דרך איפיון הדמות בסיפור המקראי היא על ידי פירוט מעשיה של הדמות והשיחות שהיא מנהלת. משני אלה נלמדות תכונותיה של הדמות.

כמעט ואין תיאור חיצוני של הדמויות: במקרים נדירים יש תיאור חיצוני - כשהתיאור חיוני ומשרת את התפתחות העלילה. למשל: ציון יופיים של שרה (בראשית י"ב 15-10), רבקה (כ"ד 15), רחל (כ"ט 17), יוסף (ל"ט 6), דוד (שמואל א', ט"ז 12) גליית הענק (שם, י"ז 7-4), ואבשלום בעל השער הארוך והיפה (שמואל ב', י"ד 25) ועוד .
כמעט ואין איפיון דמות על ידי חפצים או לבוש - אלא אם הדבר תורם לעלילה (כגון: כותונת יוסף, חנית שאול, אדרת אליהו, שריון גוליית).
אין תיאור מחשבות פנימיות, הרגשות ורגשות של הדמויות – אין הצצה לעולמה הפנימי של הדמות (וראה בראשית כ"ב – סיפור עקידת יצחק), אלא במקרים נדירים (כגון: דברי עשו: 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרוג את אחי', כ"ז 41).
לעיתים מתאפיין הגיבור באמירה ישירה של המספר ('כי איש חיל הוא'), או על ידי דמות אחרת בסיפור (בועז אומר לרות: 'כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את', רות ג' 11).

דמויות ראשיות: מספרן מועט בכל תמונה. בדרך כלל דמות אחת או שתים. אלוהים הוא 'דמות ראשית' בסיפור.
דמויות משניות: חשיבותן רבה לקידום העלילה, להעמקת המשמעות והמסר של הסיפור, ולהדגשת תכונות הדמות הראשית: עליהן לדובב את דמות הראשית, ולהביא עליה הערכה מוסרית. דמות משנית חיובית מדגישה שהגיבור חיובי ממנה (ערפה מול רות, רות א'), דמות משנית חיובית יכולה להדגיש שהגיבור פחות חיובי ממנה (התנהגות המלחים לעומת התנהגות יונה, פרק א') ודמות משנית שלילית בוודאי מעידה שהגיבור טוב ממנה (פנינה מול חנה, שמואל א', א').
דמות קולקטיבית: קבוצת אנשים שמופיעה 'כאיש אחד', כגוף אחד, ללא הבלטת דמות מסויימת (כגון: אחי יוסף הזוממים להורגו, בראשית ל"ז). לעיתים מתבלטת דמות אחת מהקבוצה, ויוצאת מהאנונימיות שלה - בניגוד לגוף הקולקטיבי, או כמייצגת אותו (ראובן ויהודה בסיפור יוסף הנזרק לבור ונמכר לסוחרים).