עמוד הבית > מדעי החברה > אנתרופולוגיהעמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות
הד ארצי


תקציר
התפתחות השפה המדוברת כפי שאנו מכירים אותה היתה נקודת מפנה מכרעת בפרהיסטוריה של האדם. השפה המדוברת מייחדת בבירור את הומו סאפיינס מכל שאר בעלי-החיים. רק האדם יצר שפה מדוברת מורכבת, שהיא אמצעי תקשורת ואמצעי לחשיבה. מתי התפתחה השפה? האם היא התפתחה בהדרגה? המאמר סוקר את המחקרים העוסקים בסוגיות אלה.



אמנות השפה
מחבר: ריצ'ארד ליקי


אין ספק שהתפתחות השפה המדוברת כפי שאנו מכירים אותה היתה נקודת מפנה בפרהיסטוריה של האדם. אולי היתה זאת נקודת המפנה המכרעת. מצוידים בשפה יכלו בני-האדם לברוא עולמות מסוג חדש בתוך עולם הטבע: עולם התודעה הפנימית והעולם שאנו יוצרים ומשתפים בו את הזולת, שאנו מכנים אותו בשם "תרבות". השפה היתה לכלי-תקשורת שלנו, והתרבות לנישה שלנו. בספרו שפה ומינים שראה אור בשנת 1990 מנסח זאת להפליא הבלשן דריק ביקרטון מאוניברסיטת האוואי: "רק השפה יכלה לפרוץ דרך כלא ההתנסות המיידית שבו כלוא כל יצור אחר, ולהעניק לנו בכך אינסוף חירויות במרחב ובזמן."

האנתרופולוגים יכולים להיות בטוחים בשני דברים בלבד בקשר ללשון, אחד מהם ישיר, והאחר עקיף. ראשית, השפה המדוברת מייחדת בבירור את הומו סאפיינס מכל שאר בעלי-החיים. רק האדם יצר שפה מדוברת מורכבת, אמצעי תקשורת ואמצעי לחשיבה אינטרוספקטיבית. שנית, מוחו של הומו סאפיינס גדול פי שלושה ממוחם של בני-משפחתנו הקרובים ביותר מבחינה אבולוציונית, קופי-האדם הגדולים האפריקניים. אין ספק שיש קשר בין שתי העובדות הנצפות האלה, אך טבעו נתון במחלוקת עזה.

למרבה האירוניה, אף-על-פי שפילוסופים הרהרו בעולם השפה שנים רבות, רוב מה שידוע לנו על הלשון התגלה בשלושים השנים האחרונות. באופן כללי, שתי השקפות צמחו בנוגע למקורה האבולוציוני של הלשון. ההשקפה הראשונה רואה בלשון תכונה ייחודית לאדם, יכולת שצמחה כתוצר-לוואי של מוחנו המוגדל. במקרה הזה נראה שהלשון היא תופעה שצמחה במהירות ובתקופה האחרונה, לאחר שהאדם עבר סף קוגניטיבי מסוים. העמדה השנייה גורסת שהלשון המדוברת התפתחה בתהליך של ברירה טבעית, שפעל על יכולות קוגניטיביות שונות כולל תקשורת אך לא מוגבל לתקשורת בלבד - אצל אבותינו הקדם-אנושיים. לפי השערה זו, המכונה "מודל הרציפות", התפתחה הלשון בהדרגה במהלך הפרהיסטוריה האנושית, ותחילתה נעוצה באבולוציה של הסוג הומו.

הבלשן נועם חומסקי מ-MIT מזוהה במידה רבה עם ההשקפה הראשונה, והשפעתו היתה עצומה. בעיני חסידי חומסקי, שמייצגים את רוב הבלשנים כיום, אין טעם לחפש עדויות ליכולת לשונית בראשית הפרהיסטוריה של האדם, וודאי שלא אצל בני-דודנו הקופים. כתוצאה מכך, חוקרים שניסו ללמד קופי-אדם צורת תקשורת הכרוכה בסמלים, בדרך-כלל בעזרת מחשב וסמלים שרירותיים, נתקלו בהתנגדות עזה. אחד מנושאי הספר הזה הוא ההפרדה הפילוסופית בין אלה שרואים את האדם כיצור מיוחד במינו הנבדל משאר עולם הטבע, ובין אלה המוצאים קשר הדוק בין האדם לטבע. בשום סוגיה אחרת לא באה לידי ביטוי הפרדה זו ביתר עוז מאשר בוויכוח על טבעה ועל מקורותיה של הלשון. ההתקפה הארסית שהוטחה מפי בלשנים על חוקרי הלשון של קופי-האדם משקפת בלי ספק את ההפרדה הזאת.

בהתייחסה לחוקרים התומכים בייחודיות לשון האדם כתבה באחרונה הפסיכולוגית קתלין גיבסון מאוניברסיטת טקסס: "אף כי היא מדעית בהנחותיה ובנימוקיה, נקודת מבט זו עולה בקנה אחד עם מסורת פילוסופית מערבית ארוכה, ששורשיה נעוצים בספר בראשית ובכתבי אפלטון ואריסטו, הגורסת שהמנטאליות וההתנהגות של בני-האדם שונות איכותית מאלה של בעלי-החיים." כתוצאה מקו המחשבה הזה, הספרות האנתרופולוגית משופעת בתיאורי התנהגות שנחשבו ייחודיים לאדם. התנהגות זו כוללת התקנת כלים, יכולת להשתמש בסמלים, זיהוי דמות עצמית בראי, וכמובן - השימוש בשפה. ברם החל משנות ה-60 הלכה חומת ייחודיות זו והתפוררה בהתמדה, עם הגילוי שקופי-אדם מסוגלים להתקין כלים ולהשתמש בהם, להשתמש בסמלים, ולזהות את דמותם בראי. רק הלשון המדוברת נשארה בלא פגע, כך שהבלשנים הם המגינים האחרונים על ייחודיותו של האדם, נראה שהם מתייחסים למשימה זו ברצינות רבה.

הלשון צמחה במהלך הפרהיסטוריה של האדם - באופן מסוים ולאורך מסלול זמנים מסוים - ובכך שינתה אותנו כפרטים וכמין. "מבין כל יכולותינו השכליות, הלשון היא התופעה התת-הכרתית העמוקה ביותר, הנגישה פחות מכל לחשיבה שכלתנית," מציין ביקרטון. "איננו יכולים להיזכר בתקופה שבה חיינו בלעדיה, ועוד פחות מכך כיצד יצרנו אותה. ברגע שניסחנו לראשונה מחשבה, הלשון כבר היתה שם." כפרטים, אנו תלויים בשפה לשם קיומנו בעולם, ופשוט איננו יכולים לתאר לעצמנו עולם בלא שפה. כמין, שינתה השפה את קשרי הגומלין בינינו, דרך שכלול התרבות. הלשון והתרבות מאחדות אותנו ומפרידות בינינו. 5,000 הלשונות הנפוצות בעולם הן תוצר של יכולתנו המשותפת, אך 5,000 התרבויות שהן יוצרות נבדלות זו מזו. אנו תוצרי תרבות שעיצבה אותנו במידה כזאת, שלעתים קרובות איננו מצליחים לתפוס שהיא דבר מלאכותי מעשה-ידינו, עד שאנו נתקלים בתרבות ששונה לחלוטין מתרבותנו.

הלשון אכן יוצרת פער בין הומו סאפיינס לשאר עולם הטבע. היכולת האנושית להפיק צלילים מובחנים, או פונמות, עולה אך במקצת על יכולת זו אצל קופי-האדם. לנו יש חמישים פונמות, ולקופי-האדם כתריסר פונמות. עם זאת, השימוש שאנו עושים בצלילים האלה הוא למעשה אין-סופי, אפשר לסדר אותם שוב ושוב באופן שמעניק לאדם הממוצע אוצר מלים של 100,000 מלים, ואפשר לצרף את המלים האלה באין-סוף משפטים. כתוצאה מכך, התקשורת המהירה והמפורטת ועושר המחשבה של הומו סאפיינס, אין להם אח ורע בעולם הטבע.

משימתנו היא להסביר כיצד התפתחה הלשון מלכתחילה. על-פי השקפתו של חומסקי, אל לנו לחפש את מקורה בברירה טבעית, משום שהיא יכולת שהתפתחה במקרה, ברגע שהאדם עבר סף קוגניטיבי מסוים. וכך טוען חומסקי: "אין לנו מושג כרגע כיצד פועלים חוקי הפיזיקה כאשר מרכזים 1010 נוירונים בתוך אובייקט שגודלו בגודל של כדורסל, בתנאים המיוחדים שהתקיימו במהלך האבולוציה של האדם." בדומה לסטיבן פינקר, בלשן מ-MIT, אני דוחה השקפה זו. בתמציתיות רבה הוא טוען שחומסקי "הפך את היוצרות". סביר יותר להניח שהמוח גדל כתוצאה מהתפתחות הלשון, ולא להפך. לדבריו, "המבנה המדויק של המיקרו-מעגלים החשמליים במוח הוא הגורם להתרחשות הלשונית, ולא הגודל הכולל, הצורה או אופן הסידור של הנוירונים." בספרו אינסטינקט הלשון משנת 1994 ריכז פינקר את הראיות לבסיס הגנטי של השפה המדוברת, התומכות באבולוציה בשיטת הברירה הטבעית. הראיות הללו רחבות-היקף מכדי שנוכל לעסוק בהן כאן, אך הן מרשימות.

השאלה היא, מה היו כוחות הברירה הטבעית שהובילו להתפתחות השפה המדוברת? יש להניח שיכולת זו לא פרצה כהרף-עין במלוא פריחתה, כך שעלינו לתהות אילו יתרונות העניקה השפה בראשית דרכה לאבות-אבותינו. התשובה הברורה ביותר היא, שהשפה אפשרה דרך תקשורת יעילה. אין ספק שיכולת זו הועילה לאבותינו כשאימצו לראשונה את אורח החיים של ציד וליקוט, צורת קיום שמציבה אתגר גדול יותר מזו של קופי-האדם. ככל שאורח-חייהם נעשה מורכב יותר, כן גדל הצורך בשיתוף פעולה חברתי וכלכלי. בנסיבות האלה נעשתה תקשורת יעילה חשובה יותר ויותר. לפיכך חיזקה הברירה הטבעית בהתמדה את היכולת הלשונית. כתוצאה מכך גדל הרפרטואר הבסיסי של צלילים קופיים עתיקים - שהיו דומים כנראה לנשיפות, לצפצופים ולצווחות של קופי-האדם המודרניים - ואופן ההיגוי שלהם נעשה מובנה יותר. הלשון כפי שאנו מכירים אותה כיום נוצרה כתוצאה מאותם צרכים דחופים של הציד והליקוט. כך לפחות נדמה. יש גם השערות אחרות לגבי התפתחות השפה.

ככל שהתפתח אורח-החיים של ציד וליקוט, הגיעו בני-האדם להישגים טכנולוגיים גדולים יותר, ועיצבו כלים מעודנים ומתוחכמים יותר. השינוי האבולוציוני הזה, שהחל אצל המין הראשון שנמנה עם הסוג הומו, יותר משני מיליון שנה טרם זמננו, והגיע לשיאו עם הופעת האדם המודרני, במהלך 200,000 השנים האחרונות, היה מלווה בגדילתו של המוח פי שלושה. מ-400 סמ"ק אצל ראשוני האוסטראלופיתקים, הוא הגיע ל-1,350 סמ"ק בממוצע בימינו. במשך זמן רב יצרו האנתרופולוגים קשר סיבתי בין תחכום טכנולוגי גובר והולך ובין התרחבות המוח: התופעה הראשונה גרמה לתופעה השנייה. כזכור היה הקשר הזה חלק מן החבילה הדארווינית שתיארתי בפרק 1. מאוחר יותר באה השקפה זו על הפרהיסטוריה של האדם לידי ביטוי במאמר קלאסי של קנת אוקלי משנת 1949 תחת הכותרת "האדם כיוצר-כלים". כפי שציינתי באחד הפרקים הקודמים, אוקלי נמנה עם הראשונים שטענו שהופעת האדם המודרני נבעה מ"שכלול" הלשון לרמה שאנו מכירים אותה כיום. במלים אחרות, הלשון המודרנית היא שיצרה את האדם המודרני.

אך כיום נעשה פופולרי הסבר אבולוציוני אחר על התפתחות מוח האדם, הסבר שנשען על תפיסת האדם כיצור חברתי יותר מאשר על ראייתו כיוצר כלים. אם הלשון התפתחה כמכשיר ליחסי-גומלין חברתיים, אזי שיפור התקשורת בהקשר של ציד וליקוט יכול להיראות כיתרון משני, אך לא כסיבה האבולוציונית העיקרית.

הנוירולוג ראלף הולוויי מאוניברסיטת קולומביה היה חלוץ חשוב של נקודת מבט חדשה זו, שזרעיה נזרעו בשנות ה-60 של המאה הנוכחית. "אני נוטה להאמין שהלשון צמחה מתוך דפוס חברתי קוגניטיבי-התנהגותי שמבוסס על שיתוף פעולה ולא על תוקפנות, ונשען על חלוקה חברתית-מבנית משלימה של פעילויות-התנהגות בין הזוויגים," כך כתב לפני כעשר שנים. "היתה זו אסטרטגיה הסתגלותית אבולוציונית הכרחית, שנועדה לאפשר תקופה ארוכה יותר של תלות בינקות, בגרות פורייה ממושכת יותר, וכן את הארכת זמן ההתבגרות, המאפשרת צמיחה גדולה יותר של המוח ולימוד מוגבר של דפוסי התנהגות חברתיים." שימו לב כיצד עולה הדבר בקנה אחד עם התגליות על דפוסי תולדות החיים של ההומינידים שתיארתי בפרק 3.

רעיונותיו החלוציים של הולוויי לבשו פנים שונות ונודעו בשם "השערת האינטליגנציה החברתית". באחרונה פיתח אותה רובין דנבאר, חוקר פרימאטים מיוניברסיטי קולג' שבלונדון, באופן הבא: "לפי התיאוריה המקובלת יותר, הפרימאטים זקוקים למוחות גדולים כדי שיוכלו להתמצא בעולם ולפתור בעיות בחיפושם היומיומי אחר מזון. התיאוריה החלופית גורסת, שהעולם החברתי המורכב שבו מוצאים את עצמם הפרימאטים היה התנופה לאבולוציה של המוחות הגדולים." יסוד חיוני בוויסות יחסי-גומלין חברתיים בקבוצות פרימאטים הוא פעולת הטיפוח ההדדי, המאפשרת השגחה ומגע קרוב בין פרטים. לדברי דנבאר, הטיפוח יעיל בקבוצות עד גודל מסוים, אך מעבר לגודל זה, נדרשים אמצעים אחרים לשימון המנגנון החברתי.

לדברי דנבאר, הקבוצות הלכו וגדלו במהלך הפרהיסטוריה של האדם, ונוצר לחץ של ברירה טבעית ליצירת אמצעים יעילים יותר לגיבוש חברתי. "לשפה יש שתי תכונות מעניינות בהשוואה לטיפוח," הוא מסביר. "אתה יכול לדבר עם כמה אנשים בבת-אחת, ואתה יכול לדבר גם בזמן הליכה, בזמן אכילה או בזמן עבודה בשדות." כתוצאה מכך, הוא טוען, "התפתחה השפה במטרה ליצור אינטגרציה של פרטים רבים יותר למסגרות הקבוצתיות שלהם." על-פי התרחיש הזה, אם כן, השפה היא "טיפוח קולי", ודנבאר טוען שהיא התפתחה רק "עם הופעת הומו סאפיינס". אני רוחש אהדה רבה ל"השערת האינטליגנציה החברתית", אך כפי שאראה בהמשך, אינני מאמין שהשפה התפתחה בשלב מאוחר במהלך הפרהיסטוריה של האדם.

*  *  *

אחת הסוגיות הבסיסיות בוויכוח הזה היא מועד התפתחות השפה, האם היא הופיעה בשלב מוקדם והתפתחה בהדרגה? או שמא הופיעה לפתע פתאום ובתקופה מאוחרת יותר? זכרו כי לשאלה יש השלכות פילוסופיות שקשורות למידה שבה אנו רואים את עצמנו כמיוחדים במינם.

בימינו, אנתרופולוגים רבים תומכים בהתפתחות מאוחרת ומהירה של השפה, בעיקר בגלל שינוי ההתנהגות הפתאומי המתגלה במהפכה הפאליאוליתית המאוחרת. רנדל וייט, ארכיאולוג מאוניברסיטת ניו-יורק, טען במאמר מדעי פרובוקטיבי לפני כעשר שנים, כי עדויות לצורות שונות של פעילות אנושית בתקופה שקדמה ל-100,000 שנה לפני זמננו מראות על "העדר מוחלט של מה שהאדם המודרני יכול לזהות כשפה." הוא הודה כי מבחינה אנטומית, זה היה הזמן שבו התפתח האדם המודרני, אך הוא עדיין לא "המציא" את השפה בהקשר תרבותי. הדבר התרחש מאוחר הרבה יותר: "35,000 שנה לפני זמננו, היו אוכלוסיות אלה... בעלות שפה ותרבות כפי שאנו מכירים אותן כיום."

וייט מציין שבעה סוגי ממצאים ארכיאולוגיים, שלפי דעתו מצביעים על כך שצמיחה דרמטית של כישורים לשוניים התרחשה בשלב הפאליאוליתי המאוחר. ראשית, קבורת מתים מכוונת, שכמעט אין ספק כי החלה בזמנו של האדם הניאנדרטלי, אך השתכללה וכללה חפצי קבורה רק בשלב הפאליאוליתי המאוחר. שנית, ביטוי אמנותי שכלל ציור דמויות וקישוט הגוף, והחל רק בשלב הפאליאוליתי המאוחר. שלישית, אז חלה האצה פתאומית בקצב החידושים הטכנולוגיים והשינויים התרבותיים. רביעית, לראשונה מתגלים הבדלים אזוריים בין תרבויות, ביטוי ותוצאה של גבולות חברתיים. חמישית, מפרק זמן זה ואילך מתחזקות העדויות על קשרים בין מקומות מרוחקים, בצורת סחר בחפצים אקזוטיים. שישית, אתרי המגורים גדלים, והיה ודאי הכרח בקיומה של שפה כדי להגיע לדרגה כזאת של תכנון ותיאום. שביעית, הטכנולוגיה עוברת משימוש כמעט בלעדי באבן לשימוש שכולל גם חומרי גלם אחרים, כמו עצמות, קרניים וחומר, דבר שמצביע על תחכום בניצול משאבי הסביבה הפיזית, שאין להעלותו על הדעת בהעדר שפה.

וייט ואנתרופולוגים אחרים, כולל לואיס בינפורד וריצ'ארד קליין, משוכנעים שבבסיס האוסף הזה של מרכיבים חדשניים לחלוטין של פעילות האדם עומדת הופעתה של שפה מדוברת מורכבת, מודרנית במלוא מובן המלה. כפי שציינתי באחד הפרקים הקודמים, בינפורד אינו מוצא עדויות לתכנון, ומאבחן יכולת דלה של חיזוי מאורעות וארגון פעילויות בקרב בני-האדם הקדם-מודרניים. הצעד הגדול קדימה היה השפה - "השפה, ובעיקר הסימול, המאפשר הפשטה." לטענתו, "אינני רואה שום אמצעי שבעזרתו היה השינוי המהיר הזה יכול להתרחש להוציא שיטת תקשורת יעילה, בעלת בסים ביולוגי." בהתאמה מלאה לקביעה זו מוצא קליין באתרים ארכיאולוגיים בדרום אפריקה עדויות לצמיחה פתאומית ומאוחרת יחסית של מיומנויות ציד. לדבריו, זוהי תוצאה של ראשית השכל האנושי המודרני, כולל הכושר הלשוני.

הטענה שהשפה היתה התפתחות מהירה יחסית שהתרחשה עם הופעת האדם המודרני זכתה לתמיכה רחבה, אך היא איננה השקפה השולטת לחלוטין בחשיבה האנתרופולוגית. דין פאלק, שלמחקריה על התפתחות מוח האדם התייחסתי בפרק 3, מגינה על הטענה שהשפה התפתחה בשלב מוקדם. "אם ההומינידים לא השתמשו בשפה ושכללו אותה, הייתי רוצה לדעת מה הם כן עשו עם מוחותיהם ההולכים וגדלים במהירות," כתבה באחרונה. טרנס דיקון, נוירולוג בבית-החולים בלמונט שבבלמונט, מאסאצ'וסטס, מאמץ השקפה דומה, אך הוא מתבסס על מחקרים שעסקו במוחו של האדם המודרני, ולא על מחקרי מאובנים: "היכולת הלשונית התפתחה במהלך תקופה ארוכה (לפחות שני מיליון שנה) של ברירה מתמדת, שנקבעה על-ידי קשרי הגומלין בין המוח לשפה," ציין במאמר משנת 1989 בכתב-העת Human Evolution. דיקון השווה בין קישוריות נוירונית במוח קופי-אדם לזו המצויה במוח האדם, הוא מציין שהמבנים והמעגלים העצביים במוח שהשתנו יותר מכל במהלך התפתחות מוח האדם משקפים את הדרישות השכליות יוצאות-הדופן שבהן כרוך השימוש בשפה מדוברת.

מלים אינן הופכות למאובנים. כיצד יכולים אפוא האנתרופולוגים להכריע בשאלה זו? נראה שהראיות העקיפות - יצירות האמנות של אבותינו והשינויים האנטומיים במבנה גופם - מספרות סיפורים שונים בתכלית על תולדות האבולוציה שלנו. נתחיל בסקירת הראיות האנטומיות, כולל מבנה המוח ומבנה מערכת הקול, לאחר מכן נעבור לתחכום טכנולוגי ולביטוי אמנותי - היבטי התנהגות שמרכיבים את הממצאים הארכיאולוגיים.

* * *

כבר ראינו שהתרחבות המוח האנושי החלה לפני שני מיליון שנה עם הופעת הסוג הומו, ונמשכה בהתמדה. לפני חצי מיליון שנה הגיע גודל המוח הממוצע של הומו ארקטוס ל-1,100 סמ"ק, קרוב לגודלו הממוצע אצל האדם המודרני. לאחר הקפיצה הראשונית בחמישים אחוזים מאוסטראלופיתקוס להומו, לא היו עוד קפיצות פתאומיות גדולות בגודל המוח האנושי במהלך התקופה הפרהיסטורית. אף-על-פי שהמשמעות שיש לגודל המוח הסופי היא עניין שנוי במחלוקת בין הפסיכולוגים, גדילת המוח פי שלושה במהלך הפרהיסטוריה של האדם ודאי משקפת התגברות של יכולות קוגניטיביות. אם גודל המוח קשור גם לכישורים לשוניים, הרי שתולדות התרחבות המוח במהלך שני מיליון השנים שעברו מרמזות על התפתחות הדרגתית במיומנויות הלשוניות של אבותינו. ההשוואה שערך טרנס דיקון בין מבנה המוח של קופי-האדם למבנה מוח האדם מראה שזוהי טענה סבירה.

הנוירוביולוג המפורסם הארי ג'ריסון מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס מצביע על השפה כעל המנוע של צמיחת המוח האנושי, ודוחה את הרעיון שמיומנויות תפעוליות הן שהפעילו לחץ אבולוציוני להתפתחות מוחות גדולים יותר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהשערת "האדם כיוצר כלים". "נראה לי שזהו הסבר לא מספק, לא מעט משום שהתקנת כלים אפשרית גם עם כמות קטנה ביותר של רקמת מוח," טען בהרצאה חשובה במוזיאון האמריקני לטבע בשנת 1991, "לעומת זאת, יצירת שפה פשוטה ושימושית דורשת כמות משמעותית של רקמת מוח."

מבנה המוח העומד בבסיס השפה מורכב הרבה יותר מכפי שחשבו בעבר. נראה שיש אזורים רבים הקשורים לשפה, המפוזרים במקומות שונים במוח האדם. אילו היה אפשר לזהות מרכזים כאלה אצל אבותינו, היינו יכולים לפתור את סוגיית השפה, אך העדות האנטומית על מוחותיהם של מיני אדם שנכחדו מוגבלת לקווי המתאר של פני השטח: מוחות מאובנים אינם מניבים שום רמז למבנה הפנימי. למרבה המזל, תכונה אחת של המוח הקשורה באופן כלשהו הן לשפה והן לשימוש בכלים גלויה לעין על פני השטח של המוח. זהו אזור ברוקה, בליטה שממוקמת סמוך לרקה השמאלית (אצל מרבית האנשים). אם נוכל למצוא עדות לקיומו של אזור ברוקה במאובני מוחות אדם, יהיה בכך משום סימן, גם אם לא ודאי, להופעת היכולת הלשונית.

סימן אפשרי אחר הוא ההבדל בין גודל הצד הימני לזה השמאלי במוח האדם המודרני. אצל מרבית האנשים, ההמיספרה השמאלית גדולה יותר מההמיספרה הימנית, בין היתר כתוצאה מריכוז מנגנונים הקשורים לשפה בהמיספרה השמאלית. לאסימטריות זו קשורה גם תופעת הימניות אצל האדם. תשעים אחוזים מבני-האדם הם ימניים, ייתכן אפוא שיש מתאם בין ימניות ויכולת לשונית ובין צד שמאל גדול יותר של המוח.

ראלף הולוויי בדק את צורת המוח של גולגולת 1470, דוגמה שמורה היטב של הומו האביליס שהתגלתה ממזרח לאגם טורקאנה בשנת 1972, וקבע כי היא כמעט בת שני מיליון שנה. הוא גילה לא רק את אזור ברוקה, מוטבע על המשטח הפנימי של הגולגולת, אלא גם אסימטריה קלה בין הצד הימני לשמאלי של המוח, סימן לכך שהומו האביליס תקשר באופן שהיה מורכב יותר מרפרטואר הנשיפות-צפצופים-צווחות האופייני לשימפנזים של ימינו. במאמר שראה אור בכתב-העת Human Neurobiology, ציין הולוויי שאף כי אין אפשרות להוכיח מתי או כיצד התפתחה לראשונה השפה, סביר להניח ששורשיה מגיעים "הרחק לנבכי העבר הפאליאונטולוגי". הולוויי טען שייתכן שהמסלול האבולוציוני הזה החל אצל האוסטראלופיתקים, אך אינני שותף לדעתו. כל הדיון באבולוציה של ההומינידים שהתנהל עד כה בספר הזה מצביע על שינוי משמעותי בהסתגלות ההומינידים עם הופעת הסוג הומו. לפיכך, אני סבור שרק עם התפתחותו של הומו האביליס הופיעה צורה מסוימת של שפה מדוברת. כמו ביקרטון, גם אני סבור שהיתה זו קדם-שפה כלשהי, פשוטה מבחינת תוכן ומבנה, אך אמצעי תקשורת שעולה על זה של קופי-האדם ושל האוסטראלופיתקים.

ניסיונות התקנת הכלים הדקדקניים והחדשניים של ניקולאס טות שנידונה בפרק 2, חיזקו את הדעה שהאסימטריות של המוח היתה קיימת אצל בני-האדם הקדומים. שחזור אופן ייצור נתזי-האבן הראה, שבעלי-המלאכה מהתקופה האולדובאית היו ברובם ימניים, ולפיכך היה צדו השמאלי של מוחם גדול כנראה מעט יותר. "הבדלים בין שני צדי המוח החלו להופיע אצל יוצרי הכלים הקדומים ביותר," ציין טות, "כפי שאפשר ללמוד מאופן התקנת הכלים. הדבר כנראה מצביע על כך, שיכולת לשונית החלה אף היא להיווצר בתקופה זו."

העדויות ממוחות המאובנים שכנעו אותי שהשפה החלה להתפתח עם ראשית הופעת הסוג הומו. על כל פנים, אין בהן דבר ששולל הופעה מוקדמת שלה. אך מה לגבי מנגנוני הקול: בית הקול, הלוע, הלשון והשפתיים? אלה מייצגים את המקור העיקרי השני של מידע אנטומי.

בני-האדם מסוגלים להפיק טווח צלילים רחב, משום שבית הקול ממוקם נמוך בגרון ויוצר חלל תהודה גדול, הלא הוא הלוע, מעל למיתרי הקול. לפי מחקר חדשני של ג'פרי לייטמן מבית-הספר לרפואה של בית-החולים הר סיני בניו-יורק, פיליפ ליברמן מאוניברסיטת בראון ואדמונד קרלין מאוניברסיטת ייל, הלוע המורחב הוא המפתח לקבלת חיתוך-דיבור מושלם. המדענים האלה חקרו את מבנה מערכת הקול הן אצל יצורים חיים והן בקרב מאובני-אדם, ומצאו הבדלים גדולים. אצל כל היונקים פרט לבני-האדם, בית הקול ממוקם גבוה בגרון, ומאפשר לבעל-החיים לנשום ולשתות באותו הזמן. כתוצאה מכך, חלל הלוע הקטן מגביל את טווח הצלילים שאפשר להפיק. רוב היונקים תלויים לפיכך בצורת חלל הפה ובשפתיים לעיבוד הצלילים המופקים בבית הקול. מיקומו הנמוך של בית הקול אצל בני-האדם מאפשר להם להפיק טווח צלילים רחב יותר, אך הוא גם גורם לכך שאיננו יכולים לשתות ולנשום בעת ובעונה אחת, ומפתחים במצב זה נטייה מפוקפקת להיחנק.

תינוקות נולדים כשגרונם ממוקם גבוה, כמו יונקים טיפוסיים, ויכולים לשתות ולנשום בעת ובעונה אחת, כפי שמתחייב בשעת היניקה. לאחר כשמונה-עשר חודשים מתחיל בית הקול לנדוד למטה, ומגיע למצבו אצל הבוגר בגיל ארבע-עשרה בערך. החוקרים הבינו, שאם יוכלו לקבוע את מיקומו של בית הקול אצל מיני אדם קדומים, יוכלו להסיק מכך על יכולת הפקת הקולות והשימוש בשפה בכל מין ומין. הדבר הציב אתגר, משום שמערכת הקול בנויה מרקמות רכות: סחוס, שרירים ובשר - שאינם משתמרים. אף-על-פי-כן, בגולגולות עתיקות מצוי רמז חשוב: צורת בסיס הגולגולת. במבנה הבסיסי של רוב היונקים, בסיס הגולגולת הוא שטוח, אך אצל בני-האדם הוא מקושת בבירור. צורת בסיס הגולגולת אצל מיני אדם קדומים אמורה להצביע על יכולת הפקת הצלילים שלהם.

בבדיקה של מאובני-אדם גילה לייטמן, שבסיס הגולגולת אצל האוסטראלופיתקים היה ביסודו שטוח. בתכונה זו, כמו בתכונות ביולוגיות רבות אחרות, הם דמו לקופי-אדם, ובדומה לקופי-אדם, התקשורת הקולית שלהם ודאי היתה מוגבלת. האוסטראלופיתקים לא היו מסוגלים להפיק כמה מצלילי התנועות האוניברסליים המאפיינים את תבניות הדיבור האנושיות. "המאובנים הקדומים ביותר שבהם נמצא בסיס גולגולת מכופף לגמרי הם בני 300,000 עד 400,000 שנה, אצל מה שמכנים הומו סאפיינס קדום," סיכם לייטמן. האם פירושו של דבר שהומו סאפיינס הקדום, שהופיע לפני התפתחות האדם המודרני מבחינה אנטומית, היה בעל שפה מודרנית לחלוטין? הדבר אינו נראה סביר.

את השינוי בצורת בסיס הגולגולת אפשר לראות במאובן הקדום ביותר הידוע של הומו ארקטוס, גולגולת מספר 3733 מצפון קניה, שהיא בת כמעט שני מיליון שנה לפי הניתוח הזה, ניחן הפרט הזה ביכולת להפקת תנועות מסוימות, כמו במלים "גוף", "אבא" ו"אילו". לייטמן חישב ומצא שמיקום בית הקול אצל הומו ארקטוס הקדום היה זהה למיקומו אצל ילד מודרני בן שש. לרוע המזל, אי-אפשר לומר דבר על הומו האביליס, משום שעד כה לא נמצאה גולגולת של המין הזה שבסיסה שלם. הניחוש שלי הוא, כי כאשר נמצא גולגולת של הומו הקדום ביותר, נגלה את תהילתה של התעקמות בבסיסה. אין ספק שיכולת לשונית בסיסית צמחה עם הופעת הסוג הומו.

ברצף האבולוציוני הזה מתעורר פרדוקס לכאורה. בהסתמך על בסיס הגולגולת שלו, ניחן האדם הניאנדרטלי בכישורים לשוניים שנופלים מאלה של הומו סאפיינס קדום אחר, שחי כמה מאות אלפי שנים קודם לכן. התעקמות בסיס הגולגולת אצל האדם הניאנדרטלי היתה מתקדמת פחות אפילו מזו של הומו ארקטוס. האם הניאנדרטלים נסוגו אחורה, והיו בעלי יכולת דיבור פחותה מזו של אבותיהם? (ואמנם, יש אנתרופולוגים שטענו, שייתכן כי היכחדות האדם הניאנדרטלי קשורה ליכולות לשוניות נחותות.) נסיגה אבולוציונית מעין זו איננה נראית סבירה. אין לכך דוגמאות בטבע. סביר יותר להניח שהתשובה טמונה באנטומיה של מבנה הפנים והגולגולת של האדם הניאנדרטלי. נראה שכהסתגלות לאקלים קר, החלק המרכזי של פניו של האדם הניאנדרטלי בלט במידה יוצאת-דופן. כתוצאה מכך, מעברי האף רחבים יותר, ומאפשרים לאוויר קר להתחמם וללחות של האוויר הננשף להתעבות. ייתכן שהמבנה הזה השפיע על צורת בסיס הגולגולת מבלי לגרוע באופן משמעותי מהיכולת הלשונית של בני המין הזה. האנתרופולוגים מוסיפים להתווכח על סוגיה זו.

באופן כללי אם כן, העדות האנטומית מצביעה על התפתחות מוקדמת של יכולת לשונית, שבעקבותיה בא שיפור הדרגתי של מיומנויות לשוניות. עם זאת, הממצאים הארכיאולוגיים של טכנולוגיית ייצור הכלים והביטוי האמנותי מספרים ברובם סיפור אחר.

כפי שציינתי, אף-על-פי ששפה אינה משאירה חותם במאובנים, תוצרי ידיו של האדם יכולים עקרונית, להוביל לתובנה לגבי יכולתו הלשונית. כשאנו עוסקים בביטוי אמנותי, כפי שעשינו בפרק הקודם, אנו ערים למוח האדם המודרני בפעולתו, ומשתמעת מכך רמה של יכולת לשונית מודרנית. האם יכולים כלי-אבן גם לסייע בהבנת היכולות הלשוניות של יוצרי הכלים?

זו היתה המשימה שנטל על עצמו גלין אייזק, כשהתבקש לחבר מאמר על מקורותיה ועל טבעה של השפה בשביל האקדמיה למדעים של ניו-יורק בשנת 1976. הוא חקר את תעשיית כלי-האבן מראשיתה, יותר משני מיליון שנה לפני זמננו, ועד למהפכה הפאליאוליתית המאוחרת, 35,000 שנים לפני זמננו. הוא לא התעניין כל-כך במשימות שביצעו בני-האדם בעזרת הכלים, אלא בסדר שהטילו יוצרי הכלים על מכשיריהם. הטלת סדר היא נטייה אנושית כפייתית, זוהי צורת התנהגות שכדי להגיע לפיתוחה המלא דרושה שפה מדוברת מתוחכמת. בלי השפה, לא היתה מתאפשרת השרירותיות של הסדר הנכפה בידי האדם על סביבתו.

הממצאים הארכיאולוגיים מראים, שהטלת סדר הופיעה לאט מאוד במהלך הפרהיסטוריה של האדם. בפרק 2 ראינו שהכלים של התעשייה האולדובאית, שגילם נע בין 2.5 מיליוני שנה ל-1.4 מיליוני שנה, הם סתגלניים מטבעם. יוצרי הכלים התמקדו ביצירת נתזים חדים, בלא לשים לב לצורתם. מה שמכונה כלי-האבן העיקריים, מגרדים, מקצצים וכלים דמויי-דיסקות, היו תוצרי-לוואי של התהליך הזה, אפילו הכלים של התעשייה האשלאית, שבאו בעקבות הכלים של התעשייה האולדובאית ושרדו עד 250,000 שנה טרם זמננו, מצביעים על הטלת סדר מזערית. גרזן-היד דמוי-הדמעה יוצר כנראה לפי תבנית שכלית כלשהי, אך רוב הפריטים האחרים דמו לכלים האולדובאיים במובנים רבים. יתר-על-כן, ערכת הכלים האשלאית כללה רק כתריסר סוגי כלים. מלפני 250,000 שנה ואילך החל האדם הקדמון, כולל האדם הניאנדרטלי, להתקין כלים מנתזים מוכנים, והאוספים האלה, כולל אלה של כלי התעשייה המוסטרית, כוללים כשישים סוגים שונים. אך הסוגים האלה נותרו בלא שינוי במשך יותר מ-200,000 שנה - קיפאון טכנולוגי שנראה כסותר את אופן פעולתה של רוח האדם המפותחת במלואה.

רק עם הופעת התרבויות הפאליאוליתיות המאוחרות על הבימה, לפני 35,000 שנה, החלו החדשנות והסדר השרירותי למשול בכיפה. לא זו בלבד שנוצרו סוגי כלים חדשים ומשוכללים יותר, סוגי הכלים המאפיינים את אוספי השלב הפאליאוליתי המאוחר השתנו בתוך פרק זמן של אלפי שנים ולא מאות אלפי שנים. אייזק פירש את הדפוס הזה של שינוי וגיוון ארכיאולוגי כמצביע על הופעה הדרגתית של שפה מדוברת. לדבריו, המהפכה הפאליאוליתית המאוחרת סימנה נקודת שיא במסלול האבולוציוני הזה. רוב הארכיאולוגים מסכימים באופן כללי עם הפרשנות הזאת, אף-על-פי שיש חילוקי דעות ביחס למידת היכולת הלשונית שניחנו בה יוצרי הכלים הקדומים יותר, אם בכלל.

שלא כמו ניקולאס טות, תומס ויין מאוניברסיטת קולורדו מאמין, שבקווים כלליים היתה התרבות האולדובאית תרבות של קופי-אדם, ולא תרבות אנושית. "איננו חייבים להניח יסודות כמו שפה בשום מקום בתמונה הזאת," ציין במאמר משותף בכתב-העת Man בשנת 1989. לדבריו, ייצור הכלים הפשוטים הללו דרש מעט מאוד יכולת קוגניטיבית, ולכן אי-אפשר לומר עליו שהוא "אנושי". עם זאת, ויין מסכים שיש "משהו אנושי" בגרזיני-היד של התעשייה האשלאית: "חפצים כאלה מראים, שצורתו של המוצר הסופי אמנם היתה חשובה לסתת, ושאנו יכולים להשתמש בכוונה זו כצוהר לנבכי מוחו של הומו ארקטוס." ויין מתאר את יכולתו הקוגניטיבית של הומו ארקטוס, בהתבסס על הדרישות השכליות של ייצור הכלים האשלאיים, כמקבילה לזו של ילד בן שבע בימינו. לילדים בני שבע יש כישורים לשוניים ניכרים, כולל שימוש במילות יחס ודקדוק, והם קרובים למצב שבו הם יכולים לנהל שיחה בלא צורך בתנועות גוף וידיים. בהקשר הזה מעניין לזכור, שג'פרי לייטמן טען כי יכולתו הלשונית של הומו ארקטוס היתה מקבילה לזו של ילד בן שש, בהתבסס על צורת בסיס הגולגולת.

לאן מוביל אותנו אוסף הראיות הזה? אילו הסתמכנו אך ורק על המרכיב הטכנולוגי בממצאים הארכיאולוגיים, היינו רואים שהשימוש בשפה הופיע בשלב מוקדם, התפתח באטיות במשך רוב התקופה הפרהיסטורית, והתגבר בהתפרצות פתאומית בשלב מאוחר יחסית. זוהי פשרה ביחס להשערה שהתקבלה מהראיות האנטומיות. ואולם הממצאים הארכיאולוגיים של ביטוי אמנותי אינם מאפשרים פשרה כזאת. ציורים ותגליפים במערות ובמחסות אבן הופיעו ברשומות הארכיאולוגיות באופן פתאומי לפני כ-35,000 שנה. העדויות לאמנות מוקדמת יותר, כמו מקלות אוכרה וקווים שחרותים על חפצים עשויים עצם הן נדירות במקרה הטוב, ומפוקפקות במקרה הגרוע.

אם הביטוי האמנותי נתפס כרמז המהימן היחיד לקיום שפה מדוברת, כפי שטוען למשל, הארכיאולוג האוסטרלי איאן דייווידסון, לא זו בלבד שהלשון נעשתה מודרנית לחלוטין רק באחרונה, אלא היא אף נוצרה רק באחרונה. "יצירת דמויות במטרה שידמו לדברים אמיתיים יכלה לצמוח בתקופה הפרהיסטורית רק בקהילות שהיו בעלות מערכות משותפות של משמעויות," קובע דייווידסון במאמר שפרסם באחרונה בשיתוף עם ויליאם נובל, עמיתו באוניברסיטת ניו-אינגלנד. "ומערכות משותפות של משמעויות" מתווכות, כמובן, בעזרת שפה. דייווידסון ונובל טוענים שביטוי אמנותי היה אמצעי שדרכו התפתחה לשון מייצגת מציאות, ולא שהאמנות התאפשרה הודות ללשון. האמנות היתה חייבת להופיע לפני הלשון, או לפחות לצמוח במקביל לה. הופעתה הראשונה של האמנות בממצאים הארכיאולוגיים מסמנת אפוא את תחילתה של שפה מדוברת שמייצגת את המציאות. ברור שההשערות בדבר אופי התפתחות הלשון האנושית ועיתויה של התפתחות זו הן שונות ומגוונות עד מאוד, ופירושו של דבר שהעדויות, או חלקן, מפורשות באופן שגוי. יהיו אשר יהיו מורכבויותיה של פרשנות שגויה זו, כיום צומחת הכרה חדשה במורכבותה של סוגיית מקור השפה. כנס חשוב שערכה בחודש מארס 1990 קרן ונר-גרן למחקר אנתרופולוגי, ציין את אופי הדיון בשנים הבאות. הכנס, שכותרתו "כלים, לשון ותפיסה באבולוציה של האדם", יצר קשרים בין הסוגיות החשובות האלה בפרהיסטוריה של האדם. קתלין גיבסון, אחת ממארגנות הכנס, תיארה זאת כדלקמן: "מאחר שאינטליגנציה חברתית, שימוש בכלים ולשון תלויים כולם בהתרחבות המוח וביכולת עיבוד המידע הנלוות לכך, לא היה אף לא אחד מהם יכול לפרוץ לפתע יש מאין כמו אתנה מראשו של זאוס. בדומה לגודל המוח, היתה כל אחת מהיכולות השכליות האלה חייבת להתפתח בהדרגה. זאת ועוד, מאחר שהיכולות האלה תלויות זו בזו, לא יכלה אף לא אחת מהן להגיע בעצמה לדרגת מורכבותה המודרנית." התרת תלות הדדית זו היא אתגר גדול.

כפי שציינתי, מה שמוטל כאן על כף המאזניים הוא יותר משחזור הפרהיסטוריה של האדם. השקפתנו על עצמנו ועל מקומנו בטבע עומדת אף היא על הפרק, אלה שמבקשים להציג את האדם כייחודי, יקדמו בברכה עדויות המצביעות על התפתחות לשונית מאוחרת ופתאומית. אלה שחשים בנוח עם הקשר בין האדם לשאר עולם הטבע, לא יחושו מצוקה לנוכח תיאוריה שדוגלת בהתפתחות מוקדמת ואטית של יכולת אנושית מהותית זו. אני משער שאילו עדיין התקיימו, על-פי גחמה כלשהי של הטבע, אוכלוסיות של הומו האביליס והומו ארקטוס, היינו מוצאים אצלן דרגות מסוימות של שפה רפרנציאלית. הפער בינינו לבין שאר עולם הטבע היה נסגר, בידי אבותינו שלנו.

קראו עוד:

מקור התבונה

ביבליוגרפיה:
כותר: אמנות השפה
שם  הספר: מוצא האנושות
מחבר: ליקי, ריצ'ארד
תאריך: 1998
הוצאה לאור: הד ארצי
הערות: 1. מאנגלית: תמר עמית.
2. סדרה: מדע - ספרי מופת.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית