חכמים בלילה : דורסי הלילה בישראל

לאתר קום המדינה, כשצה"ל הפך להיות צבא מאורגן ומסודר, הוחלט להכין תגים וסמלים לכל חיל. מפקדים וגרפיקאים חיפשו סמלים, שיאפיינו את החילות והפיקודים השונים, לבסוף החליטו לבחור בבעלי-חיים בולטים, שייצגו כל פיקוד. הרעיון כשלעצמו היה יפה, אך לצערי טעה מי שבחר חלק מן התגים.

הכוס, השייכת לעופות דורסי-הלילה, שימשה מאז ומקדם סמל החוכמה, ולכן נבחרה כמובן לייצג את פיקוד ההדרכה. כיום ברור לנו, הזואולוגים, כי דווקא דורסי הלילה לא ניתנו בחוכמה יתרה, וקדירת המוח שלהם קטנה, יחסית לציפורים אחרות.

ברשימה זו לא נעסוק בסמליו השונים של צה"ל, אלא בדורסי-הלילה, המוכרים פחות לציבור עקב פעילותם הלילית, אך דווקא לחיילים יהיה אולי עניין מיוחד להכיר עופות אלו, שפעילותם בשעות הלילה חופפת לעתים קרובות את שעות פעילותם של חלק נכבד מחיילי צה"ל…

סדרת דורסי-הלילה נקראת כך כיוון שכל נציגיה הם עופות הניזונים מטרף חי, שאותו הם קוטלים על-ידי דריסתו בעזרת רגליהם החזקות. פעילותם מתבצעת בשעות החשיכה, ולכן נקראת הסידרה דורסי-לילה. מבנה גופם מתאים בצורה מושלמת לתנאי חייהם המיוחדים.

עיניים גדולות ואוזן קשובה

חוש הראייה: לדורסי-הלילה יש עיניים גדולות מאוד, המאפשרות להם לראות בתנאי הראות הגרועים בלילה. העיניים הגדולות בנויות כצמצם של מצלמה משוכללת, בחשיכה מתרחב האישון הענק, וכך מסוגלת העין לקלוט את התמונה, למרות החשיכה. ברגע שמאירים בפנס על דורס-לילה אפשר לראות שבדיוק כמו צמצם מצלמה, מתכווץ האישון כדי לקלוט רק מעט מהאור החזק.

בעוד שעיני רוב הציפורים ממוקמות בצידי הראש (תופעה החשובה מאוד לציפורי השיר, למשל, כדי להבחין בעוד-מועד בדורס המגיח מהצד או מאחור), ממוקמות עיניהם של כל דורסי-הלילה בחלק הקדמי של הראש. תופעה זו מקבילה ליונקים, שגם אצל רובם ממוקמות העיניים בצידי הראש (כלב, סוס וכד'), ואילו אצל האדם ממוקמות העיניים בקדמת הראש.

מיקום העיניים בקדמת הראש משווה לדורסי הלילה "הבעה אנושית", ולכן ייחסו להם חוכמה יתרה. הכוס הנקראת בלטינית Athene noctua ("אתינה הלילית"), הייתה סמל לאלת-החוכמה היוונית אתינה.

מיקום העיניים מאפשר לדורסי-הלילה (וגם לנו, בני-האדם) ראייה תלת-ממדית (בינוקולרית). הציפור רואה כל נקודה משתי זוויות שונות, וכך היא יכולה להגיע לאומדן טוב יותר של מרחק הטרף ממנה.

כדי שנבין היטב תופעה זו, נעשה ניסוי קטן: נעצום עין אחת, נקמץ את האגרופים במרחק של כחצי מטר מאיתנו, ונקרב את האגרופים כשאצבע אחת בכל יד מושטת קדימה. עתה ננסה להפגיש את האצבעות. אם נעשה את הפעולה הזאת במהירות רבה, ניווכח לדעת, כי האצבעות לא נפגשו... ההסבר פשוט: כשעצמנו עין אתת, ביטלנו את הראייה התלת-ממדית, ובכך איבדנו את אומדן המרחק ולכן לא נפגשו האצבעות.

חוש השמיעה: כיוון שדורסי-הלילה צדים גם בלילות חשוכים ביותר, הם חייבים לפתח את חוש השמיעה, ועל יסוד זה התפתחה מערכת מעניינת מאוד של יחסי טורף-נטרף.

העכברים למיניהם, שהם מרכיב חשוב בסל-המזונות של דורסי-הלילה, חייבים לנוע בשקט ולפתח שמיעה מעולה, כדי שיספיקו להימלט בזמן, ולא ייטרפו. על הדורסים, לעומת זאת, לפתח שמיעה חדה, כדי שיוכלו לאתר את הטרף גם בלילות אפלים.

כולנו מכירים את המשחק "פרה עיוורת": במשחק זה אנו מנסים לאתר חפצים ואנשים בעיניים עצומות, לרוב ללא הצלחה יתרה. והנה עשו ניסוי של "פרה עיוורת" לתנשמת: כיסו את עיניה במטלית בד, ולחדר גדול וחשוך הוכנס עכבר. התנשמת הצליחה לאתר מייד את העכבר, ותפסה אותו תוך שניות רק תודות לכושר-השמיעה המפותח שלה.

תעופה חרישית

תעופה ודריסה: לדורסי-הלילה תעופה חרישית, המאפשרת להם להגיח פתאום מעל טרפם לפני שהלה ישמע אותם. תעופה שקטה זו מושגת על-ידי פלומה רכה, המכסה את הגוף, ותודות ל"מסרק" הנמצא בקצה אברות-התעופה ובולע את הרעשים.

דורסי-הלילה צדים את טרפם בעזרת טפרים (כך נקראות ציפורניהם) ארוכים וחדים, ואצבעות רגליים בעלות שרירי-לפיתה חזקים ביותר. שתי אצבעות ממוקמות בעמדה קדמית, ושתי אצבעות בעמדה אחורית, וכך מצליחים לדרוס ולמחוץ את הטרף ביעילות.

אל הטרף הם צוללים, בדרך כלל, מנקודת-תצפית על קצה מצוק או נקודה בולטת אחרת בשטח, כשתעופתם חרישית ביותר, בהשוואה לדורסי היום.

לאחר קטילת הטרף הם משתמשים במקור המאונקל והחזק, לקריעת נתחים מן הטרף. אם נתפס מכרסם קטן או חרק, הוא נבלע בדרך כלל בשלמותו, ולאחר שעות מספר מקיאים הדורסים צנפות, המכילות נוצות, עצמות, שערות וציפורניים שאינם ניתנים לעיכול. בניגוד לדורסי-היום לדורסי-הלילה קיבה ללא מיצי-עיכול חריפים, ולכן הם מקיאים צנפות שבתוכן כל העצמות שלמות. בדיקת הצנפות מאלפת מאוד, ויכולה ללמד אותנו הרבה על מציאותם של עכברים ויונקים ליליים קטנים אחרים, שפעילותם בלילה מקשה על איתורם.

ד"ר מנחם דור, שחקר בשנות הארבעים את מזונה של התנשמת, מצא בצנפותיה חמישה מינים חדשים, שלא היו ידועים עד אז בארץ: ביניהם נמצא נברן-המים, מכרסם השוכן בבתי גידול לחים בעמק-החולה. עד כה לא נתפס אף פרט של מכרסם זה, אך הוא נמצא בכמויות גדולות בצנפותיה של התנשמת!

קולות הפחדה

לדורסי-הלילה קיים דימוי שלילי ביותר בקרב הציבור הרחב. הם מסמלים את הרשע והבשורות הרעות, ובכל ציור של מכשפה, המבשלת מיני - מרקחת, נראים ברקע לילית או ינשוף.

קולות החיזור וההפחדה של התנשמת מבוססים על השמעת נשיפות חזקות (מכאן שמה!) אשר הוסיפו למסתוריות של עופות אלה. קולם של דורסי-הלילה הוא אות מבשר-רע. קריאתה של הכוס בישרה את הרצח של יוליוס קיסר.

לאמיתו של דבר, יש לדורסי-הלילה תפקיד חשוב ביותר בתחום המזון. במחקרים שנעשו התברר, כי זוג תנשמות מצליח "לחסל" בשטח קטן יחסית כ- 700 עכברים ויותר לשנה. החקלאים, אשר לא הבינו את חשיבותם של הדורסים בהדברה, השתמשו בכמויות גדולות של רעלים. הם הצליחו אמנם לקטול חלק מהמכרסמים, אך יחד איתם מתו גם דורסי-הלילה, אשר ניזונו מהעכברים המורעלים.

התוצאה הייתה, שבשנים שלאחר-מכן הגיעו עכברים חדשים לשטחים החקלאיים, אך הדורסים נעלמו, ולכן נאלצו החקלאים להוסיף כמויות גדולות של חומרי-הדברה. זה עולה, כמובן, ממון רב, וגרוע מזאת: חלק מהרעלים הללו אינו מתפרק, ומגיע לגופנו דרך החלב שאנו שותים, או דרך הירקות שאנו אוכלים.

האוח - הגדול שבהם

בארץ שוכנים תשעה נציגים של סידרת דורסי-הלילה. הגדול שבהם הוא האוח, שמוטת כנפיו עולה על 160 סנטימטר, והקטן הוא השעיר, שגודלו אינו עולה על גודל יונה קטנה.

כיוון שישראל שוכנת בנקודת-מפגש של שלוש יבשות, יש בה נציגים ממוצא צפוני כמו הלילית והכוס. מוצא הקטופה הוא מזרחי-אסיאתי, ואילו לילית-המדבר היא ממוצא מדברי מובהק.

כאמור, האוח הוא הנציג הגדול של דורסי-הלילה בארצנו. הוא בולט בעיניו הכתומות ובפספוס החום על רקע צהבהב, המהווה בשעות היום הסוואה מצוינת על רקע הסלעים שבהם הוא מקנן.

לאוח יש זוג "אוזניים" בולטות הנראות כקרניים. אלו הן נוצות בולטות, שתפקידן לעזור, כנראה, בריכוז גלי הקול בפתח האוזן, בדומה לאפרכסת שלנו.

האוח מקנן ברחבי הארץ בעיקר באזורים סלעיים ומצוקיים. הוא מטיל שלוש ביצים לבנות בתוך מערה. כמו דוגרי כוכים ומערות אחרים, כשלדג למשל, עוזר הצבע הלבן של הביצה לאיתורה בתנאי החשיכה בתוך המערה.

חובבי הטבע קוראים לאוח "החזיר שבעופות" כיוון שהוא אינו בוחל כמעט בשום סוג של מזון. הוא דורס מכרסמים שונים, יונים ותורים, ובעזרת רגליו הגדולות והחזקות הוא מסוגל לדרוס גם שפנים וארנבות. האוח אוהב מאוד לאכול גם קפודים, שאותם הוא מבתק באזור הבטן, בעזרת טפריו החדים, ולאחר-מכן ניזון מגופם. עם סיום הארוחה נותר רק העור המכוסה בקוצים.

ריכוז של עורות קיפודים, הנראים כאילו בורסקאי (מעבד-עורות) מדופלם ניקה אותם, מוכיחים לעתים קרובות כי בסביבה הקרובה שוכן אוח.

שמו הלטיני של האוח הוא Bubo-bubo והשם מזכיר את הקריאה הלילית הקצובה, שאותה הוא משמיע.

הקטופה - בנופי מים זורמים

דורס-לילה אחר שאינו נופל בגודלו מהאוח, אך נדיר מאוד בארצנו, היא הקטופה. גם היא בולטת ב"אוזניה" הארוכות, אך נבדלת מהאוח בכך, שהחלק התחתון של רגליה (השרשכף) אינו מכוסה כולו בנוצות כמו אצל האוח, והפספוס החום על גופה עדין ודק מאוד.

הקטופה ניזונה בעיקר מדגים, מדו-חיים ומסרטני נחל, שאותם היא שולה בנחלים זורמים. תפוצתה בארץ מוגבלת לכן לוואדיות עם מים זורמים במשך כל השנה, כמו נחל עמוד, כזיב, ובעיקר הנחלים הגדולים הזורמים ברמת-הגולן כמו יהודיה, דליות ואחרים.

בחלק התחתון של אצבעות הרגל יש לקטופה קשקשים עם בליטות חדות, העוזרות לה לתפוס באופן יציב את הדגים החלקלקים.

אף שיש תצפיות רצופות בקטופות בצפון הארץ, לא אותר עדיין קינון של עוף זה.

הכומר הנרי בייקר טריסטראם, שטייל במחצית המאה הקודמת בארצנו מספר: "...עלינו על סוסינו כדי לגלות עוד מעושר הטבע בנחל קורין (כזיב). הפקדנו את סוסינו בידי ערבי בטחנה, אשר הקפיד לקבל את הבקשיש המגיע לו. לא הרחקנו לכת עד שהחרדנו דורס-לילה יפה מאוד, שהיה חבוי בתוך העלווה הצפופה של עץ חרוב. עקבנו אחריו במשקפותינו עד שנחת לרגלי הצוק. טיפסנו לשם בלי להפנות מבטנו מן הנקודה, וכשהגענו, היה לי העונג לצוד קטופה נהדרת. עניין מיוחד נודע למציאה זו בשל העובדה שבזה גילינו ממש על חוף הים-התיכון עוף, אשר קודם-לכן לא נמצא מעולם מערבה מדרום הודו. אכן, תגלית אחת כזאת היא פיצוי מלא על הרבה ימי-עמל של אורניתולוג (צפר) נלהב" (מסע בארץ ישראל, 1864-1863).

גם האב שמיץ, שחי בירושלים בתחילת המאה והיה זואולוג נלהב, לא היה מודע לבעיות שמירת הטבע של ארצנו, וצד ללא-רחם חיות נדירות רבות. הוא מספר: "...צייד הקטופות בר-המזל ביותר הינו פ. טפר עמיתי בטבחה, שהצליח לצוד בעצמו שלוש קטופות. את הראשונה שצד חשב לאוח רגיל, אך אני פקפקתי בדבר וחשבתי שמא זהו 'ינשוף הדגים'. אך כדי לדעת לבטח, שלחתי את האדר לברלין, למוזיאון המלכותי. התשובה שקיבלתי הייתה: 'אכן, הציפור הינה הקטופה הנדירה, אבל אנא התאזר בסבלנות. עלינו להשאירה במוזיאון, כי אין לנו עדיין כמוה! תוכל להביאה בחשבון כאבודה לגביך, ולחפש לעצמך אחרת'..."

כידוע, נזכרו כל דורסי-הלילה בתורה כעופות טמאים, האסורים למאכל. ברשימת העופות הטמאים כתוב: "ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף" (ויקרא י"א, יז). השלך מקובל כיום כדורס-יום, הניזון מדגים, אך על-פי מקומו של השלך בפסוק, בין דורסי-הלילה, הכוונה היא, כנראה, לקטופה.

שני מיני ליליות

שני מינים של ליליות מקננים בארצנו: הלילית ולילית-המדבר.
הלילית שוכנת בצפון ובמרכז הארץ, ומקננת במצוקים, בחורבות, בעצים עתיקים בעלי גזע חלול ובבורות-מים.
צבעה חום כהה עד שחור, המשולב בפספוס לבן. נחשבת לנדירה יחסית, אך נפוצה בגליל ובגולן.
אחד העופות הנדירים והפחות מוכרים בעולם כולו היא לילית-המדבר. ישראל אהרוני, הזואולוג העברי הראשון, כתב בשנת 1932, כי לילית-המדבר היא ^"העוף המעניין ביותר שגיליתי כיציב בדרום ארץ-ישראל. לפניו נודעו במשך ארבעים שנה רק שני פרטים"^ (הטבע והארץ, 1932).

עד היום לא נמצא אפילו קן אחד של ציפור זו בעולם כולו, כך שאנו לא יודעים כמה ביצים היא מטילה, כמה זמן היא דוגרת על הביצים וכדומה. אפילו במגדיר הציפורים שתורגם לעברית צוירו בטעות עיניה של לילית המדבר בצבע כהה, כמו עיניה של הלילית המצויה, ולא בצבע כתום (כפי שאפשר לראות בתמונה).

בתחילת שנות השבעים, בעת שטיפסתי על מצוק ליד הסרטבה ראיתי לפתע בגובה של כעשרים מטר מעל הוואדי ציפור-לילה שלא הצלחתי לזהותה. למזלי, הייתה עמי מצלמה ולכן צילמתי את הדורס הבלתי-מזוהה. לאחר פיתוח התמונות ניגשתי לפרופ' מנדלסון וביקשתיו שיעזור לי לזהות את הדורס. לתדהמתי הרבה, התברר לי כי הצלחתי לצלם את לילית המדבר. הייתה זו, כנראה, תמונה ראשונה בעולם, בה צולמה זו בטבע.

בשנים האחרונות הצליחה החברה להגנת הטבע להקים רשת של חוגי צפרות, ולעורר מאות בני נוער לרשום תצפיות. בעזרת מדריכי החברה ופקחי רשות שמורות-הטבע התברר, כי באזורים המדבריים של ישראל נצפתה לילית-המדבר בשלושים ואחד אתרים שונים. בבית-ספר שדה עין-גדי, למשל, אפשר לצפות כמעט מדי לילה בלילית המדבר, העומדת על גדר הביטחון או על עמוד-חשמל, וצדה חרקים הנמשכים אל האור. נוסף לתצפיות, הצלחתי לאסוף שרידי-מזון רבים של לילית המדבר, והתברר שהיא ניזונה בעיקר ממכרסמים, חגבים ומעט צפרים. בין שרידי מזונה נמצאו גם שרידים של עקרבים שנאכלו לתיאבון.

בגן הזואולוגי באבו-כביר מצוי כיום זוג ליליות-מדבר, שנמצאו פגועות במדבר-יהודה, התאוששו, וייתכן שבעתיד יהיה זה הזוג הראשון בעולם שנדע עליו פרטים מדויקים יותר.

למדינת-ישראל, הדלה באוצרות-טבע ובמחצבים, יש אפוא "אוצר טבע" אחד לפחות, בכמות המידע על לילית-המדבר, הגדולה ביותר בעולם כולו.

מינים נוספים

שני מיני ינשופים מופיעים בארצנו: ינשוף העצים חורף בארץ, ולעתים נדירות גם מקנן בה על עצים; וינשוף השדות, הבונה את קיניו על הקרקע, בשטחים פתוחים, ומקנן גם הוא לעתים נדירות בארצנו. לשני מיני הינשופים כנפיים ארוכות במיוחד, המותאמות לציד בשטחים פתוחים.

הכוס הוא דורס-לילה נפוץ מאוד הבולט בעיניו הצהובות. הוא פעיל לעתים גם בשעות היום וניזון בעיקר מחרקים שונים. הוא אוהב לקנן בגדרות-אבן בקרבת בני-אדם.

השעיר , הוא דורס הלילה הקטן ביותר בארצנו. הוא מקנן במחילות ובגזעי עצים, ולכן הוא בולט בפספוס אפור-חום-שחור, המדמה אותו לקליפה של עץ. הוא ניזון בעיקר מחרקים ומגיע אלינו באביב לקראת הקינון בקיץ.

כדוגמת הכוס, נוהג השעיר להזדקף ולהתנמך חליפות, ולכן הוא נראה כרוקד בחשיכה. זאת, כנראה, הסיבה לנאמר בישעיהו י"ג, כא: "ושעירים ירקדו שם".

השעיר משמיע קולות-גניחה קצובים וקצרים, מעין "קי-או", שבעזרתם אפשר לזהותו בין עלוות העצים.

התנשמת היא הנציג האחרון של דורסי-הלילה בארצנו. היא אחת הציפורים הנפוצות ביותר בכל היבשות בעולם.

היא אוהבת לשכון בקרבת מגורי האדם: בבורות-מים נטושים, בעליות-גג וכדומה, ואת עיקר מזונה צדה בשדות המעובדים. היא בולטת בפרצופה דמוי הלב, בחזה הלבן ובגבה הזהוב, המנוקד בכתמים חומים-שחורים.

התנשמות ניזונות בעיקר ממכרסמים. במחקרים שנעשו, התברר כי בעונת קינון אחת מסוגל זוג תנשמות לחסל כ- 700 מכרסמים, ובכך להוות גורם ראשון-במעלה בהדברת מזיקים בחקלאות. התנשמת מטילה בין חמש לעשר ביצים, ולכן עליה לספק כמות גדולה של מזון לגוזליה.

מנחם דור, שצפה בתנשמות בעמק-החולה, מצא כי בשנים שבהן יש כמויות גדולות של עכברים הטילו התנשמות יותר ביצים, ואף עשו מחזור קינון נוסף בעקבות שפע המזון.

לסיום, כדאי לציין כי כל דורסי-הלילה הן ציפורים המוגנות על-פי החוק, ולכן אין לפגוע בהן בכל דרך שהיא. אסור להטריד אותן בעונת הקינון או לאסוף גוזלים לשם גידול.

אנו מעונינים לקבל מידע על תצפיות בדורסי-לילה, וייתכן, שעם ההיערכות החדשה של צה"ל בנגב ובמדבר-יהודה, אולי דווקא אחד החיילים יהיה הראשון בעולם שיצליח לאתר קן של לילית-מדבר.