במסגרת המלחמות המתוארות במקרא נפלו חיילים ואזרחים של האויב בשבי הישראלים. הנוהג בעולם הקדמון היה שהשובה עושה בשבוי כרצונו, ואף רשאי להמיתו. דוגמאות לכך נמצא, למשל, בכתובים במדבר ל"א 11-7; שמואל ב, ח' 2.

לפי החוק בדברים כ' 18-10, הורגים את הלוחמים, ואילו הנשים השבויות והילדים נכבשו לעבדות ונעשו משרתים בבית שוביהם. היחס אליהם היה כמו לשאר העבדים, שנחשבו חלק מן המשפחה, אך בדרגה נמוכה.
יש בתורה דין מיוחד לשבויה שהשובה לוקח לאישה, הוא דין 'אשת יפת תואר', המעניק לה זכויות מיוחדות (דברים כ"א 14-10).
חז"ל חשבו את מצוות פדיון שבויים מישראל שנפלו בידי אויבים, לאחת המצוות החשובות והיסודיות ביהדות ( תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', ע"א-ע"ב), וכך גם הרמב"ם (היד החזקה, מתנות עניים, פרק ח', הלכה יב) והשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רנ"ב ג).