החסידות היא תנועה יהודית עממית שהתפתחה במזרח אירופה במאה ה- 18. את התנועה החסידית יסד ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב, המכונה בראשי תיבות: הבֶּעשְׁ"ט (1760-1700).

תורת החסידות מבוססת בעיקר על תורת המיסתורין של האר"י ותלמידיו, ויסודותיה הם: דביקות באלוהים, ביטחון באלוהים, גילוי הרוחניות שבחומר, תפילה בהתלהבות עד להתעלות הנפש, לימוד תורה לשם יראת שמיים, אהבת ישראל, קיום המצוות מתוך שמחה ועוד.
החסידות הנהיגה נוסח תפילה חדש, והטיפה להתבדלות החסידים משאר הקהילה במקומות ריכוז משלהם.
מנהיגי התנועה מכונים "צדיק" או "רֶעבֶּע", ולכל אחד "חצר" משלו.
אנשי המימסד הישן, הרבנים, שנקראו "מתנגדים", יצאו כנגדם מסיבות חברתיות ודתיות.
הבעש"ט לא העלה את תורתו על הכתב, אך הדברים נוסחו על ידי תלמידיו כ-20 שנה אחרי מותו, והתנועה סחפה את מרבית מזרח אירופה.