מתוך ממצאי מחקרים שונים שנערכו בנושא תוקפנות עולה שגברים, באופן כללי, תוקפנים יותר מנשים. ישנם הסברים פסיכולוגיים שונים לתוקפנות בכלל ולהבדלים בתוקפנות בין המינים בפרט.
פרויד (בתוך: איילה מלאך פיינס, 1997) סבר שאנו פועלים על פי אינסטינקטים מולדים, פנימיים. אינסטינקטים של החיים כמו הרעב, הצמא והמין והאינסטינקטים של המוות כמו הנטייה לתוקפנות ולהרס. כלומר, התוקפנות הנה מולדת.
דולארד ועמיתיו (בתוך: איילה מלאך פיינס, 1997) דיברו על הקשר בין תסכול לתוקפנות – כאשר דרכו של האדם להגיע אל המטרה נחסמת (תסכול) מתעוררת בקרבו נטייה לתקוף. כלומר, התוקפנות היא תגובה טבעית ואוניברסלית למצב של תסכול. מטרתה של התוקפנות לסלק את המקור המתסכל או לפגוע בו.
גישת הלמידה החברתית, שאחד מן הבולטים בה הוא בנדורה (בתוך: איילה מלאך פיינס, 1997) רואה בתוקפנות דפוס תגובה נלמד. התוקפנות נלמדת באמצעות צפייה בזולת וחיקוי של התנהגותו. אם הזולת מתוגמל על ההתנהגות התוקפנית, תגבר נטייתו של הצופה לחקות אותה. כמו בכל התנהגות, סיכויי הופעתה של התוקפנות עולים אם בעקבותיה בא תגמול חיובי. ההבדלים בתוקפנות בין המינים על-פי בנדורה אינם הבדלים ביולוגיים ואינם נובעים גם מהבדלים בתהליכי למידה של התנהגויות חברתיות. בנות לומדות להתנהג בתוקפנות ומסגלות לעצמן תגובות תוקפניות ממש כמו בנים, אולם מופעלים עליהם הרבה יותר לחצים לא לנהוג בתוקפנות. בנות לומדות לנהוג בדרך ההולמת את מינן: הן מפנימות עכבות ביחס להתנהגות תוקפנית ונוהגות בתוקפנות רק אם מובטח להן אישור חיובי להתנהגותן.
במחקרים הנקראים "מחקרי בובת בובו" צפו בנים ובנות בגיל הגן, במבוגר המכה בובה דמוית בובת "נחום תקום". ילדים אחרים צפו בסרטים בהם המבוגר משחק עם הבובה במשחק שקט ולא תוקפני. ואכן, ילדים שצפו בסרטים האלימים חיקו את המבוגר והכו את הבובה. ממצא זה לא היה נכון לגבי הבנות, הבנות שצפו בסרט האלים, לא הכו את הבובה. לכאורה, הממצא מעיד על הבדלים בתוקפנות בין המינים, אך בנדורה המשיך את הניסוי כדי להוכיח את טענתו. הוא הציע פרס לילדים שיחקו את התנהגות המבוגר. ואכן, בנות שהובטח להן תגמול על התנהגות תוקפנית התנהגו בתוקפנות שווה לזו של הבנים. כלומר, יש הבדל בין למידה של תוקפנות לבין מימושה בפועל. ילדות יודעות איך להתנהג בתוקפנות והן יכולות להיות תוקפניות, וכאשר מסירים את העכבות מההתנהגות התוקפנית ומבטיחים להן פרס – ההבדלים בתוקפנות בין המינים נעלמים.
ההבדלים בתוקפנות בין המינים על-פי איגלי וסטפן (בתוך: איילה מלאך פיינס, 1997) מסבירות את ההבדלים בתוקפנות בין המינים באמצעות גישת התפקידים החברתיים. תפקיד חברתי הוא תבנית של התנהגויות המצופות מן הפרט, השייך לסטטוס חברתי מסוים. תפקיד מין הוא תפקיד חברתי הכולל התנהגויות חברתיות, שהפרטים נוקטים בשל השתייכותם למין זה או אחר.
תפקיד מין ותוקפנות:
א. תפקיד המין הגברי - בתפקיד זה נמצא נורמות, המעודדות סוגים רבים של תוקפנות. מצפים מן הגברים להיות קשוחים, אלימים ותוקפנים והתוקפנות נחשבת לתכונה רצויה בקרב גברים יותר מאשר בקרב נשים. תפקיד המין הגברי כולל בתוכו גם נורמות הפוכות כמו אבירות הדורשת הגנה על החלשים וגם, לאחרונה, רגישות והבנה כלפי הזולת.
ב. תפקיד המין הנשי – באורח מסורתי, תפקיד המין הנשי מדגיש טיפוליות ותכונות בין אישיות המחייבות התנהגות שאינה הולמת תוקפנות כלפי אחרים. כמו כן, תפקיד המין הנשי מדגיש הימנעות מפגיעה גופנית. יחד עם זאת, לאחרונה מודגשת תכונה נשית כמו אסרטיביות, תכונה הנתפסת כקרובה לתוקפנות. תוקפנות ותפקידים חברתיים אחרים התנהגויות תוקפניות מסוימות שכיחות יותר בקרב מין אחד ולא באחר, משום שהן מבטאות היבטים של תפקידים חברתיים התפוסים בעיקר על ידי מין מסוים. לדוגמה, תפקיד איש הצבא ותפקיד האתלט ה"תפוסים" בדרך כלל על ידי הגברים. אלו תפקידים המחזקים ערכים כמו תוקפנות. תפקיד עקרת הבית או המורה תפוסים בדרך כלל על ידי נשים. אלה תפקידים המדגישים את מרכיב הטיפול והדאגה לזולת.