מלכים ומנהיגים אחרים במזרח הקדום, שימשו גם שופטים לבני עמם. אחת הדוגמאות היא חֲמוּרָבִּי, מלך בבל (המאה השבע עשרה לפני הספירה) שנודע בחוכמתו כמחוקק וכשופט.
בישראל, המנהיגים מן התקופה שקדמה להקמת המלוכה נקראו שופטים, והכוונה היא למושלים שעיקר עיסוקם הצלת העם מאויביו, ולאו דווקא שופטים המכריעים הכרעות משפטיות. ואכן, הביטוי וַיִשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל מופיע בספר שופטים ובספר שמואל א' בקשר למנהיגים – אחד עשר במספר (ובהם מנהיגה אחת – דבורה) (שופטים ד, 4).
בפניית העם אל שמואל: ...שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ... וכן: ...וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ. (שמ"א ח 5, 20), יש בקשה למלך שימשול בעם וינהיג אותו.
הקשר בין מלך לשופט בא לידי ביטוי גם במקרים אחרים. כאשר אבשלום פותח בפעולות חתרניות נגד אביו כדי לקחת ממנו את המלוכה, הוא נוטל לעצמו את תפקיד השופט. (שמ"ב טו, 2). דוגמה אחרת: כאשר שלמה מוכתר למלך, הוא מבקש מהאל שייתן לו חוכמה כדי שיוכל לשפוט את עַמו על פי הצדק: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע... (מל"א א ג, 9).).
ברוב השפות השמיות המשמעות של מילים הגזורות מן השורש ש-פ-ט היא "לדון" וגם "למשול", לדוגמה: המילה האַכַּדית "שפטו", משמעה "למשול".
בתקופה מאוחרת יותר יוחדו מילים הגזורות מן הפועל ש-פ-ט להכרעות משפטיות בבית דין, ובפעולות כאלה עסקו הכוהנים, הלוויים והשופטים (דברים יז, 8-9).
