הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > דודעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חוק וחברה במקרא > נשים במקרא
בית מקרא


תקציר
ניתוח ספרותי של נאום אביגיל (שמואל א כה). בנאום משכנעת אביגיל את דוד שלא לפגוע בבני ביתה. המאמר עומד על האמצעים הרטוריים והאמנותיים הרבים שבנאום ועל הקשר בינו ובין הפרקים הסמוכים.



אמנות ומשמעות בנאום אביגיל
מחברת: חיה פייגנבאום- בן איון


מבוא

נאום אביגיל הוא מלאכת מחשבת ריטורית1, מרקם של אסתטיקה ותבונה. אביגיל מתאמצת למנוע את דוד מלפגוע בבני ביתה. לשם כך היא מגייסת תובנה פסיכולוגית עמוקה של נפש האדם עם וירטואוזיות מילולית. יש בדבריה זיקות אל הנאמר בפרק כ"ה ורמיזות אל מחזור הסיפורים הצמוד אליו (פרקים כ"ד-כ"ו), ואל המרחב המקראי כולו.

הרעיונות מובנים האחד במשנהו בתיחכום, שהוא לעתים נרמז ודו-משמעי. השפה נשגבה והיא נעה בין שירה לפרוזה שקולה. אביגיל עושה שימוש בפתגמים חכמתיים2 ואמצעים אמנותיים כגון: הדימוי, האליטרציה והתקבולת. יופיו ומליצתו של הטכסט יוצרים רושם של שלמות, שיש בה כדי להביא את המעיין בו לדרוש את מה שאין בו, ולאנוס על הטכסט שלמות אמנותית מוחלטת שאינה בנמצא3.

אנו נבקש לעמוד על טיבו, מבנהו ואמצעיו האמנותיים של הנאום, באמצעות ניתוח ספרותי הסומך על שיטת "הקריאה ההדוקה"4. נבחן את זיקותיו הענייניות והלשוניות לפרק כ"ה ולמרחב העריכתי שבו הוא נתון; נבקש ללמוד על המסר שלו, במה כוחו גדול ומה הוא סוד אישיותה ומניעיה של אביגיל.

ניתוח בשיטת הקריאה ההדוקה.

פסוק כ"ד:

"בי אני אדני העון ותדבר נא אמתך באזנך ושמע את דברי אמתך".


אביגיל פותחת בלשון רהוטה וציורית5, כשהיא מאשימה את עצמה בדחייתם ועלבונם של נערי דוד: "בי אני אדני העון". היא כופלת את מילותיה הראשונות על מנת למקד את תשומת לבו של דוד אליה, שהרי המפגש עימו, כשהוא נסער ונחרץ בדרכו אל נבל, אינו מצב נוח להידברות. הכפילות הלשונית משקפת גם את התרגשותה מהמעמד ומהמשימה שנטלה על עצמה. בתקבולת כיאסטית נמלצת היא מבקשת להשמיע את דבריה:

"ותדבר נא אמתך
ושמע6

באזנך
את דברי אמתך"

אביגיל נוקטת לשון נימוסין רווחת, אך מפליגה בשימושיה בה: "בי... אדוני"7, "תדבר נא"8. היא פונה לדוד בגוף שלישי – "ישים", ויוצרת על ידי כך ריחוק שבנימוס9. היא מכנה עצמה בכינוי של עליבות – "אמתך", אך את דוד היא מכנה "אדוני", פנייה שהיא חוזרת עליה שלוש-עשרה פעמים במהלך נאומה10. כינויי הכניעה הם רק אמצעי ריטורי, שכן אביגיל מצטיירת כאישה חזקה ועצמאית11. השימוש במילה "עון"12 מלמדת שסירובו של נבל לבקשת דוד, הוא בעיניה מעשה של חטא ופשע. בנטילת העוון על עצמה, מנסה אביגיל להעביר את כעסו של דוד על נבל אליה, ובכך לפתוח זירת עימות חדשה, ממנה היא מקווה לצאת כשידה על העליונה.

פסוק כה:

"אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל,
כי כשמו כן-הוא, נבל שמו ונבלה עמו
ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת".

אביגיל מנסה להרגיע את רוחו הנסערת של דוד. ראש לכל היא אומרת שאל לו לדוד להתייחס לאדם שלילי כנבל. היא מכנה את בעלה בכינויים קשים, המאפיינים אותו כרשע גמור לפי כל אמות מידה מקראיות: "איש הבליעל"13, "נבל" ו"עושה נבלה". היגדים אלה שלה מוצאים הד לחיזוקם בהצגת הדברים, שם קובע המספר בדרך האיפיון הישיר, כי האיש: "קשה ורע מעללים" (ג). גם הנער המגיד לאביגיל, כי כלתה הרעה אל ביתה וכי תמהר להושיע, מכנה את אדוניו "בן בליעל"14 (יז). אחדות נקודות התצפית של המספר עם אלו של הדמויות, מחזקת את האיפיון השלילי של נבל15.

הכינוי הרומז "הזה", מוסיף גם הוא מידה של זלזול. אביגיל מרבה בכינויים קשים המכוונים לבעלה. לבד מ"איש הבליעל" היא דורשת את שמו לגנאי: "נבל שמו ונבלה עמו". שם העצם "נבלה" מורה על מעשי תועבה חמורים16. הגינוי נשנה בפיה בדרך מליצית ופתגמית17. היא עושה שימוש באליטרציה: "נבל" "בן בליעל"18, לשון נופל על לשון: "נבל", "נבלה" ובתקבולת משלימה: "כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו". הגינוי אינו מתייחס לתקרית הספציפית שבין דוד לנבל, אלא לאישיותו של נבל: "כשמו כן הוא".

בחלקו השני של הפסוק מסבירה אביגיל את מהות העוון, אותו הזכירה בראשית דבריה (כד): "ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת". משפט זה מאשש את הטענה, לפיה היא האשמה בתקרית19. אולם, דווקא נסיונה להפליל את עצמה יש בו כדי להפחית מחומרת חטאה, שהרי בפועל היא לא היתה צד בסכסוך ולדוד לא היו תפיעות כלפיה. דברים אלה מטרתם לפייס את דוד ולקבל את המנחה המוגשת על-ידה.

וו הניגוד במילה "ואני". מדגישה את בידולה מבעלה, הרגשה המוצאת את ביטויה גם בכינויין של הנפשות הפועלות: דוד מכונה בפינה: "אדוני", בעוד בעלה, נבל, כינה אותו: "עבד מתפרץ" (י). נערי דוד נקראים בפיה: "נערי אדוני"20 (כה). ואילו בפיו של נבל הם מכונים "עבדים" ו"אנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה" (יא). מדוע מדגישה אביגיל את גנותו של בעלה? יש הרואים בדבריה ביטוי של זולות, של אשה בוגדנית, שכל מטרתה להינשא לדוד21, דומה, כי הנוקטים בדרך ביאור זו שוכחים את הסיבה שבגללה נשאה אביגיל את דבריה ומתעלמים מהקשרם הטקסטואלי. אביגיל נלחמת על חייה ועל חיי בני ביתה. היא נזעקת רק אחרי שהנער מזרז אותה לצאת לפעולה: "דעי וראי מה תעשי כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו..." (י"ז). קשה להעלות על הדעת כי ברגע מכריע זה, כשחייה נתונים בכף, היא תנהג כאשת עגבים. הדעת נותנת, כי דבריה הבוטים מחד והחנופה שהיא מעטירה על דוד מאידך, נועדו לתת לדוד את התחושה שהוא צודק בכעסו. הצדקתו של דוד על-ידי הדגשת אשמתו של נבל, מעידה על תובנה פסיכולוגית דקה ומעמיקה, שכן, למרבה האירוניה, על-מנת לפרוק את דוד מזעמו ולמנעו מצעדו הנמהר. עליה להצדיק כעס זה ולאחר מכן לפייסו ולהרגיעו.

כה2 מהווה אנקלוזיו עם משפט הפתיחה. סיימה במה שפתחה:
כד1 "בי אני אדוני העוון" – מצהירה על העוון:
כה2 "ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת" – מסבירה את מהות העוון.

שלושת המשפטים הבאים פותחים כולם בתיבת "ועתה", מילה המעידה על מפנה ומעבר22

כו1: "ועתה אדוני חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך".

אביגיל פותחת בלשון שבועה: "חי ה' וחי נפשך". שבועה זו נמשכת אל משפט הזיקה שבעקבותיה: "אשר מנעך ה' מבוא בדמים"23. היא מטעימה כי הנקמה בנבל תיזקף לחובתו של דוד כמעשה רצח ועשיית דין לעצמו. רעיון זה הוא תימה מרכזית בדבריה, והוא יבוא על ביטויו המלא בחלקו השני של הנאום (להלן כח2 - לא). חיזוק נוסף לפרשנותו התחבירית של הפסוק נמצא במקבילתו. במענה דוד לאביגיל, החוזר על אותן מילים ממש: "וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבוא בדמי והשע ידי לי. ואולם חי ה' אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אתך...".

השבועה באה להדגיש, כי דבריה אמת, כאמת הגלומה בחיי זה שבשמו נשבעה24. זאת ועוד: שבועה זו עשויה להורות על הכרת תודה ושבח לה'25, על שמנע את דוד משפיכות דמים. במגמתיות ברורה היא נוקטת לשון עבר: "אשר מנעך", כאילו כבר מנוי וגמור מעם דוד שלא לפגוע בנבל. במאמצי השכנוע שלה בעימות המשולש: דוד – נבל – אביגיל, היא מזכירה את ה' כגורם חשוב ומרכזי.

כו2: "ועתה יהיו כנבל אויביך והמבקשים אל אדוני רעה".

אביגיל נוקטת לשון מליצית, כזו של הנבואה הקלאסית26, והיא מקללת את נבל27 ואת אויבי דוד כאחד. הקדמונים האמינו בכוחה של המילה הנהגית ובכוחה של הקללה להתגשם מכוח עצמה28. אביגיל כורכת את אובדנו של נבל עם כליונם של כל אויבי דוד29. בדבריה אלה יש משום החמרה בהתייחסותה לבעלה30. היא לא רק מגנה אותו, אלא גם מקללת אותו. אין בכוונתנו לטעון שאביגיל היא אשה אוהבת דוגמת "אשת חיל"31, רק לציין שהיא מגייסת את כל מאמציה להצלת עצמה וביתה32. באמירתה המוצהרת היא מנסה להניא את דוד מלשפוך דם; באמירה המוצנעת והאמיתית היא מתאמצת להציל את עצמה ואת בני ביתה.

המשפט האחרון כו2 מצטרף אל קודמו כו1 וביחד הם מהווים את רעיונות היסוד של נאומה33: א. אל לא לדוד ליטול את החוק לידיו. ב. כל אויביו של דוד ובכללם נבל, עתידים לקבל את עונשם מהאל.

פסוק כז:

"ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדוני ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדוני".




בהיגד השלישי, הפותח כקודמיו במילה "ועתה", מגישה אביגיל לדוד מנחה. הגמול – כביטוי להכרת תודה – הוא שהיווה את עילת הסכסוך בין דוד לנבל. אביגיל יודעת, כי אין די במילים טובות וחכמות. על כן היא מביאה לדוד מנחה ועוד מצביעה עליה במוחש, בכינוי הרומז: "הברכה הזאת". כדי לא לפגוע בו היא מרככת את המעשה34 בלשון זהירה: לא מתת ולא מנחה היא מגישה לו, אלא: "ברכה", ועוד היא עושה כן בלשון נימוסין המיועדת לבקשה: "ונתנה"35. זאת ועוד: בפנייתה זו, כבכל האחרות, מכונה דוד בפיה "אדוני", ואילו את עצמה היא מכנה בכינוי הנחיתות "שפחתך"36. אביגיל מועידה את מתנתה "לנערים"37. כך, בעקיפין, היא נמנעת מלפגוע בדוד. בתיאור הנערים כמי ש"מתהלכים ברגלי אדוני", היא מדגישה את מנהיגותו של דוד וחולקת לו כבוד38.

תיבת "ברכה" היא מילה מנחה39 בסיפור שבפרק כ"ה. הגשת הברכה על-ידי אביגיל עומדת במגמה אחת עם ברכתו של דוד לנבל, כפי שמעיד נערו של נבל: "הנה שלח דוד לברך את אדוננו ויעט בהם" (יד). באמצעות דו-המשמעות של הפועל "ברך" מודגש ההבדל בין הבעל לאשתו. נבל דחה את ברכתו של דוד וקלקל את השורה, לעומתו, אביגיל מגישה לדוד "ברכה" ומקווה לתקן את המעוות. שלושת המשפטים שדנו בהם, הפותחים כולם במילה "ועתה", קשורים בצורה ובתימה.

"ועתה חי ה'... אשר מנעך מבוא בדמים" – לשון שבועה והכרת תודה.
"ועתה יהיו כנבל אויביך" – לשון קללה.
"ועתה הברכה אשר הביא שפחתך..." – לשון ברכה.

פסוק כח1: "שא נא לפשע אמתך".

משפט זה חותם את חלקו הראשון של הנאום, המצטיין בריבוי של פניות אישיות, בכולן מכנה אביגיל את עצמה אמתך/שפחתך. בהנחה שרוחו מפוייסת היא מבקשת את סליחתו – "שא נא לפשע אמתך". פסוק כז מהווה סיומו של תהליך, שראשיתו – הפללתה העצמית של אביגיל, המשכו – ריצויו של דוד, וסופו – זיכוי עצמה. לפי זאת יוצר פסוקנו אנקלוזיו רעיוני מהופך עם הפסוק הראשון:

"בי אני אדני העון" – מיקוד הכעס באביגיל
"שא נע לפשע אמתך" – סילוק הכעס ממנה.

*

בחלקו השני של הנאום נעלם הפן האישי. אביגיל אינה מדברת בה או בנבל. מתעמתים רק דוד וה'.

אביגיל מבטאת את האני המאמין הפוליטי שלה. היא רומזת על היחסים העכורים שבין שאול לדוד ולייעוד האלוהי שנכון לדוד. בשל עדינותו של הנושא הנדון, היא משתמשת לעיתים בלשון מעורפלת ודו-משמעות. החלק הזה הוא חלק אינטגראלי מהנאום, משלים יפה את חלקו הראשון, ומשתלב בהקשר הצורני-רעיוני של הפרק כולו40. כל הפסוקים שבחלק השני, להוציא את המשפט הפותח, מתחילים ב-ו החיבור, ואחוזים יפה האחד בשני בקשר נסיבתי.

פסוק כח2:

כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן / כי מלחמות ה' אדוני נלחם / ורעה לא תמצא בך מימיך.




כאמור, מגלה אביגיל בקיאות במדיניות הישראלית41. היא יודעת על מאבקי הכוח שבין שאול ודוד, ומביעה את אמונתה, כי יום יבוא42 והבטחתו של ה' לדוד להקים לו בית מלוכה תתקיים43 בשל שתי סיבות עיקריות: א. כי44 הוא נלחם את מלחמות ישראל, שהן מלחמות ה'45: "כי מלחמות ה' אדני נלחם". היא רואה ברור מנהיג לאומי, ולא "עבד מתפרץ". כדברי בעלה (י); ב. דוד הוא אדם מוסרי, אשר מעולם לא דבק בו רבב של חטא: "ורעה לא תמצא בך מימיך"46.

באמצעות הנחות אלה מפתחת אביגיל את הרעיון, שהחלה בו בחלקו הראשון של נאומה (כו). לפיו אל לו לדוד להיכשל בשפיכות דמים. אמנם, במלחמותיו נשפך דם, אך חש הצדקה למלחמותיו מאחר שהן "מלחמות ה'". אך מעשים המוצדקים ומותרים בשדה הקרב אסורים בחיים האזרחיים.

פסוק כט:

ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך / והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך / ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע.




לנסיונות ההרתעה שלה מוסיפה אביגיל טיעון נוסף. היא גורסת כי לה' לבדו המשפט. הוא יגן על דוד בחירו מפני כל אויביו, הם יאבדו והוא יינצל. לאיזה אוייבים מכוונת אביגיל? אפשר, כי לאויבים ככלל ואז מילת "אדם" היא שם עצם כללי47. יש הרואים במילה "אדם" רמיזה לאויבו הגדול מכולם – לשאול48. גישה זו נסמכת על פניות קודמות של דוד לשאול ואפשר כי הם משתקפים בדברי אביגיל:
דוד פונה לשאול: "אל יפול לב אדם עליו (שמו"א י"ז, לב); דוד מוכיח את שאול: "למה תשמע את דברי אדם..." (שם כ"ד, ט). דוד מתלונן לפני שאול: "אחרי מי אתה רודף..." (שם, שם יד). או: "למה אדוני רודף אחרי עבדו" (שם כו יח). דוד מאשים את שאול: "ואתה צדה את נפשי לקחתה" (שם, כ"ד, יא).

דברי אביגיל הופכים נמלצים יותר, היא עושה שימוש בתקבולות, בפתגם חכמתי ובמטאפורה:

ויקם אדם לרדפך
(ויקם אדם) ולבקש את נפשך – תקבולת נרדפת חסרה.
והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך
ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע – תקבולת ניגודית.

תחת השגחתו של ה' – "את ה' אלהיך", שרוי דוד בביטחון, בדומה לתכולתו המוגנת של צרור. דוד יישאר בארץ החיים49, מוגן ובטוח, כמו בצרור שבו ספונים ונצורים האנשים החיים. לא כן אויבי דוד, המשולים אנטיתיטית כמי שנתונים בכף הקלע, חסרי ביטחון, אובדים ועומדים בכל רגע להיות מוטלים ממנה והלאה. האסוציאציה שמעורר ציור אובדנם של האויבים בכף הקלע לסיפור דוד וגלית – הוא רמז ברור לגורלם המר של אויביו האחרים.

פסוק ל-לא1:

"והיה כי יעשה ה' לאדני ככל אשר דיבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל. ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו50".





אביגיל שבה ומצהירה בדרך החזרה המקשרת51, כי ייעודו של דוד להיות מלך על ישראל נובע מצו עליון52. דבריה בפסוק ל מהווים המשך והרחבה לפסוק כח, והיא גם כופלת דבריה לצורך הרגש.

פסוק כח:
פסוק ל:

"כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן".
"כי יעשה ה' לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל".





"טובה" היא המקבילה הריטורית "לנגיד". איזכור "הטובה" נשמע כהד חוזר מפיהן של כמה מהדמויות בספר שמואל, המעורבות בקונפליקט המדיני: שמואל מוכיח את שאול אחרי שהעווה בהעלאת העולה בגלגל: "בקש לו ה' איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמו" (שמו"א י"ג, יד). באותן המילים ממש מציעים שבטי ישראל את המלוכה לדוד אחרי מות אבנר: "ויאמר ה' לך אתה תרעה את ישראל ואתה תהיה לנגיד על ישראל (שמו"ב ה, ב). במשפט דומה מוכיח דוד את מיכל שלעגה לו על פיזוזו לפני ארון ה': "לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד על עם ה' (שם ו, כא). החזרה על המשפט במדוייק בפיה של אביגיל מוכיח, כי מלכותו של דוד היא בבחינת צו הגורל, ידוע לכל, ודאי, ואינו ניתן לערעור או שינוי53. על רקעם של דברים אלה תובן נימת האזהרה החמורה: "ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב". לאמור: הנקמה עלולה להיות לרועץ למי שעומד להיות מלך. בפסוק כח היא מזכירה את עברו הנקי, בפסוקנו היא דואגת שגם עתידו יהא ללא רבב54. בניסוח בוטה וישיר יותר היא מזהירה: "ולא תהיה זאת55 לך לפוקה ולמכשול לב".

פסוק לא2 "והטב ה' לאדני וזכרת את אמתך".

דברי הסיום של אביגיל יוצרים אנקלוזיו: סיימה במה שפתחה56. הנגיעה האישית שלה ארוגה בנאום כולו. בפתיחה היא נוקטת בכינויי הגוף: "אני", "בי" ומכנה עצמה בכפל לשון של עליבות: "אמתך". בדרך זו היא מבקשת למקד את תשומת ליבו של דוד בה. בהמשך, לאחר שחילתה פניו בברכת (כז), מגיעה עת הסליחה: "שא נא לפשע אמתך" (כח), ובסיום היא מבקשת: "וזכרת את אמתך". הציונים האישיים משרתים את מגמת הנאום ובה בשעה מעירים גם על תהליך שהיא עוברת: מחרדה להעזה, ולבסוף – לתחושת ביטחון. מההווה אל העתיד: "וזכרת את אמתך".

חלקו השני של הפסוק הוא משפט תנאי57: "והיטב ה' לאדני". היגד זה מהווה חזרה מקוצרת על מה שכבר הטעימה חזור והדגש (כח2, לא2), לאמור, שדוד ימלוך בעזרתו של האל, אלא שהפעם היא כורכת בזה את עצמה ומבקשת "שא נא".

למה היא מכוונת בדבריה אלה? יש הרואים בבקשתה אופורטוניזם ומניפולטיביות, כמי שסומכת על יופיה, צופה לתמורות פוליטיות שבעקבותיהן יעלה דוד למלוכה, ומבטיחה לעצמה מפלט אישי58. אלה התולים בדבריה כוונות אינטימיות, מוציאים את הדברים מהקשרם, לוקים בפרשנות יתר ומושפעים מהסיום הרומנטי של הסיפור (לט-מב). אביגיל נתונה במצב קשה, חרבו של דוד תלויה מעל ראשה. אין להעלות על הדעת, כי שעה שהיא נלחמת על חיי בני ביתה, ובעוד עתידה הקרוב והמיידי אינו בטוח, היא תעסוק בתכנון עתידה הרחוק.

הדברים מתבארים רק מתוך הקשרם. על כן יש לראות בבקשתה: "וזכרת את אמתך" היגד כללי ולא מוגדר שאינו מרמז לשכר או גמול59, רוצה לומר, שיזכרנה לטובה כמי שמנעה אותו משפיכות דמים60. אמירה כזו משקפת גם את ביטחונה שאכן התקוות הפוליטיות נבואיות בדבר מלכותו יתממשו.

בקשתה של אביגיל מזכירה את דבריו של יוסף בבית האסורים, כשביקש את חסדו של שר המשקים, שזה עתה פתר את חלומו לטובה: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסר והזכרני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" (בראשית מ, יד). צירופן של המילים הזהות בהקשר לגדולה הצפויה בעתיד לשני האישים אינו מקרי. מעליבותו של יוסף נגזרת אנאלוגיה לאביגיל. בדומה ליוסף היא מאותתת על מצוקה ואומללות, שהם פרי האיום על חייה וחיי משפחתה – מחד, והחיים לצידו של איש המוגדר בפי כל "בן בליעל"61 – מאידך.

אחדות מבנה צורה ומסר בנאום אביגיל

הנאום מורכב משני חלקים בעלי תימה מרכזית אחת ולשונה – הימנעות מוחלטת משפיכות דמים.

חלק ראשון: פסוקים כד-כח1 – איסור שפיכות דמים ונקמה מן ההיבט האישי.
חלק שני: פסוקים כח2-לא1 – איסור שפיכות דמים ונקמה מן ההיבט של היעוד הלאומי62

בשני החלקים מילים וביטויים זהים: ח' ה' וחי נפשך (כו) – נפשך... נפש אדוני... נפש אויביך (כט); מבוא בדמים (כו) – ולשפוך דם (לא); יהיו כנבל איביך (כו) – ואת נפש איביך יקלענה (כט); איביך המבקשים אל אדוני רעה (כו) – ורעה לא תמציא בך מימיך (כח).

בשני החלקים מופיעים אותם הרעיונות:

נושא ההימנעות משפיכות דמים

חלק א (כד-כח1)

חלק ב' (כח2-לא1)

"חי ה'... אשר מנעך מבוא בדמים"
והושע ידך לך" (כו)

"ולא תהיה זאת לך לפוקה... ולשפוך
דם חינם ולהושיע אדני לו" (לא)

נושא נפילתם של אויבי דוד

חלק א' (כד-כח1)

חלק ב' (כח2-לא1)

"ועתה יהיו כנבל אויביך והמבקשים
אל אדוני רעה" (כו)

"ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף
הקלע (כט)

המתאם הצורני של שני החלקים הוא חלקי מפני ששני החלקים אינם שוים באורכם, והתקבולת ביניהם אינה מושלמת ואינה סימטרית63.

שלוש פעמים במהלך הנאום: בפתיחה, באמצע ובסיום, פונה אביגיל אל דוד בבקשה אישית, הנאמרת בלשון נימוסין כמעט זהה בכל שלוש הפעמים: פתיחה: "ותדבר נא אמתך... ושמע את דברי אמתך" (כד); אמצע: "שא נא לפשע אמתך" (כח); סיום: "וזכרת את אמתך" (לא). שלוש הפניות יוצרות, לכאורה, אפקט מבני מושלם, אולם חלוקתם בנאום אינה סימטרית.

הפניות האישיות הן בעלות משמעות ריטורית-פסיכולוגית ונועדו לשכנע את דוד. בחנופה, בתחינה ובנטילת האשמה על עצמה, מכניסה אביגיל את עצמה לעין הסערה, כל זאת – כדי למקד את תשומת לבו של דוד בה. היא מסבכת עצמה בקונפליקט ואחר כך מתירה ומרחיקה עצמה ממנו. עד כדי תחושת ביטחון המביאה אותה לבקש: "וזכרת את אמתך". איזכורה האישי ארוג בעורמה ובחכמה, בניסיונה למנוע את דוד מהרג בני ביתה. במהלך נאומה מפנים החשש והזהירות את מקומם להיגדים ברורים וישירים. בעוד הטון כלפי עצמה הופך מינורי, באותה מידה גוברת העזתה כלפי דוד והיא מזהירה ואולי גם מאיימת: "ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב"...

מוטיב החטא, בדרגות שונות של חומרה, עובר כציר מרכזי בנאום והוא מופיע בהיגדים, בחלקם ישירים ובחלקם מוסווים. אביגיל מאשימה את עצמה "בי העון" ובהמשך היא מבקשת: "שא נא לפשע אמתך". היא תולה פשעים בנבל: "נבלה עמו". היא משביעה את דוד שימנע עצמו "מבוא בדמים", מזכירה לו את עברו הנקי מחטא: "ורעה לא תמצא בך מימיך"64 ומתחננת לפניו שלא ירצח כדי שלא ייחשב לו הדבר: "לפוקה ולמכשול לב". תיבת, אדני" כלשון נימוסין, שזורה בכל פסוקי הנאום ומעניקה משנה חיזוק לאחדותם.

נאום אביגיל בזיקה של צורה ונושא לפרקים כ"ד, כ"ו.

לנאום אביגיל זיקות תימטיות ולשוניות למעגל הסיפורי הקרוב אליו ביותר – פרק כ"ה, ולמעגלים המרוחקים יותר – פרקים כ"ד, כ"ו. בפרקים אלה נרדף דוד על-ידי שאול. מצב זה מונצח בנאום ברמיזה: "ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך". בפועל זה ממש מאשים דוד את שאול: "אחרי מי אתה רדף" (כ"ד, יד); וכן "למה זה אדוני רודף אחרי עבדו" (כ"ו, יח); או: "כאשר ירדף הקרא בהרים" (כ"ו, כ)65. דוד כאביגיל, נוקט בלשון "אדם" וטוען בפני שאול: "למה תשמע אל דברי אדם" (כ"ד, ט). אביגיל רומזת לייעודו של דוד להיות מלך ודוד מכנה את שאול במלוא הכבוד הראוי: "אדני המלך" (כ"ד, ח). גם כשהוא מוכיח את שאול הוא מכנה אותו "מלך ישראל" (כ"ד, יד; כ"ו, יז).

נושא שפיכות הדמים הוא תימה מרכזית במחזור הסיפורים כ"ד, כ"ה, כ"ו. שאול שרוי במאמץ להרוג את דוד. דוד נמנע מלשפוך את דמו של שאול, ואילו עתה מתאמצת אביגיל למנוע את דוד מלרצוח את נבל.

נאום אביגיל בזיקה של צורה ונושא לפרק כ"ה

כוחו של הנאום במידת ההשפעה הגדולה שהיתה לו על דוד והיא ניכרת בתגובתו של דוד, המאמץ לו את מילותיה של אביגיל66:

"ברוך ה' אלהי ישראל..." (לב)

"ברוך טעמך וברוכת את" (לג)
"אשר כלתני היום הזה מבוא
בדמים והושע ידי לי" (לג)
"ואולם חי ה' אלהי ישראל
אשר מנעני מהרע אותך כי לולא מהרת
ותבואי..." (לד)
"ויקח דוד מידה את אשר הביאה
לו" (לה)
"ראי שמעתי בקולך" (לה)
"ואשא פניך" (לה)

"הברכה אשר הביא
שפחתך" (כז)

"אשר מנעך ה' מבוא בדמים
והושע ידך לך" (כו)
"חי ה' וחי נפשך אשר
מנעך..." (כו) ורעה לא תמצא
בך
מימיך (כח)
"אשר הביא שפחתך" (כז)

"ושמע את דברי אמתך" (כד)
"שא נא לפשע אמך" (כח).

פרט לכך יש עוד הקבלות לשוניות בין הנאום לפרק.

פרק כ"ה

הנאום

כח לחי (ו)67
נערים (ה); נעריך (ח);
נערי דוד (ט)
נער אחד מהנערים (יד);
לנעריה (יט)
איש מפני אדוניו (י)

איש...(י) אנשים (יא)
והוא בן בליעל מדבר אליו (יז)
כה יעשה אלהים לאויבי דוד (כב)
את אשר הביאה... (לה)
מדבר אליו (יז);
וידבר באביגיל (לט)
וידברו אליה (מ)
אמתך לשפחה (מא)

וחמש נערותיה ההולכות לרגלה (מב)

צרור החיים (כט)
נערי אדוני (כה)

לנערים המתהלכים (כז)

"אדוני" מופיע בכל אחד
מהפסוקים ובסך הכל 13 פעמים
איש הבליעל (כה)
איש הבליעל הזה (כה)
יהיו כנבל אויביך (כו)
אשר הביא שפחתך (כז)


ותדבר נא אמתך (כד)
אמתך (כד, כה, כח, לא)
שפחתך (כז)
לנערים המתהלכים ברגלי אדוני (כז)

צמד המלים "רע" ו"טוב" בצורותיהן השונות משמשות מילים מנחות בפרק ובבואתם משתקפת גם בנאום.68

הפועל "טוב" בפרק

הפועל "טוב" בנאום

טובת שכל (ג)

כי על יום טוב באנו (ח)
והאנשים טובים לנו מאד (טו)
וישב לי רעה תחת טובה(כא)

והיה כי יעשה ה' לאדוני ככל אשר
דבר הטובה עליך (ל)

ולב נבל טוב עליו (לו)

והטיב ה' לאדוני (לא)

הציטטות לעיל מורות על מגוון הוראותיו של הפועל "טוב", המלמד על: חכמה (ג); יום חג (ח); טוב לב (טו); גמול, שכר (כא); שמחה (לו); יעוד המלוכה (ל לא).

הפועל "רעע" בפרק

הפועל "רעע" בנאום

רע מעללים (ג)
כי כלתה הרעה אל אדוננו (יז)
וישב לי רעה תחת טובה (כא)
ואולם חי ה'... אשר מנעני מהרע
אותך (לד)
ואת עבדו חשך מרעה (לט)

והמבקשים אל אדוני רעה (כו)

ואת רעת נבל השיב ה' בראשו (לט).

ורעה לא תמצא בך מימיך (כח)

גם פועל זה מופיע במספר משמעויות: רשע (ג, לט); צרה ואסון (יז); כפיות טובה (כא); פגיעה, נזק (לז); חטא (לט, כח).

ה"טוב" ו"הרע" על רב-משמעויותיהם ועל הניגוד המהותי שביניהם, מעבירים היטב את המסר של הפרק, לפיו אין להפר את האיזון שבין הטוב לרע. הגיבור מהלך על החבל הדק שבין עשיית הטוב והרע. הרישעה והחטא עלולים להרחיקו מהגמול הטוב. הסיפור הוא סיפורם של הטובים והרעים. כשהטובים יוצאים נשכרים, והרשעים – דמם בראשם. הנמנע מהרע, דוד – יצלח למלכות; והרשע קשה הלב – ימצא את מותו בידי שמים.

במה כוחו גדול

עם כל השבחים שהרעפנו על הריטוריקה של אביגיל יש להבין, כי דוד הנוצר את זעמו אינו עושה כן רק בשל חכמתה של אביגיל או בגין יופיה. אין די בדברים חכמים כדי לשנות טיבו ויצרו של אדם. דוד מתעשת בשל היותו אדם רציונאלי ואנושי. וכך מהווה הבלגתו השלמה לדמות שתוארה בפרקים כ"ד, כ"ו. מסקנה זו מקבלת חיזוקה מהאנאלוגיה לסיפור תמר הנאנסת על ידי אמנון אחיה (שמו"ב י"ג).

תמר המנסה להניא את אמנון אחיה ממעשה האונס, שרויה במצב דומה לזה של אביגיל. שתיהן עומדות מול גבר שעלול באחת להרוס את חייהן. הוא בעל מעמד חברתי גבוה, ונכונה לו קריירה פוליטית, העלולה לקרוס בגין המעשה שיעשה.

שתיהן מגייסות ריטוריקה מתוחכמת הדומה בתימה ובמבנה.

תמר

אביגיל

פנייה מנומסת:

אחי (יב)

אדוני (כד)

פנייה אל הרגש ואל ההגיון

אל אחי אל תענני (יב)
הערכה שיפוטית של המעשה:
כי לא יעשה כן בישראל (יב)
אל תעשה את הנבלה (יב)
ואתה... כאחד הנבלים
בישראל (יג)
על אודות הרעה הגדולה
הזאת מאחרת (טז).

אל נא ישים אדוני את לבו (כה)

מבוא בדמים (כו) ולשפוך דם (לא)
ולא תהיה זאת לך לפוקה


ולמכשול לב (לא)

הצעת פתרון:

דבר נא אל המלך (יג)

אל נא ישים אדוני את לבו (כה)
ועתה הברכה... (כז)
יהיו כנבל אויבך... (כו)
ואת נפש אוביך יקלענה... (כט)

לשונות משותפים:

אל אחי אל תענני (יב)
אל תעשה את הנבלה הזאת (יב)
ואני אנה אוליך את חרפתי (יג)
ואתה תהיה כאחד הנבלים
בישראל (יג)
ועתה דבר נא אל המלך כי לא
ימנעני... (יג)
על אודות הרעה הגדולה
הזאת מאחרת
אשר עשית עמי לשלחני (טז)

אל נא ישים אדוני את לבו (כה)
נבל שמו ונבלה עמו (כה)
ואני אמתך לא ראיתי... (כה)
וצוך לנגיד על ישראל (ל)

ועתה חי ה' וחי נפשך אשר
מנעך ה' מבוא בדמים. (כו)
נערי אדוני אשר שלחת... (כח)

ורעה לא תמצא בך מימיך (כח).

בניגוד לאמנון הנותן ליצרו לשלוט בו וגורם בכך לתגובות שרשרת הרות אסון, ידע דוד לכבוש את זעמו ולחזור בו. האנאלוגיה מאירה את דמותו של דוד מצד האיפוק, הריסון ויכולת ההבלגה כפרי של שיקול דעת.

תפקידו הספרותי של נאום אביגיל

  1. להשפיע על החלטתו של דוד ועל ידי כך לקדם את העלילה.
  2. להאיר את אישיותה המיוחדת של אביגיל, ולקלס את מי שעתידה להיות אשתו של דוד.
  3. להבליט את האיפוק והמוסריות של דוד. שקול הדעת שהוא הפעיל בעימות עם שאול עומד לו גם עתה כשיצריו וכעסו חזקים.
  4. הנאום מהווה אמצעי משהה. הוא קוטע את הרצף האינטנסיבי של ההתרחשויות. בעוד העלילה נעה במהירות דרמטית אל עבר השיא המאיים שלה, מהווה הנאום אמצעי משהה ומותח שלאחריו באים המפנה וההתרה.

הערות שוליים:

  1. במחקר יש לקביעה זו הסכמה רחבה, להוציא עבודת ראשונים הרואה בו העדר סדר ולוגיקה. ראה שולץ (137:1991).
  2. על אופי הנאומים במקרא ראה ויסמן (תשמ"ט : 375-338).
  3. כך למשל רואה פוקלמן בנאום שני חלקים בעלי סימטריה מבנית מושלמת כשבכל חלק הוא מוצא 71 מילים ו-11 שורות (1981 : 497), וכן קלאוס הטוען לראות בטכסט מבנה קודקודי משוכלל (1990 : 71).
  4. ראה בענין זה זקוביץ (תשמ"ה: 16-15).
  5. בניגוד לקלאוס, שרואה בפתיחה בלבול, אי-בהירות הגיונית ותחבירית (65 – 1990).
  6. על "שמע" כנוסחה המקובלת בפנייה לאדם רם מעלה ראה הופמן (תשל"ז: 158 – 159).
  7. ראה בראשית י"ח, ג.
  8. על "נא" כלשון בקשה ראה בר מגן (תש"ם: 171-163).
  9. ראה: ברין (1994 : 87).
  10. על השימוש ב"אדון" ו"עבר" כניסוח של כבוד ראה: ברין (1994 : 78 – 79).
  11. ראה: בק (1990 : 27).
  12. הקונוטציות של המילים מעידות על שיפוט והערכה של המספר. ראה בר אפרת (תש"ם: 62).
  13. בליעל הוא מן האיפיונים החמורים ביותר במקרא. ראה: טור-סיני (תשכ"ה: 133-132); קיל (תשמ"א: רנה-רנז).
  14. הנער המאיץ באביגיל למהר ולהציל את ביתה הוא דמות משנית, ובתור שכזו הוא מאיר לשלילה את דמותו של נבל. ראה: סימון (תשכ"ט: 35-33).
  15. נקודת התצפית של אביגיל המכנה את בעלה "בן בליעל" זהה לזו של המספר ולזו של הנער. שגם הם מכנים את נבל בלשון זו. אחדות זו מחזקת את האיפיון השלילי של נבל. על נקודות תצפית זהות כאמצעי איפיון ראה בר אפרת (תש"ם: 45-44, 47, 65-64). על השיפוט של המספר הזרוע במרחבי ההקשר עיין: פריש (תשנ"ד: 189-175).
  16. ראה למשל בכתובים הבאים: בראשית ל"ד ז, יהושע ז טו, שופטים י"ט כג-כד, שמו"ב י"ג, יב; ישעיה ל"ב, ו. על ההוראות השליליות ראה גרסיאל (תשמ"ג: 139) הנ"ל (1990: 164 ושם גם הערה 2). וכן אחיטוב (תשכ"ח: 747-746).
  17. על השימוש במליצה ופתגמים בנאומים המקראיים ראה ויסמן (תשמ"ט: 341-339).
  18. ראה גרסיאל (תשמ"ג: 139).
  19. ראה דעתו של גאן (70:1993).
  20. גם המספר נוקט לשון "נערים" ראה פסוקים ה, ט, יב. יוצא, איפוא, שיש זהות בין נקודת התצפית של המספר עם זו של אביגיל. עובדה המחזקת את בוטותו וגסותו של נבל. על נקודת התצפית ראה בר אפרת (תש"ם: 47, 45-44, 65-64).
  21. כך בובר (תשכ"ד: 2 : 135). אהרליך (תשכ"ט:163).
  22. קלאוס (1990:67) פוקלמן (501:1981).
  23. כך רש"י בפירושו על אתר. ואין לומר כי השבועה מוסבת על הקודם, היינו שלא ראתה את נערי דוד, כך לפי דברי סמית (227:1969). גם אין לומר שהשבועה שייכת לסיפא של הפסוק: "ועתה יהיו כנבל אויביך" כפי שגורס סגל (1971:קצט), שהרי בהיגד זה נפתח משפט חדש. זאת ועוד: מילת הזיקה "אשר" קושרת בינה לבין מה שקדם לה.
  24. עיין ליונשטם (תשל"ו:484).
  25. כשנוסחת "חי ה'" מתרחבת כמשפט זיקה, יש בה משום שבח לה', שם עמ' 484-483.
  26. רש"י רואה באביגיל נביאה: "נתנבאה ברוח הקודש שלא יאריך ימים" וכן גם סגל (1971:קצט).
    הצירוף התחבירי של הפועל "היה" עם כף הדמיון כזה שבפרקנו, מופיע גם בנבואתו של ישעיה השני הטוען לאובדנה של האלילות. ישעיה מ"א יא-יב.
  27. הקללה מכוונת גם אל נבל, שהרי בעת שנאמרים הדברים הוא שרוי בשיא עשרו והצלחתו, ועל כך תעיד זחיחות דעתו. ראה בעניין זה גם אהרליך (תשכ"ט:164). גורדון (49:1980).
  28. ראה וינפלד (תשל"ו: 188-186).
  29. יש המאמינים כי במילת "אויביו" היא מכוונת לשאול, כך גם גורדון (1980: 50-49); פולק (תשנ"ד: 203).
  30. ואין לומר שיש בזה סאטירה כגרסתו של פוקלמן (501:1981).
  31. ברלין רואה באביגיל סטריוטיפ של "אשת חיל" (31:1983).
  32. ראה שורץ (47:1991).
  33. עניין זה מוצא חיזוקו בחלק השני של נאומה פסוקים כ"ח 2-לא.
  34. אין לומר כמו שמציע קלאוס שאביגיל הציעה את הברכה כאות לבטחונה בדרך (68:1990).
  35. על הוו של "ונתנה" במשמעות של בקשה, ראה סגל (1971:קצט); קיל (תשמ"א רנח).
  36. שפחה הוא כינוי פחות מאמה, כך קיל שם עמ' רנח.
  37. כך רד"ק בפירושו על אתר.
  38. על ביטוי זה כמסמל מנהיגות, ניתן ללמוד מסיפורו של גדעון הדורש מאנשי סוכות מתן אוכל לצבאו ומכנה אותם: "העם אשר ברגלי" (שופטים ח, ה). וכך גם אומר פרעה למשה: "צא אתה והעם אשר ברגליך" (שמות, י"א, ח).
  39. על הגדרת "המילה המנחה" ראה: בובר (תשכ"ד 1: 286-284).
  40. ולא כדברי מקרטר הרואה בחלק השני תוספת תניינית (401:1985, 398).
  41. כנראה שדבר משיחתו של דוד היה ידוע. ראה קלאוס, (68:1990).
  42. על "כי" במשמעות זמן ראה בראשית כ"ז, א, שמות ג, כא ועוד.
  43. על "בית נאמן" במשמעות שושלת, ראה שמו"ב ז, טז; מל"א י"א, לח, וכן דבריהם של רש"י, רד"ק, ויוסף קרא. ראה גם סמית (225:1969).
  44. תיבת "כי" משמשת כאן במשמעות סיבה.
  45. בלשון "מלחמות ה'" מכנה שאול את המלחמה שדוד נוטל בהן חלק". ראה שמו"א, י"ח, יז, וראה עוד מקרטר (399:1985).
  46. מילת "ורעה" עם וו החיבור שבראשה, מושכת עצמה אל מילת הסיבה "כי" שבמשפט הקודם. היא סינונימית לחטא ומשמשת מילה מנחה בנאום ובפרק כולו. ראה בעניין זה להלן. תיבת "תמצא" היא לשון עבר כדברי הרד"ק: "עתיד במקום עבר כמו: "לא נמצאה" ומילת מימיך מוכיח זה". עוד בעניין זה ראה מקרטר (399:1985). ועוד עיין: איוב כ"ז, ו.
  47. כך מקרטר (339:1985).
  48. ראה פוקלמן (507:1981), סגל (1971); ר. קיל (תשמ"א: רנט) רד"ק ורלב"ג בפירושיהם על אתר.
  49. ראה: יוסף קרא, יוסף כספי, סגל (1971: ר). מקרטר מאמין כי, "צרור החיים" מקביל לספר החיים (399:1985). על נסיונות ביאור אחרים על סמך ממצאים מהמזרח הקדום ראה ליכט (תשל"ב: 770-769).
  50. שני הפסוקים כרוכים אחד בחברו כמשפט תנאי ותוצאה.
  51. בפסוק כח היא מצהירה על מלכותו של דוד: "כי עשה יעשה ה'" ועתה היא שבה לעניין זה באותן המילים ממש: "כי יעשה".
  52. על "נגיד" בהוראת מלך ראה: מקרטר (399:1985).
  53. "עשיית טובה" הוא מונח הלקוח מהטרמינולוגיה של כריתת בריתות. מקרטר (399:1958).
  54. ראה גורדון (1980: 46,43), סמית (226:1969).
  55. תיבת "זאת", רומזת לעניין הנקמה. ראה פירושו של רד"ק. מילה זו נמשכת אל הסיפא של הפסוק: "ולשפוך דם חינם ולהושיע אדוני לו". וראה בעניין זה פירושיהם של סגל (1971: ר. רא), קיל (תשמ"א: רס).
  56. פסוק כח1. החותם את חלקו הראשון של הנאום מהווה אנקלוזיו עם פסוק כד, ופסוקנו הוא חותמו של הנאום כולו.
  57. ראה דברי סגל (1971: רא).
  58. גאן מאמין כי אביגיל מציעה עצמה להצטרף אל דוד (71:1993). לבנסון סבור כי נשבתה בקסמיו של דוד והיא מציעה עצמה לו (1978: 19-18). בובר קובע כי "קולה אינו קול תמים" (תשכ"ד 135:2).
  59. גם לא נראים דבריו של פוקלמן שאביגיל בקשה שדוד יקלס מעשיה, והסיפור שלפנינו הוא פירעון בקשתה זו (511:1981).
  60. ראה פירושו של רד"ק על אתר, סמית (226:1969) ואחרים.
  61. ראה לעיל עמ' 3.
  62. בניגוד לחלוקתו של פוקלמן לשני חלקים: לעבר ולהווה (1981: 510-509).
  63. בניגוד לחלוקה המדוייקת של פוקלמן ל-11 שורות (497:1981), ובניגוד לשלמות הקונצנטרית שמדבר עליה קלאוס 71:1990).
  64. ראה לעיל.
  65. על המשותף בין פרקים כ"ד כ"ו ראה גורדון (1980: 50-47).
  66. ראה בעניין זה דברי פוקלמן (1981: 514-511).
  67. "לחי" לשון חיים. כך סגל (1971: קצה).
  68. גורדון אמנם מזכיר את החזרות המרובות של "טוב" ו"רע" במחזור הפרקים כ"ג-כ"ו אך אינו מסיק את המסקנות המתבקשות (48:1980).
ביבליוגרפיה:
כותר: אמנות ומשמעות בנאום אביגיל
מחברת: פייגנבאום- בן איון, חיה
תאריך: ינואר- מרץ 1997 , גליון 149
שם כתב העת: בית מקרא
הוצאה לאור: החברה לחקר המקרא בישראל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית