פרק¹ יט בספר ויקרא הוא הפרק המובהק של נושא הקדושה. הפרק פותח בציווי: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (פס' ב). בפירושי לספר ויקרא², השתדלתי להוכיח שהציוויים המרובים, שלכאורה פולחן ומוסר מופיעים בהם בערבוביה – אינם כאלה. לטענתי, הם נבחרו ע"י המחוקק, כי הם ממחישים את המושג של קדושה.

הפרק עצמו מתחיל ברמזים על עשרת הדיברות, אם כי לא על כולם אלא רק על חלק מהם. ואלה הם: יראת אם ואב, שמירת שבת, פנייה לאלילים ועשיית "אלהי מסכה" לפי הסדר הזה: הדיבר החמישי, הרביעי, הראשון והשני. ברור למדי למה נעדר החלק השני של עשרת הדיברות, מהדיבר השישי עד העשירי, זאת משום שדיברות אלה דנים ביחסים שבין אדם לחברו, ונמצאים ברשותם של בני אדם, בעוד שהדיברות הראשונים דנים ביחס שבין האדם לאלהים. יתירה מזו, המחוקק רצה להדגיש את רעיון הקדושה, ומקור הקדושה הוא ה': "כי קדוש אני ה' אלהיכם". כלומר, ה' הוא המכריע מי ומי עולה או יורד במעלות הקדושה.

בני ישראל מצווים "קדשים תהיו", כי הם מחוננים ביכולת להידמות לה' במידת הקדושה. ביתר דיוק, הם יכולים לעלות דרגה אחרי דרגה במעלות הקדושה ע"י שמירת המצוות המפורטות בפרק זה. על כן בחר המחוקק להתמקד בעבירות שבין אדם למקום, היינו: בעבירות שאינן נידונות בבית-דין של מטה אלא רק בבית-דין של מעלה ולכן בחר בדיברות הראשונות. וכאן עולה השאלה הבולטת לעין: מדוע חסר הדיבר השלישי: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, 6) שעניינו שבועת שוא? התשובה טמונה, לדעתי, בפסוקים 13-11 ובזיקתם לפרק ה, פסוקים ³26-21.

ויקרא יט 13-11: לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי ה'.לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ--עַד-בֹּקֶר.

ויקרא ה 26-21: נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ. אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר; עַל-אַחַת, מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם--לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה, כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם--וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה, אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו, לַשֶּׁקֶר--וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו: לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַה', אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ.

פרק ה בספר ויקרא עוסק בהונאת רכוש. האיש העשוק טוען נגד העושק בבית-הדין. העושק מכחיש בשבועה שהופקד אצלו פקדונו של התובע, או שהיה בשותפות ממון איתו, או שגזל ממנו מאומה, או שמצא את אבדתו, או שהלין את שכרו. על כל אחת מן הטענות הוא נשבע, אך שבועתו היא שבועת שקר. הצד השווה בכל החטאים האלה הוא, שהם נעשו בגלוי. היינו: העשוק התובע, מכיר את עושקו הנתבע. פסוקים 12-11 בפרק יט עוסקים בחטאים שנעשו בסתר, כלומר, חטאים בהם העשוק אינו יודע מי הוא עושקו. רק פסוק 13 עוסק בחטא גלוי: "לא תכחשו ולא תשקרו".

מה ההבדל ביניהם?

"כחש ב" – העושק מכחיש שהחפץ שבידו שייך לעשוק התובע. זוהי הצהרה שלילית.

"שקר ב" – אותו עושק טוען שחפץ הנמצא בידי התובע העשוק, שייך לו – הצהרה חיובית. מן הראוי להדגיש שבפרק יט אין שבועה, כי החטאים הנימנים בפסוקים 12-11 נעשו בסתר. העשוק רק חושד בו, כי לא ראה אותו - בניגוד לעבירות שבפרק ה, בהן העשוק מכיר את עושקו.

חז"ל⁴ סבורים שפסוקים 12-11 עוסקים בשרשרת חטאים התלויים זה בזה: מי שגונב – עלול לכחש, אחר כך לשקר ולבסוף להישבע שבועת שקר. איני סבור שניתן לקבל פירוש זה, מן הסיבות הבאות:
א) מה עניין השקר בשרשרת המדומה? כאמור, לא רק שהנתבע-העושק מכחיש שרכושו של השני נמצא בידו, אלא שהוא משקר וטוען שרכושו של נמצא בידי התובע. לטענה זו אין שום רלוונטיות בנידון הזה.
ב) שבועת השקר במקרא מהווה חטא בפני עצמו, על כך מתריע ירמיהו: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל" וכו' (ירמיהו ז 9). גם בויקרא ה, שבועת שקר היא חטא בפני עצמו: "או מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, 24). מכל החטאים הנמנים בויקרא ה, שבועת שקר היא שנקראה "מעל", והיא הסיבה שהחוטא חייב להביא קרבן.

עכשיו ניתן לשאול: מה הוא הרעיון היסודי העומד מאחורי הפסוקים יט 13-11 בספר ויקרא?

התשובה טמונה בהקשר. פסוקים אלה 18-11, המתחילים בשורה של ציוויי מוסר, קשורים זה בזה באופן הגיוני: הפסוקים 13-11 הם לאוים של מעשה; 16-14 דנים בדיבור; ולבסוף, 18-17 דנים במחשבה. הסידרה בנויה באופן סגנוני מובהק לפי הכלל: "כל הקצר קודם". הצד השווה ביניהם הוא שהם מהווים לאוים מוסריים.

אבל למה ומדוע בחר המחוקק בדוגמאות אלו?

אם נשווה את הפסוקים 13-11 שבפרק יט לפרק ה, נמצא שהחטאים הנזכרים בפסוקים 12-11 אינם נזכרים כלל בפרק ה, בניגוד לחטאים שבפסוק 13 שכל דוגמאותיו נזכרות בפרק ה. הסיבה היא שפרק ה מתמקד בנושא אחד: הפקעה בלתי חוקית של רכוש. לעומת פרק ה, פרק יט פורץ את הגבול המצומצם של עבירות רכוש, ומרחיב את המעשים ללאוים מוסריים.

נחזור על הפרטים בקצרה: גניבה אינה נזכרת בפרק ה כי היא נעשית בסתר. הוא הדין בנוגע לשקר. אמנם "כחש" אכן נמצא בפרק ה, אבל שם הוא קשור ליתר העבירות הנזכרות. כאן, בפרק יט, "כחש" עומד בפני עצמו. החוטא בכחש, שהוא חטא מוסרי, אינו נידון עלי אדמות, בבית דין של מטה, אלא אלהים בא עימו בדין. גם שבועת שקר נמצאת בפרק ה. שוב, עבירה זו מתקשרת עם העבירות הנזכרות שם, כי החוטא נשבע שלא עבר עליהן. אבל כאן, בפרק יט, שבועת השקר נותקה מתלותה בעניין המצומצם של הונאת רכוש. איסורה תקף בכל מקרה ובכל היחסים שבין אדם לחברו.

ננסה עתה להשיב על השאלה שנשאלה בראשית הדיון: למה חסר הדיבר השלישי, שבועת שוא, מרשימת הדיברות בין אדם למקום.

האטימולוגיה של המילה "שוא" אינה ידועה, אבל כפי שהראה ברוך שוורץ, בדיון מקיף בפירושו של הפרק⁵, "שוא" ו"שקר" אינן מילים נרדפות. משמעותה של המילה "שוא" היא: חסר-ערך, חסר-תועלת. השימוש בשם ה' מצוי בהרבה עניינים: שבועות, תפילות, ברכות וכדומה. אבל השימוש בו אסור בהחלט אם המטרה היא חסרת-ערך, מוטעית, לא טהורה, אם השימוש בו מנוגד לרצון ה'. אם כן, "שוא" ו"שקר" אינם היינו הך. שבועת-שקר בפרק יט אינה נרדפת במשמעותה ל"שוא", לכן הושמט בפרק יט הדיבר השלישי לגמרי מראש הפרק והועמד חלק ממנו – היינו, שבועת שקר – במקום הראוי לו: בין הציוויים המוסריים בפסוקים 12-11.

הטעם לאיסור: "ולא תשבעו בשמי לשקר" הוא: "וחללת את שם אלהיך אני ה'" (יט 12). יש רק שני קדשים שלהדיוט מותר ליהנות מהם: קרבן השלמים והשבועה בשם ה'. ואכן, בפרק יט יש שני לאוים שיש בהם אזהרה פן יחללו את שם ה' (או קדש ה'), ואלו הם: קרבן השלמים (פס' 8) והשבועה (פס' 12).

כעת ניתן ליישב את שאלת הימצאותו של הביטוי "אני ה'" בסוף פסוק 12 ולא בסופו של העניין – בפסוק 13. החטאים הנזכרים בפסוקים 12-11 הם דברים הנעשים בסתר, שאין לחברה ולקהילה אפשרות לגלות מי העבריין ולהעמיד לדין. לכן, שובץ "אני ה'" אחרי פסוק 12, לאמור: אלהים יבוא עימו בדין, החוטא לא יימלט מן העונש.

כל החטאים המפורטים בפסוק 13: עושק, גזל והלנת שכר, הם חטאים גלויים. העשוק מכיר את עושקו; הגזול את גוזלו והעובד את מעבידו וכולם נזכרים בפרק ה. נשאלת השאלה: למה חוזר עליהם הכתוב בפרק יט? שתי סיבות לדבר: האחת – להזכיר לנו שכל הפיסקה יט 13-11 נתלית ונבנית על פרק ה, ושתפקיד פיסקה זו הוא להשלים את פרק ה; השנייה – מניע עיוני. הכתוב מבקש ללמדנו שגם פסוק זה, כקודמיו, 12-11, מרחיב את התחום המצומצם של פרק ה. כלומר, כל העבירות של פרק ה אינן מוגבלות רק למקרים של הפקעת רכוש, אלא חלות גם על עבירות אחרות. הכתוב מזהיר כי גם כאשר העבריין מצליח להתחמק ממשפטם של בני-אדם, עליו לדעת שהוא לא יימלט מעונשו של ה'.

סיכום

1. החטאים המשפטיים של פרק ה לובשים צורה חדשה בפרק יט. החטאים אינם נזכרים בפרטיהם, כל חטא בפני עצמו, אך מוגדרים בהכללות המקיפות את כל המשמעויות שבכל מילה. בכך הם הופכים לכללי מוסר. היינו: לעולם אסור לגנוב ולגזול; לעולם אסור לכחש ולשקר; לעולם אסור לעשות ולהישבע לשקר. והצד השווה ביניהם הוא הצו בכותרות של הפרק "קדשים תהיו". השומר על ציוויים אלה עולה דרגה בקדושה והעובר עליהם יורד דרגה, ואין זה חשוב אם החוטא הוא כהן או כל אדם מישראל. ואע"פ שהכהן הוא קדוש מלידה, אין הבדל בינו לבין כל אדם אחר. גם הכהן עולה או יורד בדרגות הקדושה, בהתאם ליחסו אל מצוות ה'.
2. אי אפשר לטעון שכל ספר ויקרא נכתב על ידי מחבר אחד או אסכולה אחת. היינו, שהמשלים, המחוקק (או המחוקקים), של "ספר קדושה" הוא גם מי שחיבר את הפרקים הראשונים של ספר ויקרא א-טז, המיוחסים למקור P. שאם כן, למה לא שיבץ את ההשלמות האלה בתוך פרק ה? יתירה מזו, למה לא הכניס ענייני טומאה וטהרה, המצויים בפרק כא, בין הפרקים יג-טו; ענייני זבח השלמים וקרבן תודה בתוך פרק ז; ואיסור אכילת דם של פרק יז בתוך פרק יא? הווי אומר, שמחבר אחר ומאוחר שמצא את המקור P (תורת כוהנים) מגובש, לא הרשה לעצמו לשבץ את דבריו בתוך P אלא הוסיף עליהם בחיבור נפרד – הנקרא ע"י החוקרים "המקור H” ("תורת קדושה").

הערות שוליים:

1. דברים שנאמרו בכנס לכבודו של משה גרינברג, אוניברסיטת חיפה, בכ"ח בכסלו תשס"א (25/12/00).
2. J. Milgrom, Leviticus 17-22. AB3a New York: Doubleday, 2000, pp. 1728-24.
3. J. Milgrom, Leviticus 1-16 AB3. New York: Doubleday, 1991, pp. 365-73.
4. ספרא, קדושים, פרשה 2:5; ראה פילון חוקים 4:40.
5. ברוך יעקב שורץ, תורת הקדושה, עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה. ירושלים, הוצאת מאגנס 1999, עמודים 306-308.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok