עמוד הבית > מדעי החברה > אנתרופולוגיהעמוד הבית > מדעים > ביולוגיה
הד ארצי


תקציר
בבואנו לנסות להסביר את האבולוציה של האדם, חייבים להתייחס גם להתפתחות נפש האדם, ובמיוחד לתודעה האנושית. מהי תודעה? לשם מה נוצרה? מהו תפקידה? המאמר עוסק בסוגיות אלה בעזרת מחקרים הבוחנים את תהליך התפתחותו של המוח ומחקרים העוסקים בנפשם (או שכלם) של קופי האדם. האם קופי האדם הם בעלי תודעה עצמית?



מקור התבונה
מחבר: ריצ'ארד ליקי


שלוש מהפכות עיקריות מציינות את תולדות החיים עלי אדמות. הראשונה היתה ראשית החיים עצמם, לפני יותר מ-3.5 מיליארדי שנה. החיים, בצורת מיקרואורגניזמים, היו לכוח רב-עוצמה בעולם שקודם לכן תופעל בידי הכימיה והפיזיקה לבדן. המהפכה השנייה היתה ראשיתם של אורגניזמים רב-תאיים, לפני כחצי מיליארד שנים. החיים נעשו מורכבים, כשצמחים ובעלי-חיים במגוון צורות וגדלים התפתחו ויצרו ביניהם קשרי-גומלין במסגרת מערכות אקולוגיות פוריות. ראשיתה של התודעה האנושית, אי-שם במהלך 2.5 מיליון השנים האחרונות, היתה האירוע החשוב השלישי. החיים נעשו מודעים לעצמם, והחלו לשנות את עולם הטבע בהתאם לצורכיהם.

מהי תודעה? ובאופן מפורש יותר, לשם מה נוצרה? מהו תפקידה? שאלות כאלה עשויות להישמע מוזרות, בהתחשב בכך שכל אחד מאיתנו חווה את החיים באמצעות התודעה, או באמצעות המודעות העצמית. זהו כוח כה חשוב בחיינו, שאי-אפשר לתאר את הקיום בלעדי אותה התחושה הסובייקטיבית שאנו מכנים אותה בשם תודעה מחשבתית. כה רבת-כוח מבחינה סובייקטיבית, אך כה חמקמקה מבחינה אובייקטיבית, התודעה מציבה לפני המדענים דילמה, שאחדים מאמינים שאי-אפשר לפתור אותה. תחושת המודעות העצמית שכל אחד מאיתנו מתנסה בה היא כה חריפה, שהיא מאירה את כל מחשבותינו ואת כל מעשינו. ועם זאת, אין שום דרך אובייקטיבית שבה אוכל לדעת, שאתה מתנסה באותה התחושה כמוני, ולהפך.

במשך מאות בשנים ניסו מדענים ופילוסופים להגדיר בדיוק את התופעה ההפכפכה הזאת. הגדרות תפעוליות שמתמקדות ביכולתו של כל אחד לתעד את המצבים המנטאליים שלו יכולות להיות מדויקות ואובייקטיביות מבחינה מסוימת, אך אין הן מתקשרות לאופן שבו אנו יודעים שאנו מודעים לעצמנו ולקיומנו. השכל הוא מקור תחושת העצמי, תחושה שלעתים היא אישית, ולעתים משותפת לנו ולזולתנו. השכל הוא גם ערוץ שדרכו אפשר להגיע לעולמות שמעבר לעצמים החומריים של חיי היומיום, באמצעות הדמיון, וכן אמצעי להעברת עולמות מופשטים אל המציאות הממשית.

לפני 300 שנה ניסה דקארט להתמודד עם התעלומה המטרידה של מקור תחושת העצמי הנובעת מתוך כל אחד ואחד. פילוסופים כינו דיכוטומיה זו בשם בעיית הגוף והנפש. "התחושה היא כאילו נפלתי במפתיע למערבולת עמוקה שמסחררת אותי כך שאינני יכול לעמוד על הקרקעית, ואף לא לשחות למעלה," כתב דקארט. הפתרון שלו לבעיית הגוף והנפש היה לתאר את הנפש ואת הגוף כשתי ישויות נפרדות לחלוטין, דואליות שיוצרת שלמות אחת. "היתה זו ראייה של העצמי כרוח רפאים לא חומרית שהיא הבעלים והמפעילה של הגוף, כדרך שאתה הבעלים והמפעיל של רכבך," מציין הפילוסוף דניאל דנט מאוניברסיטת טאפטס בספרו הסברת התודעה.

דקארט התייחס לנפש כאל תחום ששמור לאדם לבדו, בעוד כל שאר בעלי-החיים הם אוטומטים גרידא. דעה דומה שלטה בתחומי הביולוגיה והפסיכולוגיה במהלך מחצית המאה האחרונה. השקפה זו, הידועה בשם ביהביוריזם ("התנהגותנות"), טענה שיצורים שאינם בני-אנוש רק מגיבים באופן רפלקסיבי לאירועים בעולמם, ואינם מסוגלים לתהליכים של חשיבה אנליטית. לבעלי-חיים אין נפש, אמרו חסידי אסכולת הביהביוריזם, וגם אם יש להם דבר כזה, אין לנו שום דרך לגשת לזה באופן מדעי, ולפיכך עלינו להתעלם מכך. השקפה זו החלה להשתנות באחרונה, הרבה הודות לדונאלד גריפין, חוקר התנהגות בעלי-חיים מאוניברסיטת הארווארד, שבמשך עשרים שנה ניהל מערכה כנגד השקפה שלילית זו על עולם החי. הוא פרסם שלושה ספרים בנושא, שהאחרון שבהם, נפשם של בעלי-חיים, ראה אור בשנת 1992. לדבריו, פסיכולוגים ואתולוגים נראו "כמעט משותקים מאימה מרעיון התודעה של בעלי-חיים". לדעתו, זוהי תוצאה מהשפעתה הנמשכת של אסכולת הביהביוריזם, המרחפת כרוח-רפאים מעל המדע. "בתחומי מדע אחרים עלינו לקבל הוכחות שאינן תקפות במאת האחוזים," אומר גריפין. "המדעים ההיסטוריים הם כאלה - חשבו על קוסמולוגיה, חשבו על גיאולוגיה. גם דארווין לא יכול להוכיח את תורת האבולוציה באופן דקדקני."

בבואם לנסות להסביר את האבולוציה של האדם, חייבים האנתרופולוגים להתייחס במוקדם או במאוחר גם להתפתחות נפש האדם, ובמיוחד לתודעה האנושית, נושא שהביולוגים מוכנים יותר לעיין בו. עלינו גם לשאול כיצד נוצרה תופעה זו במוח האדם. כלומר, האם הופיעה מעוצבת במלואה במוחו של הומו סאפיינס, בלי שיהיה משהו שיבשר את בואה בשאר עולם הטבע, כפי שמשתמע מהשקפת אסכולת הביהביוריזם? אנו יכולים לשאול, מתי בפרהיסטוריה של האדם הגיעה התודעה לשלב שאנו חווים אותו כיום: האם היא צמחה בשלב מוקדם, והלכה התפתחה במהלך הפרהיסטוריה? ואנו גם יכולים לשאול, אילו יתרונות אבולוציוניים העניקה יכולת שכלית זו לאבות-אבותינו? שימו לב שהשאלות האלה מקבילות לשאלות הנוגעות להתפתחות הלשון. אין זה צירוף מקרים גרידא, שכן הלשון ומודעות עצמית מחשבתית הן בלי ספק תופעות שיש להן קשר הדוק.

בבואנו לבקש תשובות לשאלות האלה, איננו יכולים להימנע מן הסוגיה של תכלית התודעה. כפי ששואל דנט, "האם יש דבר שישות בעלת תודעה יכולה לעשות למען עצמה, שהדמיה חסרת-תודעה (אך בנויה בתחכום) של אותה הישות אינה יכולה לעשות למען עצמה?" הזואולוג ריצ'ארד דוקינס מאוניברסיטת אוקספורד מודה שבעיה זו מביכה גם אותו. הוא מדבר על הצורך של אורגניזמים להיות מסוגלים לחזות את העתיד, יכולת שמושגת באמצעות תהליך במוח שמקביל להדמיה במחשב. התהליך הזה, הוא קובע, אינו חייב להיות כרוך בתודעה. ועם זאת, הוא מציין, "נראה שהתפתחות יכולת ההדמיה הגיעה לשיאה בתודעה הסובייקטיבית." לדעתו, הסיבה להתרחשות זו היא התעלומה העמוקה ביותר הניצבת כיום לפני הביולוגיה. "אולי התודעה צומחת כאשר הדמיית העולם על-ידי המוח נעשית כה מושלמת, שעליה לכלול גם דגם של עצמה."

מובן שתמיד יש אפשרות, שהתודעה לא נועדה לתכלית כלשהי, ואין היא אלא תוצר-לוואי של מוחות גדולים בפעולתם. אני מעדיף את נקודת ההשקפה האבולוציונית, שלפיה חייבים להיות יתרונות הישרדותיים לתופעה שכלית רבת-עוצמה שכזו, ולכן היא תוצאה של ברירה טבעית. אם לא יהיה אפשר להצביע על יתרונות כאלה, אזי יהיה אפשר לאמץ את החלופה, שאינה דוגלת בתפקוד הסתגלותי.

*  *  *

הנוירוביולוג הארי ג'ריסון ערך מחקר ממושך על תהליך התפתחותו של המוח מאז ראשית החיים ביבשה. דפוס השינוי במהלך הזמן הוא מעניין ביותר: צמיחת משפחות (או תת-משפחות) חדשות בעולם החי מלווה בדרך-כלל בקפיצה בגודלו היחסי של המוח, תופעה הידועה בשם אנספאליזאציה. למשל, כשהתפתחו ראשוני היונקים הקדומים, לפני כ-230 מיליון שנה, הם היו מצוידים במוח גדול פי ארבעה או פי חמישה ממוח הזוחל הממוצע. קפיצה דומה במנגנון השכלי התרחשה עם הופעת היונקים המודרניים, לפני חמישים מיליון שנים. בהשוואה ליונקים בכללותם, הפרימאטים הם בעלי המוח הגדול ביותר, פי שניים מן היונק הממוצע. בקרב הפרימאטים, קופי-האדם הם בעלי המוח הגדול ביותר: כפליים לערך מהגודל הממוצע, והאדם הוא בעל מוח הגדול פי שלושה ממוחו של קוף-אדם ממוצע.

אם נותיר לרגע בצד את בני-האדם, גדילת המוח צעד אחר צעד במהלך האבולוציה עשויה להיתפס כמרמזת על עליונות ביולוגית גדלה והולכת: מוחות גדולים יותר פירושם יצורים נבונים יותר. במובן מוחלט כלשהו הדבר חייב להיות נכון, אך כדאי להתבונן במתרחש מנקודת מבט אבולוציונית. אנו יכולים לחשוב על היונקים כעל יצורים חכמים יותר ועליונים לעומת הזוחלים, ומסוגלים לנצל טוב יותר את המשאבים הדרושים להם. אך ביולוגים הגיעו למסקנה שהדבר אינו נכון. אילו היו היונקים באמת מוצלחים יותר בניצול אתרי מחיה בעולם, היה אפשר לצפות שיתקיימו דרכים רבות ומגוונות יותר לעשות זאת, דרכים שישתקפו כריבוי סוגי היונקים. ואולם מספר סוגי היונקים שהתקיימו בכל שלב בהיסטוריה המאוחרת שלהם הוא בערך כמספר סוגי הדינוזאורים, הזוחלים המוצלחים כל-כך מעידן קודם. זאת ועוד, מספר אתרי המחיה האקולוגיים שהיונקים מסוגלים לנצל הוא כמספר אתרי המחיה שהיו הדינוזאורים מסוגלים לנצל. היכן טמון אפוא היתרון שבמוח הגדול?

אחד הכוחות המניעים של האבולוציה הוא תחרות מתמדת בין מינים, שבמהלכה מין אחד זוכה בעדיפות זמנית על פני מין אחר באמצעות חידוש אבולוציוני רק כדי להיות מוכרע בידי חידוש נגדי, וכן הלאה. התוצאה היא התפתחות דרכים מוצלחות יותר לביצוע פעולות שונות, כמו היכולת לרוץ מהר יותר, לראות ברור יותר, לעמוד בהתקפות ביעילות רבה יותר, להיות חכמים יותר - בלא להבטיח יתרון של קבע. בעגה הצבאית, ידוע התהליך הזה בשם מירוץ חימוש: שני הצדדים צוברים נשק רב יותר ויעיל יותר, אך אף לא אחד מן הצדדים אינו יוצא כשידו על העליונה. חוקרים שאלו את המונח "מירוץ חימוש" לתחום הביולוגיה כדי לתאר את אותה התופעה באבולוציה. את התפתחותם של מוחות גדולים יותר אפשר לראות כתוצאה של מרוצי חימוש.

ואולם במוחות גדולים יותר חייב להתרחש משהו אחר, בהשוואה למה שקורה במוחות קטנים יותר. מה נוכל לומר על "משהו אחר" זה? ג'ריסון טוען שעלינו לחשוב על המוח כאיבר שבונה את תפיסת המציאות של כל מין ומין. העולם שאנו תופסים כפרטים הוא ביסודו של דבר פרי יצירתנו, מושפע מהתנסותנו שלנו. באופן דומה, העולם שאנו תופסים כמין מושפע מאופי ערוצי החישה שברשותנו. כל בעל כלב יודע, שיש עולם של התנסויות הכרוך בחוש הריח שהוא נחלתו של הכלב, אך לא של האדם. פרפרים מסוגלים לראות אור על-סגול, אנחנו - לא. העולם שבתוך ראשינו, בין שאנו בני-אדם, כלבים, או פרפרים, מעוצב אפוא על-ידי טבע המידע הזורם מהעולם החיצון לתוך העולם הפנימי, ועל-ידי יכולתו של העולם הפנימי לעבד את המידע. יש הבדל בין העולם האמיתי "שם בחוץ" ובין העולם שאנו תופסים בשכלנו, "כאן בפנים".

ככל שהלך המוח וגדל במהלך האבולוציה, טופלו עוד ערוצים של מידע חושי ביתר יעילות, והקלט שלהם עובד ושולב בשלמות רבה יותר. דגמים שכליים קשרו אפוא בין המציאות "שם בחוץ" לבין המציאות "כאן בפנים" באופן הדוק יותר, למרות פערי מידע בלתי-נמנעים מסוימים, כפי שציינתי זה עתה. אנו יכולים להתגאות בתודעה האינטרוספקטיבית שלנו, אך אנו יכולים להיות מודעים רק למה שהמוח מסוגל לקלוט מן העולם. אף-על-פי שהלשון נראית בעיני רבים כאמצעי תקשורת, לדברי ג'ריסון היא גם אמצעי לליטוש המציאות השכלית שלנו. כפי שערוצי החושים, כמו הראייה, הריח והשמיעה, הם בעלי חשיבות מיוחדת בבניית העולם המנטאלי של בעלי-חיים מסוימים, הלשון היא המרכיב החשוב ביותר אצל האדם.

יש ספרות ענפה בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה שמתייחסת לשאלה, אם המחשבה תלויה בלשון או הלשון במחשבה. אין ספק שחלק ניכר מן התהליכים הקוגניטיביים האנושיים, ואולי רובם, מתרחשים בהעדר לשון או אפילו תודעה. כל פעילות גופנית, כמו משחק טניס, מתנהלת במידה רבה באופן אוטומטי, כלומר בלא מחשבה שוטפת השוקלת בכל פעם את הצעד הבא. פתרון לבעיה שצץ במוח בשעה שחושבים על משהו אחר היא דוגמה בולטת נוספת. בעיני פסיכולוגים אחדים, השפה המדוברת היא אך ורק מחשבה שלאחר מעשה, אם לנסח זאת כך, של הכרה בסיסית יותר. אך הלשון בוודאי מעצבת יסודות חשיבתיים באופן שאיננו אפשרי במוח של יצור נטול-לשון, כך שטיעונו של ג'ריסון מוצדק.

* * *

השינוי האבולוציוני הבולט ביותר במוח ההומינידים היה, כפי שצוין, שהוא גדל פי שלושה. אך השינוי בגודל לא היה השינוי היחיד, גם המבנה הכולל השתנה. מוחו של קוף-אדם ומוח האדם בנויים בהתאם לאותו דפוס בסיסי: שניהם מחולקים להמיספרה ימנית ולהמיספרה שמאלית, שלכל אחת מהן ארבע אונות ברורות: האונה המצחית, האונה הקודקודית, האונה הרקתית והאונה העורפית. אצל קופי-האדם, האונות העורפיות (בצדו האחורי של המוח) גדולות יותר מהאונות המצחיות. אצל בני-האדם התבנית הפוכה: האונות המצחיות גדולות יותר מהאונות העורפיות. ההבדל הזה במבנה המוח קשור כנראה באופן כלשהו לתהליך יצירת מוח האדם, בניגוד למוחו של קוף-האדם. אילו ידענו מתי אירע שינוי התצורה הזה במהלך הפרהיסטוריה של האדם, היה בידינו רמז לגבי התפתחות שכלו.

למרבה המזל, שטח הפנים החיצון של המוח משאיר מפה של קווי מתאר על המשטח הפנימי של הגולגולת. אם מכינים יציקת גומי של המשטח הפנימי של גולגולת מאובנת, אפשר לקבל צורה של מוח קדמון. הסיפור העולה ממחקר מסוג זה הוא דרמטי, כפי שגילתה דין פאלק, שחקרה סדרת גולגולות מאובנות מדרום אפריקה וממזרחה. "מוחם של האוסטראלופיתקים דומה במבנהו למוח קופי-האדם ביסודו של דבר," היא מצהירה, בהתייחסה לגודל היחסי של האונות המצחיות והעורפיות, "המבנה האנושי קיים אצל המינים הראשונים של הסוג הומו."

ראינו כי היבטים ביולוגיים רבים של ההומינידים, כמו מבנה הגוף ודפוסי גדילה, השתנו עם הופעת המינים הראשונים הנמנים עם הסוג הומו - שינויים שמטייבים לדעתי את המעבר לאורח-הקיום החדש של ציד וליקוט. שינוי במבנה המוח לצד השינוי בגודלו בשלב הזה הוא לפיכך עקבי והגיוני מבחינה ביולוגית. אך קשה יותר לקבוע מה היה מעמדה של נפש האדם בשלב הזה. לפני שנוכל להתייחס לשאלה הזאת, עלינו לדעת יותר על נפשם (או שכלם) של בני משפחתנו הקרובים ביותר, קופי-האדם.

* * *

הפרימאטים הם יצורים חברתיים מעצם טבעם. די בבילוי של שעות ספורות במחיצת להקת קופים כדי לקבל תחושה על חשיבות המגע החברתי לחברי הקבוצה. קשרים קיימים נבחנים ומטופחים בקביעות, מערכות יחסים חדשות נבדקות בלי הרף; יש לעזור לידידים ולהתמודד עם יריבים, והעיניים פקוחות תמיד לניצול הזדמנויות להזדווגות.

הפרימאטולוגים דורותי צ'ני ורוברט סייפארת מאוניברסיטת פנסילבניה הקדישו שנים לתצפית על חייהן של כמה להקות קופים מסוג גונון בפארק הלאומי של אמבוסלי שבקניה ולתיעודם. למתבונן האקראי, התפרצויות של פעילות, שלעתים קרובות הן תוקפניות, יכולות להיראות כאנדרלמוסיה חברתית. אך בהכירם את הפרטים, ביודעם מי קרוב משפחה של מי ומהו מבנה הבריתות והיריבויות, מסוגלים צ'ני וסייפארת להבין את האנדרלמוסיה כביכול. הם מתארים היתקלות טיפוסית: "נקבה אחת, ניוטון, יכולה להדוף נקבה אחרת, טיכו, בניסיון להשגת פרי. בשעה שטיכו נסוגה לאחור מצטרפת אחותה של ניוטון, צ'רינג קרוס, לעזור במרדף. בינתיים, אחות אחרת של ניוטון, וורמווד סקראבס, רצה אל אחותה של טיכו, הולבורן, הסועדת את לבה במרחק של עשרים מטר משם, ומכה אותה על ראשה."

מה שמתחיל כעימות בין שני פרטים מתפשט במהירות לחברים ולקרובי משפחה, ויכול להיות מושפע מהפגנות תוקפנות דומות שאירעו באחרונה. "לא זו בלבד שהקופים חייבים לחזות זה את התנהגותו של זה, הם חייבים גם להביא בחשבון מערכות יחסים," מסבירים צ'ני וסייפארת. "קופה שניצבת בפני כל המהומה הלא-אקראית הזאת אינה יכולה להסתפק בידיעה מי חזק יותר או פחות ממנה. היא חייבת לדעת גם מי קשור למי, ומי עלול לעזור ליריביה." לטענתו של ניקולאס המפרי, פסיכולוג באוניברסיטת קיימברידג', הצרכים הדחופים המנטאליים הנובעים מהצורך להתחקות אחרי קשרים חברתיים הם מפתח לפיצוח פרדוקס ידוע בפרימאטולוגיה.

וזהו הפרדוקס: "הוכח שוב ושוב בתנאי מעבדה מלאכותיים, שקופי-אדם הם בעלי חשיבה הגיונית יצירתית מרשימה," מסביר המפרי, "עם זאת, אין למעללים השכליים האלה שום מקבילה בהתנהגותם של בעלי-החיים האלה בסביבתם הטבעית. הייתי רוצה לשמוע על דוגמה מן השטח המספרת על שימפנזה... שהשתמש במלוא יכולתו להסיק מסקנות בפתרון בעיה מעשית הקשורה לביולוגיה." את אותו הדבר אפשר לומר על בני-האדם, מעיר המפרי. לדוגמה, נניח שהיו עורכים תצפית על איינשטיין כפי שפרימאטולוגים צופים בשימפנזים, בעזרת משקפת שדה. רק לעתים רחוקות היו התצפיתנים רואים הבזקי גאוניות של האיש הדגול. "הוא לא השתמש [בגאונות שלו], משום שלא היה צריך להשתמש בה בעולם הפשוט והמעשי של חיי היומיום."

או שהברירה הטבעית גילתה פזרנות בכך שעשתה את הפרימאטים, כולל את בני-האדם, לפיקחים יותר מכפי הנדרש, או שחיי היומיום שלהם דורשים תבונה רבה יותר מכפי שנראה לצופה מן הצד. המפרי הגיע למסקנה שהחלופה השנייה היא הנכונה. וביתר פירוט: שהדבק החברתי בחיי הפרימאטים מציב אתגר אינטלקטואלי חריף. לטענתו, תפקידה העיקרי של החשיבה היוצרת הוא "לשמור על עצם קיומה של החברה".

כיום ידוע לפרימאטולוגים, שרשת הקשרים בלהקות פרימאטים מסובכת ביותר. לימוד הדקויות של רשתות כאלה, שכל פרט חייב לשלוט בהן כדי להצליח, הוא משימה קשה דיה. אך משימה זו נעשית קשה הרבה יותר עקב השינוי המתמיד בקשרים החברתיים, כשהפרטים מנסים בלי הרף לשפר את עוצמתם הפוליטית. מתוך רצון לפעול תמיד למען האינטרסים שלהם ושל קרוביהם, הם מוצאים לעתים יתרון בניתוק קשרים קיימים וביצירת קשרים חדשים, לפעמים עם יריבים לשעבר. חברי הלהקה מוצאים את עצמם אם כן בתוך דפוסי קשר משתנים, ונדרשת תבונה לא מעטה על מנת לשחק במשחק המשתנה של מה שהמפרי מכנה בשם "שח חברתי".

שחקני "שח חברתי" חייבים להיות מיומנים יותר מאשר שחקני שח רגיל, לא רק משום שהכלים משנים זהויות באופן בלתי-צפוי - פרשים הופכים לרצים, חיילים הופכים לצריחים וכן הלאה אלא גם משום שבעלי-ברית עוברים לעתים את המתרס והופכים לאויב. שחקני "שח חברתי" חייבים להיות ערנים תמיד, לתור אחר יתרונות פוטנציאליים ולהיזהר מפני נזקים בלתי-צפויים. כיצד הם עושים זאת?

האתגר העומד לפני פרטים בחברות פרימאטים הוא היכולת לחזות את התנהגותם של אחרים. דרך אחת היא לקיים בנק מנטאלי ענקי במוח, שמאחסן כל פעולה אפשרית של חברי הלהקה ואת התגובות ההולמות. זו הדרך שבה הגיעה תוכנת המחשב החזקה "מחשבה עמוקה" לתואר אלוף העולם בשח. ואולם, מחשבים הם זריזים הרבה יותר ממוחותיהם של יצורים חיים בסינון כל הצירופים האפשריים לכל מערך נסיבות נתון. דרוש אמצעי אחר. לדוגמה, אם יכלו פרטים להתחקות אחרי התנהגותם שלהם במקום לפעול כאוטומטים דמויי-מחשב, הם היו מפתחים תחושה האוריסטית ביחס למה שעליהם לעשות בנסיבות מסוימות. ועל-ידי חיוץ, היו יכולים אולי לחזות את התנהגותם של אחרים באותן הנסיבות. יכולת התחקות זו, שהמפרי מכנה אותה "העין הפנימית", היא הגדרה אחת לתודעה, והיא יכלה להעניק יתרונות אבולוציוניים ניכרים לפרטים שניחנו בה.

מרגע שנוצרה התודעה, לא היתה דרך חזרה, שכן פרטים בעלי תודעה מפותחת פחות היו בעמדה נחותה. באופן דומה, אלה שהיה להם יתרון קל הופלו לטובה. כך נפתח מירוץ חימוש, שהוביל את התהליך הלאה, טיפח את התבונה וחידד את המודעות העצמית. באופן בלתי-נמנע, ככל שהלכה "העין הפנימית" ונעשתה חדה יותר, צמחו תחושת "עצמי" אמיתית, תודעה מחשבתית, "אני" פנימי.

השערה זו, שמילאה חלק בהתפתחות "השערת האינטליגנציה החברתית", עוררה עניין רב ותמיכה ניכרת. בסקירה על מחקרי פרימאטים שראתה אור בכתב-העת Science בשנת 1986, ציינו צ'ני, סייפארת וברברה סמאטס את חשיבות האינטליגנציה בהקשרים חברתיים, בהשוואה לחשיבותה בעמידה בדרישות הטכנולוגיה. ורובין דנבאר בדק את ממדי קליפת המוח, החלק "החושב" שבמוח, אצל מיני פרימאטים שונים. הוא גילה שלמינים החיים בחבורות גדולות, ולפיכך ניצבים לפני משחקי "שח חברתי" מורכבים יותר, יש קליפת מוח גדולה יותר. הוא הסיק מכך כי "הדבר עולה בקנה אחד עם השערת האינטליגנציה החברתית."

שני כיווני ראיות מילאו תפקיד חשוב במהפכה שחלה בהבנת התנהגותם של בעלי-חיים, מהפכה ששחקה את הטענה הביהביוריסטית שלבעלי-חיים אין תבונה, או נפש. כיוון אחד הוא סדרת ניסויים חלוצית שנועדה לאתר מודעות עצמית, כלומר סימנים להכרה עצמית, אצל בעלי-חיים אחרים בנוסף לאדם. הכיוון האחר היה כרוך בחיפוש אחר סימנים להונאה טאקטית אצל פרימאטים בסביבתם הטבעית.

חוויה אישית כמו תודעה נמצאת, למרבה התסכול, מעבר להישג ידו של הפסיכולוג הניסויי. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שחוקרים רבים נרתעו ממחקר הנפש והתודעה אצל בעלי-חיים. אך בשלהי שנות ה-60 של המאה הנוכחית יצר גורדון גולופ, פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק שבאולבני, מבחן לגילוי תחושת ה"עצמי": מבחן הראי. אם בעל-חיים מסוגל לזהות את השתקפותו בראי כ"עצמי", אפשר לומר שהוא בעל מודעות עצמית, או תודעה. מגדלי חתולים וכלבים יודעים, שחיות-המחמד שלהם מגיבות לבבואתן בראי, אך לעתים קרובות הן מתייחסות אליה כאל פרט אחר, שהתנהגותו נעשית עד מהרה תמוהה ומשעממת (אף-על-פי-כן, מוכנים בעליהן של אותן חיות-מחמד להישבע שהחתול או הכלב שלהם מודע לעצמו).

הניסוי שגולופ המציא יום אחד בשעת הגילוח, חייב להרגיל את בעל-החיים לראי, ואחר-כך לסמן את מצחו בנקודה אדומה. אם בעל-החיים יראה את הבבואה כפרט אחר, הוא עשוי לתהות על הנקודה האדומה המוזרה ואולי אפילו לגעת בראי. אבל אם בעל-החיים יבין שהבבואה היא שלו, סביר להניח שהוא ייגע בנקודה על גופו שלו. בפעם הראשונה שגולופ ערך את הניסוי על שימפנזה, היא התנהגה כאילו היא יודעת שהבבואה היא שלה: היא נגעה בנקודה האדומה שעל מצחה. דיווחו של גולופ על הניסוי, שפורסם בשנת 1970 במאמר בכתב-העת Science, היה אבן-דרך חשובה בהבנת החשיבה של בעלי-חיים, ופסיכולוגים תהו באיזו מידה יסתבר שיש הכרה עצמית בקרב בעלי-חיים.

התשובה היא: במידה מועטה. אורנג-אוטנים עברו את מבחן הראי, אך למרבה הפלא, גורילות לא. יש תצפיתנים שטוענים כי במצבים רשמיים פחות, הם ראו גורילות משתמשות בראי כאילו זיהו את דמותן, והם רואים בכך עדות לקיום תחושת העצמי אצל בעלי-החיים האלה. רוביקון מנטאלי, כשמודעות עצמית בצד האחד והעדר מודעות עצמית בצד האחר, הוא הגיוני אם בצד המודעות העצמית ניצבים בני-אדם וקופי-אדם, כששאר הפרימאטים ובעלי-החיים האחרים בצד האחר. ואולם יש פרימאטולוגים שרואים בכך חלוקה אקסקלוסיבית מדי, בהתחשב בתצפיותיהם על חיי החברה המורכבים של מיני קופים רבים. מבחן לאקסקלוסיביות הזאת הומצא באחרונה, הלא הוא מבחן "ההונאה הטאקטית".

אנדרו וייטן וריצ'ארד ביירן מאוניברסיטת סיינט אנדרוס בסקוטלנד טבעו את המונח הזה, שהגדירו אותו כ"יכולתו של פרט להשתמש ב'פעולה כנה' מתוך מאגר הפעולות הנורמלי שלו בהקשר אחר, כך שהוא מצליח להונות גם פרטים שמכירים אותו." במלים אחרות, בעל-חיים משקר בכוונה תחילה לזולתו. כדי להיות מסוגל להונות בכוונה תחילה, חייב בעל-החיים לדעת כיצד נראות פעולותיו בעיני פרט אחר. יכולת זו דורשת מודעות עצמית. אם הונאות אמנם מתרחשות, הן ודאי נדירות: כמו הילד שצעק: "זאב!" אינך יכול לעשות זאת לעתים קרובות מדי אם ברצונך לשמור על אמינות.

וייטן וביירן החלו להתעניין בהונאה לאחר שראו כמה דוגמאות של מה שאפשר לפרשן כתופעה כזאת אצל להקת בבונים, שבהם צפו בהרי דראקנסברג שבדרום אפריקה. למשל, יום אחד התקרב פול, זכר צעיר, למל, נקבה בוגרת, שהיתה עסוקה בחפירת פקעת עסיסית מתוך האדמה. פול התבונן סביבו, ראה שאין בבון אחר בסביבה, אף כי אין ספק שידע שהבבונים האחרים אינם רחוקים. הוא פלט צרחה נוקבת, כאילו הוא בסכנה. אמו של פול, שהיתה חזקה ממל, הגיבה כמו כל אם מגוננת: היא מיהרה להגיע למקום וגירשה את מל, התוקפת לכאורה. אז אכל פול כלאחר-יד את הפקעת הנטושה. האם חשב פול, "א-אה, אם אצרח, אמא שלי תחשוב שמל התקיפה אותי. היא תחוש להגן עלי ואז הפקעת הטעימה תהיה שלי?" אם כן, אז זוהי דוגמה להונאה טאקטית.

וייטן וביירן חשבו שהדבר עשוי להיות נכון, וחקרו באופן לא רשמי פרימאטולוגים אחרים על תצפיות השדה שלהם. הם שמעו סיפורים רבים כדוגמת סיפורו של פול, אם כי רק מעטים נכנסו לספרות המקצועית, מאחר שהיו אלה אנקדוטות, ולכן לא נחשבו לחומר מדעי. וייטן וביירן ערכו סקר בין יותר ממאה מבין עמיתיהם בשנת 1985 ושוב בשנת 1989, וביקשו לשמוע דיווחים על הונאה טאקטית משוערת. הם אספו יותר מ-300 מקרים, שלא היו מוגבלים לתצפיות על קופי-אדם, אלא כללו גם תצפיות על קופים. מעניין, אך איש לא טען שראה הונאה אצל פרימאטים אחרים מלבד קופים וקופי-אדם, כמו למשל קיפופי גאלאגו ולמורים.

הבעיה שפרימאטולוגים ניצבים לפניה בחיפושיהם אחר עדויות להונאה היא זו: האם הפעולה היא באמת דוגמה לדרך חשיבה של פרט המבוססת על תחושת עצמי, או שמא היא רק תוצאה של לימוד, שאינו דורש תחושת עצמי? למשל, ייתכן שפול פשוט למד שבנסיבות שבהן הוא נמצא, הצעקה שלו תעזור לו להשיג את הפקעת של מל, ובמקרה כזה הפעולה שלו היא תגובה נלמדת ולא פעולה של הונאה טאקטית.

כשהשתמשו וייטן וביירן בקריטריונים מחמירים על הדוגמאות להונאה טאקטית משוערת, וסיננו בזהירות מקרים אפשריים של למידה, הם מצאו שמתוך 253 מקרים שאספו בסקר משנת 1989, רק על שישה-עשר היה אפשר לומר שהם משקפים הונאה טאקטית אמיתית. כל המקרים האלה היו של קופי-אדם, רובם שימפנזים. אציין דוגמה אחת, שנצפתה על-ידי הפרימאטולוג ההולנדי פראנץ פלויך בשמורת נחל גומבה בטנזניה.

שימפנזה זכר בוגר שהה לבדו במקום שבו השימפנזים נוהגים לאכול. לפתע נפתחה קופסה בהפעלה אלקטרונית ובתוכה בננות. בדיוק ברגע זה הגיע שימפנזה שני, ואז סגר השימפנזה הראשון את הקופסה במהירות, והתרחק ממנה לאטו בשוויון נפש, ונראה כאילו לא אירע שום דבר יוצא-דופן. הוא המתין עד שהפולש הסתלק, ואז פתח במהירות את הקופסה והוציא את הבננות. אבל הוא נפל בפח. הפולש לא הסתלק אלא התחבא, והמתין לראות מה יקרה. הקוף שביקש להוליך שולל את חברו נפל בפח בעצמו. זוהי דוגמה משכנעת להונאה טאקטית.

תצפיות כאלה פותחות צוהר לנפש השימפנזים. בעלי-חיים אלה הם בבירור בעלי דרגה משמעותית של תודעה מחשבתית, מסקנה שחוקרים שעובדים עם שימפנזים יומיום מאמצים בהתלהבות. שימפנזים מגלים תחושת מודעות חזקה באופן שבו הם באים במגע זה עם זה וכן עם בני-אדם. הם קוראי מחשבות כמו בני-האדם, אם כי במידה מוגבלת.

אצל בני-האדם, קריאת מחשבות היא יותר מאשר חיזוי מעשי הזולת בנסיבות מסוימות. היא כוללת צפייה מראש של רגשות הזולת. כולנו מתנסים ברגשות אהדה או הזדהות עם אחרים שמתמודדים עם מצבים שאנו יודעים כי הם מכאיבים או קשים. אנו חשים את כאבו של הזולת, לעתים בעוצמה רבה עד כדי כאב גופני. החוויה החריפה ביותר בחברה האנושית שאנו חווים תוך הזדהות מלאה עם הזולת היא הפחד מפני המוות, או פשוט תודעת המוות, שמילאה תפקיד חשוב בצמיחת המיתולוגיה והדת. למרות מודעותם העצמית, השימפנזים נראים נבוכים במקרה הטוב, לנוכח פני המוות. יש סיפורים רבים על פרטים, או אפילו על משפחות, הנכנסים למצב של לחץ או בלבול עם מותו של קרוב-משפחה. לדוגמה, כששימפנזה עול-ימים נפטר, אמו נושאת לעתים את גופתו הזעירה במשך ימים אחדים לפני שהיא נוטשת אותה. נראה שהאם חווה בלבול יותר מאשר מה שהיינו מכנים אבל. אך איך נוכל לדעת מה היא מרגישה? משמעותי יותר אולי, הוא העדר אהדה לאם השכולה מצד הפרטים אחרים. גם אם האם סובלת, היא סובלת לבדה. מגבלתם של השימפנזים בהזדהות עם הזולת כוללת את עצמם כפרטים: איש לא ראה עדות לכך שהשימפנזים ערים להיותם בני-תמותה, או למותם הקרב ובא. אך שוב, איך נוכל לדעת?

מה נוכל לומר על מידת המודעות העצמית של אבותינו הקדמונים? כשבעה מיליון שנים חלפו מאז חלקו האדם והשימפנזה אב קדמון משותף. עלינו להיות אפוא זהירים לפני שאנו מניחים שהשימפנזים לא השתנו, ושבהסתכלנו בהם אנו מביטים למעשה באותו אב קדמון משותף. השימפנזים ודאי עברו תמורות שונות מרגע שהתפצלו מן השושלת של האדם. אך סביר להניח שהאב הקדמון המשותף, קוף-אדם בעל מוח גדול שחי חיי חברה מורכבים, פיתח תודעה ברמה האופיינית לשימפנזה.

הבה נניח שהאב הקדמון המשותף לאדם ולקופי-האדם האפריקניים היה בעל דרגת מודעות עצמית שמקבילה לזו של השימפנזים המודרניים. ממה שלמדנו על הביולוגיה ועל הארגון החברתי של האוסטראלופיתקים, הם היו במהותם קופי-אדם שהלכו על שתיים: המבנה החברתי שלהם ודאי לא היה מורכב יותר מזה שאנו מוצאים אצל בבונים של ימינו. לפיכך אין סיבה סבירה להניח, שרמת המודעות העצמית שלהם גדלה במהלך חמישה מיליון השנים הראשונות לקיומה של משפחת האדם.

השינויים המשמעותיים בגודל המוח ובמבנהו, בארגון החברתי ובצורת הקיום שחלו עם התפתחות הסוג הומו, סימנו כפי הנראה גם את תחילתו של שינוי ברמת התודעה. ראשיתו של אורח-החיים המבוסס על ציד וליקוט ודאי הגדיל את מורכבות "השח החברתי" שהיה על אבותינו לשלוט בו. השחקנים המוכשרים מביניהם, המצוידים במודל מנטאלי שנון יותר, בתודעה חריפה יותר, נהנו ודאי מהצלחה רבה יותר בחברה ובהולדת צאצאים. זהו כר פורה לברירה הטבעית, שבלי ספק הוסיפה והעלתה את התודעה לרמות גבוהות יותר ויותר. תודעה זו שהתפתחה בהדרגה הפכה אותנו לבעלי-חיים מטיפוס חדש. היא שינתה אותנו לבעל-חיים שקובע אמות-מידה שרירותיות להתנהגות, שמבוססות על ההבחנה בין טוב לרע.

חלק ניכר מכל זה הוא כמובן השערות גרידא. כיצד נוכל לדעת מה קרה לרמת התודעה של אבותינו במהלך 2.5 מיליוני השנים האחרונות? כיצד נוכל לקבוע מתי בדיוק היתה למה שאנו מכירים כיום? המציאות הקשה שהאנתרופולוגים ניצבים לפניה היא, שייתכן שאין מענה לשאלות האלה. אם אני מתקשה להוכיח שאדם אחר הוא בעל אותה דרגת תודעה כמוני, ואם רוב הביולוגים נרתעים מן הניסיון לקבוע מהי רמת התודעה של בעלי-חיים, כיצד אוכל להבחין בסימנים לתודעה מחשבתית אצל יצורים שעברו מן העולם לפני זמן כה רב? התודעה ניכרת בממצאים ארכיאולוגיים עוד פחות מן השפה. כמה התנהגויות אנושיות, כמו ביטוי אמנותי, משקפות בלי ספק גם שפה וגם תודעה. התנהגויות אחרות, כמו ייצור כלי-אבן, יכולות, כפי שראינו, לתת רמזים לקיומה של שפה, אך לא לקיומה של תודעה. ואולם יש פעילות אנושית אחת המרמזת על קיום תודעה, שלעתים מותירה חותם בממצאים הפרהיסטוריים: קבורה מכוונת של המתים.

טיפול טקסי במתים מעיד בבירור על מודעות למוות, ולכן גם על מודעות עצמית. בכל חברה יש דרכים שבהן מטפלים במתים כחלק מהמיתולוגיה והדת. יש אין-ספור דרכים שבהן נעשה הדבר בעידן המודרני, החל בעיסוק מתמשך בגופה במשך תקופה ארוכה, שכרוך לעתים בהעברתה ממקום מיוחד אחד למקום אחר אחרי כשנה או אף יותר, וכלה בדאגה מזערית לגופה. לעתים, אך לא לעתים קרובות, הטקס כולל קבורה. פולחן קבורה בחברה עתיקה עשוי לספק הזדמנות להפיכת הטקס למשהו שקפא בזמן, כך שהארכיאולוגים יוכלו לתהות עליו מאוחר יותר.

העדות הראשונה לקבורה מכוונת בהיסטוריה של האדם היא קבורה של אדם ניאנדרטלי, לא הרבה יותר מאשר לפני 100,000 שנה. אחת הקבורות המרשימות ביותר היא מתקופה מאוחרת קצת יותר, לפני כ-60,000 שנה, בהרי זאגרוס שבצפון עירק. גבר בוגר נקבר בכניסה למערה. גופתו הונחה כנראה על מצע צמחי מרפא, אם לשפוט לפי האבקה שנמצאה באדמה שמסביב לשלד המאובן. כמה אנתרופולוגים שיערו שייתכן שהיה שאמאן. מהתקופה שקדמה ל-100,000 שנה טרם זמננו אין כל זכר לפולחן כלשהו שעשוי להעיד על תודעה מחשבתית, וכפי שצוין בפרק 6, אין גם כל עדות לאמנות. נכון שהעדר ראיות כאלה אין בו כדי להוכיח בוודאות העדר תודעה. אך גם אין בו כדי לסייע לתומכים בקיומה של תודעה. עם זאת, אהיה מופתע אם האב הישיר של הסאפיינס הקדום, הומו ארקטוס המאוחר, לא היה בעל רמת תודעה גדולה בצורה משמעותית מזו של השימפנזים. המבנה החברתי המורכב שלהם, מוחם הגדול, והכישורים הלשוניים שקרוב לוודאי ניחנו בהם, כולם מצביעים על כך.

כפי שציינתי, לניאנדרטלים, ואולי גם לסאפיינס קדומים אחרים, היתה מודעות למוות, ולפיכך גם בלי ספק תודעה מחשבתית מפותחת ביותר. אך האם היתה תודעה מחשבתית זו זהה בעוצמתה לזו שאנו חווים כיום? סביר להניח שלא. צמיחתן של שפה מודרנית במלואה ושל תודעה מודרנית במלואה היו קשורות בלי ספק, והזינו זו את זו. האדם המודרני נעשה מודרני כשהחל לדבר כמונו ולחוות את ה"עצמי" כפי שאנו חווים אותו. אנו רואים עדות ברורה לכך ביצירות האמנות שהתגלו באירופה ובאפריקה החל מ-35,000 שנים לפני זמננו ואילך, ובטקסים המורכבים שליוו את קבורת המתים בשלב הפאליאוליתי המאוחר.

* * *

לכל חברה אנושית יש מיתוס בראשית משלה, הסיפור הבסיסי ביותר. המיתוסים האלה נובעים מתוך מעיין התודעה המחשבתית, הקול הפנימי המחפש הסבר לכל. מאז החלה התודעה המחשבתית להאיר את המוח האנושי היו המיתולוגיה והדת חלק בלתי-נפרד מתולדות האדם. אפילו בעידן המדע הן יוסיפו להיות חלק ממנה. נושא משותף לכל המיתולוגיות הוא ייחוס מניעים ורגשות אנושיים לבעלי-חיים, ואפילו לעצמים ולכוחות בטבע, כמו הרים וסופות. נטייה זו להאנשה נובעת באופן טבעי מן ההקשר שבו התפתחה התודעה. התודעה היא כלי חברתי להבנת התנהגותו של הזולת על-פי הדגם של רגשותיך שלך. חיוץ פשוט וטבעי הוא לייחס את אותם המניעים להיבטים של העולם שאינם אנושיים, אך בכל זאת בעלי חשיבות.

בעלי-חיים וצמחים חיוניים לקיומם של ציידים-לקטנים, כמו יסודות הטבע שמזינים את הסביבה. החיים, כמשחק גומלין מורכב של כל היסודות הללו, מוצגים כמשחק גומלין של פעולות התכוונותיות, ממש כמו הדבק החברתי. אין זה מפתיע אם כן, שבעלי-חיים וכוחות פיזיים ממלאים תפקיד חשוב במיתולוגיה של שבטים נודדים בכל רחבי העולם. הדבר היה ודאי תקף גם בעבר.

מחשבה זו חזרה ועלתה במוחי במהלך ביקורי במערות המצוירות השונות בצרפת לפני עשר שנים. הדמויות שראיתי לנגד עיני, חלקן פשוטות ובקווים גסים, חלקן מצוירות בפרטי פרטים, השפיעו עלי השפעה עמוקה, אך משמעותן נעלמה מעיני. הדמויות שחציין אדם וחציין חיה עוררו את דמיוני במיוחד, והותירו אותי מלא תהיות. הייתי בטוח שאני ניצב מול מרכיבי מיתוס בראשית של עם קדמון, אך לא היתה לי כל דרך לפענחו. מן ההיסטוריה המאוחרת ידוע לנו שאנשי שבט סאן בדרום אפריקה מייחסים לקנה כוחות רוחניים רבים מספור. אבל אנו יכולים רק להעלות השערות לגבי התפקיד שמילאו הסוס והביזון בחיי הרוח של בני אירופה בתקופת הקרח. אנו יודעים שהם היו רבי-עוצמה, אך איננו יודעים באיזה אופן.

בעומדי מול דמויות הביזון במערת לה טוק ד'אודובר, חשתי בחוליה המקשרת של רוח האדם, המגשרת על פני אלפי השנים: רוחם של הפסלים שפיסלו את הדמויות האלה, ורוחי שלי, רוחו של הצופה. וחשתי תסכול על היותי כה רחוק מעולמם של האמנים, לא בגלל המרחק בזמן אלא בגלל המרחק התרבותי בינינו. זהו אחד הפרדוקסים של הומו סאפיינס: אנו חווים את האחדות ואת הגיוון של רוח האדם שעוצבה במהלך עידני עידנים של חיים כציידים-לקטנים. אנו חווים את אחדותה בבעלות המשותפת של מודעות עצמית ושל תחושת יראת הכבוד לנוכח נס החיים. ואנו חווים את הגיוון שלה בתרבויות השונות, גיוון שבא לידי ביטוי בשפה, במנהגים ובדתות, שאנו יוצרים ואשר יוצרים אותנו. עלינו לשמוח לנוכח תוצר כה מופלא של האבולוציה.

קראו עוד:

אמנות השפה

ביבליוגרפיה:
כותר: מקור התבונה
שם  הספר: מוצא האנושות
מחבר: ליקי, ריצ'ארד
תאריך: 1998
הוצאה לאור: הד ארצי
הערות: 1. מאנגלית: תמר עמית.
2. סדרה: מדע - ספרי מופת.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית