הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי כדור-הארץ והיקום > גיאולוגיה > מאובנים ותקופות
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
המאמר עוסק בהשערה של הגיאולוגים בדבר התייבשות הים התיכון לפני כ-5.5 מיליון שנה. התייבשות הים התיכון הייתה תולדה של תהליך התנגשות טקטונית בין אפריקה ואירופה, שהביאה כמעט לניתוקו ממערכת האוקיאנוסים העולמית.



התייבשות הים התיכון
מחבר: ד"ר יוסי מרט


הצטמצמותו של הים התיכון

הים התיכון הוא חלק ממערכת הימים והאוקיאנוסים העולמית, אך הקשר שלו עם יתר המערכת הוא דרך מצר הגיברלטר בלבד (להוציא תעלת סואץ, שהיא מלאכותית ואינה קשורה לענייננו). קשר צר זה הוא תופעה חדשה יחסית. לפני כעשרה מיליון שנה היה לים התיכון המזרחי קשר עם האוקיאנוס ההודי דרך אזור ימי שנמצא בין המפרץ הפרסי לבין הפינה הצפון-מזרחית של הים התיכון, בסביבות מפרץ אלכסנדרטה, בתוואי הדומה בחלקו הדרום-מזרחי לזה של נהר הפרת. ההתקרבות בין ערב מדרום לבין איראן ואנטוליה מצפון הביאה להתרוממות הרי הזגרוס ולסגירת הקשר עם האוקיאנוס ההודי. בעת ההיא היה הקשר בין הים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי כנראה כפול: היה מעבר ימי אחד דרך חלקו המרכזי של חצי האי האיברי, שהיה אז שקוע מתחת לפני הים, ומעבר שני חצה את הרי הריף שבצפון מרוקו. חלקו הדרומי של חצי האי האיברי היה מחובר לצפון-מערב אפריקה, והרי הריף (Rif), המצויים היום בצפון מרוקו, היו מחוברים בשרשרת הרים אחידה ורצופה עם שרשרת ההרים הבטית (Betic) שבחבל אנדלוסיה בדרום ספרד. אולם הלחץ הטקטוני של מערב אפריקה על דרום-מערב אירופה הביא להתרוממות הדרגתית של המצר האיברי ולסגירתו, והים התיכון כמעט נותק ממערכת האוקיאנוסים העולמית לפני כ-5.5 מיליון שנה, בסוף תור המיוקן. סגירת המצר האיברי הביאה להתייבשותו של הים התיכון, מפני שכמות מי האוקיאנוס האטלנטי שנכנסה דרך המעבר בהרי הריף הייתה פחותה מהתאדות מי הים התיכון. מפלס מי הים ירד באלפיים מטר בקירוב, ומליחות הים עלתה עד שדמתה למליחותו של ים המלח בהווה, מליחות הגדולה פי עשרה בקירוב ממליחות מי האוקיאנוס. רוב שטחו של הים התיכון היה ליבשה.

הגיאולוג הראשון שגילה כי הים התיכון התייבש בסוף תור המיוקן היה החוקר הרוסי איוון צ'ומקוב (1968 , Chumakov), ששימש כגיאולוג הנדסי בצוות הרוסי אשר בנה את הסכר הגבוה באסואן שבמצרים העליונה. בזמן חפירת היסודות לסכר ולמתקניו מצא צ'ומקוב בסלעים שבאפיק נהר הנילוס מאובנים ימיים שגילם כ-4.5 מיליון שנה, מראשית תור הפליוקן. מציאת המאובנים האלה הייתה תמוהה, כי אסואן נמצאת במרחק כאלף קילומטר מהים התיכון, וכדי שהים יגיע אליה יש צורך בתהליך שיסלק את כל הסדימנטים הממלאים את אפיק הנהר. לאחר התלבטות קשה הגיע צ'ומקוב למסקנה כי כדי לסלק את הסדימנטים מהאפיק יש צורך בהגברת קצב זרימת הנהר בשיעור משמעותי, כדי שזרם המים יישא אתו את הסחף מהאפיק אל הים. רק אם מפלס מי הים התיכון ירד במאות מטרים יגדל שיפוע הנהר, מימיו יזרמו במהירות רבה יותר, יסחפו אתם את הסדימנטים ואף יתחתרו בסלע שמתחת לאפיק ויצרו קניון עמוק. לאחר מכן, כאשר ישוב מפלס מי הים ויעלה, יחדרו מימיו לאורך האפיק הריק עד לאסואן. מודל זרימה זה הוא אכן היחיד היכול להסביר כיצד הגיעו המאובנים הימיים בני תור הפליוקן למצרים העליונה. צ'ומקוב הציג את ממצאיו ומסקנותיו הנועזות בכנס החברה הגיאולוגית הסובייטית במוסקבה בשנת 1967. נראה שמחקרו לא נשא חן בעיני ראשי המכון הגיאולוגי הסובייטי, כי הוא לא חזר למצרים אלא הועבר לעסוק בחקר הגיאולוגיה של צפון הרי אורל, ומחקרו במצרים נקטע באיבו.

כמה שנים לאחר מכן, ב-1970, הובילו הגיאולוג השוויצרי קנת סו (K.J.Hsu) והגיאופיזיקאי האמריקני ויליאם ריאן (W.B.R Ryan ) את אניית הקידוח 18D/V Glomar Challenger אל הים התיכון, לחקור מהו האופק הסייסמי הרצוף שהתגלה בתת הקרקע של הים התיכון – הן המזרחי והן המערבי - בסקרים גיאופיזיים ימיים שבוצעו בשיטת ההחזרות הסייסמיות. שיטת מחקר זו מבוססת על שיגור אות של גלי קול מפני השטח וקליטתו. גל הקול חודר דרך שכבות הסלע, כאשר בכל מעבר מסוג סלע אחד למשנהו ממשיך חלק מאנרגיית הקול לחדור לעומק, וחלק חוזר אל פני השטח ונרשם על ידי ציוד המחקר. בשיטה זו אפשר לזהות מבנים גיאולוגיים (איור 22). קידוחי המחקר העלו כי האופק הברור והרצוף בתת הקרקע של הים בנוי בעיקרו מסלעים שהמינרל הראשי המרכיב אותם הוא המינרל הליט (מלח בישול, halite). נוכחותו של מינרל זה מעידה תמיד על התאדות נמרצת של מי הים, והוא מוכר מלגונות רבות בים התיכון, מבריכות אידוי מלאכותיות להפקת מלח ומקרקעית ים המלח. ידוע כי הליט מתחיל לשקוע ממי הים לאחר התאדות כתשעים אחוז מנפח המים. גילויו של ההליט בקרקעית הים התיכון העיד על התייבשותו של הים, וממצאים נוספים העידו על ירידת מפלסו בכשני קילומטרים. שכבות של גיר שנמצאו מעל שכבות המלח, הכילו מאובנים מתחילת תור הפליוקן. וכך, לאחר שבברית המועצות נדחתה הנחתו של צ'ומקוב על התייבשות הים התיכון על ידי עמיתיו, היא אומתה על ידי גיאולוגים מאירופה ומארצות הברית. זאת ועוד, מציאת בעלי החיים הימיים השכיחים על שכבת המלח הראתה כי לאחר שהים התיכון התייבש, הוא חזר והוצף על ידי מי הים, כפי שטען צ'ומקוב.


איור 22: סקר סייסמי ימי משגר אות קולי אל שכבות הסלע שבקרקעית הים,
וחלק ממנו חוזר אל פני הים, נקלט במערכת חיישנים (מימין), ולאחר עיבוד
ופענוח, מציג הדמיה של תת הקרקע (משמאל).

ירידת מפלס מי הים התיכון בכשני קילומטרים הגדילה את שיפוע הזרימה של כל הנהרות שזרמו לים התיכון. הגדלת השיפוע הגבירה את כוח הבליה של הנהרות, וכך אירע שנהר הנילוס במצרים, נהר הרון בצרפת, נהר האברו בספרד, נהר הפו באיטליה ועשרות נהרות קטנים יותר בכל ארצות הים התיכון התחתרו בערוציהם, יצרו קניונים ענקיים, והובילו אל האגנים המלוחים מאוד של הים התיכון המיובש סחף רב. המפלס הנמוך של הים התיכון גרם גם לזרימה נמרצת של מי התהום, שהתנקזו אל הים במפלסו החדש. מי התהום המיסו חלקים גדולים משכבות סלעי הגיר, ויצרו מערכות גדולות של מערות שחיברו את המפלס הישן של מי התהום עם המפלס החדש של מי הים, ובמקומות רבים לא נחשפו על פני השטח. בארץ ידועות היטב מערות הנטיפים באזור בית שמש, אך בעולם ידועות המערות העצומות של אזור קרסט שבסלובניה19. יש הסבורים כי מערות אלה נוצרו כאשר אגם גדול של מים מליחים (brackish water ) שהיה ממוקם באזורי הים הכספי והים השחור כיום ונקרא פארטתיס (Paratethys) התנקז דרך המערות הקרסטיות והעביר כמויות עצומות של מים לאגן המיובש של הים התיכון. פריצת המים הזאת הרימה את מפלס מי הים במאות מטרים, והשקיעה בשכבות המלח שבקרקעית הים סדימנטים עשירים בשרידי בעלי חיים ששכנו במים מליחים, שמליחותם נמוכה מזו של מי הים אך גבוהה ממליחות מי נהרות.

שיבת הים

התייבשות הים התיכון הייתה אמנם תולדה של תהליך ההתנגשות הטקטונית בין אפריקה ואירופה, שהרים את חצי האי האיברי אל מעל לפני הים. אולם בה בעת התקיים באזור תהליך טקטוני נוסף. שרשרת ההרים הקשתית, שאיחדה את הרי הריף עם ההרים הבטיים, הלכה ונדדה מערבה. הנדידה הזאת גרמה למאמצי מתיחה בקשת ההרים, ולפני חמישה מיליון שנה נוצר בה בקע שניתק את הענף הריפי מהענף הבטי, ויצר את מצרי גיברלטר (1997White, &.(Lonergan פריצת מצרי הגיברלטר הכניסה את מי האוקיאנוס האטלנטי לים התיכון המתייבש. הים המתייבש, שאיבד את רוב מימיו, חזר אל מערכת הימים הגלובלית ואחרי בלותו הייתה לו עדנה. הצפת הים התיכון התרחשה כנראה במהירות, והמים שפרצו דרך מצרי גיברלטר הרחיבו את המעבר והעמיקו אותו. הים התיכון היה יבש אלפי שנים, אך התמלאותו מחדש נמשכה כנראה חודשים ספורים. כמות מים של כשמונה מיליון קילומטרים מעוקבים זרמה דרך מצרי גיברלטר והציפה את השקע המורפולוגי העמוק שהשתרע מחצי האי האיברי ועד הלבנט.

כנגד תפיסה זו של התייבשותו והצפתו של הים התיכון יצאה אסכולה של גיאולוגים שסברה כי השחזור של התייבשות הים התיכון תלוי על בלימה, וכי לא ייתכן כי הים התיכון אכן התייבש לפני כ-5.5 מיליון שנה (1991 Schmalz, ;Sonnenfeld, 1985). אמנם נמצאו כמויות גדולות של גבס ומלח בקרקעית הים התיכון, אולם ייתכן שתהליך של עלייה הדרגתית במליחות הים במעמקים הוא שהביא להצטברות המינרלים הליט וגבס ודומיהם על קרקעית הים. הדגם הגיאוכימי של התומכים באסכולה זו הסתמך על המידע כי המים נכנסים לים התיכון ממערב וזורמים מזרחה אל חופי הלבנט. בדרכם זו המים מתחממים ומתאדים, ומליחותם עולה. העלייה במליחות המים מעלה את צפיפותם, למרות העלייה בטמפרטורה, והמים הלבנטיניים, שהם מים חמים ומלוחים, שוקעים לקרקעית הים התיכון ומשם הם חוזרים מערבה אל מצרי גיברלטר. תומכי האסכולה של הצטברות הגבס בים עמוק טענו כי תהליך ההמלחה של מי המעמקים התחזק בגלל הירידה בשיעורי הזרימה הימית מסיבות טקטוניות, ומלח וגבס הצטברו בקרקעית הים התיכון. לגרסתם סביר להניח כי הגבס והמלח הצטברו בקרקעית הים התיכון בסוף תקופת המיוקן מתחת לשכבת מי ים שעוביה עלה על אלפיים מטר. במשך שנים התווכחו הגיאולוגים והגיאוכימאים על מהימנות המודלים של שקיעת גבס ומלח בים עמוק עד אשר כמה תצפיות הבחינו בדפוסים של טביעות רגל של ציפורים בפצלים המונחים ישירות מעל שכבת המלח. זאת ועוד, סדרה של מדידות שבוצעה לאחר 1985 הראתה כי בים התיכון יש שלוש שכבות של מי מעמקים. השכבה העליונה היא השכבה המעורבבת, מתחתיה מצויה שכבת מים שמקורם בחופי הלבנט, שהם מים מלוחים וחמים, והשכבה התחתונה מקורה במי הים האדריאטי ובמי הים האגאי שהם קרים ומלוחים. לא נמצאה שכבת מים סמוכה לקרקעית שמליחותה גבוהה מאוד. לכן סביר להניח כי גבס ומלח הושקעו בים התיכון בסוף תור המיוקן, בעיקר באגנים של מים רדודים ומלוחים מאוד.

מלח ודיאפירים

שכבות עבות של מלח הן בעלות תכונות פיזיקליות שאינן מצויות בסלעים אחרים. אחת התכונות השכיחות של המלח, כאשר הוא נמצא כסלע במעמקי תת-הקרקע, היא זרימה כתוצאה מהלחצים המופעלים עליו, כלומר סלע המלח, הנראה קשה ויציב, זורם בתנאים של לחץ גבוה במעמקים בקצב של עד חצי סנטימטר בשנה. תכונה פיזיקלית נוספת של שכבות המלח במעמקים היא שהן קלות מהסלעים הסדימנטריים הסובבים אותן. הסיבה לצפיפותן הנמוכה יחסית במעמקים היא שכאשר המלח שוקע בקרקעית הים צפיפותו היא 2.2 גרם/ס"מ3. הוא צפוף יותר מרוב הסדימנטים האחרים המצטברים על קרקעית הים, מפני שהסדימנטים מכילים הרבה מים, והמלח אינו מכיל מים כלל. עם המשך הצטברות הסדימנטים וקבורתם בקרקעית הים, מופעל עליהם לחץ הסוחט את המים מבין הגרגירים וצפיפותם עולה. בעומק כמאתיים מטר מתחת לקרקעית הים מגיעה צפיפות הסדימנטים השכיחים ל-2.5 גרם/ס"מ3, והשכבות של רוב הסלעים הסדימנטריים צפופות יותר משכבות המלח שצפיפותן 2.2 גרם/ס"מ2. שכבת המלח הקלה יותר נכלאת בין שכבות סדימנטריות צפופות יותר. מאחר שהמלח זורם בתנאים של לחץ, אם נוצר אזור חולשה בסלעים המונחים על שכבת המלח, כמו למשל העתק גיאולוגי שבו הלחץ הליתוסטטי פוחת, מנצל אותו המלח ומתחיל לזרום כלפי מעלה לאורך ההעתק. קצב הזרימה הוא מהיר, שכן בלוח הזמנים הגיאולוגי, תזוזה של חצי סנטימטר בשנה מצטברת לתזוזה של חמישה קילומטרים במיליון שנה.

מבנים גיאולוגיים הבנויים מחומר קל יותר מזה של סביבתם, המתרוממים לאורך מישורי חולשה בסלעים המכסים אותם, נקראים דיאפירים (diapirs). רוב הדיאפירים בנויים מלח, אולם גם בוץ ואפילו חומר מגמתי חם עשויים לזרום ולבנות דיאפירים (איור 23). דיאפירים רבים עולים משכבת המלח שבקרקעית הים התיכון אל הסלעים והסדימנטים שמעליהם; חלקם עדיין מצוי בתוך שכבות הסדימנטים האלה וחלקם כבר נחשף על קרקעית הים. חלקם העליון של הדיאפירים של המלח המגיע לקרקעית הים התיכון מומס על ידי המים, ובמקום גבעת המלח נוצר שקע בקרקעית הים המתמלא בתמלחות מרוכזות, תוצרת ההמסה. הר סדום הוא דיאפיר, ומקורו בשכבת מלח שעוביה כאלפיים מטר, שהצטברה בקרקעית בקע הירדן לפני כחמישה מיליון שנה.


איור 23: דיאפיר של מלח עולה מהמעמקים, מרים את שכבות הסלע
המונחות עליו ואף חודר אותן. קצב העלייה הוא כחצי סנטימטר לשנה.

שכבות עבות של מלח וגבס מוכרות במקומות רבים בעולם. הן מופו ותוארכו לתקופות גיאולוגיות שונות ומגוונות. בצפון גרמניה, בפולין ובדנמרק יש שכבה עבה של מלח הקרויה תצורת צכשטיין (Zechstein), שגילה כ-260 מיליון שנה. במפרץ מקסיקו יש שכבת מלח נרחבת ועבה שגילה כ-220 מיליון שנה, ובשולי האוקיאנוס האטלנטי הדרומי יש שכבת מלח עבה מאוד שגילה כ-150 מיליון שנה.

למלח הייתה חשיבות כלכלית גדולה עד לסוף המאה התשע-עשרה. המלחה הייתה שיטה נפוצה לשימור מזון לפני שהייצור המסחרי של הקרח היה זמין. לכן תושבי מקומות שבהם הפיקו מלח, אם על ידי ייבוש מי הים או על ידי כרייתו במרבצי מלח סלעי, ניצלו את אוצר הטבע שהיה ברשותם. מאחר שהאקלים בצפון אירופה אינו מאפשר אידוי של מי הים, היה המלח בגרמניה, בפולין ואף ברוסיה, במכרות שניצלו את מרבצי תצורת צכשטיין, מקור לרווח כספי ניכר, שכן המלח היה באירופה מוצר יקר ערך. היה מס מיוחד עליו, והיו אף עובדים שקיבלו חלק משכרם במלח. ואכן, המונחים למשכורת בשפות אירופיות אחדות, כמו salary באנגלית או salaire בצרפתית, נגזרו ממלח הבישול. דוגמה נוספת לחשיבות המלח היא בשמו הערבי של נחל דליה - ואדי מילח, נחל המלח. נחל זה היה הדרך שבה הובילו את המלח מאתרי ייבוש מי הים בעתלית ובדור אל פנים היבשת - לדמשק, לבגדד ולצפון מסופוטמיה.

הצטברות השכבות העבות של המלח, כגון תצורת צכשטיין, נחשבה בעיה קשה להסבר בספרות הגיאולוגית הקלאסית, כי גיאולוגים רבים הניחו שהתייבשות של ים שלם הוא תהליך בלתי אפשרי. אולם על בסיס המידע שנאסף בים התיכון, ואשר הראה כי התייבשותו של ים גדול היא תופעה אפשרית בהיסטוריה הגיאולוגית, אפשר לשער כי גם תצורת צכשטיין, למשל, היא שריד לים גדול שהתייבש. גם בים גדול בראשית התהוותו יכולה להיות אספקת מים בלתי סדירה, ושכבות המלח במפרץ מקסיקו ובשולי האוקיאנוס האטלנטי הדרומי הן דוגמאות לאגנים אוקיאניים בראשית התהוותם, שזרימת מי הים אליהם הייתה קטנה מקצב האידוי. מרבצים של מלח וגבס שנוצרו עקב התאיידות מי ים מצויים גם בארץ. כאלה הם מרבץ הגבס במכתש רמון, שנוצר בלגונות נרחבות בשוליו הדרומיים של ים טתיס לפני כ-210 מיליון שנה, ומרבץ הגבס מדרום לכנרת, שגילו כחמישה מיליון שנה. זהו גם גילו של המלח בהר סדום, אולם הר זה, שהוא דיאפיר, נוצר מהתייבשות לשון ים שחדרה לבקע הירדן בתחילת תור הפליוקן, ועלה אל פני השטח לפני כמיליון שנה בלבד (ראו דיון נוסף בפרק י).

קיומן של שכבות עבות של מלח וגבס, שגילן כחמישה מיליון שנה, בקרקעית הים התיכון, הוא עובדה מוכחת. התייבשות הים התיכון מציעה הסבר למציאותן של שכבות אלה במעמקי הים בתהליך גיאולוגי הנשמע לכאורה פנטסטי. ואכן, כאשר הוצעה לראשונה ההנחה כי ים שלם עשוי להתייבש תוך כמה אלפי שנים בלבד, היא התקבלה בקהילה הגיאולוגית בספקות רבים. אולם כיום, לאחר מחקרים רבים, הנושא כמעט ואיננו שנוי עוד במחלוקת.

לאחר שפני הים התיכון ירדו בכאלפיים מטר לפני כחמישה מיליון שנה, גבר מאוד קצב זרימתם של כל הנהרות שנשפכו לים התיכון, והם התחתרו בתוך ערוציהם ויצרו קניונים גדולים. הוזכר כבר הקניון של הנילוס שהגיע עד אסואן, אבל גם נהר הפו שבאיטליה וגם נהר הרון שבצרפת יצרו קניונים ענקיים, ואפילו נחלי הקישון, הבשור, ואל-עריש יצרו קניונים גדולים מאוד, ככל הנחלים שנשפכו אל הים התיכון. הנחלים נשאו את הסחף, תוצר הבליה של ערוציהם, אל הים, שהיה, כאמור, במפלס הנמוך בכשני קילומטרים מן המפלס הנוכחי. בתהליך זה הצטברו סדימנטים גסים בחוף הים של תקופת ההתייבשות, אשר נמצא בים העמוק, בתקופות שקדמו להתייבשות ולאחריה. סדימנטים גסים מצטיינים בחללים רבים יחסית בין הגרגרים, לעומת סדימנטים דקי גרגר, בגון חרסיות, המצטיינים באריזה צפופה ובמיעוט חללים. החללים בין הגרגרים עשויים להיות מלאים במי ים, אולם יש מקומות שבהם הם מלאים בגז ובנפט. הם נכלאים בשכבה בעלת סדימנטים גסים בים העמוק, המוקפת בסדימנטים דקים ובלתי נקבוביים. לכן שכבות של סדימנטים גסים בים העמוק מהוות מטרה מועדפת לחיפושי נפט וגז.

ירידת מפלס מי הים גרמה גם לירידה נמרצת במפלס מי התהום בשולי הים התיכון, מאחר שמפלס מי התהום נשען במקומות רבים על מפלס מי הים. הירידה במפלס מי התהום הביאה לזרימה חזקה של מי התהום בתת הקרקע, וזרימה זו גרמה להמסה נמרצת של אבני גיר ביבשות סביב הים התיכון בסוף תור המיוקן. ההמסה הזאת גרמה להיווצרות מערות גדולות מאוד, כגון המחילות התת-קרקעיות הגדולות באזור קרסט שבסלובניה, אשר נוצרו עקב המסה נמרצת של אבני גיר, שהתרחשה בעקיפין בגלל התייבשות הים התיכון. נראה שזהו גם מקורן של מערת הנטיפים ליד בית שמש ושל מערות רבות אחרות המצויות בסלעים גיריים בישראל.

להתייבשות הים התיכון קשורה גם תופעה פליאוזואולוגית ייחודית. ארכיאולוגים וחוקרים אחרים העוסקים בפרי היסטוריה מצאו עדויות לכך שבקפריסין ובאיים אחרים, כגון כרתים ומלטה, התקיימו עד לפני כ-10,000 שנה בעלי חיים טרופיים כהיפופוטמים, קרנפים ופילים, שהיו קטנים בממדיהם מבני מינם שבאפריקה ובהודו. קיומם של יונקים גדולים אלה באיים הוא חידה, כי לא ברור כיצד הגיעו אליהם הפילים והקרנפים. היו שטענו כי בעלי החיים שחו אל האיים מהיבשת הקרובה. ואמנם, ביום בהיר אפשר לראות מדרום טורקיה את קפריסין; אבל מה יניע היפופוטם או קרנף או פיל לצאת מהחוף הדרומי של טורקיה ולשחות 35 קילומטר לקפריסין? זאת ועוד, הממדים הקטנים של היונקים הטרופיים שנמצאו באיי הים התיכון מעידים כי חבורות אלה היו מנותקות מרוב אוכלוסיות בני מינן תקופה ארוכה למדי. לכן סביר להניח כי ההיפופוטמים, הפילים והקרנפים הגיעו לאיי הים התיכון כאשר הים התיכון התייבש, שכן אז אפשר היה להגיע לקפריסין, לכרתים ולמלטה בהליכה. כאשר עלו פני הים נשארו יונקים אלה באיים, מנותקים משאר אוכלוסיות בני מינם וסוגם. הבידוד הגנטי במשך חמישה מיליון שנה מסביר מדוע לא הגיעו היונקים הים תיכוניים לממדים של יונקים ממינים דומים באפריקה.

הערות
18. אניית הקידוח נקראה על שם הספינה הבריטית H.M.S Challenger שביצעה את המחקר האוקיאנוגרפי המקיף הראשון במסעה בשנים 1872-1876. אניית הקידוח שירתה את הקהילה המדעית במשך 15 שנה (1983-1968), ודגמה את קרקעיות כל האוקיאנוסים. ממצאיה אימתו את התיאוריה של טקטוניקת הלוחות, ואיפשרו לשחזר את האקלים העולמי בעידן החדש ובעידן התיכון. GIoMar הוא קיצור שם החברה Marine Global, בעלת האנייה, שהתמחתה בקידוחים ימיים.
19. אזור קרסט (Karst) שבחוף הים האדריאטי עשיר במערות גדולות ובמערכת ניקוז תת-קרקעית, שאיננה מאפשרת התפתחות נהרות על פני השטח ויוצרת אזור ללא קרקע. האזור נתן את שמו לתופעה הגיאומורפולוגית.

ביבליוגרפיה:
כותר: התייבשות הים התיכון
שם  הספר: הים בראש ההר : תולדות הגיאולוגיה של הים התיכון המזרחי
מחבר: מרט, יוסי (ד"ר)
עורכת הספר: אפרתי, הרצליה
תאריך: 2003
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
2. עורך הסדרה בגלי צה"ל: חגי בועז.
3. עורך הסדרה בהוצאה לאור: ישי קורדובה.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ו' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית