ההכרה במדינת ישראל
 |
שאלת ירושלים במאי 1948 |
בראשית מאי כבר היה ברור בפרוזדורי העצרת המיוחדת של האו"ם בניו יורק שאין הנאמנות האמריקנית סיכוי להתקבל בהצבעה. העובדה שארצות-הברית לא פעלה לעצור את ההליכים בעצרת נבעה מאבדן תושייה, ומן התקווה שעד 14 במאי יחול שינוי בעמדה הבריטית, או התפתחות של הרגע האחרון בעניין ההפוגה. אנשי מועצת הנאמנות של האו"ם ואנשי ועדת הנאמנות של העצרת הכללית מיהרו להיאחז בדברים מעורפלים שהשמיע שר המושבות הבריטי ב-3 במאי לפני ועדה מס' 1 של העצרת. הוא הציע "הקמת רשות נייטראלית" אשר "תסגור את הפער" בין הממשל הבריטי היוצא לבין כל ממשל זמני שיבוא במקומו. משרד המושבות אף הורה לנציב העליון קנינגהם להיות מוכן להעביר את סמכויותיו ל"נציב מטעם האו"ם", אם לארץ-ישראל כולה ואם לעיר ירושלים בלבד, אם אמנם ייבחר "נציב כזה בעצרת ויתייצב לפניו לפני תום המאנדאט. אך על דעת הבריטים לא עלה כלל לדחות תאריך זה מעבר ל-14 במאי. לאור התקווה שלפחות בירושלים תצליח מועצת הביטחון לכונן הפוגה לפני 14 במאי, וכך אפשר יהיה לכונן, לפחות בעיר זו, משטר נאמנות בחסות האו"ם, זירזו העצרת וועדותיה את הטיפול בהכנת תקנון למשטר כזה בעבור ירושלים ובמינוי "נציב מיוחד" מטעם האו"ם לירושלים. ב-13 במאי נבחר לתפקיד זה הרולד אוונס (H, Evanns), משפטן קווייקרי אמריקני מפילדלפיה. נשיא העצרת המיוחדת, חוסה ארסה (J. Arce), מארגנטינה, הבריק באותו בוקר בדחיפות לקנינגהם על המינוי, מתוך תקווה שתימצא דרך, ישירה או עקיפה, לכך שאוונס יקבל לידיו כנציג האו"ם את הריבונות שתתפנה בחצות 14 במאי. אך הנציב העליון קרא מברק זה בהיותו כבר על גשר הפיקוד של הסיירת HMS Euryalus, שהסיעה אותו בערבו של 14 במאי מארץ-ישראל, לאחר סיום כהונתו. לאוונס עצמו התברר, בהגיעו מקץ כמה ימים לקהיר, שהדרך לירושלים חסומה מצד השפלה, ואילו שלטונות עבר הירדן לא יניחו לו לעבור דרך ארצם. מזכיר האו"ם ניסה אמנם להוסיף אלתור על אלתור ולמנות את אסקרטה, ששהה בירושלים, ל"סגנו וממלא מקומו" של אוונס; אך אז כבר הפכו המדינה היהודית ופלישת צבאות ערב הסדירים לעובדה ואת מה שנותר מהשפעת האו"ם בארץ-ישראל נטל לידיו המתווך מטעם האו"ם, ברנדוט.
|
הכרת ארצות-הברית בישראל |
הרבה מאורעות אירעו בו זמנית במהלך הימים והשעות אחרונות לשלטון המאנדאט, והאנשים שפעלו בארץ-ישראל, בניו יורק ובבירות הערביות התקשו להקיף את כולם ולצרפם לכלל תמונת מצב בעלת משמעות. אך מאורע אחד הכה את כולם בתדהמה ובהשתאות: הכרתו הפתאומית של הנשיא טרומן "דה פאקטו" במדינה היהודית, דקות ספורות לאחר שהוכרז על הקמתה. הסתבר שנציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, אליהו אילת, ידע על כוונת הנשיא קודם שידעו עליה ראשי מחלקת המדינה ומשלחת ארצות-הברית באו"ם.
משהתברר, בשבוע השני של מאי, שלא זו בלבד שתכנית הנאמנות הזמנית, יזמת מחלקת המדינה, עומדת לנפוח את נשמתה בעצרת האו"ם, אלא שלהתפתחות זו תהיה השפעה חמורה על סיכוייו של טרומן להיבחר לנשיא בסתיו, נטל הבית הלבן לידו את היזמה. יועץ הנשיא, קליפורד, הצביע על אחריותו של הנדרסון למחדל, והציע להתנער מיזמת הנאמנות הזמנית. הנשיא ביקש מקליפורד להכין תזכיר שיציע כיצד להיחלץ מן התסבוכת, ותזכיר כזה אמנם הוצג ב-12 במאי בלשכת הנשיא, לפני פורום שכלל את מזכיר המדינה ויועציו מצד אחד, ואת הנשיא ויועציו מצד אחר. קליפורד הציע שעוד באותו יום, דהיינו יומיים לפני תום המאנדאט הבריטי, יכריז הנשיא שמנוי וגמור עמו להכיר בשתי המדינות העצמאיות או בכל אחת מהן, אם יקומו בארץ-ישראל בתאריך זה. מזכיר המדינה התנגד להצעה זו בכל תוקף, ואף לא היסס לרמוז כי מאחורי הצעת קליפורד עומדים שיקולי בחירות שיזיקו, במקרה זה, למעמדה האסטראטגי של ארצות-הברית. בשיא המתח פיזר טרומן את הפורום הזה מבלי לקבל את הצעת קליפורד; ואמנם שום הודעה לא התפרסמה מטעם הבית הלבן בתאריך זה.
אולם התברר, שמנוי וגמור עם הנשיא להכיר במדינה היהודית, אם וכאשר תוכרז, ויום לאחר אותה התייעצות הוא הורה לקליפורד להכין בחשאי את הקרקע לכך. קליפורד מיהר "להזמין" בקשת הכרה מאליהו אילת, ואף נתן בידו את הנוסח הרצוי לנשיא. קוריוז היסטורי הוא, שנציג הסוכנות לא הספיק לעיין היטב במברקי אותו יום מתל אביב, ולכן לא ידע כיצד הוחלט לקרוא למדינה החדשה; בבקשתו התעלם אפוא מאזכור שמה.
משנתפרסמה הכרתו של הנשיא במדינה היהודית, היו ראשי משלחת ארצות-הברית בעצרת, שעסקו עדיין בתכנית הנאמנות, המומים. מסופר שמרוב כעס קמו נציגים אלה מכסאותיהם ועזבו את האולם באמצע הישיבה, לאחר שאחד מהם קרא לפני הנאספים את הודעת סוכנות הידיעות מן הטלקס. על ראש משרד האו"ם במחלקת המדינה, דין רסק (D. Rusk), הוטל לטוס מיד מוושינגטון לניו יורק "כדי למנוע גל של התפטרויות".
אך מרשל, שלא היה בטוח שמסקנת הנשיא לא היתה הגיונית, לאחר מה שקרה בעצרת ובארץ-ישראל, הרכין ראש בפני החלטת טרומן. כשנשאל מדוע אין הוא מגיב בהתפטרות, כפי שרמז בפגישה ב-12 במאי, השיב: "לא נבחרתי לתפקידי כדי להתפטר ממנו שעה שמי שתפקידו לקבל החלטות כאלו אמנם מקבל אותן". אשר לטרומן, שנהג להדגיש כי "למחלקת המדינה אין מדיניות כל עוד אני אינני מאשר אותה" (אמרה שאולי מעידה שבמקרים רבים דווקא ההיפך הוא הנכון), הרי עתיד היה במשך הקיץ של שנת 1948 להוכיח בהזדמנויות נוספות את אי תלותו במחלקה זו. הכרתה של ברית-המועצות בישראל - והיתה זו בו בזמן גם הכרה "דה יורה" - באה ב-17 במאי, לאחר שגואטמלה, שנציגה באו"ם חורחה גרנדוס (J.G. Granados) פעל על-פי הרגש מבלי להיוועץ בממשלתו, הקדימה אותה. עוד לפני שהתברר כיצד הסתיים השלב הראשון של המאבק הצבאי בין ישראל למדינות ערב, הצטרפו להכרה זו מרבית מדינות הקומאינפורם וכמה מדינות לאטינו-אמריקניות נוספות.
קראו עוד:
חלק א': ההכרעות על הקמת המדינה ועל פלישת צבאות ערב
הכרה במדינה
