארץ בסביבות שנת 1912. את ביתם ברחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד מכרו לחייקל שיף. אחרון בניו של שיף אינו זוכר את ה'פרנקים' אלא במעורפל.

רוז (שושנה) שלוש, שאביה האגרונום מאיר אפלבום היה מידידי המשפחה, זוכרת אותם יותר כקרוביהם של בני משפחת בריל. ברטה, אחותו של יצחק פרנק, היתה אשתו של אברהם בריל, מנהל יק"א. צילה פיינברג-שוהם מספרת, שמשפחת פרנק היגרה לז'נווה, בין השאר כיוון ש'הגברת פרנק חשבה שהחינוך בארץ לא מספיק טוב לילדיה נעמי ואליעזר. נעמי ניגנה בפסנתר ואליעזר ניגן בכינור'.

עדה דוידזון לבית רבינוביץ' ומאירה יחיאלי זוכרות את משפחת פרנק כמשפחה מוסיקלית. בז'נווה לא נקלטו, והם עברו במרוצת השנים לארצות-הברית. מספרים שאחד מילדיהם התפרסם שם כנגן או מוסיקאי, אך אין יודעים את שמו הנוכחי.

הסיפור על משפחת פרנק הוא רק דוגמה אחת למסע החיפושים אחר מייסדי תל-אביב. במהלך החיפוש והזיהוי ניסינו לסווג את המייסדים לפי מקצועותיהם. ראשית דבר, מתברר שרובם-ככולם היו אנשים מן המעמד הבינוני, בעלי הכנסה גבוהה יחסית, שאיפשרה להם לצאת מן העיר (יפו) ולהקים את בתיהם בפרבר-גנים (עם זאת, חלק גדול מהם היו זקוקים להלוואה כדי לבנות את הבתים). עובדה זו מסבירה מדוע בין 66 המייסדים אין למצוא פועלים 'מן השורה', או אנשים בעלי הכנסה נמוכה.

בין המייסדים היה רב למדי מספר העוסקים במסחר.
אל מפת חלוקת המגרשים ב'אחוזת בית'.

סוחרים ואנשי-עסקים

אחד הסוחרים הבולטים בין מייסדי תל-אביב היה דוד איזמוז'יק, שנולד ברוסיה הלבנה ב-1873, ניהל שם בית-חרושת לזכוכית ועסק במסחר עצים. כציוני מסור עלה ארצה עם אשתו וילדיו ב-1906, לאחר שחיסל את עסקיו המבוססים בגולה. ביפו הקים עסק למסחר בעצים ובחומרי-בניין והצטרף לאגודת 'אחוזת-בית'. היה חבר ועד תל-אביב ואחר-כך חבר מועצת העירייה, ובמשך זמן-מה סגן ראש העירייה. כן היה חבר הנהלת לשכת המסחר וממייסדי 'משפט השלום העברי בארץ-ישראל'.
נפטר ב-1953. אחת מבנותיו היא סימה, אשת יצחק ציזלינג.

דוד ברגר היה אחד ממספר גדול יחסית של סוחרי מכולת בין מייסדי אחוזת-בית. כמו סוחרים אחרים, היה פועל חקלאי בראשית ימיו בארץ.
הוא נולד בבסרביה ב-1860 ועלה לארץ ב-1881. נשא אשה ממשפחת מייסדים בזכרון-יעקב ; הצליח במסחר הסיטונאי ביפו והיה בין חברי ועד 'אחוזת-בית'. נפטר בתל-אביב ב-1921.

ידועות פחות עקבותיו של סוחר אחר, משה גולדברג, שנולד בירושלים ב-1856. בן שלוש הגיע ליפו עם אביו חיים יהושע גולדברג (חיים בקר), מראשוני הקהילה האשכנזית בעיר. לקראת סוף המאה ה-19 שלחו אביו לקבל את נציגות החברה הווינאית 'טירינג' לאריגים ולבגדים, ובני-המשפחה הקימו בתי-מסחר בענפים אלה ביפו ובירושלים.

משה גולדברג היה מהראשונים שהחלו לשאת-ולתת עם הערבים על רכישת קרקעות כרם ג'באלי. הוא בנה את ביתו ברח' הרצל פינת רח' יהודה הלוי. מיד אחר-כך נפטרה אשתו אסתר (בתו של הקבלן הראשון של מאה שערים בירושלים), והוא נסע עם כמה מילדיו לפאריז. אחת מנכדותיו החיות בארץ סבורה שנסע כדי להרחיב את עסקיו, ואילו האחרת גורסת שנסע כדי למסור שניים מילדיו, שהתייתמו מאמם, לאחות אשתו בפאריז. בכל אופן, את הבית ברח' יהודה הלוי פינת רח' הרצל מכר (יש אומרים בגלל קשיים כספיים). לרוע המזל נפטר בפאריז זמן קצר לאחר מכן, ב-1911, וכנראה נקבר שם. אחת מבנותיו, שולמית, חיה עדיין בפאריז ושמה כיום ז'רמן. גם בנו, שהתגלגל לארצות-הברית, עדיין חי שם.

גולדברג היה בין המבוגרים במייסדי תל-אביב ופרש כבר בתחילת הדרך. לעומתו, מנחם גילוץ היה בין הצעירים שבחבורה, והיה פעיל בתל-אביב כ-60 שנה. הוא נולד בליטא ב-1884 (או שנתיים קודם לכן) והצטרף ל'פועלי-ציון'. ב-1906 עלה ארצה ויסד ביפו ארגון פועלים חדש ושמו 'ברית-פועלים', שהיה בלתי מעמדי. בארגון זה כינס את פועלי העיר ויצר את הגרעין למרכז בעלי-מלאכה. החל לעבוד ב'כרמל מזרחי' כמנהל חשבונות והצטרף לחברת 'אחוזת-בית'. את ביתו בנה ברחוב אחד העם מול הגימנסיה, וב-1911 פתח בית-מסחר ביפו. ב- 1921, לאחר הפרעות, היה בין היוזמים (יש אומרים היוזם) של המרכז המסחרי בדרום תל-אביב. שנים רבות היה יושב-ראש המרכז המסחרי וחבר הוועד של תל-אביב. גילוץ האריך ימים והיה אחד מאחרוני המייסדים ששרדו (אחרון הגברים שבהם). נפטר ב-1974, בהיותו בן למעלה מ-90.

דוד וייסבורד היה בעל בית-חרושת לתעשיית גרביים בווילנה ואחד האמידים שבתושביה. הוא שלח את אשתו וילדיו ליפו, כדי שהילדים ילמדו בגימנסיה העברית 'הרצליה'. את ביתו בנה ברחוב ליליינבלום, אך הוא עצמו עדיין המשיך לנהל את עסקיו ברוסיה ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה השתקע בארץ. היה בין בוני בית-הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. בתו רחל היתה אשת יהודה נדיבי ז"ל, מזכיר העיר תל-אביב במשך שנים רבות.

מרדכי וייסר עלה ב-1905 עם רעייתו חנה ושלושת ילדיהם הקטנים. מצפון ליפו, ליד חוף הים, הוא הקים יחד עם מתתיהו וינוקור בית-חרושת לחביות עץ ליקבים. שניהם הצטרפו ל'אחוזת-בית'. וייסר בנה את ביתו ברחוב ליליינבלום 15 וכעבור שנה מכרו ובנה בית אחר סמוך לו. ב-1912 הגיע יהודי ושמו משה אברבנאל והביא הצעה להקים בתל-אביב הקטנה בית סינמטוגרף (ראינוע). היתה לכך התנגדות בוועד תל-אביב, אך וייסר היה בין המעטים שתמכו ברעיון. הוא נכנס לשותפות עם אברבנאל, ויחד בנו את ראינוע 'עדן'. ב-1913 קיבלו מוועד תל-אביב זיכיון בלעדי להפעילו למשך 13 שנים. הראינוע נחנך בסרט 'ימי פומפיאה האחרונים'. . .

ב-1917, בזמן הגירוש מתל-אביב, יזם וייסר את העסקת המגורשים וחתם חוזה לאספקת מזון לצבא הגרמני, ששהה בעפולה ובצמח. באחת הנסיעות לזכרון-יעקב (כדי לפגוש את מאיר דיזנגוף) חלה במגפה. הוא חזר לטבריה ושם נפטר בגיל 41, בעיצומו של משא-ומתן לרכישת מרחצאות טבריה.

אם וייסר היה יהודי בעל מעוף בענייני סרטים ומרחצאות, הרי שיצחק חיותמן היה בלא ספק אחד מיוזמי הרעיון להקמת העיר העברית הראשונה. הוא נולד באוקראינה ב-1867 ונחשב ל'עילוי'. עסק במסחר ועלה ארצה ב-1890. מיד אחר-כך עבד בכרמי ראשון-לציון והשתתף עם מיכל הלפרין בייסוד אגודת הפועלים הראשונה על בסיס לאומי לוחם ובארגון צבאי. משם עבר לטנטורה והיה סגנו של מאיר דיזנגוף בניהול בית-החרושת לבקבוקים. ב-1896 נבחר יחד עם בני איכרים ופועלים ותיקים להתיישבות במושבה חדשה שיסד הבארון בגליל העליון - מטולה. שמונה שנים עיבד את אדמתה בתלאות ובמחלות וסייע בגאולת קרקעות בגליל.

ב-1904 עבר ליפו כסוכן ראשי של חברת 'זינגר' למכונות-תפירה. בית-מסחרו הפך גם ללשכת מודיעין וסיוע לעולים החדשים ובית מפגש לוותיקים. בזכרונותיו סיפר כי הגה את הרעיון ל'יצירת שכונה עברית מסודרת' כבר באותם ימים ראשונים ביפו. 'כדי להגשים את שאיפתי, באתי בדברים עם העסקן החשוב מר יחזקאל דנין, ושנינו החלטנו לממש את הרעיון של ייסוד שכונה עברית . . . הכינותי הצעה בכתב, ובמוצאי שבת, ש' נחמו בשנת 1905 (13 באוגוסט), כינסנו אסיפה מצומצמת בביתו של א"ג צדיקוב . . .. ההיסטוריה מציינת אותו כאחד מחמשת מייסדי תל-אביב. גם לאחר שבנה את ביתו ברח' יהודה הלוי 34, המשיך במגעים להרחבת היישוב החקלאי והעירוני (כגון שכונת נוה-שאנן בתל-אביב). נפטר ב-1938, בגיל 70; רעייתו נפטרה שנתיים אחריו.

יצחק חיותמן זכה למקום של כבוד בין מייסדי העיר, ואילו איש-האשכולות אברהם גרשון חנוך כמעט נשכח. חנוך נולד בווילנה ב-1868 ועשה חיל בתעשיית אריגים ברחבי רוסיה. 'מדינת היהודים' של הרצל סחפה אותו לציונות. הוא יסד ארגון הגנה עצמית יהודית בביאליסטוק וייצג את הפועלים הציונים בקונגרס הציוני השישי.

עלה ארצה ב-1906 עם רעייתו מלכה ושני ילדיהם והשתקע ביפו. הוא עסק בתעשיית עורות עם חודורובסקי ביפו, ובפרדסנות בנס-ציונה, והיה מראשוני החברים ב'אחוזת-בית'. ב-1910 נבחר לראש ועד השמירה של השכונה החדשה, מאחר שהיה בעל ניסיון בהגנה ושמירה עוד מימי הפוגרומים בביאליסטוק. כיוון שהיה איש אמיד ומבוסס, עסק בפעילויות ציבוריות רבות: סגן יושב-ראש ועד הקהילה, ממייסדי בית-העם (בשנות העשרים), חבר ב'משפט השלום העברי', ממייסדי הוצאת 'לעם' של 'הפועל הצעיר', וכן סייע ל'הבימה' בשנותיה הראשונות בארץ. היה אדם סקרן ורחב-אופקים, ובתחביביו הקדים בשנים רבות המצאות כגון מערכת הסטריאו ופלאנטאריום לצפייה בכוכבים. ביתו ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי היה בית-ועד לשוחרי תרבות ואמנות.

ברוך טולצ'ינסקי נולד באודסה ב-1876. עלה ארצה ב-1906 עם אשתו איטה ושלושת ילדיהם והצטרף להוריו, שהיו בעלי מאפייה ביפו. אחרי-כן החל לעסוק במסחר בתבואות והגיע עד החורן (לעתים עם מאיר דיזנגוף). כמו-כן עבד יחד עם אחיו אהרן בחברת הנפט 'מנתצף'. בשנות העשרים פתח בחיפה את הראינוע הראשון. נפטר ב-1958, בגיל 82.

סוחר מכולת נוסף היה ישראל כהן-שצקי, שעלה מפולין ב-1889 ועבד כשלוש שנים כפועל חקלאי בבאר-טוביה, בחדרה, ברחובות ובגדרה. ב-1892 עבר ליפו ופתח בית-מסחר סיטונאי למצרכי מכולת.

אלכסנדר (סנדר) כהן נולד בירושלים ב-1870 . בהיותו בן 19 נסע לארגנטינה והתיישב במושבה 'קרית משה' של חברת יק"א. ב-1895 חזר לארץ, בגלל יחסם הרע של הפקידים לאיכרים שם. התגורר בבאר-טוביה ועסק בחקלאות ובמכולת. בגלל חוסר אמצעי-מחיה עזב את החקלאות וחזר ליפו ב-1898 , שם עבד בבית-מסחרו של קרובו יחזקאל דנין, והלה השפיע עליו להצטרף ל'אחוזת-בית'.

בני תל-אביב הקטנה זוכרים אותו כחובב שחמט מושבע. נפטר בתל-אביב ב-1943.

אליהו אהרן כהנא נולד בפולין ב-1875 ועלה עם הוריו לירושלים בהיותו בן 5. הוא נשא לאשה בגיל 17 את חיה רישקה בת אברהם אלקנה זאקס, מעסקני כולל הו"ד, שהיה אמנם מאנשי היישוב הישן אך פעל למען פיתוח החקלאות והמלאכה. בגיל 22 ירד ליפו, עבד בבית-המסחר לבגדים של חיים יהושע גולדברג ('חיים בקר') והתמחה אצלו בענף זה. כעבור שנים אחדות פתח בית-מסחר לבגדים, שהיה מקום מפגש לעסקני העיר, בעיקר חברי אגודת 'אחוה', שכהנא היה בין מייסדיה. ב-1899 היה בין מייסדי שכונת שערי-אחוה, מזרחה לנוה-צדק ונוה-שלום. ב-1907 הצטרף לאחוזת-בית, רכש בה מגרש, אך לא בנה בית אלא מכר את מגרשו לחייקל פלמן.

יעקב אלחנן ליטוינסקי נולד באודסה ב-1852, מכאן שהיה המבוגר בין 66 המייסדים. עלה ב-1880, יסד בעזה טחנת-קמח, עבר ליפו, ניסה להתנחל בראשון-לציון, חזר ליפו והצליח במסחר עצים. כמו-כן יסד בית-חרושת לחביות, שהצורך בהן גדל עם התפתחות ענף הגפנים והיקבים. נחשב לאחד האמידים שבין המייסדים, וביתו ברחוב אחד העם היה כמבצר מתבדל בעיני בני השכונה. נפטר ב-1916. בניו רכשו שטחי אדמה גדולים (אלפי דונאמים) ובנו את שכונת תל-ליטוינסקי, ממזרח לתל-אביב (כיום - תל-השומר).

דוד מזרחי נולד בירושלים ב-1865 ועבר ליפו ב-1899, כשהוא ממשיך בעיסוקו - אספקת צורכי הצבא התורכי. כעבור שנים אחדות פתח בית-מסחר למצרכי מכולת בסיטונות. הצטרף לאחוזת-בית ובנה את ביתו ברחוב אחד העם. כיליד ירושלים המקורב לצבא התורכי סייע בקשרים עם השלטונות והיה מדווח לדיזנגוף במלחמת העולם הראשונה על תכניותיהם של התורכים. נפטר בירושלים ב-1935.

יוסף נסים מזרחי רשום גם הוא בין 66 המייסדים, למרות שלא בנה בית בתל-אביב. את מגרשו (רח' הרצל 15) מכר לארוואץ (חתנו של הרב עוזיאל), והוא שבנה עליו את ביתו. יוסף נסים מזרחי, שלא היה קרוב משפחתו של דוד מזרחי, נולד גם הוא בירושלים (1874), ירד ליפו, נשא אשה ממשפחת מטלון ועסק במסחר סיטונאי במצרכי מזון. הוא התגורר בנוה-שלום ונפטר בתל-אביב בגיל 83 (1957).

ראובן סגל, הצעיר הנמרץ שהחל לבנות את הבית הראשון באחוזת-בית (כיום רח' יהודה הלוי 25), נולד בצפון רומניה ב-1880 לאביו פנחס, שברח מהצבא בדרום רוסיה. עלה ארצה עם הוריו כשהיה בן שנתיים וגדל ביפו. נשא לאשה את רבקה לבית אשכנזי, ממייסדי זכרון-יעקב. פתח חנות למצרכי מזון בסיטונאות בסוק אל-דיר, וכשהצליח הרחיב את עסקיו לרחוב בוסטרוס.

כשהחל לבנות את הבית הראשון באחוזת-בית, והוא בן 29, כבר היה סוחר מצליח. כעבור שנתיים מכר את ביתו זה ובנה בית יפה יותר ברחוב השחר, מול הגימנסיה.

במלחמת העולם הראשונה קנה מצרכי מזון בכפרים הערביים וסיפקם לצבא הגרמני והתורכי בסביבת טול-כרם. בתחילת שנות ה-20 מכר את ביתו שברחוב השחר ובנה לו חווילה בצפון תל-אביב דאז, ברחוב אידלסון (בין הרחובות הס לביאליק).
מות בנו הבכור יצחק גרם לו דיכאון, וזמן קצר אחר-כך מתה גם אשתו (1930). הוא עצמו נפטר בעת ניתוח בהיותו בן 60, ב-1940.

יחזקאל דנין-סוכובולסקי נולד בביאליסטוק בראשית 1868 ועלה בגיל 18. ביפו פתח חנות מכולת ובמשך הזמן פיתח את מסחרו ליצוא שקדים, שמן זית, דבש וענבים מהמשקים העבריים. הוא היה הראשון שהביא ארצה גפרית וכלי גיפור לפרדסנות. נשא לאשה את רחל בת יהושע ילין והנהיג דיבור עברי בביתו, שהיה בית-ועד לפיתוח היישוב ומעין 'לשכת מודיעין' לעולים החדשים. ממייסדי ספריית 'שער ציון' ולשכת 'בני-ברית', גן-הילדים העברי הראשון והמועצה להשלטת השפה העברית. ב-1902 מינה אותו ב"ז הרצל להפיץ את השקל הציוני ומניות 'אוצר התיישבות היהודים' בארץ. ב-1907 ייצג את הסוחרים במועצה המחוזית של ארץ-ישראל. היה בין יוזמי התכנית לייסוד פרבר עירוני מודרני ליד יפו. מספרים שהגה את הרעיון עוד באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19, לאחר שיחה עם גיסו דוד ילין (שהתמצא בייסוד שכונות מחוץ לחומות ירושלים).

לתולדות תל-אביב נכנס, כאמור, כאחד מהחמישייה ההיסטורית של המייסדים. את ביתו ברח' הרצל פינת ליליינבלום בנה בעבודה עברית מלאה (מעשה נדיר באותם ימים). במרוצת השנים השתתף כיוזם, מייסד או שותף בבתי-החרושת לספירט ביפו, לשימורים בזכרון-יעקב, לבשמים ביפו, למכונות ויציקה (של שטיין) ביפו, לרעפים במוצא, ואף עסק בגידול טבק.

כיוון שוויתר על נתינותו הרוסית והתעתמן, נרשמו על שמו קרקעות רבות בארץ-ישראל (אדמת 'גאולה' בתל-אביב, בראשון-לציון, ברחובות ובחדרה), שבעליהן לא יכלו לרשמן על שמם בגלל נתינות זרה.
נפטר בתל-אביב סמוך ליום הולדתו ה-78, ב-1946.

סוחר גדול ואמיד היה מיכאל פולאק, שעלה מקלווריה (ליטא) ב-1906 בגיל 44. בארץ לא נאלץ לעבוד, וכך עסק בצורכי-ציבור ונודע בנדיבותו. פולאק הערירי נפטר ב-1912, שנתיים בלבד לאחר שבנה את ביתו ברחוב הרצל פינת אחד העם, בהיותו בן 50. לאחר פטירתו עלה ארצה אחיו, אליהו אהרן פולאק ; הוא ירש את הבית, הגדילו ובנה קומה שנייה.
על שמו של מיכאל פולאק, 'הנדיב של תל-אביב' (פרטים נוספים עליו לא ידועים כמעט כיום), נקרא אחד מרחובותיה הראשונים של תל-אביב - רחוב מיכאל, וכן 'היכל התלמוד'.

גם הסוחר פנחס פרידמן לא הקים, כנראה, עסקים בתל-אביב. הוא נולד בגבול בסרביה-רומניה בשנת 1866 והיה מקורב למנהיגים פינסקר, ליליינבלום ואחד העם. ב-1889 עלה לראשונה לארץ, ישב תקופת-מה ביפו, היה ממייסדי ספריית 'שער ציון' וחזר לרוסיה, שם נודע כסוכן מצליח של תה ויסוצקי. ב-1905 העלה את אשתו וילדיו, כדי שילמדו בגימנסיה. רעיתו אלקה הצטרפה לאחוזת-בית ובנתה את ביתם בשדרות רוטשילד 4.
ב-1912 השתקע גם פנחס פרידמן בתל-אביב. בנו הקטן הרצל מת בעודו תלמיד הגימנסיה. בנו אברהם היה מראשוני המתנדבים לגדודים העבריים, היגר לארצות-הברית והסתפק בפעולה למען הציונות משם. פנחס פרידמן נפטר ב-1938.

אחד החברים האמידים ביותר באחוזת-בית היה יעקב פרלשטיין, שבנה בה את הבית השני (אחרי ראובן סגל) ברחוב ליליינבלום 32. הוא נולד בירושלים ב-1878 וירד ליפו בגיל 20. ניהל את הפירמה טורקניץ-פרלשטיין ועסק במסחר קמח בסיטונות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה רכש אדמות רבות מדרום ליפו (עליהן נבנו לימים בת-ים וחלק מחולון). היה ממייסדי בית-וגן (היא בת-ים), ובבית שבנה לו שם נפטר בשנתו ה-63, ב-1941. בנו הוא האדריכל יצחק פרלשטיין, וחתנו - מרדכי מאיר, מבוני 'מגדלשלום'.

יצחק פרנק (ראה לעיל) היה מסוחרי העצים הראשונים ביפו. הוא עלה מרוסיה בסוף שנות ה-80 ושמו נכנס לתולדות היישוב לא רק כאחד מ-66 מייסדי תל-אביב אלא גם בהקשר לשני גופים תרבותיים שקמו בשנת 1894 : התזמורת הראשונה, שבה השתתף כנגן, והצגת התיאטרון הראשונה בארץ. באותה שנה השאיל (או תרם) עצים להקמת במה להצגה 'שולמית' של גולדפאדן. את התפקיד הראשי גילמה אשתו לעתיד, אולגה לבית סלוצקין מחדרה. ההצגה הותירה רושם רב ביפו, בנוה-צדק וגם במושבות, ובמשך זמן, גם לאחר ייסוד תל-אביב, נחשבה אולגה כ'פרימדונה של היישוב'. כאמור, ב-1912 מכרו בני משפחת פרנק את ביתם (רח' הרצל 13 פינת רח' ליליינבלום) לחייקל שיף.

הגבול בין מסחר ומלאכה הוא דק לפעמים. שמואל תג'ר (טאג'יר) עסק בתעשיית עור ובמסחר וכן היה בעל בית-מסחר לרהיטים. הוא נולד בסופיה (בולגריה) ב-1868 ועלה לארץ בילדותו. היה פעיל בוועד העדה הספרדית ונמנה עם מייסדי שכונת מרכולת במרכז המסחרי. בתו היא הציירת ציונה תג'ר, נפטר בגיל 89 ב-1957.

בתעשיית רהיטים ומסחר ברהיטים עסק גם שמואל כהן יוחננוף, שעלה בילדותו מבוכרה, הצטרף לאחוזת-בית ובנה את ביתו בשדרות רוטשילד, ליד ידידו שמואל תג'ר. היה ממייסדי בית-הכנסת 'אוהל מועד' ונפטר בגיל 85, ב-1952. בניו יוסף ויהודה הם ממייסדי 'תעשיית משי דלפינר' ועסקים גדולים אחרים בתל-אביב, כגון תעשיות כימיות ומצבעות בגדים.

מלאכה וחרושת

אהרון איתין היה בעל בית-הדפוס הראשון בתל-אביב. הוא נולד בבריאנסק שברוסיה ב-1864 לאביו סעדיה, שהיה 12 שנה מ'החטופים' לצבא הצאר. בעירו היה בעל בית-דפוס ומורשה של 'חובבי ציון'. עלה עם משפחתו ב-1906. אחרי שנתיים השתתף בייסוד בית-חרושת לאומנות עץ ושמו 'בית אומנות' בבתי פיינגולד (מצפון ליפו). היה מתומכיה הראשונים של הגימנסיה 'הרצליה', וילדים נזקקים דאז זוכרים לו עד היום את תמיכתו. אחד מהם הוא השחקן רפאל קלצ'קין, שנאלץ להפסיק את לימודיו בגימנסיה, כאשר בעקבות מלחמת העולם הראשונה איבד את הקשר עם משפחתו ברוסיה.
איתין נפטר בתל-אביב ב-1930. בתו פניה היתה מהשחקניות הראשונות של להקת 'חובבי הבמה העברית' ביפו. בנו סעדיה היה מהנדס וממייסדי חברת החשמל.

ניסן בלוצרקובסקי היה בעל בית-מלאכה לרהיטי ברזל ושותף בבית-החרושת ליציקה של ליאון שטיין ביפו. נולד בברדיצ'ב שברוסיה ב-1857, עלה ב-1906 ובנה את ביתו ברח' יהודה הלוי 32, ליד בתו וחתנו דוד סמילנסקי. בביתו שיכן את בית-הכנסת הראשון בתל-אביב וכן היה ממייסדי מושב-הזקנים הראשון בה.
נפטר ב-1924, זמן קצר לאחר מותה בדמי ימיה של בתו שרה בלומה (אשת דוד סמילנסקי).

מעט מאוד ידוע על אברהם דוד בלכמן, שהיה החלבן הראשון של תל-אביב. הוא בנה בית בעל קיר משותף עם ביתו של אליעזר גרשון צדיקוב ברחוב יהודה הלוי, ולא קיבל הלוואה אישית מאפ"ק. היו לו שלושה בנים, והם היגרו כנראה לאמריקה. אחד מהם, ששמו אביב (על שם תל-אביב), היה קצין בצבא ארצות-הברית.

את אליהו בריסקר זוכרים כספר הראשון של תל-אביב. הוא נולד ב-1881 ברוסיה הלבנה ועלה כנראה ב-1904. עבד כפועל במושבות יהודה יחד עם א"ד גורדון, אך ב-1906 נאלץ לקחת לידיו את המספרה של אחיו, שנפטר ביפו, כדי לפרנס את משפחתו. המספרה היתה מעין 'לשכת מודיעין' לעולים החדשים ובית-דואר מאולתר. את ביתו באחוזת-בית בנה במשותף עם אריה זילבר בשדרות רוטשילד.
אחרי המלחמה יסד בית-חרושת ראשון לחוטי תפירה והיה מראשוני רמת-גן.

מתתיהו וינוקור היה יצרן חביות עץ ליקבים. נולד ב-1872 בעיר באלטה שבאוקראינה ועלה ב-1905 עם משפחתו. היה מן הפעילים והמייסדים של 'מרכז בעלי-מלאכה', המניין הראשון לתפילה בתל-אביב ובנק 'קופת עם'. מ-1924 עד 1944 שימש כיושב-ראש 'מרכז בעלי-מלאכה'. נפטר בשיבה טובה ב-1961.

בעל-מלאכה מסוג אחר היה נחום ויינשטיין, המוהל של תל-אביב, אשר הצטרף לאחוזת-בית בעקבות אחיו המורה ישראל ויינשטיין. נולד בירושלים ב-1876. גם הוריו טויבה ואליהו וכן אחותו שושנה רסקין ומשפחתה בנו את בתיהם בסמוך – ברחוב ליליינבלום 20-18.
נחום ויינשטיין מל כמה עשרות-אלפים מילדי יפו ותל-אביב. דיזנגוף, שהיה מוזמן לטקסים אלה, נאלץ לפעמים לחכות שעות עד שהמוהל יגיע. לכן הבטיח לו, שכאשר יגיע ל-20 אלף נימולים תתן לו העירייה מכונית פרטית. דיזנגוף נפטר וויינשטיין לא קיבל את המכונית . . .

אליהו ויינשטיין, אביו של נחום, היה השוחט של יפו במשך 60 שנה, מיום שירד מירושלים. במלאכה זו התמיד גם כשעבר לתל-אביב ובנה ביתו בסמוך לשלושת בניו ומשפחותיהם. הוא נפטר ב-1940, בגיל 81.

בין בעלי-המלאכה (גם אם היה חובב) לא ייפקד מקומו של בנו האחר, ישראל ויינשטיין, גם הוא מ-66 המייסדים. אמנם היה מורה במקצועו אך התברך בכשרון הנדסה. הוא סייע לבניית בתיה הראשונים של אחוזת-בית, כאשר שרטט תכניות וחישב חומרים.

ליוזם הפעיל ביותר של אחוזת-בית נחשב עקיבא אריה וייס. במקצועו היה שען, אך לא היה זה מקצועו היחיד.
הוא נולד בגרודנה (פולין) ב-1868. בילדותו התמחה באבנים יקרות וקנה ניסיון באדריכלות, מתוך התבוננות בסביבה. השתתף בקונגרס השביעי בבאזל ועלה ארצה ב-1906 עם משפחתו.

לפי גירסתו, כבר בערב הראשון להגיעו ליפו הרצה באסיפה שבמועדון 'ישורון' על הצורך לבנות עיר עברית, וכך נוסדה אגודת 'אחוזת-בית'. הנהיג את הבנייה בלבני-מלט ובכך סייע לפיתוח תעשייה עברית, בידיעותיו הרבות באדריכלות עזר בבניית רבים מבתיה של תל-אביב בשנותיה הראשונות.

מלכתחילה ראה צורך להרחיב את השכונה הקטנה והוא שיזם את 'חברה חדשה', שבשטחה נבנה חלק מהרחוב הידוע כיום כרחוב אלנבי. יסד גם חברה ושמה 'אורה חדשה' לייצור סרטי ראינוע, וכן חברה לשיפור איכות החיים ('חברה חדשה - השלום' ; זהו גם שם ספר שכתב בנושא). נפטר בתל-אביב ב-1947.

בין הבולטים בחברי אחוזת-בית היו אבא נאמן (ניימן) ורעייתו שרה, שהיתה ידועה בפעילותה הציבורית (עזרה וגמילות חסדים). אבא נאמן נולד בליטא ב-1872 ועלה ארצה ב-1890 יחד עם אחיו. הם פתחו בית-מלאכה לאותיות ביפו (חריתה על מצבות, חותמות, ציור שלטים). אחר-כך למד מכונאות ויציקה בבית-החרושת למכניקה של שטיין. התלמיד עלה, כנראה, על רבו ועשה חיל רב במקצוע. הוא נשא לאשה את שרה, בתו של אלתר מושלי, ממייסדי נוה-צדק. ב- 1900 פתח ביפו בית-מלאכה למכניקה ובו חינך במשך עשרות שנים דורות של צעירים לעבודות מסגרות ומתכת. הוא התמחה בעיקר בתעשיית משאבות לפרדסים.

אבא נאמן היה אדם בעל שאר-רוח. הוא השתתף בצעדיו הראשונים של התיאטרון בארץ. ב-1894 הכין בהתנדבות את התפאורות להצגה 'שולמית', הצגת להקת החובבים הראשונה בארץ. כן נטל חלק באותה שנה בנגינת התזמורת הראשונה ביפו.
את בית-החרושת למשאבות, שנולד יחד עם המאה העשרים, ממשיך לנהל עד היום בנו של אבא נאמן, גדליה (שנולד באותה שנה), אביו של השר יובל נאמן.
לאחר מות רעייתו שרה ב-1954, החל אבא נאמן לצייר, מתוך געגועים אליה. הוא זכה לעוד שש שנים פוריות של ציור עד פטירתו בשנתו ה-89, ב-1960.

שלוש שנים בלבד זכה חייקל פלמן לגור בביתו שברחוב יהודה הלוי. הוא נולד ברוסיה ב-1874 ועלה לארץ ב-1891. נשא לאשה את אסתר לבית לוי מירושלים ופתח בית-מלאכה לכובעים כיפו. ב-1910 בנה את ביתו כתל-אביב על המגרש שרכש מאליהו אהרן כהנא, אך נפטר כבר בראשית 1914, בהיותו בן 40. שניים מבניו היגרו לקולומביה, אחד לדרום-אפריקה, ואילו בן-הזקונים הוא יהושע (ג'וש) פלמון, שהיה יועץ לענייני ערבים לראש הממשלה דוד בן-גוריון.

מנחם מנדל רוזין זכור כשען של תל-אביב הקטנה. הוא נולד בוויטבסק שברוסיה ב-1872 ועלה ב-1891. ביתו היה ברחוב הרצל 10. נפטר בראשית 1933, ורעייתו שרה - שנה אחריו. בנם היחיד, יצחק, היגר לאמריקה.

משה רסקין נולד ב-1878 ברוסיה, שם התמחה במלאכת הבורסקאות. עלה לארץ ב-1904 ועבד בבית-החרושת לעורות של משה בצלאל טודרוסוביץ (אביו של דוד תדהר, מחבר האנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו). ביפו הכיר את רייזל (שושנה), בתו של השוחט ר' אליהו ויינשטיין, ונשא אותה לאשה ב-1905. ב-1909 הצטרפו לאחוזת-בית בעקבות האח ישראל ויינשטיין ובנו את ביתם ברח' ליליינבלום, יחד עם שאר בני-המשפחה.
במאורעות 1921 נהרס בית-המלאכה שלו ביפו והוא פתח חנות-מכולת בביתו שבתל-אביב. הלך לעולמו ב-1958. רעייתו שושנה בת ה-95 היא כיום האחרונה ששרדה מכל 66 מייסדי תל-אביב ונשותיהם, והיא עדיין גרה ברחוב ליליינבלום. בנם פנחס הוא אחד הילדים הראשונים של תל-אביב.

יוסף אליהו שלוש היה, בין השאר. הקבלן שבנה (יחד עם אחיו אברהם חיים) כשלושים מתוך שישים הבתים הראשונים של אחוזת-בית. הוא נולד ביפו ב-1870 ולמד מאביו אהרן שלוש את מלאכת הצורפות. אחר-כך פתח בית-חרושת למרצפות ולחומרי בניין. היה גם עסקן ציבורי. מדי פעם הפעיל את קשריו עם נכבדי הערבים והתורכים. במלחמת העולם הראשונה היה פעיל ב'ועד ההגירה' וסייע למגורשי תל-אביב ויפו. כן פעל למען גאולת קרקעות. נפטר ב-1934, זמן קצר לאחר פטירת אשתו פרחה (בת העסקן אברהם מויאל).

פקידות ומקצועות חופשיים

שלושה מ-66 מייסדי אחוזת-בית היו פקידי בנק. בנק אפ"ק, כמובן.

שמואל אידלסון נולד ברוסיה ב-1883 ועלה ארצה בילדותו. נשא לאשה את לאה רחל, בתו הבכורה של אהרן אייזנברג, ממייסדי רחובות - אחותה של יהודית, שנישאה לחיים הררי, גם הם ממייסדי אחוזת-בית, היה מראשוני הפקידים של אפ"ק ובנה את ביתו בין הראשונים, ברחוב יהודה הלוי 20 (זה היה אחד הבתים האחרונים ששרדו במתכונתם המקורית, בית חד-קומתי בעל גג רעפים, עד שהמודרניזאציה גזרה עליו כליה ב-1975).
אידלסון עזב את אפ"ק ויצא עם משלוחי תפוזים לרומניה. שם 'תפסה' אותו מלחמת העולם הראשונה. כיוון שלא יכול לחזור ארצה, סידר לו אחיו שחי בארצות-הברית דרכון אמריקני, והוא נסע לשם. לאחר המלחמה הצטרפו אליו רעייתו וארבעת ילדיהם. ב-1929 חזר לתל-אביב עם אשתו ובתו הצעירה עדינה. שלושת ילדיו הבוגרים השתקעו בארצות-הברית. הבכור אלן רייטר (נינו הבכור של אהרן אייזנברג) שירת כתותחן בצבא ארצות-הברית ונפגע בריאותיו במלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה שירת במשרה בכירה בממשל של מדינת קליפורניה, אך נפטר בגיל 34, כתוצאה מפציעתו במלחמה.

חבקוק, בנם של לאה ושמואל אידלסון, היה ספורטאי ידוע בארצות-הברית, ושלושת ילדיו שנולדו שם הם חסרי כל זיקה לישראל.

אחד הנכדים הישראלים של אידלסון, אהרן אלמן, היה הנכד הראשון של תל-אביב, כלומר הראשון שנולד להורה יליד העיר. תצלום מ-1934 שבו הוא יושב על ברכיו של מאיר דיזנגוף הנציח אותו, אך הוא נפטר בילדותו.

ביום שבו נערך טקס הגרלת המגרשים, כ' בניסן תרס"ט - הוא התאריך הנחשב ליום הולדתה של תל-אביב - נפל בגורלו של בן ציון ריזו לוי המגרש שמספרו 33. הוא היה פקיד בבנק אפ"ק, אך לא זכה להשתתף בטקס ההיסטורי. באותו יום שכב על ערש-דווי ומת בגיל 24, לאחר מחלה קצרה. בן-ציון הניח אלמנה בת 20 - שרה, נכדתו של אהרן שלוש, שרכש את האדמות הראשונות מצפון ליפו. היא היתה הרה ולבתה שנולדה כעבור חצי שנה קראה בת-ציון, על שם האב שלא הכירה. יחד עם הוריה, רחל ובנימין מהודר, בנתה שרה את הבית על מגרש 33 של אחוזת-בית - לימים שדרות רוטשילד 8.

פקיד הבנק השלישי שבין המייסדים היה יעקב שלוש, גזבר בנק אפ"ק. הוא נולד ביפו ב-1880 לאביו אהרן שלוש, שרכש את האדמות הראשונות מצפון ליפו (שעליהן נבנתה השכונה הראשונה נוה-צדק). שני אחיו, אברהם-חיים ויוסף-אליהו (גם הוא בין 66 המייסדים), היו הקבלנים שבנו את הגימנסיה 'הרצליה' והרבה מהבתים הראשונים של אחוזת-בית. יעקב היה שונה מבני-משפחתו ובחר מגיל צעיר בעבודה משרדית. ב-1903 היה מראשוני העובדים בבנק אפ"ק, ובמשרה זו החזיק במשך 41 שנה - עד מותו. היה ידוע בקולו הערב (חזן בהתנדבות) ובידע הרב שלו בחקר השפה הערבית והשפה העברית.
כתב מאמרים בענייני דיומא בשתי השפות והתפלמס בענייני ספרות ושירה ערבית. תירגם שירים מערבית לעברית וכן הוכיח כי אחד המשוררים, שהערבים חשבוהו למשורר ערבי, היה בעצם יהודי.
אחרי מלחמת העולם הראשונה היה חבר הוועדה המדינית של ההנהלה הציונית ועזר בקשרים עם הערבים. נפטר בגיל 64, ב-1944.

משה חיינקו בנה בית בשדרות רוטשילד 10, פינת רחוב הרצל. כל מה שזוכרים אודותיו הוא, שהיה פקיד אצל הקונסול הרוסי ושלא היה אהוד בקרב תושבי תל-אביב הקטנה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה סירב להתעתמן וירד מצרימה, מאז נעלמו עקבותיו.

אצל הקונסול הרוסי עבד גם אברהם פוגל, שהיה אחראי על הדואר הרוסי. נולד באודסה באמצע שנות ה-60 של המאה ועלה ארצה ב-1904. הצטרף לאחוזת-בית, וביתו בשדרות רוטשילד 12 זכור כבית שגינתו מטופחת במיוחד. את בניו שלח ללמוד בצרפת. בנו יעקב היה מהנדס בעיריית תל-אביב, ובנו משה - עורך-דין, שקנה קרקעות רבות ברמת-השרון בראשיתה. פרשת הירצחו של האב, אברהם פוגל, ב-1939, בביתו שבשדרות רוטשילד נותרה בלתי מפוענחת, אף לאחר שנים מרובות.

שני רופאיה הראשונים של אחוזת-בית היו דמויות מעניינות, כל אחת בדרכה. ד"ר חיים (איסר) חיסין נולד ב-1865 ברוסיה הלבנה. לראשונה עלה בגיל 17 עם קבוצת הביל"ויים, התגורר עמם בפרדס אנטון איוב שליד יפו ועבד כפועל במקוה-ישראל. שם סבל תחת עולו של המנהל הירש, עד שהגיעה ארצה ארוסתו פניה. היא התעתדה להיות זמרת אופרה ברוסיה, אך התפכחה מאשליות הגולה לאחר הפרעות של שנת 1881-1882 בדרום רוסיה.

חיסין עבר איתה לראשון-לציון שזה עתה נוסדה, כדי לעבוד כפועל, ושם נישאו. בשל קשיי החיים בארץ חזרו כעבור שנתיים לרוסיה, ומקץ עוד שנתיים ניסו שוב להתיישב כאן הפעם בגדרה. תלאות גדרה הביאו את חיסין לניסיון למצוא את פרנסתו כעצמאי – עגלון מוביל נוסעים ומטען מיפו לירושלים וחזרה.
התנאים הקשים החזירום שוב לרוסיה, שם למד רוקחות ועבד כרוקח במשך עשר שנים באודסה. פעמיים ביקר בארץ באותה תקופה, וב-1898, והוא בן 33, יצא ללמוד רפואה בשווייץ.

בשנות לימודיו באוניברסיטת ברן היה מנהיגה ונשיאה של 'האגודה הציונית האקדמאית'. לאחר שהוסמך כרופא עלה ארצה ב-1905 ומונה לראש הוועד הפועל של 'חובבי ציון'. אחר-כך הצטרף לאחוזת-בית. היה רוכב על חמורו בבגדיו הלבנים מבית לבית, וכך הוא זכור בחיבה.
ד"ר חיסין היה יוזמה וראשה של הוועדה הסניטארית ודאג לשמירה על נקיון הבתים, החצרות והרחובות.

הרופא השני היה ד"ר יהודה לייב פוחובסקי, שנולד ברוסיה הלבנה ב-1869. למד רפואה באוניברסיטת חארקוב, ולאחר השתלמות בברלין עלה ארצה ב-1906. התיישב ביפו ופתח מרפאה פרטית. כשנתיים וחצי שימש כרופאה של המושבה רחובות. ד"ר פוחונסקי הצטרף לאגודת 'אחוזת-בית' כמעט עם היווסדה ונבחר לוועדה הרפואית, שבדקה את שטחי הקרקע לפני הקנייה. היה שותף להחלטה שהעדיפה את כרם ג'באלי על פני החולות שליד מקוה-ישראל.
ביתו ברחוב ליליינבלום 27 היה בית אלגאנטי ואחד הראשונים בתל-אביב הקטנה שנתוספה לו קומה שנייה.

ד"ר פוחובסקי שימש כרופא כירורג בבית-החולים 'שער ציון' ביפו, ושנים אחדות היה ראש הסתדרות הרופאים בתל-אביב. בשנים הראשונות של תל-אביב נהג ליילד בבתי-היולדות. אחרי מלחמת העולם הראשונה פתח בביתו את בית-החולים 'גלעד', שבו נולדו רבים מילדי תל-אביב דאז.
נפטר בתל-אביב, בשיבה טובה, בשנתו ה-94 (ב-1963). רעייתו אהובה היתה ידועה כ'ליידי' ונמנתה עם מארגני ה'עדלאידות' בשנים שלאחר מכן.

בין בעלי המקצועות החופשיים יש לציין את אריה זילבר, שנעלם מהנוף של תל-אביב הקטנה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. נולד בלטביה ב-1877 ועלה לארץ ב-1907. ביפו פגש את שרה לבית לויתין, שעלתה באותה שנה מסמולנסק שברוסיה, ונשאה לאשה. השניים הצטרפו לאחוזת-בית, למרות שהיו חסרי אמצעים, ובנו בית במשותף עם הספר בריסקר בשדרות רוטשילד. מתוך המידע המועט שבידי בנו, נגן התזמורת הפילהרמונית בן-עמי זילבר, מתגלה דמות יוצאת-דופן. זילבר היה צייר במקצועו ולא עבד לפרנסתו באותן שנים. היה יושב בבית ומצייר (רק כמה מציוריו שרדו). את המשפחה, שכללה שלושה ילדים קטנים, פירנסה אשתו שרה, שעבדה כתופרת.

משפחת זילבר חיתה שנים רבות במצרים, שם עבד האב אריה כצייר שלטים. בארץ זו נפטר ב-1936 בגיל 59, זמן קצר לפני שעמד לחזור לארץ. היתה זו משפחה בעלת נטיות אמנותיות: האב צייר, הבת הבכורה שולמית כנרת, הבן בן-עמי כנר, והנכד ממשיך את דרכם כזמר ומלחין - אריאל זילבר (נקרא על שם סבו).

חינוך ורוח

בראש הרשימה האלפביתית של המייסדים מופיעים רבקה ושלמה אבולעפיה. אמנם הקשר הוא מקרי בלבד, אך מספר 1 ברשימת מייסדיה של העיר העברית הראשונה הוא גם נצר למשפחה הוותיקה ביותר, ככל הנראה, בין משפחות המייסדים.
משפחת אבולעפיה הגיעה לארץ-ישראל מיד לאחר גירוש ספרד. רבים מבניה היו רבנים ואישי-ציבור בערי הארץ (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) החל מהמאה השש-עשרה.

שלמה אבולעפיה נולד בביירות ב-1865, ובהיותו בן 20 הגיע לראשון-לציון כמורה לצרפתית וערבית בבית-הספר של הבארון. שם נשא לאשה את תלמידתו רבקה בת יעקב פריימן, מעשרת מייסדי המושבה. היה זה אחד מ'נישואי התערובת' הראשונים ב'יישוב החדש'. לזוג אבולעפיה נולדו ארבעה בנים וארבע בנות (הבכור היה רפאל אבולעפיה, איש גדוד נהגי הפרדות וניל"י).

ב-1895 עברה המשפחה ליפו ושלמה אבולעפיה לימד ערבית בבתי-הספר של 'אליאנס' ו'עזרה'. אחרי מהפכת 'התורכים הצעירים' נבחר לבא-כוחם של היהודים בפני השלטונות ביפו, כיוון שנודע בבקיאותו במנהגי המזרח.
אבולעפיה הצטרף לאגודת 'אחוזת-בית', אך לא זכה לבנות את ביתו בשכונה החדשה. הוא חלה בעת שהתגורר בנוה-צדק, נסע לפרופסור ידוע בביירות ושם נפטר בפברואר 1909, חודשיים לפני טקס הגרלת המגרשים. את הבית בחלקה מס' 2 של אחוזת-בית (לימים רחוב יהודה הלוי 20) בנתה אלמנתו רבקה, שנשאה לבדה בנטל ולה שמונה ילדים.

אביה, ממייסדי ראשון-לציון (שחזר בינתיים לפולין, בגלל תלאות הארץ) הגיע וניסה לקחת אותם לווארשה, אך היא לא הסכימה 'לרדת'. פתחה חנות לגלנטריה ביפו והיתה ידועה כאשה משכילה ותרבותית. באמצע שנות העשרים מכרה את ביתה ועברה לגור בבית חדש ב'מערב הפרוע' דאז (רחוב חובבי ציון). שם חיתה עד פטירתה בגיל 86, ב-1961 .

יש"י (ישראל יהודה) אדלר היה מורה בבית-הספר לבנות בנוה-צדק, נולד בעיירה ליד פינסק שברוסיה ב-1870. כמלמד, נדד עם אשתו וארבע בנותיו מעיר לעיר. יסד 'חדר מתוקן', שבו לימד עברית, והיה ציוני נלהב. לאחר הפרעות בהומל ב-1905 (השתתף בהגנה) החליט לעלות ארצה. בתחילה לימד ברחובות ובנס-ציונה, ואחר-כך עבר לבית-הספר לבנות בנוה-צדק. היה ממייסדי הרבעון הפדאגוגי 'החינוך', 'ספרייה קטנה' לילדים, חוברות 'לעם' וכן הוצאת 'קוהלת', בזמן הגירוש נבחר לראש המורים הגולים ויסד בתי-ספר של חירום. לאחר המלחמה נתמנה למנהל בית-הספר לבנות ב'. חמש שנים שהה בארצות-הברית כמורה בבתי-מדרש עבריים למורים. היה חבר הוועד להגנת הלשון העברית, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ופירסם מאמרים רבים בעיתוני התקופה. נפטר בתל-אביב ב-1948. על-שמו המושבה רמת-ישי שבעמק-יזרעאל.

בין אנשי-הרוח של אחוזת-בית שמור מקום של כבוד לסופר ש' בן-ציון – שמחה (אלתר) גוטמן. נולד בבסרביה ב-1870 וכבר בצעירותו פירסם סיפורים ב'המליץ', 'הצפירה' וב'לוח אחיאסף'. ניסה לעסוק במסחר אך עד מהרה עבר להוראה והיה מהראשונים שלימדו 'עברית בעברית'. ב-1899 הוזמן להורות ב'חדר המתוקן' באודסה, שבו הורו אז גם ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, וכך התוודע לחוג הסופרים העבריים שהתרכזו בעיר זו. השתתף בייסוד הוצאת הספרים 'מוריה' יחד עם ביאליק ורבניצקי ובהוצאת 'אשכולות' (חוברות לילדים) עם א"ז רבינוביץ (אז"ר).

ב-1905 התחיל פרק חייו בארץ, כאשר הוזמן מטעם ועד 'חובבי ציון' להורות בבית-הספר לבנות בנוה-צדק. את חלומותיו על הקמת מרכז ספרותי גדול נאלץ לצמצם בגלל תנאי החיים כאן. סביב ביתו בנוה-צדק התפתח מרכז רוחני ותרבותי. בין באי הבית היו י"ח ברנר, ד' שמעוני, אז"ר, ש"י עגנון וי' בורלא.

ש' בן-ציון היה עורכו של הקובץ הספרותי-מדעי הראשון בארץ-ישראל - 'העומר', שהוציאו לאור החל מ-1907. יש הגורסים שמבחינה היסטורית זוהי נקודת היווסדה של הספרות הארץ-ישראלית. באחד מקובצי 'העומר' החל את דרכו מי שזכה כעבור כמעט 60 שנה בפרס-נובל - הסופר ש"י עגנון.

את פעילותו הספרותית-תרבותית המשיך ש' בן-ציון מביתו שברחוב הרצל 3, אחד מ-60 הבתים הראשונים של תל-אביב. באותה שנה, 1910, הלכה לעולמה רעייתו רבקה והוא המשיך לגדל את ששת ילדיהם בעזרתה של אמו - 'סבתא מינצה'. אחד מילדיו התפרסם לימים כ'צייר של תל-אביב', אשר הנציח את המראות של ראשיתה - נחום גוטמן.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היה ש' בן-ציון עורכו של המוסף הספרותי הראשון של עיתון יומי. היה זה 'שי של ספרות' - תוספת שניתנה לקוראי 'חדשות מהארץ' (אבי העיתון 'הארץ'). בראשית שנות השלושים יזם והחל לערוך את 'ספר תל-אביב' - תולדות העיר העברית הראשונה בעולם, החל מדברי-ימיה של אמה יפו. הוא לא זכה להשלים מפעל זה, עקב מחלתו ופטירתו ב-1932 (ממשיך הספר ומוציאו לאור היה אלתר דרויאנוב). בביתו החדש והמסוגנן (אשר כונה 'בית הטירה') בשדרות רוטשילד לא זכה להתגורר אלא כשנה וחצי.

ד"ר חיים הררי היה מהמורים הראשונים בגימנסיה 'הרצליה'. נולד בלטביה ב-1883. בגיל 13 עלה ארצה לבדו ולמד בבית-הספר החקלאי 'מקוה-ישראל'. בראשית המאה העשרים חזר לאירופה, ומ-1903 למד באוניברסיטת ז'נווה. עם שובו לארץ עמד בראש 'חובבי הבמה העברית' כבמאי וכשחקן, יחד עם רעייתו יהודית, בת אהרן אייזנברג (ממייסדי רחובות). השניים הצטרפו לאחוזת-בית ובנו את ביתם ברח' אחד העם, מול הגימנסיה.

ב-1913 יצא שוב להשתלם בחוץ-לארץ. הפעם למד ספרות כללית, צרפתית ושפות שמיות בסורבון בפאריז ואחר-כך בז'נווה. ב-1919 חזר ארצה, המשיך ללמד בגימנסיה 'הרצליה' ופירסם מאמרים בעיתוני התקופה. היה פעיל גם בלשכת 'הבונים החופשיים' וערך את בטאונה. נפטר ב-1940.

רעייתו יהודית הררי, שנולדה ב-1885 כשהוריה היו בדרכם לארץ, יסדה ברחובות את גן-הילדים העברי השני בארץ. היתה מורה בבית-הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים, ומ-1907 מורה בגימנסיה 'הרצליה' ופעילה בחוגי התיאטרון. למדה עם בעלה בפאריז ובז'נווה, וכשחזרה ארצה היתה מנהלת הגימנסיה 'גאולה', ששינתה שמה לאחר שנים ל'בלפור'.

יהודית הררי היתה מאחרוני מייסדי תל-אביב שנותרו בחיים, במלאות לעיר שבעים שנה. הלכה לעולמה בשנתה ה-94, ב-1979, שנה אחת לאחר מות בנה, עורך-הדין יזהר הררי.

ישראל ויינשטיין היה מורה בבתי-הספר 'תחכמוני' ו'שערי תורה'. הוא נודע גם כאדריכל ומהנדס חובב, שעזר בכשרונו הטבעי לבנייתם של בתי אחוזת-בית הראשונים. נולד בירושלים ב-1877 ובהיותו בן שנתיים ירד עם משפחתו ליפו, כאשר אביו, ר' אליהו ויינשטיין, נתמנה לשוחט הראשון של הקהיליה האשכנזית שם. אחותו שושנה רסקין זוכרת, שישראל היה זה שהביא למשפחתו את הבשורה ש'הולכים לבנות א-יידישע שטעטל' (עיירה יהודית), וכך השפיע על כולם שיצטרפו לאחוזת-בית. נפטר בגיל 58 ב-1935, בהשאירו אחריו משפחה ענפה.

יחיאל יחיאלי היה מנהל בית-הספר לבנות מ-1918 ועד יום מותו (בבית-הספר עצמו), ב-1937. הוא נולד בליטא ב-1866 ועסק בהוראה ובפעילות ב'חובבי ציון'. ממייסדי 'החדר המתוקן' ומראשוני המשתמשים בשיטת הלימוד 'עברית בעברית'. השתתף בוועידה הציונית במינסק ב-1902. עלה ארצה עם משפחתו שנתיים לאחר מכן והתקבל להוראה בבית-הספר לבנות בנוה-צדק.

הצטרף לאחוזת-בית ובנה את ביתו ברחוב הרצל 9 - בית שנודע כמרכז לספרות, תרבות והוראה, היה מזכיר ויושב-ראש מרכז המורים וחבר באסיפה המכוננת של הוועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל (עם הכיבוש הבריטי). בתו הבכורה, שפרה יחיאלי-קפלן, המשיכה לנהל את בית-הספר לבנות לאחר מות אביה. בתו הצעירה, מאירה יחיאלי, ראויה לציון בזכות תרומתה לחקר תולדות תל-אביב.

ד"ר בן-ציון מוסינזון היה מנהל הגימנסיה 'הרצליה' מ-1912 ובמשך כמעט 30 שנה. נולד ב-1878 בפלך טאבריה שברוסיה. ב-1902 יצא ללמוד בברן שבשווייץ. ב-1906 סיים את לימודיו והוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה. בהשפעתו של מנחם אוסישקין עלה לארץ-ישראל ב-1907 והצטרף לסגל מורי הגימנסיה 'הרצליה' כמורה לתנ"ך.

במלחמת העולם הראשונה, כשכבר היה מנהל הגימנסיה, גרשוהו התורכים, והוא נסע לאמריקה. כשחזר, אחרי המלחמה, המשיך בתפקידו בגימנסיה והיה פעיל גם בוועד הפועל הציוני, בקונגרסים הציוניים. כן נהג לנסוע לתפוצות בשליחות ההסתדרות הציונית וקרן היסוד.
ב-1938 נתמנה למנהל מערכת החינוך העברי של כנסת ישראל. היה חבר מועצת עיריית תל-אביב. ביתו, הסמוך לגימנסיה, היה למשכנו של הסופר אחד העם החל מ-1922.
במאורעות תרצ"ח איבד את בנו דוד (שנהרג יחד עם חיים שטורמן ואהרן אטקין בעמק בית-שאן : על שמם 'גן השלושה') ומצבו הבריאותי הורע. ב-1942 מת לאחר ניתוח כליות, בגיל 64.

ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ורעיתו פניה נודעו כמייסדי הגימנסיה העברית הראשונה בעולם. היא הגימנסיה 'הרצליה'. ד"ר מטמן (בשמו המקורי) נולד בפלך פודוליה שבאוקראינה ב-1869, היה מורה בביאליסטוק, וב-1897 עבר לאודסה עם רעייתו. שם למד מדעי-הטבע באוניברסיטה, ניהל בית-ספר עברי ויסד אגודת סטודנטים עבריים. יחד נסעו ללמוד באוניברסיטאות שווייץ, כדי להכשיר עצמם לחינוך, הוראה והקמת מוסדות תרבות וחינוך בארץ-ישראל.
ב-1904 עלו ארצה, וד"ר מטמן נתמנה למנהל בית הספר בראשון-לציון. הנהיג הוראה עברית במקצועות שקודם לכן נלמדו בשפות זרות.

ב-1905 עברו ליפו ויסדו את הגימנסיה, שהיו בה 17 תלמידים. פניה וד"ר מטמן, יחד עם ברנרד מושנזון, היו שלושת המורים הראשונים והיחידים. ב-1910 היה מנהל הגימנסיה העברית בירושלים לשנה אחת, עד שנמצא לו מחליף.

היה קנאי לשפה העברית, ובאסיפות של אחוזת-בית ותל-אביב בראשיתה היה טוען, שרחובותיה של העיר (השכונה) העברית הראשונה בעולם צריכים להיקרא בשמות עבריים בלבד. גם בחייו הפרטיים הגשים את המטרה ולבתו קרא בשם עבריתה. כשלא היה שבע רצון מהתפתחותו של פרבר הגנים תל-אביב, יזם הקמת עיר גנים חדשה - רמת-גן, שבבנייתה הוחל רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. מאז היה פעיל הן בתל-אביב והן ברמת-גן.

ברמת-גן יזם את הגנים הציבוריים והחורשות, שעיר זו מצטיינת בהם עד היום. בתל-אביב היה ממייסדי 'בית העם' לפעילויות תרבותיות והיה פעיל ב'גדוד מגיני השפה העברית'. נפטר ב-1939, בשנת ה-70 לחייו.

פניה מטמון-כהן נולדה בביאליסטוק שבפולין, וכאמור למדה באוניברסיטאות שווייץ. בראשית המאה ניהלה בית-ספר עברי באודסה והיתה מקורבת לחוגי הסופרים העבריים (ביאליק, רבניצקי) ואף הרוסיים. בארץ, נוסף על עבודתה בגימנסיה 'הרצליה' היתה פעילה באגודת 'חובבי הבמה העברית'. תלמידיה מהימים ההם זוכרים, שהיתה עוברת תדיר מביתה או ממטבחה אל הגימנסיה הסמוכה, כדי ללמד פרק במתימטיקה. היתה מהראשונות שפעלו למען שיווי-זכויות לנשים. בשנות ה-70, לאחר שמלאו לה מאה שנה, היתה מארבעת האחרונים שנותרו בחיים ממייסדי תל-אביב. בגילה המופלג היתה ערה לכל המתרחש בארץ ונהגה לספר על מאורעות מהעבר הרחוק, שהיתה עדה אחרונה להם. נפטרה בגיל 106, ב-1977.

אחד משלושת המייסדים המופיעים ברשימה בגפם הוא שבתאי מירקיס. לאחר סקר ממושך מתברר כי נשכח לחלוטין. רק צילה פיינברג-שוהם (כיום בת 88), תלמידת המחזור הראשון של הגימנסיה 'הרצליה', זוכרת אותו כמורה בשתי המחלקות הראשונות וכבעל בית ברחוב ליליינבלום 28. מה לימד בגימנסיה - לא ידוע. הוא היה רווק, וככל הנראה לימד מתימטיקה וצרפתית בשיעורים פרטיים. עד כמה שידוע, מכר את ביתו (עוד לפני מלחמת העולם הראשונה) לשאול לוי. מאז אין מידע אודותיו.

שכנו של מירקיס באותן שנים ראשונות היה המשורר, הפובליציסט והמורה קדיש יהודה סילמן, שנולד בליטא ב-1881 והיה מורה בבית-הספר העברי בווילנה וב'חדר המתוקן' בהומל.
עלה ב-1907 והיה במשך שנתיים מורה בבית-הספר לבנות. באותה תקופה השתתף בחיי הציבור של היישוב החדש ובייסודה של אחוזת-בית. היה מזכיר מרכז המורים, אך כמעט מלכתחילה העדיף את ירושלים. עד מהרה מכר את ביתו ברחוב ליליינבלום ועלה ירושלימה, שם השתתף בייסוד הגימנסיה העברית ולימד בה כמעט עשרים שנה. היה ממייסדי שכונת בית-הכרם ובה בנה את ביתו. נודע באימרותיו השנונות, במאמריו מלאי ההומור, ובעיתונים ההיתוליים שהוציא במיוחד לפורים, וכן בשיריו - שאותם פירסם בכתבי-העת העבריים בארץ ובחוץ-לארץ.
נפטר בירושלים סמוך ליום הולדתו ה-56, ב-1937.

יוסף עזריהו נולד ב-1872 בפולין. בגיל 20 עלה לראשונה לארץ ועבד כפועל חקלאי במושבות יהודה. חזר לרוסיה ושירת ארבע שנים בצבאה. למד בברן ובווינה והשתתף בקונגרס הציוני החמישי. ב-1901 נשא לאשה את שרה לבית מאירוב. יחד עלו לארץ ב-1905 והיו למורים בבית-הספר לבנות. השניים הצטרפו לאחוזת-בית ובנו את ביתם ברחוב אחד-העם, מול הגימנסיה.

בזכרונותיה, שאותם כתבה כעבור יובל שנים, מספרת שרה עזריהו שבשנת 1943 (34 שנה לאחר בניית הבית) עדיין לא הצליחו להתגבר על החובות ונאלצו למכור את ביתם.
בשנותיו האחרונות היה יוסף עזריהו מפקח על בתי-הספר התיכוניים הכלליים בארץ. ב-1945 נפטר לפתע, כשהשתתף בוועידת מורים.

שרה עזריהו נולדה ב-1873 והיתה מהפעילות הראשונות לזכויות האשה. באחרית ימיה, כשהתגוררה ליד בתה תחיה בקיבוץ אפיקים, כתבה את ספר זכרונותיה, 'פרקי חיים', ובו תיארה גם את ימיה הראשונים של תל-אביב.
נפטרה בשיבה טובה בקיבוץ, ב-1961.

שונים

כמה מהמייסדים קשה לשייך לקבוצה זו או זו של עיסוקים או מקצועות, כיוון שעסקו בכמה תחומים.

ראש וראשון להם הוא, כמובן, מאיר דיזנגוף, שעמד בראשה של תל-אביב במשך למעלה ממחצית יובל שנים : בתחילה היה ראש הוועד ואחר-כך, עם קבלת מעמד עיר - ראש העירייה. הוא עסק במסחר ובעסקנות ציבורית בעת ובעונה אחת.

נולד בבסרביה ב- 1861 . שירת כשלוש שנים בצבא הרוסי, כעורך עיתון. נאסר באודסה באשמת פעילות במפלגת 'רצון העם'. עם צאתו מהכלא נפגש עם פינסקר וליליינבלום, הצטרף ל'חובבי ציון' ויסד בקישינוב ב-1886 אגודה של תנועה זו. אחר-כך למד שלוש שנים באוניברסיטה בפאריז והיה למהנדס כימאי. שם התוודע לבארון אדמונד דה-רוטשילד, והלה שלחו ב-1892 להקים בית-חרושת לבקבוקים בטנטורה. הנסיונות להפוך את החול לזכוכית עלו בתוהו, ובית-החרושת נסגר. פקידי הבארון לא ראו בעין יפה את התקרבותו אל הפועלים, והוא נאלץ לעזוב את הארץ.

ב-1897 עבר לאודסה, היה שותף בבית-מסחר ונפגש עם הסופרים אחד העם, מנדלי, דובנוב, ביאליק, רבניצקי ואחרים. ב-1904 יסד את חברת 'גאולה' לרכישת קרקעות בארץ-ישראל והפיץ את מניותיה ברחבי רוסיה. כעבור שנה החל הפרק השני של דיזנגוף בארץ.

ב-1906 , כשהתגורר ביפו, היה מהוגי הרעיון להקמת פרבר גנים יהודי מחוץ לעיר. יחד עם עקיבא אריה וייס, יחזקאל דנין (סוכובולסקי), יצחק חיותמן ודוד סמילנסקי פעל להקמתה של אחוזת-בית. ב-1911 נבחר לראש ועד השכונה, שזכתה בינתיים לשם תל-אביב.

נוסף לפעילותו הציבורית היה בעל חברה ליצוא ויבוא, שהיתה פעילה בפיתוח המסחר ביפו ואחר-כך בתל-אביב, וטיפחה קשרים כלכליים עם ארצות חוץ.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אירגן את 'הוועד להקלת המשבר' וניסה לסייע לנזקקים. עם הגירוש ב-1917 היה לראש 'ועד ההגירה' וכונה 'ריש גלותא'. בביקורו בתל-אביב השוממה כתב ביגון : 'איכה ישבה בדד תל-אביב . . . נהם לבי ממכאוב . . .'.

ב- 1921 נבחר לראש העירייה (למעשה - המועצה) הראשון של תל-אביב והיה ידוע כאביה של העיר, המסור לה בכל לבו. היה ממייסדי חברת 'מסחר ותעשייה' ונשיא יריד המזרח, פעיל בלשכות 'בני-ברית' וחבר ההנהלה הציונית.
לאחר מות רעייתו צינה ב-1930, החליט לתרום את ביתו בשדרות רוטשילד 16 למוזיאון. זו היתה תחילתו של מוזיאון תל-אביב, אשר לו הוריש דיזנגוף את כל רכושו.
נפטר לאחר מחלה ב-1936.

מרדכי בן הלל הכהן היה גם הוא דמות רב-גונית: סוחר, סופר ועסקן. נולד ב-1856 במוהילב שברוסיה הלבנה. מילדותו עסק בכתיבה ופירסם מאמרים ב'הצפירה' וב'הלבנון'. כשנשא לאשה את שפרה, בתו של סוחר העצים פבזנר, עבר לעסקים. באותו זמן הצטרף ל'חובבי ציון' והתיידד עם אחד העם, ליליינבלום ואחרים. ב-1889 יצא לביקור בארץ-ישראל ואת התרשמותו פירסם בסדרת מאמרים ב'המליץ', ב-1897 היה ציר הקונגרס הציוני הראשון.

ב-1907, והוא כבר סוחר אמיד, עלה ארצה עם משפחתו והתיישב ביפו. כאן ניהל זמן מה את בית-החרושת של ליאון שטיין והצטרף לאחוזת-בית. היה חבר ועד השכונה וחיבר את ספר התקנות שלה. מביתו ברח' הרצל 11 (פינת ליליינבלום) המשיך לנהל הן עסקים והן פעילות ציבורית.
במשך כשישים שנה פירסם שורה ארוכה של מאמרים וספרים. נפטר על הר הכרמל ב-1936 .
אחד מבניו הוא חבר-הכנסת לשעבר דוד הכהן, ובתו חנה היא אלמנתו של ד"ר ארתור רופין.

דוד סמילנסקי, מ'החמישייה הפותחת' של מייסדי אחוזת-בית, נולד ב-1875 בפלך קייב שבאוקראינה. עלה ארצה בעלייה הראשונה, חזר לרוסיה ועסק בפעילות ציונית.

ב-1906 עלה שוב, עבד כמנהל המחסנים של בית-החרושת שטיין, ומ-1910 היה מזכיר וגזבר הגימנסיה 'הרצליה'. מ-1921 - מפקח כללי בעיריית תל-אביב. ממייסדי המרכז המסחרי. פירסם מאמרים רבים בעיתונות הארץ-ישראלית. פרסומיו בידיעות עיריית תל-אביב הם בעלי חשיבות לתולדות העיר. כתב ספרי זכרונות, וביניהם 'עם בני דורי'.
נפטר בתל-אביב ב-1953.

מנחם שיינקין הוא שהציע לקרוא לאחוזת-בית בשם תל-אביב. נולד ב-1871 ברוסיה הלבנה ולמד כדי לקבל הסמכה לרבנות. יסד את אגודת 'בני ציון' - האגודה הציונית הראשונה באודסה. במשך ארבע שנים שימש כרב בבאלטה. ב-1905 עלה לארץ, ניהל את לשכת המודיעין של 'חובבי ציון' ופעל להדרכת העולים. נסע לרוסיה להפיץ את מניות הגימנסיה 'הרצליה', ולאחר זמן - גם לארצות-הברית, לשם תעמולה ציונית. ב-1925 נהרג בתאונת-דרכים בשיקאגו והובא לקבורה בתל-אביב.

בין 66 המייסדים היו שתי משפחות פלמן, שלא היו קרובות זו לזו אלא רק קירבת שכנות מקרית (ברחוב יהודה הלוי), ואפילו לא ביטאו את שמותיהן באותה צורה.

חייקל פלמן היה כובען שקנה את מגרשו של אליהו אהרן כהנא (ראה לעיל). נחמן פלמן היה בנם של שרה איטה ודב דוד פלמן, מחלוצי הפרדסנות. נולד במזריץ' שבפולין ב-1876 ועלה ארצה עם הוריו ב-1883. בני המשפחה התיישבו בכפר סומיל, שהיה אז רחוק מכל יישוב יהודי, ועיבדו פרדס ומשק. האב מת כעבור חצי שנה ממכת-שמש והאם המשיכה לשאת בנטל (זכתה לתואר 'אם הפרדסנות העברית').

ב-1892 עבר נחמן לפתח-תקוה ועבד כמדריך לנטיעת הפרדס הראשון שם (כך מספרים צאצאיו). ב-1903 היה סוכן של אגודת הכורמים והיקבים ביפו ובסביבה. כן ייצא יינות לאירופה, אמריקה ואפריקה. פתח עם אחיו בית-מסחר ליינות ביפו, ואילו בשלוש השנים הראשונות לייסוד אחוזת-בית עבד כמנהל מסחרי של בית-החרושת למכונות ומתכת של שטיין. ב-1909 נתמנה לנציג חברת 'ואקום אויל קומפאני', לשיווק נפט ושמנים בארץ.

באותה שנה החל לבנות את ביתו ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. כעבור שנים אחדות מכר את הבית לבעל הכרמים בארסקי וחזר עם משפחתו לשכונת-אחוה. בגלגולו הבא היה הבית למשכנו של בנק אפ"ק, וכיום מתנשא במקום הבניין הגבוה של ההנהלה הראשית של בנק לאומי לישראל.
ב-1921 היה ממייסדי המרכז המסחרי. נפטר ב-1955, חמש שנים לאחר מות רעייתו מיכל לבית שלאנק.

רבקה בהרב היתה אלמנתו של סוחר עצים אמיד ביקטרינוסלב, אשר החליטה לעלות לארץ-ישראל לאחר הפרעות בעירה. בתחילה שלחה ארצה את חתנה יהודה הלבץ, כדי להכשיר את הקרקע. ב-1906 עלתה עם בתה אסתר ובנה הצעיר יקותיאל.

רבקה בהרב נולדה ב-1854, מכאן שהיתה בין מייסדי אחוזת-בית המבוגרים ביותר (בת 55). בשנותיה בארץ כבר לא עבדה, כנראה, אבל השתתפה עם חתנה בייסוד עטרות (קלנדיה) ליד ירושלים. נפטרה בתל-אביב ב-1924.

בנה יקותיאל בהרב היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה 'הרצליה', ממייסדי חברת החשמל וחברת התעופה האזרחית העברית הראשונה בארץ. עסק ברכישת קרקעות רבות עבור חברת החשמל (החל מעבר הירדן וכלה בשטח תחנת הכוח רדינג, בצפון תל-אביב).

משה כהן היה בעל בית-מלון (היחיד מהמייסדים). נולד בירושלים ב-1882 וירד ליפו עם אביו, שבנה בחומת העיר העתיקה של יפו את אחד מבתי-המלון הראשונים בעיר. 'מלון משה כהן' היה מקום מפגש לעולים, לאנשי העלייה הראשונה והיישוב הישן.
נפטר בירושלים ב-1926.

נסים קורקידי נולד בתורכיה ב-1872 למשפחת רבנים. עלה עם הוריו לירושלים ב-1881 ולמד בישיבה. ב-1889 ירד ליפו, עסק בהוראה כשלוש שנים, ומאז (ועד סוף ימיו) - במסחר. כעסקן ציבורי פעל למען איחוד עדות המזרח, לספרדים והאשכנזים, לקהילה אחת.

נוסף על מסחר (כפרנסה), כללה עסקנותו הציבורית גם תפקיד של חזן ראשי בבית-הכנסת הספרדי 'קהילת יעקב' בנוה-שלום, ואחר-כך בבית-הכנסת 'אוהל מועד' בתל-אביב.

לשמו של קורקידי נתוסף לפעמים התואר חכם או רב, אף-על-פי שלא עסק ברבנות, אלא היה בורר ומפשר (בהתנדבות).
היה ממייסדי אגודת 'אחוזת-בית' ביפו ומחברי הוועד הראשונים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף בייסוד שכונת בית וגן (לימים בת-ים) ובנק 'קופת-עם'. נפטר בתל-אביב ב-1937.

שניים מהמייסדים נותרו גם לאחר סיום הבדיקות והאימותים - עלומים כמעט לחלוטין : יהושע אהליאבזון ודב זוסמנוניץ'. הזיכרון היחיד שנשאר מהזוג אהליאבזון קשור לקומתם : היא היתה תמירה והוא גוץ. צילה פיינברג-שוהם סבורה, שלפני הקמת אחוזת-בית התגוררו בדרום-אפריקה, ושעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירדו מצרימה. מאז לא שמעו עליהם תושבי תל-אביב דבר. על משפחת זוסמנוביץ' ידוע עוד פחות.

ולבסוף, לגבי מיקומם של בתי הראשונים: בכ' בניסן תרס"ט (11 באפריל 1909) נערכה הגרלת מגרשי אחוזת-בית. לפי מפת הבתים הראשונים נראה, שאחרי ההגרלה החלו המשתכנים להחליף מגרשים. לדוגמה : שני האחים שלוש בנו בתיהם זה ליד זה. שמואל כהן יוחננוף ושמואל תג'ר, שהיו קשורים בקשרי עבודה, התגוררו גם הם בשכנות, בשדרות רוטשילד. ניסן בלוצרקובסקי בנה את ביתו ליד בתו וחתנו דוד סמילנסקי, וכן כל משפחת וינשטיין (כולל הבת שושנה רסקין) בנתה בתים סמוכים ברחוב ליליינבלום.

כמה נתונים סטאטיסטיים

כ-30 מן המייסדים (כ-50%) היו עולים חדשים, שזה מקרוב באו (1907-1904) : מתוך 30 אלה, הנחשבים לאנשי העלייה השנייה, מחציתם עלו בשנת 1906 - היא שנת היווסדה של אגודת בוני בתים, שהיתה לאחוזת-בית.

בגל הראשון של העלייה הראשונה (1886-1882) עלו שישה מהמייסדים.2 בגל השני של העלייה הראשונה, שעיקרו ב-1891, עלו עוד שישה. כלומר, בסך הכל כ-18 אחוז הם אנשי העלייה הראשונה.

שישה באו עם הוריהם בילדותם, בעלייה הראשונה או קצת לפניה. ארבעה מהמייסדים - מאיר דיזנגוף, חיים חיסין, דוד סמילנסקי ויוסף עזריהו - עלו יותר מפעם אחת, בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה, ולכן אפשר להכלילם רק באחת מקבוצות העלייה. 12 מהמייסדים (כמעט 20%) היו ילידי הארץ, רובם מבני היישוב הישן.

המבוגר ביותר היה יעקב אלחנן ליטוינסקי, שהיה בן 57 בשנת היווסדה של השכונה. הוא היה מבוגר ב-33 שנים מצעיר החברים, בן-ציון ריזו לוי. למרבה הצער, דווקא הצעיר ביותר, בן 24, לא זכה לבנות את ביתו ונפטר ביום הגרלת המגרשים (אפריל 1909).

חמישה בני חמישים ומעלה היו בין המייסדים, בעוד שבני 30 ומטה היו 11.

אשר לעדות: 57 היו אשכנזים, ו-9 ספרדים ובני עדות המזרח. כמו ביפו ובשכונותיה, כך גם באחוזת-בית ובתל-אביב היה שיתוף-פעולה ניכר בין העדות.

רשימת 66 מייסדי תל-אביב

1. אבולעפיה שלמה ורבקה
2. אדלר ישראל יהודה (יש"י) וברכה
3. אהליאבזון יהושע ובלהה
4. אידלסון שמואל ולאה
5. איזמוז'יק דוד ולאה
6. איתין אהרן ורבקה
7. בהרב רבקה
8. בלוצרקובסקי ניסן ופסיה
9. בלכמן אברהם דוד ושיינה
10. ברגר דוד ודבורה
11. בריסקר אליהו וחנה
12. גוטמן שמחה אלתר (ש' בן ציון) ורבקה
13. גולדברג משה ואסתר
14. גילוץ מנחם ודבורה
15. דיזנגוף מאיר וצינה חיה
16. הררי חיים ויהודית
17. וינוקור מתתיהו ותרצה
18. ויינשטיין ישראל וחיה
19. ויינשטיין נחום ואטל
20. וייס עקיבא אריה וחוה שרה
21. וייסר מרדכי וחנה
22. שוסמנוביץ' דב וטובה
23. זילבר אריה ושרה
24. חיותמן יצחק ושרה
25. חיינקו משה ודורה
26. חיסין חיים איסר ופניה
27. חנוך אברהם גרשון ומלכה
28. טאג'יר שמואל וסולטנה
29. טולצ'ינסקי ברוך ואיטה
30. יחיאלי יחיאל ויונה
31. כהן אלכסנדר ואהובה
32. הכהן מרדכי בן הלל ושפרה
33. כהן משה וחסיה

34. כהן-יוחננוף שמואל ורחל
35. כהן-שצקי ישראל וחיה
36. כהנא אליהו אהרן וחיה רישקה
37. לוי בן ציון ושרה
38. לבני-וייסברוד דוד ומנוחה
39. ליטוינסקי יעקב אלחנן ושרה-בילה
40. מוסינזון בן-ציון ויפה
41. מזרחי דוד ורוזה
42. מזרחי יוסף נסים ובייה
43. מטמן-כהן יהודה לייב ופניה
44. מירקיס שבתאי
45. נאמן אבא ושרה
46. סגל ראובן ורבקה
47. סוכבולסקי-דנין יחזקאל ורחל
48. סילמן קדיש יהודה ואסתר
49. סמילנסקי דוד ושרה בלומה
50. עזריהו יוסף ושרה
51. פוגל אברהם ורבקה
52. פוחובסקי יהודה לייב ואהובה
53. פולאק מיכאל
54. פיינברג ישראל ופניה
55. פלמן חייקל ואסתר
56. פלמן נחמן ומיכל
57. פרידמן פנחס ואלקה
58. פרלשטיין יעקב ופסיה
59. פרנק יצחק ואולגה
60. צדיקוב אליעזר ושרה
61. קורקידי נסים ורחל
62. רוזין מנחם ושרה בריינה
63. רסקין משה ושושנה
64. שינקין מנחם ומניה
65. שלוש יוסף אליהו ופרחה-שמחה
66. שלוש יעקב ופרלה

1. עוד אדם, יעקב פבזנר, טען עד יום מותו, בגיל 91 (לפני שנים אחדות), כי קופח כשלא נרשם על האנדרטה. הוא בנה את ביתו ברח' יהודה הלוי 33 כבר ב-1910.
2. בעניין זה כללנו רק את הבוגרים שבהם, לא ילדים שבאו עם הוריהם.

ביבליוגרפיה:
כותר: מי היו 66 מייסדי תל-אביב?
מחברים: נאור, מרדכי (ד"ר) ; לוינסון, עמית
שם  הספר: תל אביב בראשיתה : 1909-1934 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
עורך הספר: נאור, מרדכי  (ד"ר)
תאריך: 1984
בעלי זכויות : יד יצחק בן-צבי
הוצאה לאור: יד יצחק בן-צבי
הערות: 1. סידרת עידן. מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימודי ירושלים.
הערות לפריט זה:

1. מרדכי נאור הוא סופר וחוקר בתולדות ארץ-ישראל ; עורך 'עידן'.
2. עמית לוינסון הוא עיתונאי המתמחה בחקר תולדות תל-אביב.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית