עמוד הבית > מדעי החברה > פמיניזם > מעמד האשה בארצות שונות
נגה : כתב עת פמיניסטי



תקציר
על מעמד האישה בימי הביניים. בניגוד לדעה (הקדומה) הרווחת, מעמד האישה בימי הביניים היה טוב יותר מאשר מעמדה בתקופות מאוחרות יותר; בימי הביניים האישה יכלה להיות בעלת רכוש, לזכות בירושה ולנהל משק עצמאי. להבדיל, עם התפתחות הקפיטליזם ולאחר מכן הבורגנות ירד מעמדה וקיומה הכלכלי היה תלוי במשפחתה ולאחר מכן בבעלה.



ימי הביניים הטובים
מחבר: אהוד עין-גיל


ההיסטוריה טומנת בחובה הפתעות. אני מקווה שתופתעו.

המשפחה, משפחת האיכרים, של אירופה בימי-הביניים (במאה ה- 10), היתה משפחה פטריארכאלית מורחבת, בה חיו לפחות שלושה דורות עם כל צאצאיהם. נכון? - לא נכון: משפחת האיכרים היתה דווקא יחידה קטנה, אשר התירה לחבריה את החרות הרבה ביותר: הגברים והנשים החזיקו כל אחד ואחת ברכושו/ה ועשה/ תה בו כרצונו/ ה...

הכנסייה הקתולית, כמוסד, התנגדה גם אז למניעת - הריון ולהפלות. אבל התיאולוגים של הכנסייה הקתולית היו עסוקים שוב ושוב ב"בעיה חמורה": אנשי כמורה רבים היו מספקים לנשים נוזלים למניעת הריון, ולא חסרו גם כמרים שסייעו לנשים לבצע הפלה!

טקס הנישואים לא נערך אז בדרך - כלל בכנסייה. להפך. בימי-הביניים היו האיכרים באירופה נוהגים להינשא בטקס נישואים אזרחי. במקומות רבים היו אישה וגבר שרוצים להינשא חיים יחד במשך שנה - שנתיים, לתקופת ניסיון, ורק אם הכל היה עולה יפה היו נישאים. הכנסייה ניהלה, כמובן, מלחמת חרמה נגד המנהגים האלה, ולשם כך אף אימצה לעצמה את הצורה החיצונית של טקס הנישואים האזרחיים, כדי למשוך אליה את לב האיכרים. אך עד סוף ימי-הביניים אפשר היה לראות זוגות איכרים, הבאים עם ילדיהם לביקור בעיר הקרובה, ובהזדמנות זו גם נכנסים לכנסייה כדי לבוא בברית-הנישואים הדתית...

כאשר התכנסה המועצה הכנסייתית העליונה בעיר קונסטאנץ, בשנת 1414, משך הריכוז הגדול של כמרים כ- 700 זונות. הממזרות לא נשאה איתה, בימי הביניים שום פגם חברתי. ממזרים, ממזרות ואמותיהם יכלו לבוא בברית-הנישואים ללא בעיה. באזור מסוים באנגליה נמנו יותר מקרים של הטלת קנסות בגין יחסי - מין מחוץ לנישואים מאשר מקרי תשלום של היטל - הנישואים.



בתקופות של מצוקה כלכלית היו מתרבים מקרי ההפלות. יש עדויות על כך שגברים השתמשו בשיטת "המשגל הנסוג" למניעת הריון. נשים היו מאריכות את תקופת ההנקה, כדי להקטין את סכנת ההריון. גברים פנויים לקיום יחסים הומוסקסואליים כדי לספק את יצרם, ולהימנע מקיום יחסי-מין עם נשותיהם.

במאה ה- 19 התפתחה תיאוריה, שלפיה החברה האנושית צועדת כל הזמן קדימה, לעבר יותר חופש, יותר דמוקרטיה, יותר שוויון. מאחר שההיסטוריה היתה אז, וברובה היא עודנה כזו, היסטוריה של הגברים (במילים אחרות - ההיסטוריה של המנצחים), הרי שהשינויים במעמד האישה לא נלקחו בחשבון התיאוריה הזו. בעוד שסולם החברות האנושיות מראה על שלבים עולים (חברת העבדות, חברת הצמיתות הפיאודאלית, הקפיטאליזם - חברת העבודה השכירה), הרי שמבחינת מעמד האישה הדבר לא היה בדיוק כך. התמונה המצטיירת מן העובדות ההיסטוריות שהובאו לעיל היא תמונה הרבה יותר ורודה, תרתי משמע, מבחינת מעמד האישה, מאשר למשל תמונת החברה השמרנית, הויקטוריאנית של המאה ה- 19.

מעניין שחלק גדול מן העובדות הנ"ל נתגלה בידי נשים. "ההיסטוריה החברתית" היא שטח היסטורי חדש, שזכה להכרה אקדמית ולגיטימציה רק לאחר מלחמת העולם השנייה. לא במקרה מתקרב חלקן של הנשים בו לחלקן בכלל האוכלוסייה, דבר נדיר בעולם האקדמי.

ההיסטוריה החברתית אינה מתעניינת במלחמות ולא בתככים פוליטיים. היא אינה מעונינת לדעת מה שם המלך ששלט בצרפת ב- 1356, ולא בשמו של האפיפיור שכיהן באותה שנה. ההיסטוריה החברתית מעונינת לדעת איך חיו האנשים, רוב האנשים. וכשחוקרים איך חיו האנשים, מגלים בהכרח שמחצית האנשים הן נשים; לפיכך, ההיסטוריה החברתית חייבת לחפש ולחקור איך חיו הגברים והנשים, ומה היו היחסים ביניהם. חקירה זו העלתה במהרה שפע של עובדות שהפכו על פיהן הרבה תיאוריות נפוצות, אשר הוכחו במהרה כהטפות - מוסר צדקניות על "שמירה על המוסדות הטובים מן העבר", מוסדות שכלל לא היו קיימים, ובוודאי שלא היו טובים אילו היו קיימים.

לכולנו מוכרת הדעה, שהמשפחה המורחבת היוותה קן - משפחתי חמים, מקום מקלט לבני המשפחה ולבנותיה. באזורים הנידחים של אירופה, החזיקה המשפחה המורחבת מעמד עד אמצע ימי - הביניים, ומשם עולה תמונה שונה לגמרי. "אה, פעם היו יודעים לדאוג לזקנים" - כך מתבטאת אחת מהטפות - המוסר הצדקניות. במשפחה המורחבת של ימי - הביניים באירופה, כאשר הבן הבכור היה נושא אישה, הוא החל לצפות בכיליון עיניים למות אביו, כדי לרשת את המשק. כדי למנוע את המאבק החריף ביניהם התפתחה שיטה שנועדה לפתור את ה"בעיה" (וכרגיל, השיטה פעלה לטובת החזק - הבן, ונגד החלש - האב הזקן). היה נחתם חוזה גין האב לבנו, שעל-פיו היה האב מעביר את המשק לידי בנו, ומוותר על זכות הבעלות שלו. בתמורה היה הבן מתחייב לתת לאביו חדר קטן, מזון ולבוש. מי שרואה את פירוט חובותיו של הבן לאביו (שק קמח כל חודשיים, ביצה כל יומיים, מעיל פעם בשנה, זוג נעליים אחת לשנתיים, וכו' וכו') יכולה להבין כי האב דאג להבטיח עצמו מפני קמצנותו / רשעותו של בנו, וכנראה שהוא הכיר תקדימים אחרים...

האמרה הידועה (לשמצה) "האישה מקומה במטבח", מתארת למעשה את מצב האישה במעמדות הביניים של החברה העירונית - תעשייתית בשלוש - מאות השנים האחרונות. מי שחושב שהיא באה לתאר אמת היסטורית כללית פשוט אינו יודע היסטוריה. בימי - הביניים חיה רוב החברה בכפר. רוב החברה הכפרית השתייך למעמד האיכרות (היתר היו אצילים וכמרים). בתוך החברה האיכרית היה מעמד האישה טוב בהרבה מאשר הוא מצטייר מן האמרה הנ"ל. המשפחה הכפרית הממוצעת כללה את בני הזוג ושניים - שלושה ילדים. בעוד הנישואים בקרב האצולה היו בדרך - כלל זיווגים כלכליים ופוליטיים, בהם לבני - הזוג ולאהבה לא היתה השפעה, הרי בקרב האיכרות היתה המשיכה ההדדית, או האהבה, אחד הגורמים המכריעים בהחלטה לחיות ביחד.



האישה הנשואה בכפר עסקה בכל העבודות, חוץ מחריש. את היוקרה החברתית הקשורה בחריש העדיף הגבר לשמור לעצמו. היו מקרים רבים מאוד של נשים לא - נשואות (אלמנות בעיקר, אך גם רווקות !) שהיו בעלות חזקה על המשק, ונתנו את השירותים הכפויים בחלקתו של האדון (התשלום לאדון - עבור הזכות לעבד את החלקה הפרטית - בוצע לעיתים בדרך של שירותי - עבודה: יומיים - שלושה בשבוע היה / תה בעל / ת החזקה עובד / ת בשדות האדון). גם "תפקידה הביולוגי" של האישה הוכר כעבודה בשכר על - ידי האדון: לאחר כל לידה היא היתה מקבלת מעין "מענק לידה" בצורה של רשות לדוג, שחרור מחוב מסוים או שחרור ממס.

מנהגי הירושה היו בדרך כלל לרעת הנשים. בקרב האיכרים היתה החזקה על הקרקע הנכס היקר ביותר. החזקה היתה עוברת לבן - הבכור, או לבן הצעיר, או לכלל הבנים (במקרה האחרון הם היו יכולים לחלקה ביניהם, או לעבדה במשותף). רק אם לאיש לא היו בנים, עברה החזקה לבת - הבכירה או לכלל הבנות. בכל מקרה היתה האלמנה מקבלת חלקת - קרקע לפרנסה למשך חייה. בגלל תנאי החיים הקשים היו מקרים רבים בהם מת הבעל לפני שנולדו לזוג ילדים. במקרה כזה היתה האלמנה יורשת את החזקה. אלמנה צמיתה בעלת רכוש היתה גם בעלת קלף - מיקוח חשוב בחברה הפיאודלית. היא היתה יכולה להינשא לאיש חופשי (לרוב חסר רכוש), וילדיה היו מקבלים אף הם מעמד משפטי של אנשים חופשיים. היו אלמנות רבות שהעדיפו לא להינשא שנית ולנהל בעצמן את המשק.

סוגי הירושה השונים, שלעיתים היו נהוגים זה לצד זה באותו חבל ארץ, מצביעים על חברה בתמורה. חלקם היו שרידים של מנהגי ירושה עתיקים, חלקם היו מבשרים של מנהגי ירושה חדשים. אך מנהגי ירושה שונים מבטאים גם צורות שונות של מוסד המשפחה. כמו מנהגי הירושה, כך גם מוסד המשפחה הוא לפיכך תופעה היסטורית, ובתור שכזו יש לו התחלה וסוף. תופעות היסטוריות מופיעות, מתפשטות, מגיעות לשיא ומתחילות להתנוון, או להשתנות עד שהן הופכות למשהו אחר, חדש. בתקופת העבדות היה פירוש המילה "משפחה" (פ'אמיליה) - כל בני ובנות משק הבית: האדון, אשתו וילדיו, כל התלויים באדון לפרנסתם, קרוביו שגרו בביתו, המשרתים, העבדים וילדיהם. "המשפחה המודרנית" (יש דבר אחד כזה?) היא משהו אחר לגמרי. וגם היא עתידה להשתנות; ההיסטוריה פשוט איננה דורכת במקום אחד. בעובדה היסטורית פשוטה זו יש כמובן, עידוד רב לכל מי שדוחה את המשפחה הקיימת כמוסד חברתי, ואת מעמד האישה, הילדים והגבר בתוכה: הכל יכול להיות גם אחר.

אין להבין מן האמור ברשימה קצרה זו כי מעמד האישה הכפרית באירופה של ימי - הביניים היה שווה למעמד הגבר. אם כבר משווים למשהו, יש להשוות את מעמד האישה בכפר של ימי-הביניים למעמדה בעיר כמה מאות שנים אחר-כך. כמו שהולדת המעצמה התעשייתית הגדולה של ארצות-הברית היתה מלווה בקפיצה - לאחור אל חברת העבדות, כך היתה הולדת החברה התעשייתית (ה"דמוקרטית", כלומר - הדמוקרטית-לגברים בלבד) מלווה בנסיגה גדולה במעמדן החברתי של רוב הנשים. מאחר שנסיגה זו נמשכה מאות שנים, היא לא היתה תופעת - לוואי חולפת. אבל ניתוח יותר רציני של שורשי הנסיגה הזו, ושל הסיבות להתעלמות ממנה מצד דורות של דמוקרטים (גברים), חורגים מעבר לגבולות (שקבעתי לעצמי מראש ובאופן שרירותי) של רשימה זו, הבאה בזאת לקיצה הפתאומי.

ביבליוגרפיה:
כותר: ימי הביניים הטובים
מחבר: עין-גיל, אהוד
תאריך: קיץ 1982 , גליון 5
שם כתב העת: נגה : כתב עת פמיניסטי
הוצאה לאור: נגה
הערות: 1. שמו הקודם של כתב העת: נגה : מגזין של נשים.
הערות לפריט זה: שמו הקודם: נגה : מגזין של נשים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית