הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים
גליליאו צעיר בע"מ



תקציר
הציפורים הנודדות עומדות במשימה קשה: מתי לצאת לדרך, לאיזה כיוון לעוף ומהי הדרך למקום שמעולם לא היו בו קודם? גם בעלי החיים הימיים מסוגלים לשוב ממרחקים לאזורי המחיה המקוריים שלהם. איך הם יודעים את הדרך? על חוש הכיוון של בעלי החיים.



ארוכה הדרך הביתה
מחברת: תמר דרייבלט


כמו לבני האדם, גם לבעלי חיים רבים יש חוּשׁ כִּוּוּן, העוזר להם למצוא את הדרך לביתם. לחלק מאותם בעלי חיים ישנם אף חושים כה מפותחים, עד כדי כך שהם מסוגלים למצוא את הדרך למקום שמעולם לא היו בו! על בעלי חיים שאף פעם לא מאבדים את הצפון

כשעוברים דירה, בהתחלה קצת קשה לְהִתְמַצֵּא ברחובות החדשים, ולעיתים אנחנו מאבדים את דרכנו, או אפילו מוצאים עצמנו חוזרים בטעות לבית הישן אחרי הלימודים, במקום לבית החדש, נכון? ובכן, כל היצורים החיים (כן, גם אנחנו, בני האדם), תלויים בַּחוּשִׁים לְצָרְכֵי הִישָּׂרְדוּת. בעזרת החושים הם מוצאים מזון, מכירים בני זוג ומזהים סכנה מתקרבת.

במהלך השנים הִתְפַּתְּחוּ הַחוּשִׁים כך שהם מְסַפְּקִים לנו מידע שימושי על העולם וּמְאַפְשְׁרִים לנו לְתַקְשֵׁר האחד עם השני, ללמוד על סְבִיבָתֵנוּ ולהתמודד עם כל מה שיש לעולם להציע. עובדה היא, שֶׁחוּשׁ כִּוּוּן טִבְעִי מָצוּי בכל היצורים החיים וּמְאַפְשֵׁר להם להגיע לְיַעֲדָם. אולם, האם בעלי החיים באמת מכירים את הדרך הביתה?

בניגוד לבעלי החיים, לנו, בני האדם, יש בית וכתובת מדויקת אליה אנו יודעים לחזור. ביתם של בעלי החיים הוא הטבע כולו, וכל בעל חיים מְפָרֵשׁ בצורה קצת אחרת את המושג "בית".

חוש הכיוון של בעלי החיים

עד היום, למרות מחקרים של עשרות שנים, לא קיים הֶסְבֵּר וַדָּאִי וְיָחִיד לחוש הכיוון של בעלי החיים. חֵקֶר הַנְּדִידָה של בעלי החיים, ובעיקר העופות, למשל, מִתְמַקֵּד בהבנת הסיבות הַפִיסִיקָלִיּוֹת המשפיעות על עולם החי. המדענים טוענים, כי שני מַנְגְּנוֹנִים פִיסִיקָלִיִּים עיקריים משפיעים על יְכולֶת הַנִּוּוּט של בעלי החיים:

1. הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ הוא דּוּ קוטְבִּי (בעל שני צדדים מנוגדים): הַקּוטֶב הַצְּפוֹנִי וְהַקּוטֶב הַדְּרוֹמִי. חשמל, הזורם בְּלִיבַּת (מרכז) כַּדּוּר הָאָרֶץ, בשילוב התנועה הַסִּיבוּבִית שלו, הם שיוצרים את הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי. אותו שָׂדֶה מַגְנֵטִי הוא שֶׁמְּאַפְשֵׁר לבעלי החיים לְהִתְמַצֵּא בַּמֶּרְחָב, לזהות את הַצָּפוֹן, ולדעת היכן הן נמצאות.

2. בעלי החיים נֶעֱזָרִים גם בציר הסיבוב של הכוכבים בשמיים ובכיוון השקיעה והזריחה של השמש. במהלך הלילה ציר סיבוב הכוכבים הוא צְפוֹנִי. תנועת הכוכבים מְסַפֶּקֶת לבעלי החיים תחושת כיוון קבועה ומאפשרת להם לזהות את הכיוון הרצוי. בעלי החיים הנעים במהלך שעות האור מסוגלים לנווט באמצעות חישוב מיקומם ביחס לזווית השמש. עופות נודדים נעזרים גם בְּשָׁעוֹן בִּיוֹלוֹגִי פְּנִימִי.

יונת הדואר הראשונה

ציפור צעירה, שזה עתה למדה לעוף וצריכה לצאת לנדידת החורף הראשונה בחייה, עומדת בפני משימה לא פשוטה כלל. היא צריכה לדעת מתי לעזוב את מְקוֹם מוֹשָׁבָהּ, היא צריכה לדעת לאיזה כיוון עליה לעוף ומהי הדרך למקום, שלמעשה – מעולם לא הייתה בו!

לציפורים יש חוּשׁ כִּוּוּן פנימי והן משתמשות במידע המתקבל מסיבוב הכוכבים ובזה המתקבל מהַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי של כַּדּוּר הָאָרֶץ.

"וְיִשְׁלַח נֹחַ את היונה מאתו... ותבוא אליו הַיּוֹנָה לעת ערב והנה עלה זית טֶרֶף בפיה וידע נֹחַ כי קָלוּ המים מעל הארץ". (ספר בְּרֵאשִׁית, פרק ח', פסוק י"א).

יוֹנַת הַשָּׁלוֹם של נֹחַ הייתה ככל הנראה יוֹנַת הַדּואַר הראשונה שהעבירה מְסָרִים. כל היונים מצטיינות בקשר ובנאמנות לַשּׁוֹבָךְ ונוהגות לחזור אליו, כשהן מונְחוֹת על ידי חוש טבעי. חוש הִתְמַצְּאוּת זה מְאַפְשֵׁר להן לשוב הביתה ממקומות רחוקים ואפילו מסביבה לא מוכרת.

החוקרים מִתְקַשִּׁים להסביר מדוע שָׁבוֹת הַיּוֹנִים אֶל הַשּׁוֹבָךְ, אך מעריכים כי הנאמנות של היונה לבן זוגה, והדחף הֶחָזָק לְהִתְרַבּוֹת, הם המחזירים אותה הביתה.

האם ידעתם, כי בעזרת אימון, והרבה סבלנות, אפשר להרגיל יונת דואר להעביר מידע למרחק של 1,000 קִילוֹמֶטְרִים במהירות ממוצעת של בין 60 ל-70 קִילוֹמֶטְרִים בשעה?

בִּתְקוּפַת הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי, לִפְנַי קוּם הַמְּדִינָה, הוכיחו יוני הדואר את יְעִילוּתָן, כשנשלחו להעביר מסרים בין הכוחות בשטח למפקדים.

היום, בשל ההתקדמות הַטֶּכְנוֹלוֹגִית, כמעט ולא משתמשים עוד ביוני דואר (הרבה יותר מהיר לשלוח אֶס.אֵם.אֶס). אולם, יונים עדיין משמשות לצורך צילום שטחי האויב במצלמות זעירות המוצמדות לְרַגְלֵיהֶן.

החסידה הנאמנה

רוב החסידות בְּאַרְצֵנוּ הן רק אורחות. מוֹצָאָן בִּמְדִינוֹת אֵירוֹפָּה, ובעונת הסתיו, כשהן חשות שהיום הולך ומתקצר, הן אינן מחכות לבואו של השלג - ומתחילות את מסע הנדודים ליבשת אַפְרִיקָה החמה. בעונת הנדידה מתקהלות החסידות ללהקות המוניות (בהן אלפי חסידות) וְדוֹאוֹת אל יעדן. החסידות נודדות מעל יבשות בכדי לנוח, מה שֶׁמַּאֲרִיךְ את דרכן במאות קִילוֹמֶטְרִים. הדרך ארוכה ורצופה במכשולים, ולא כל החסידות מצליחות להגיע ליעדן בבטחה. לאורך השנים למדו החסידות שמזג האוויר בְּיִשְׂרָאֵל נוח גם בחורף וחלקן קבעו להן כאן את מקום מושבן ונשארות בארץ לאורך כל השנה.

לחסידות יש נטייה ייחודית: הן שבות מדי שנה אל אותו הקן בו קִנְּנוּ טרם יצאו למסע. החסידות בונות את קִנֵּיהֶן על גגות בתים, בָּאֲסָמִים ועל עמודי חשמל. בשובם לארץ חוזרים הזכרים אל הקן, מרחיבים אותו, מוספים ענפים ומכינים אותו לשובה של הַנְּקֵבָה. כשהחסידה מגיעה, היא בוחנת את ה"שיפוץ" שעשה בן זוגה בקן, ובמידה שביתה המחודש נאה בעיניה, הם מִזְדַּוְּגִים בו ומטילים את בֵּיצֵיהֶם.

החסידה הלבנה היא סמל למסירות ונאמנות, ויש שאומרים כי היא מביאה מזל (ולפעמים גם תינוקות...).

הדבורה הרקדנית

ביתם של הדבורים היא הַכַּוֶּרֶת, אותה הן בונות באזור שיש בו מזון בשפע ומעט אויבים. הדבורים מסוגלות ל"מַפּוֹת" את דרכן, ולזהות עצמים בולטים בסביבתן, שיסייעו להן לשוב אל הַכַּוֶּרֶת. יכולת זו מְאַפְשֶׁרֶת להן לעקוף מכשולים טבעיים וּמְלָאכוּתִיִּים ועדיין לשמור על אותו כיוון. הדבורים הסיירות, שתפקידן לחפש צוּף, יוצאות מן הכוורת בחיפוש אחר מזון. לאחר שמצאו, הן שבות אל הכוורת ובאמצעות ריקוד מיוחד (המכונה "ריקוד הדבורה") הן מדריכות את חברותיהן היכן ובאיזה מרחק נמצא הצוּף.

שוכני הים

גם לבעלי חיים ימיים יש יְכולֶת נִוּוּט אמיתית. כשמעבירים אותם לאזורים בהם לא היו מעולם, הם בדרך כלל מסוגלים לשוב אל אֲזוֹרֵי הַמִּחְיָה הַמְּקוֹרִיִּים שלהם תוך זמן קצר. בדומה לבעלי הכנף - גם לשוכני הים יש את היכולת לחוש בַּשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי של כַּדּוּר הָאָרֶץ. בעזרתו, ובשילוב היכרותם עם הסביבה בה הם חיים, הם יכולים להגיע לִמְחוֹז חֶפְצָם. כיוון ששוכני הים אינם חשופים לַמְּאוֹרוֹת, הם אינם נעזרים בסיבוב הכוכבים ובמיקום השמש לצורך התמצאות.

הַסַּרְטָנִים אֲרוכֵּי הַבֶּטֶן (הַלּוֹבְּסְטֶרִים) - לסרטנים יְכולֶת נִוּוּט מופלאה, והם מצטיינים בנדידה יוצאת דופן בְּאֵיכוּתָהּ, בעזרתה הם מסוגלים לשוב את המקום בו נולדו. הסרטנים מִשְׁתַּיְּכִים למשפחת חַסְרֵי הַחולְיוֹת, והם היחידים ממשפחה זו המסוגלים למצוא את דרכם חזרה הביתה. גם הם נעזרים בַּשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי של כַּדּוּר הָאָרֶץ כדי לנוע צפונה. ביכולתם לנוע גם מִמִּזְרָח לְמַעֲרָב - עובדה אותם מִתְקַשִּׁים חוקרים להסביר.

באמצעות הַחוּשׁ הַמַּגְנֵטִי, המופעל מתחת למים, מסוגלים הסרטנים לצעוד בנתיבים ידועים וליעדים מוכרים בחשיכה מוחלטת! אחת לשנה יוצאים הסרטנים לדרכם, בחפשם אחר מקום מקלט במים עמוקים. בתחילה הם מסתדרים בזוגות ומתחילים לנוע. בבוקר, כשעולה האור הם מסתדרים בטורים ארוכים, צועדים עקב בצד אגודל עד למרחק של 50 קִילוֹמֶטְרִים לעבר האוקיינוס. כאשר נתקלים הסרטנים בטורף מאיים, הם משנים את אופן התקדמותם הַטּוּרִי וממש כמו קבוצת כדורסל - נערכים לַהֲגָנָה הֶקֵּפִית.

צבי הים החומים - מרגע בְּקִיעָתָם של צבי הים הזעירים מן הַקִּנִּים הַחוֹלִיִּים, הם מנווטים את דרכם אל המים, בהתאם לאותות מתוחכמים המתקבלים מן הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי של כַּדּוּר הָאָרֶץ. צבי הים החומים משתמשים בדפוסי הַשָּׂדֶה הַמַּגְנֵטִי הטבעיים כְּמַדְרִיכֵי נִוּוּט, ושוחים למשך שבוע ימים עד לזרמי המים החמים במרכז האוקיינוס. זרמים אלה עשירים במזון.

לאחר שנתיים עד שלוש שנות נדידה, לאורך אלפי קִילוֹמֶטְרִים, כאשר צבי הים מגיעים לבגרות מינית - הם שבים אל מקום בְּקִיעָתָם. צבי הים מִתְרַבִּים בדיוק באותו המקום בו נולדו ושבים אליו כל מספר שנים כדי לְהִתְרַבּוֹת.

צבי הים נודדים בצורה אַקְטִיבִית (פעילה) ובצורה פָּסִיבִית (סְבִילָה). כאשר הם נעים אֲנָכִית אל מרכז האוקיינוס - נדידתם היא אַקְטִיבִית. בהגיעם למים עמוקים עם זרמי מים חמים, הם מִשְׁתַּלְּבִים בזרם ונדידתם הופכת פָּסִיבִית. מחקרים מראים, שצבי הים מוצאים תמיד את דרכם אל הזרמים החמים. החוקרים טוענים שמה שמניע את הצבים לכיוון זרמי המים החמים הוא סִכּוּיֵי הִישָּׂרְדוּתָם הגבוהים, אך עדיין לא ברור כיצד יודעים הצבים להגיע בדיוק אל הנקודה בה בקעו מביציהם.

באתר האינטרנט http://www.seaturtle.org תוכלו לראות את מסלול הצבים באוקיינוס ואפילו לאמץ לכם צב למעקב!

שוכני היבשה

דווקא אצל בעלי החיים היבשתיים לא ידוע על יכולת ניווט מיוחדת. כמובן שעדרים, הנעים בחיפוש אחר מזון ובהתאם לתנאי מזג האוויר, הם בעלי חוּשׁ כִּוּוּן, אולם תכונה זו אינה מן הבולטות שבתכונותיהן.

כלבים - לָאסִי, הכלבה האהובה שכיכבה בסרט "לָאסִי שובי הביתה" אומנם שבה לבסוף לְבֵיתָהּ, אך לעומתה - כלבים רבים הולכים לאיבוד ואינם מוצאים את דרכם חזרה לְבַעֲלֵיהֶם. חוקרים מעריכים, כי כלבים המסתובבים בצורה חופשית, ומכירים היטב את סביבתם, מסוגלים לזהות את הדרך חזרה לביתם. לעומת זאת, כלבים אחרים, שאינם חופשיים, הם שהולכים לאיבוד ואינם מוצאים את דרכם.

ישנם סיפורים מופלאים אודות חזרת כלבים לביתם, אולם חשוב לציין כי מעולם לא הוכח שלכלבים יש חוּשׁ כִּוּוּן כלשהו. הַוֶּטֶרִינָר דוקטור רָפִי שַׁחַף, סיפר לנו סיפור מופלא על כלבה מיוחדת ששמה גִ'ינַה: "בשנות ה-70 נִקְרֵאתִי לְקִיבּוּץ דּוֹרוֹת. הגעתי לדירת קיבוץ קטנה ועל הרצפה, במרכז החדר, רבצו שני כלבים גדולים: לַבְּרָדוֹר שחור ענקי וכלבה דֶּנִית חומה, אומנם רזה ומעט קטנה, אך עדיין גדולה למדי. בעלי הבית ביקשו את עזרתי למצוא לה בית וסיפרו לי, כי כמה שבועות קודם לכן חזר כלב הלַבְּרָדוֹר שלהם משיטוטיו כשאחריו פוסעת כלבה רזה כְּשֶׁלֶד, מלוכלכת, מוכה וחבולה בכל גופה. אי אפשר היה להתקרב אליה. כל ניסיון התקרבות גרר בריחה מבוהלת. היחיד שרכש את אמונה היה כלב הלַבְּרָדוֹר. רק לאחר כעשרה ימים הניחה להם הכלבה לגעת בה לראשונה, ועבר עוד כשבוע עד שהצליחו לנקות אותה ולהכניסה הביתה. בשלב זה הכלבה הייתה במצב גופני ונפשי הרבה יותר טוב והם החליטו למסור אותה. היה להם ידיד, כַּלְבָן בַּמִּתְקָן הַצְּבָאִי בְּצֶאֱלִים, שלקח אותה עימו לצֶאֱלִים. לאחר יומיים בלבד הופיעה הכלבה לפתע בקיבוץ דּוֹרוֹת. המשפחה טלפנה לכַּלְבָן והתברר שהכלבה הצליחה להשתחרר וברחה, שעות מועטות לאחר שנקשרה. למחרת בבוקר הוא בא ושוב לקח את הכלבה לצֶאֱלִים. עוד באותו ערב חזרה הכלבה לקיבוץ. המרחק בין קיבוץ דּוֹרוֹת לצֶאֱלִים הוא כַּחֲמִישִּׁים קִילוֹמֶטְרִים! הכלבה, שכבר הכירה את הדרך, עברה אותה ביום אחד, ולפי כפות רגליה המשופשפות עד זוב דם, כנראה עברה את הדרך בריצה רצופה. לדעת בני המשפחה, הכלבה לא חזרה אליהם אלא לאהובה הלַבְּרָדוֹר...".

ביבליוגרפיה:
כותר: ארוכה הדרך הביתה
מחברת: דרייבלט, תמר
תאריך: יולי 2005 , גליון 18
שם כתב העת: גליליאו צעיר : ירחון לילדים סקרנים
עורכת הכתב עת: פרידמן, מירית
בעלי זכויות : גליליאו צעיר בע"מ
הוצאה לאור: גליליאו צעיר בע"מ
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית