הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > סוציולוגיה
עם עובד


תקציר
המאמר דן בתפקידם של מנגנונים חברתיים, המשמשים לעיצוב התנהגות בני-האדם, כדי שיביאו תועלת לחברה וישמרו על הסדר החברתי. פיקוח חברתי למשל, מתיחס לאמצעים השונים שנוקטת החברה כדי להחזיר לתלם את חבריה הממרים, כמו לעג רכילות ונידוי. מנגנון נוסף הוא ריבוד חברתי שפירושו כי כל חברה יש לה שיטה של דירוג ולכל אחד יש מקום בדרוג המוליד אפשרויות מסוימות, באשר לגורל אשר לו יכול אדם לצפות בחברה.



אדם בחברה
מחבר: פיטר ל. ברגר


בגיל מסוים נתפסים ילדים לתהייה רבה על האפשרות של איתור עצמם על-גבי מפה. מוזר נראה הדבר שחייו המוכרים של אדם התרחשו למעשה, מהחל ועד כלה, באזור המותנה על-ידי מערכת קואורדינטות סתמיות לחלוטין (ובלתי-מוכרות עד כה) על-פני המפה. קריאותיו של הילד "הייתי שם" ו"אני נמצא פה כעת" מגלות את ההפתעה לנוכח העובדה, כי מקום חופשת-הקיץ האחרונה שנחרת בזכרון על-ידי חויות אישיות עזות, כגון הכלב הראשון שקיבל אדם במתנה או המחבוא החשאי של אוסף-תולעים, יש לו קוי רוחב ואורך מיוחדים שהותוו בידי זרים בשביל כלבו של אדם, תולעיו ואישיותו שלו. איתור זה של עצמו בתצורות אשר עוצבו בידי זרים הוא אחד ההיבטים החשובים אשר ניתן, אולי, לכנות בלשון נקיה בשם "התבגרות". אדם לוקח חלק בעולמם הממשי של מבוגרים על-ידי כך שיש לו כתובת. הילד אשר זה לא כבר עשוי היה לשגר מכתב הנושא את הכתובת "אל הסבא שלי", מוסר פתאום לחברו-לאיסוף-תולעים את כתובתו המדויקת - רחוב, עיר, מדינה וכו' - וכשמגיע המכתב לתעודתו הוא נוכח לדעת כי הצטרפותו הנסיונית להשקפת-עולמם של המבוגרים אושרה באופן דרמתי.

ככל שמוסיף הילד להשלים עם ממשותה של השקפת-עולם זו, כן מוסיף הוא לאסוף כתובות - "אני בן שש", "שמי הוא בראון, כשם אבי, משום שהורי מגורשים", "אני פרסביטריאני", "אני אמריקני", ולבסוף, אולי גם "אני בכיתה המיוחדת לילדים מחוננים, משום שמנת-המשכל [IQ] שלי היא 130". אפקי העולם, כפי שהם מוגדרים על-ידי המבוגרים, נקבעים על-ידי הקואורדינטות של עושי-מפות רחוקים. הילד עשוי להעלות זהויות מתחלפות בהציגו עצמו כאבא תוך כדי משחק במשק-בית, כראש-שבט אינדיאני, או כדייוי קרוקט,1 אך חזקה עליו שידע כל הזמן, כי אין הוא אלא משחק וכי העובדות האמיתיות על עצמו הן אלה שנרשמו על-ידי הנהלת בית-הספר. אנו משמיטים את המרכאות הכפולות וכך הרינו מגלים כי בילדותנו אף אנו נלכדנו בכבלי השפיות - כמובן, היינו רוצים לכתוב את כל מלות המפתח במרכאות - "לדעת", "ממשי", "עובדות". הילד שפוי-הדעת הוא זה שמאמין במה שכתוב אודותיו בכרטיסי-הרישום של בית-הספר. המבוגר הנורמלי הוא זה שחי בתחומי הקואורדינטות שהוקצו לו.

מה שנקרא השקפת השכל הישר הוא למעשה אותה השקפה של מבוגרים המתקבלת כמובנת מאליה. כביכול טפחו אותן רשימות בכרטסת בית-הספר והפכו לאונטולוגיה.2 אדם מזהה את הוייתו כדבר המובן מאליו עם האופן שבו הוא משובץ במפה החברתית. פירושו של דבר לגבי זהותו של אדם ולגבי רעיונותיו עוד נברר בפרק הבא. הדבר המעניין אותנו כרגע הוא באיזה אופן מבהיר מיקום כזה לפרט מה בדיוק רשאי הוא לעשות ולמה יכול הוא לצפות מן החיים. להתמקם בחברה פירושו להימצא בנקודת-ההצטלבות של כוחות חברתיים מסוימים. בדרך-כלל אם אדם מתעלם מכוחות אלה הוא מעמיד עצמו בסכנה. אדם מסתובב בחברה בתוך מערכות של כוח ויוקרה, המוגדרות בקפדנות. ומשיודע הוא כיצד למקם עצמו, יודע הוא גם כי לא נשאר לו הרבה מה לעשות בקשר לכך.

הדרך שבה משתמשים בני מעמד נמוך בכינויי-השם "הם" ו"אותם" או "להם" מבטאת בבהירות תודעה זו של הטרונומיה שבחיי-אדם. "הם" קובעים דברים באורח מסוים, "הם" קובעים את הטון, "הם" מחוקקים את החוקים. לא תמיד זה כל-כך קל לזהות מושג זה של "אותם" או "להם" עם קבוצות או יחידים מסוימים. הרי זו "המערכת" כולה, המפה שנעשתה בידי זרים, ואשר על-גביה חייב אדם להוסיף ולזחול. אולם תהיה זו דרך חד-צדדית של הסתכלות ב"מערכת", אם נניח כי מושג זה מאבד את משמעותו ככל שאדם מתקדם אל הדרגים הגבוהים יותר של החברה. ודאי, שם תהיה לו תחושה רבה יותר של חופש תנועה והחלטה, וזוהי גם המציאות. אולם, גם באותם דרגים, הקואורדינטות הבסיסיות שבתוכן יכול אדם לנוע ולהחליט הותוו בידי אחרים, רובם זרים, ורבים מהם שוכני-עפר מזה זמן רב. אפילו האוטוקרט המוחלט מקיים את שלטון-העריצים שלו לנוכח התנגדות מתמדת, לאו דוקא התנגדות מדינית, אלא התנגדותם של המנהגים, המוסכמות ולו אף של הרגלים. מוסדות נושאים בחובם עקרון של אינרציה, המיוסד, אולי, בסופו של דבר, על הסלע הנוקשה של הטפשות האנושית. השליט העריץ נוכח לדעת, כי אפילו אין איש מעז לפעול נגדו, יוסיפו צויו להיבטל חזור ושוב מחמת חוסר-הבנה פשוט. מארג-החברה, שנטוה בידי זרים, חוזר ומכריז על קיומו אפילו כנגד טרור. אך הבה נניח לשאלת העריצות. ברמות שבהן נמצאים רוב האנשים, ובכללם המחבר וכמעט (כך אנו מניחים) כל הקוראים שורות אלה, מיקום בחברה הוא בבחינת הגדרה של כללים שיש לציית להם.

כפי שכבר ראינו, השקפת השכל הישר על חברה מבינה זאת. הסוציולוג איננו סותר הבנה זו. הוא מלטשה, מנתח את שרשיה, ולפעמים הוא מתקנה או מרחיבה. עוד נראה להלן כי פרספקטיבה סוציולוגית מרחיקה לכת בסופו של דבר אל מעבר להבנה ההגיונית הפשוטה, של "המערכת" ושעבודנו בתוכה. אולם ברוב המצבים החברתיים המסוימים שאותם מתכוון הסוציולוג לנתח, לא ימצא אלא יסוד קלוש לערער על התפיסה כי "הם" השולטים. היפוכו של דבר, "הם" ייראו על שמי חיינו גדולים ותופסי-מקום יותר, מכפי שסברנו לפני הניתוח הסוציולוגי. היבט זה של הפרספקטיבה הסוציולוגית יוכל להתבהר על-ידי הסתכלות בשני שטחי-חקירה, חשובים - פיקוח חברתי וריבוד חברתי.

פיקוח חברתי הוא אחד המושגים שבהם משתמשים באורח כללי ביותר בסוציולוגיה. זה מתיחס לאמצעים השונים הננקטים על-ידי חברה כדי להחזיר לתלם את חבריה הממרים. שום חברה אינה יכולה להתקיים בלא פיקוח חברתי. אפילו קבוצה קטנה של אנשים הנועדים יחדיו מפקידה לפקידה ייאלצו לפתח את מנגנוני-הפיקוח שלהם, כדי למנוע את התפרקותה של הקבוצה תוך זמן קצר מאוד. מובן מאליו שהאמצעים לפיקוח חברתי משתנים במידה רבה ממצב חברתי אחד למשנהו. משמעה של התנגדות לקו ההנהלה במפעל כלכלי עלול להיות "ראיון אחרון", כפי שמכנים זאת מנהלי כוח-אדם, ובאיגוד פושעים - נסיעה אחרונה במכונית. שיטות-הפיקוח משתנות בהתאם למטרה ולאופי של הקבוצה. מכל-מקום, מנגנוני-פיקוח משמשים לסילוקם של עובדים לא-רצויים וכדי (כביטויו הקלאסי של כריסטוף, מלך האיטי, אשר הורה להוציא להורג כל איש עשירי בגדוד עובדי-הכפיה שלו) "להמריץ את האחרים".

האמצעי האחרון, ובלא ספק הקדום ביותר, של פיקוח חברתי הוא כוח גופני. בחברה הפראית של ילדים עדיין משמש זה כאמצעי העיקרי. אולם אפילו בחברות של דמוקרטיות מודרניות, המתנהלות באדיבות, מהווה כוח את הנימוק הסופי. שום מדינה אינה יכולה להתקיים בלא כוח-משטרה או עצמה מזוינת השקולה כנגדו. אמצעי אחרון זה של אלימות ייתכן שלא יינקט לעתים תכופות. ייתכן שיינקטו צעדים רבים מספור בטרם יופעל הלכה למעשה, בצורת התראות ואזהרות. אולם אם אין שמים לב לאזהרות, אפילו בענין כה פשוט כמו תשלום קנס בעבור עבירת-תנועה, אין ספק כי בסופו של דבר יתיצב זוג שוטרים בפתח עם אזיקים ומכונית-סוגר. אפילו השוטר האדיב, המגיש את הדוח הראשון על עבירת-תנעה, חזקה עליו שישא אקדח - על כל צרה שלא תבוא. ואפילו באנגליה, אשר בה אין הוא נושא נשק בדרך-כלל, יותר לו לעשות כן כל-אימת שיתעורר צורך בכך.

בדמוקרטיות מערביות, השמות את הדגש בציות מרצון לחוקים הנחקקים על-ידי נציגי-הציבור, אין מדגישים את נוכחות הכוח הרשמי. חשוב הרבה יותר שהכל יהיו מודעים למציאותו. כוח הוא הבסיס העיקרי של כל משטר מדיני. השקפת השכל הישר על חברה חשה בזאת, וייתכן שיש לכך קשר כלשהו עם אי-הרצון הרווח בציבור לבטל את עונש-המוות בחוק הפלילי (אף כי אי-רצון זה מבוסס, כמסתבר, על מידה שוה של טפשות, אמונת-הבל ואותה אכזריות-מלידה שבהן לוקחים משפטנים חלק כמו רוב האזרחים בארצם). על-כל-פנים, הקביעה כי בסופו של דבר מתבסס כל משטר מדיני על כוח, שרירה וקיימת לא פחות אף במדינות שביטלו את עונש-המוות. לדוגמה, בקונטיקאט, אשר בה מפאר כסא חשמלי את ממסד-הענשים המרכזי, מותר בנסיבות מסוימות לחיילי המדינה להשתמש בנשק שלהם ; אלא שאותה האפשרות קיימת לגבי עמיתיהם ברוד איילנד, אשר בה חייבים שלטונות המשטרה ובתי-הסוהר להסתדר בלעדי מתקן זה. למותר לציין, כי בארצות הדוגלות באידיאולוגיה פחות דמוקרטית ופחות הומניטרית, שם אין חוששים ביותר מהצגתם - ואף מנקיטתם - של אמצעי-האלימות.

מאחר שהשימוש המתמיד בכוח יהיה בלתי-מעשי ואף בלתי-יעיל. מסתמכים המנגנונים הרשמיים של הפיקוח החברתי בעיקר על ההשפעה המרסנת של אפשרות השימוש באמצעי-כוח, הידועה ברבים. מסיבות שונות מוצדקת בדרך-כלל הסתמכות זו בכל חברה שאיננה עומדת על סף התפוררות קטסטרופלית (כמו, נניח, במצבים של מהפכה, תבוסה צבאית או אסון טבעי). הטעם החשוב ביותר לכך הוא שאפילו במדינות רודניות וטרוריסטיות, נוטה המשטר לזכות במידה מסוימת של הסכמה ואפילו להתקבל על דעת הבריות, פשוט מכוח מרוצת-הזמן. לא זה המקום לרדת לחקר הדינמיקה הסוציו-פסיכולוגית של עובדה זו. בחברות דמוקרטיות קיימת לפחות נטיה שרוב האנשים יהיו שותפים לערכים אשר בשמם ננקטים אמצעי-הכוח (אין פירושו של דבר כי ערכים אלה חייבים להיות מעודנים - רוב האנשים הלבנים בקהילות דרומיות עשוי, למשל, לתמוך בשימוש בכוח, כפי שהוא מופעל על-ידי המשטרה, כדי לקיים את ההפרדה הגזעית - אלא שהפעלת אמצעי-הכוח מתקבלת על דעת רוב האוכלוסין). בכל חברה הפועלת כתיקנה משתמשים בכוח בצמצום וכאמצעי אחרון, ועצם האיום בכוח אחרון זה די בו לקיום הפיקוח החברתי היומיומי. החשוב ביותר שיש להדגישו, לצורך מטרותינו בטיעון זה, הוא כי כמעט כל האנשים חיים במצבים חברתיים אשר בהם ניתן להשתמש נגדם בכוח באורח רשמי וחוקי, לאחר שכל יתר אמצעי-הכפיה עולים בתוהו.

משרואים באור כזה את תפקיד הכוח בפיקוח החברתי, מתברר, אם ניתן לומר כן, כי אמצעי-הכפיה שלפני-האחרונים הם החשובים יותר, רוב הזמן, לגבי אנשים רבים יותר. אף כי קיימת מידה מסוימת של זהות נטולת-השראה לגבי שיטות-ההפחדה שנוצרו על-ידי משפטנים ושוטרים, מגלים אמצעי הפיקוח החברתי, שעל-סף-השימוש-בכוח, גיוון רב ולפעמים אף מעוף-של-דמיון. במקום שני לאחר הפיקוח המדיני והחוקי מופיע, כמסתבר, הלחץ הכלכלי. מעטים הם אמצעי-הכפיה היעילים כגון אלה המאיימים על פרנסתו או רוחיו של אדם. ההנהלה והעובדים כאחד מנצלים ביעילות איום זה כאופן של פיקוח בחברתבו. אולם יעילותם של אמצעי-פיקוח כלכליים איננה, פחותה כלל וכלל מחוץ למוסדות הקרויים, בצדק, המשק הכלכלי. אוניברסיטאות או כנסיות משתמשות בסנקציות כלכליות באותה מידה של יעילות כדי למנוע את עובדיהן מלהיתפס להתנהגות סוטה החורגת, לדעת הרשויות הנוגעות בדבר, אל מעבר לתחום המקובל. ייתכן, שלאמיתו של דבר אין זה בלתי-חוקי שכומר יפתה את המנגנת-בעוגב שלו, אך הסכנה שיאסרו עליו לשמש בתפקידו לעולם תהווה פיקוח יעיל הרבה יותר על יצר-הרע שלו מאשר הסכנה האפשרית להיחבש בבית-האסורים. אין ספק שאין זה בלתי-חוקי לכומר לחוות דעתו על בעיות שהביורוקרטיה הכנסיתית היתה מעדיפה לגנזן בשתיקה, אלא שהסיכוי לעשות את שארית ימיו בכמורות כפריות ובשכר זעום, הוא אמצעי משכנע ביותר. מטבע הדברים שאמצעי-שכנוע כאלה ננקטים באורח גלוי יותר במוסדות כלכליים באמת, אך הפעלת סנקציות כלכליות בכנסיות או באוניברסיטאות איננה שונה ביותר בתוצאותיה הסופיות מזו הננקטת בעולם-העסקים.

בכל מקום שבו חיים או עובדים יצורי-אנוש בקבוצות מגובשות, אשר בהן מוכרים הם באורח אישי ואשר אליהן הם קשורים ברגשי נאמנות אישית (כגון אלה שהסוציולוגים מכנים בשם קבוצות-ראשוניות), שם מופעלים בקביעות מנגנוני-פיקוח רבי-עצמה, ועם זאת מעודנים עד למאוד, על הסוטה הממשי או הסוטה-בכח. אלה, הם מנגנונים של שכנוע, לגלוג, רכילות וגינוי. נתברר, כי בדיונים קבוצתיים הנמשכים פרק-זמן מסוים, משנים יחידים את הדעות שבהן החזיקו בתחילה כדי להסתגל לנורמה הקבוצתית, שהיא כביכול ממוצע אריתמטי של כל הדעות שהוצגו באותה קבוצה. היכן נקבעת נורמה זו תלוי כמובן בהרכבה של הקבוצה. למשל, אם יש לך קבוצה של עשרים אוכלי-אדם המתוכחים על אכילת-אדם עם אחד שאינו אוכל-אדם, חזקה עליו שבסופו של דבר יכיר בצדקת טענותיהם, ולהוציא אי-אלו הסתייגויות כדי לצאת ידי חובה (נניח, בקשר לאכילתם של שארי-בשר קרובים) אין ספק שייתפס לחלוטין להשקפת הרוב. אולם, אם המדובר בדיון קבוצתי בין עשרה אוכלי-אדם, הטוענים כי בשרו של אדם שהוא מעל לגיל ששים קשה מדי לחכם המעודן ובין עשרה אוכלי-אדם אחרים המותחים באיסטניסיות את הקו בגיל חמישים, קרוב לודאי שאותה קבוצה תגיע לבסוף להסכם, כי גיל חמישים וחמש הוא המבדיל בין מה שראוי לסעודה לבין השירים שעה שמגיעים למיון השבויים. כאלה הם פלאיה של הדינמיקה הקבוצתית. ביסודו של אותו לחץ ברור ובלתי-נמנע להסכמה כללית מונח, כמסתבר, צורך אנושי עמוק להיות מקובל. צורך זה ניתן לנצלו באורח יעיל ביותר, כפי שמיטיבים לדעת מרפאים [תיראפיסטים] קבוצתיים, דמגוגים ושאר מומחים לכינון הסכמה כללית.

לעג ורכילות הם מכשירים רבי-עצמה של פיקוח חברתי בקבוצות-יסוד למיניהן. חברות רבות משתמשות בלעג כאחד מאמצעי-הפיקוח העיקריים על ילדים - הילד מסתגל לא מפחד העונש אלא כדי לא להיות נושא ללעג ולקלס. "התקלסות" בדרך זו, בתחומי התרבות הרחבה יותר שלנו, שימשה אמצעי משמעתי חשוב בקרב הכושים הדרומיים. אולם רוב האנשים נתנסו באותו פחד מקפיא שמא יושמו לצחוק באיזה מצב חברתי. רכילות, אשר כמעט אין צורך להרחיב את הדיבור עליה, היא יעילה במיוחד בקהילות קטנות, אשר בהן חיים רוב האנשים את חייהם במידה רבה של ראות ואפשרות פיקוח חברתי מצד שכניהם. בקהילות כאלה רכילות היא אחד מאפיקי התקשורת העיקריים, החיוני לקיום המארג החברתי. לעג ורכילות כאחד - ניתן לנצלם במתכוון על-ידי כל איש נבון שיש לו גישה אל אמצעי-השידור.

ולבסוף, אחד מאמצעי-ההענשה ההרסניים ביותר העומדים לרשותו של קיבוץ אנושי הוא לגזור על אחד מחבריו גינוי ונידוי שיטתי. אכן, אירוני הדבר כלשהו שמנגנון-פיקוח זה חביב על קבוצות המתנגדות עקרונית לשימוש בכוח. דוגמה לכך היא ה"נידוי"' הנהוג בקרב המנוניטים, חסידיו של אמאן.3 פרט המפר אחד מאיסוריה העיקריים של הקבוצה (למשל, קיום יחסים מיניים עם אחד שאינו חבר בכיתה) הוא "מנודה". פירושו של דבר הוא, כי אף שהוא רשאי לעבוד ולחיות בתוך הקהילה, לא ידבר עמו איש לעולם. קשה להעלות על הדעת עונש יותר אכזרי. אולם כאלה הם פלאי הפציפיזם.

אחד ההיבטים של פיקוח חברתי אשר יש להדגישו הוא העובדה, כי לעתים תכופות ביותר הוא מתבסס על טענות כוזבות. במרוצת-הדברים עוד נוסיף לתהות על חשיבותו הכללית של כזב בהבנה הסוציולוגית של חיי-אדם ; כאן נדגיש בפשטות כי תפיסה של פיקוח חברתי, שיסוד זה אינו מובא בה בחשבון, לוקה בחסר ונמצא שהיא מוליכה שולל. ילד קטן יכול להפעיל מידה ניכרת של פיקוח על בני-גילו אם יש לו אח גדול, אשר ניתן לקרוא לו, בשעת הצורך, כדי שיפליא מכותיהם של יריביו. על-כל-פנים, בהעדרו של אח כזה, אפשר לבדותו מן הלב. הצלחת הילד לתרגם את אמצאתו לפיקוח ממשי, תהיה תלויה; במידת כשרונו ליחסי-ציבור. מכל-מקום, הדבר אפשרי בהחלט. אותן האפשרויות של כזב מצויות בכל הצורות של פיקוח חברתי שנידון לעיל. מטעם זה יש לתבונה ערך מסוים של קיום בתחרות עם אכזריות, רשעות ומשאבים חמריים. עוד נשוב לענין זה.

אדם יכול, איפוא, לראות את עצמו כעומד במרכזה (כלומר, בנקודת הלחץ המירבי) של מערכת מעגלים בעלי מרכז משותף, שכל אחד מהם מיצג מערכת של פיקוח חברתי. המעגל החיצוני עשוי ליצג את המערכת החוקית והמדינית שבה מחויב אדם לחיות. זהו המשטר, אשר בניגוד מוחלט לרצונו של אדם יטיל עליו מסים, יגייסו לצבא, יאלץ אדם לציית לתקנות ולחוקים רבים-מספור, ואם יש צורך בכך ישימנו בכלא, ובלית ברירה יוציאו להורג. אדם אינו צריך להיות רפובליקאי מהאגף הימני כדי להתמלא דאגה לנוכח התפשטותו הגוברת והולכת של כוח זה של המשטר, בכל תחום של חיי-האדם, שניתן להעלות על הדעת. יהיה זה תרגיל מועיל לרשום במשך שבוע את כל המקרים שבהם נתקל אדם בתביעותיה של המערכת הפוליטית-משפטית, כולל תביעותיה הכספיות. התרגיל יכול להסתיים בחישוב סך-הכל של הקנסות ו/או תקופות-המאסר שאי-ציות למשטר עלול היה לחייב. אגב, הנחמה אשר בה יוכל אדם להתאושש מתרגיל זה תכלול בודאי את ההנחה שהגופים הממונים על אכיפת החוק הם בדרך-כלל מושחתים וכי יעילותם מוגבלת.

מערכת נוספת של פיקוח חברתי, המפעילה את לחציה כלפי הדמות הבודדת שבמרכז היא זו של מוסריות ומידות טובות. רק אותם היבטים של מערכת זו הנראים דחופים ביותר (כלומר, בעיני השלטונות) מלווים סנקציות חוקיות. ואולם, אין פירושו של דבר, כי אדם יכול להיות בלתי-מוסרי, יוצא-דופן או חסר-נימוס, בלא להיפגע. בנקודה זו נכנסים לפעולה כל יתר האמצעים של פיקוח חברתי. אי-מוסריות נענשת על-ידי סילוק אדם ממשרתו, יציאת-דופן - על-ידי איבוד סיכוייו למצוא לו משרה חדשה, חוסר-נימוס - בכך שהוא נשאר לא-קרוא באותם חוגים המכבדים מה שנראה להם כנימוסים טובים. אבטלה ובדידות עשויות להיות ענשים קטנים בהשואה להיגררות בידי השוטרים, אך, למעשה, ייתכן שלא ייראו כך לאנשים שנענשו בדרך זו. פגיעה קיצונית במנהגים המקובלים בחברה שלנו, שמנגנוני-הפיקוח שלה משוכללים למדי, עלולה להביא לתוצאה נוספת-שהפוגע יוגדר, על דעת הכל, כ"חולה".

הנהלה ביורוקרטית נאורה (כגון, למשל, השלטונות הכנסיתיים של אי-אילו כיתות פרוטסטנטיות) אינה משליכה עוד את עובדיה הסוטים אל הרחוב, אך תחת זאת כופה היא אותם לקבל טיפול אצל הפסיכיאטרים המיעצים שלה. כך מוסיף היחיד הסוטה (כלומר, זה שאינו מתנהג בהתאם לאמות-המידה התקניות שנקבעו על-ידי ההנהלה, או הבישוף שלו) לא רק לעמוד בסכנת אבטלה ואבדן קשריו החברתיים אלא, נוסף על כך, הריהו מוקע כמי שעומד לחלוטין מחוץ למחנה האנשים האחראים, ואין לו תקנה אלא אם כן יוכל להביא ראיה לחרטה ("תובנה") ולצידוק-הדין ("היענות לטיפול"). התכניות הרבות-מספור של "יעוץ", "הדרכה", ו"ריפוי", שנתפתחו בתחומים רבים של חיים מוסדיים בזמננו מחזקות, איפוא, במידה רבה את מנגנון-הפיקוח של החברה בכללה ובמיוחד אותם חלקים שלה, שבהם אי-אפשר להסתייע בסנקציות של המערכת הפוליטית-משפטית.

אולם, מלבד מערכות-כפיה נרחבות אלה שבהן כל יחיד לוקח חלק עם מספר עצום של חברים-העומדים-תחת-פיקוח, מצויים עוד מעגלי-פיקוח פחות מקיפים, שהוא כפוף להם. בחירתו במקצוע (או, ביתר דיוק, המקצוע שאליו נקלע) משעבדת בהכרח את היחיד למגון של פיקוחים, לעתים קרובות - קפדניים. המדובר הוא בפיקוחים הפורמליים של מועצות-הרישוי, ארגונים של בעלי-מקצוע ואיגודים מקצועיים - נוסף, כמובן, לדרישות הפורמליות שנקבעו על-ידי מעבידיו. לא פחות חשובים הם הפיקוחים הלא-פורמליים המוטלים על-ידי עמיתים וחברים-לעבודה. ושוב, כמעט אין צורך להרחיב את הדיבור בנקודה זו. הקורא יוכל למצוא לו דוגמאות משלו-הרופא המשתתף בתכנית ביטוח-בריאות מקיף המשולמת מראש, מסדר-ההלויות המפרסם מודעות על הלויות שמחירן אינו יקר, המהנדס בתעשיה שאינו כולל בחישוביו התישנות מתוכננת, הכומר האומר כי אין הוא מתעניין במספר החברים בכנסיתו (או יותר נכון, זה הפועל בהתאם לכך-כמעט כולם אומרים כן), הביורוקרט הממשלתי המוציא דרך-קבע פחות מן התקציב שהוקצה לו, עובד קו-ההרכבה העולה על הנורמות הנחשבות למקובלות אצל עמיתיו, וכן הלאה. סנקציות כלכליות הן, כמובן, השכיחות והיעילות ביותר במקרים אלה-הרופא נוכח לדעת כי הוא מנודה מכל בתי-החולים שניתן לעבוד בהם, מסדר-ההלויות עלול להיות מגורש מארגונו המקצועי בשל "התנהגות לא-מוסרית", המהנדס עלול להיאלץ להתנדב ל"חיל-השלום", וכן עלול הכומר והביורוקרט (נניח, בניו-גויניאה, שבה אין עדיין התישנות מתוכננת, שבה הנוצרים מעטים ונדירים, ואשר בה המנגנון הממשלתי עדיין קטן עד כדי להיות הגיוני יחסית), ועובד קו-ההרכבה עלול להיוכח כי כל החלקים הפגומים של המכונות במפעל כולו נערמים משום-מה על שולחן-המלאכה ושלו.

אולם הסנקציות של נידוי חברתי, בוז ולגלוג עלולות להיות קשות מנשוא כמעט באותה מידה. כל תפקיד מקצועי בחברה, ואפילי בעיסוקים נמוכי-דרגה, נושא עמו מערכת כללי התנהגות, אשר באמת קשה מאוד להתנגד לה. דבקות בכללים אלה חיונית בדרך-כלל להתקדמותו של אדם במקצועו לא פחות מאשר התאמה או הכשרה טכנית.

הפיקוח החברתי של מערכת-העיסוק על האדם הוא כה חשוב מאחר שהעיסוק קובע מה רשאי הוא לעשות בחלק גדול משעות-הפנאי שלו - לאילו אגודות-מתנדבים רשאי הוא להצטרף, מי יהיו חבריו והיכן יוכל לחיות. ואולם, לבד מן הלחצים של עיסוקו, אף התקשרויותיו החברתיות האחרות גוררות עמן מערכות-פיקוח, רבות מהן פחות קשוחות מן המערכת העיסוקית, אך כמה מהן קשוחות עוד יותר. כללי-ההתנהגות שבהם תלויה הכניסה אל מועדונים רבים והמשך החברות בהם ובמסדרי-אחוה, קפדניים לא פחות מאלה הקובעים מי יוכל להיות מנהל ב-IBM (לפעמים, למזלו של המועמד הנרגז, עשויות אלה להיות אותן הדרישות). באגודות פחות בלעדיות, עשויים הכללים להיות יותר נוחים ורק לעתים רחוקות עלול אדם להיזרק מתוכן, אך החיים יכולים להיות כה לא-נעימים לאדם שאינו מסתגל למנהגים העממיים המקומיים עד שהמשך ההשתתפות נעשה בלתי-אפשרי מבחינה אנושית. הענינים שאותם כללי-התנהגות לא-כתובים עוסקים בהם, מטבע הדברים, רבים הם ושונים. הם עשויים לכלול אפני-לבוש, לשון, טעם אסתיטי, אמונות פוליטיות או דתיות, או, פשוט, נימוסי-שולחן. על-כל-פנים, בכל המקרים האלה מהווים הם מעגלי-פיקוח המקיפים ביעילות את תחום פעולותיו האפשריות של היחיד במצב מסוים.

ולבסוף, הקבוצה האנושית שבתוכה מתרחשים חייו הפרטיים-כביכול של אדם- כלומר, המעגל של משפחתו ושל ידידיו – אף היא מהווה מערכת-פיקוח. תהיה זו טעות גסה להניח כי מערכת זו היא בהכרח החלשה שבכולן רק משום שאיננה מצוידת באמצעים הפורמליים של כפיה אשר בה מצוידות כמה ממערכות-הפיקוח האחרות. חוג זה הוא המעגל שבו קושר היחיד, בדרך-כלל, את קשריו החברתיים החשובים ביותר. העדר אישור, אבדן יוקרה, לגלוג או בוז בקבוצה אינטימית זו, יש להם משקל פסיכולוגי חמור הרבה יותר משיש לאותן התגובות בכל מקום אחר. אם מעבידו של אדם מגיע לבסוף למסקנה כי עובדו הוא חדל-אישים שאינו שוה ולא כלום, ייתכן שיהיה זה אסון מבחינה כלכלית, אך ההשפעה הפסיכולוגית של משפט כזה היא הרסנית לאין-ערוך יותר כשאדם מגלה שאשתו אף היא הגיעה לאותה מסקנה. יתר על-כן, בלחצים של מערכת-פיקוח אינטימית זו, אפשר להשתמש באותן שעות שבהן האדם מוכן להם פחות מכל. במקום-עבודתו מיטיב אדם, בדרך-כלל, לשריין את עצמו, לעמוד על המשמר ולהעמיד פנים, מאשר בביתו. ה"משפחתיות" האמריקנית בזמננו, אותה מערכת-ערכים המדגישה בתוקף את הבית כמקום-מקלט ממתיחויותיו של העולם וכמקום של ביטוי עצמי, תורמת ביעילות למערכת-פיקוח זו. במקום-עבודתו מוכן אדם מבחינה פסיכולוגית, לפחות יחסית, להשיב מלחמה ; ואילו לגבי משפחתו הוא יהיה מוכן לעשות כמעט כל דבר כדי לשמור על ההרמוניה הרופפת שלה. ואחרון - ולא בלתי-השוב - הפיקוח החברתי של מה שסוציולוגים גרמנים נוהגים לכנות "התחום האינטימי" הוא רב-עצמה במיוחד בגלל עצם הגורמים ששוקעו בבנינו במהלך-חייו של היחיד. אדם בוחר לו אשה וידיד טוב תוך פעולות חיוניות של הגדרה עצמית. על יחסיו האינטימיים ביותר חייב הוא לסמוך לצורך קיום היסודות החשובים ביותר של דימויו העצמי. להעמיד יחסים אלה בסכנת ההפוררות פירושו, על-כן, להסתכן בעבדן עצמי טוטלי. אין פלא, איפוא, שלא מעטים הם העריצים-במשרדיהם שמצייתים בזריזות לנשותיהם ושחלשה דעתם למראה זקיפת-הגבות של ידידיהם.

אם נחזור פעם נוספת אל תמונת היחיד העומד במרכזה של מערכת מעגלים בעלי מרכז משותף, אשר כל אחד מהם מיצג מערכת של פיקוח חברתי, ניטיב כלשהו להבין כי מיקום בחברה פירושו למקם עצמו לגבי כוחות רבים הלוחצים על אדם וכופים אותו. היחיד, המהרהר ברציפות בכל האנשים שמפאת מעמדו נאלץ הוא לשאת חן וחסד בעיניהם, החל בגובה מס-ההכנסה וכלה בחותנתו, ומקבל את הרושם כי כל החברה יושבת ממש על ראשו, מוטב לו שלא יפטור אותו רושם כמין טירוף נוירוטי חולף. הסוציולוג, מכל-מקום, עשוי לאמץ ידיו להוסיף ולהחזיק ברעיון זה, בלא להתחשב בעצותיהם של יועצים אחרים להתפכח ממנו.

שטח חשוב נוסף של ניתוח סוציולוגי, שעשוי לשמש להבהרת מלוא משמעותו של מיקום בחברה הוא זה של ריבוד חברתי. מושג הריבוד מתיחס לעובדה כי כל חברה מורכבת מדרגים הקשורים זה בזה ביחסי שררה וכפיפות, יהא זה בכוח, בזכות-יתר או ביוקרה. במלים פשוטות - ריבוד פירושו כי כל חברה יש לה שיטה של דירוג. כמה מהשכבות הן גבוהות וכמה נמוכות. סכומן מהווה את מערכת-הריבוד של חברה מסוימת.

התיאוריה של הריבוד היא אחד התחומים המסובכים ביותר במחשבה הסוציולוגית וכל נסיון להקדים לה מבוא כלשהו יחרוג לגמרי מן ההקשר הנוכחי. דיינו אם נאמר כי החברות שונות זו מזו במידה רבה בהתאם לאמות-המידה שעל-פיהן מוצבים יחידים בדרגים השונים, וכי מערכות-ריבוד מיוחדות, הנוקטות אמות-מידה שונות לגמרי של הצבה, יכולות להתקיים בצוותא באותה החברה. ברור, שהגורמים הקובעים את מעמדו של יחיד במערך-הריבוד של חברת-קאסטות הודית מסורתית שונים מאוד מאלה הקובעים את מעמדו בחברה מערבית מודרנית. ושלושת התגמולים העיקריים של מעמד חברתי - כוח, זכות-יתר ויוקרה - תכופות אינם חופפים והם קיימים זה לצד זה במערכות-ריבוד נבדלות. בחברתנו, מביא עושר, על הרוב, לכוח מדיני, אך אין זה מן ההכרח. מצויים יחידים רבי-שררה, שאינם עשירים ביותר. ואילו יקרה, ניתן לקשרה עם פעילויות שאינן קשורות כלל וכלל בעמדה כלכלית או מדינית. הערות אלה עשויות לשמש כאזהרה ככל שאנו מוסיפים לתהות על הדרך שבה כרוך מיקום בחברה במערכת-הריבוד, ובהשפעתה העצומה על כל חייו של אדם.

הסוג החשוב ביותר של ריבוד בחברה המערבית של ימינו הוא המשטר המעמדי. מושג המעמד, כרוב המושגים בתורת-הריבוד, הוגדר בדרכים שונות. לצורך מטרותינו נסתפק בראיית מעמד כסוג של ריבוד אשר בו עמדתו הכללית של אדם נקבעת, ביסודו של דבר, על-ידי אמות-מידה כלכליות. טיפוסי הדבר לחברה כזו, שהדרגה אשר אליה מגיע אדם חשובה יותר מזו שבה נולד (אף כי רוב האנשים מכירים כי זו הקודמת משפיעה במידה רבה על המאוחרת). ועוד, חברה מעמדית היא זו אשר בה קיימת, באורח טיפוסי, מידה רבה של ניעות חברתית. פירוש הדבר הוא, כי עמדות חברתיות אינן נקבעות ללא-שינוי, כי אנשים רבים משנים את עמדותיהם לטוב או לרע במהלך-חייהם, וכי, כתוצאה מכך, אין שום עמדה נראית בטוחה לחלוטין. לפיכך, נודעת חשיבות רבה לבגדי-השרד הסמליים של אדם. כלומר, על-ידי השימוש בסמלים שונים (כגון חפצים חמריים, סגנונות של התנהגות, טעם, דיבור, סוגי-התחברות, ואפילו דעות נאותות) מתמיד אדם להראות לעולם בדיוק עד היכן הגיע. זהו מה שסוציולוגים מכנים סמלי-סטטוס, ואשר שימש נושא חשוב במחקרי הריבוד.

מאכס ובר הגדיר מעמד על-פי הציפיות מן החיים, שעשויות באופן הגיוני להיות לאדם. לשון אחרת, עמדתו המעמדית של אדם מולידה אפשרויות מסוימות, או סיכויי-חיים, באשר לגורל אשר לו יכול אדם לצפות בחברה. הכל מודים כי אכן כך הוא הדבר במונחים כלכליים מובהקים. בן המעמד הבינוני העליון, שהוא, נניח, בן עשרים וחמש, סיכוייו שכעבור עשר שנים יהיה בעל בית באחד מפרברי העיר, שיהיו לו שתי מכוניות ובית-נופש רבים יותר מאשר לבן-גילו הנמנה עם המעמד הבינוני הנמוך. אין פירושו של דבר, כי זה האחרון אין לו שום סיכוי להשיג את כל הדברים האלה, אלא שהוא פועל במצב של נחיתות סטטיסטית. כמעט אין להתפלא על כך מאחר שמעמד הוגדר מלכתחילה במונחים כלכליים, ואילו התהליך הכלכלי הרגיל מבטיח כי אלה שיש להם - יהיה להם יותר משהיה עד כה. אולם מעמד קובע סיכויי-חיים בדרכים החורגות הרחק מעבר לתחום הכלכלי במובנו המדויק. מצבו המעמדי של אדם קובע את מידת ההשכלה שיקבלו ילדיו. הוא קובע את רמת הטיפול הרפואי אשר לה זוכה הוא עצמו ובני-משפחתו, ולפיכך את תוחלת-החיים שלו-סיכוייו לחיים, פשוטו כמשמעו. המעמדות העליונים בחבותנו ניזונים טוב יותר, משוכנים טוב יותר, מקבלים חינוך טוב יותר, ומאריכים לחיות מעמיתיהם – אותם אזרחים שמזלם לא שיחק להם כל-כך. הערות אלה הן אולי אמיתות מוסכמות, אך נודע להן משנה-תוקף אם רואה אתה כי אכן קיים מתאם [קורלציה] סטטיסטי בין כמות הכסף שמשתכר אדם לשנה לבין מספר השנים שיכול הוא לצפות כי יוסיף לעשות זאת, כאן על-פני האדמה. אולם משמעותו של מיקום במערכת המעמדית מרחיקה לכת אף יותר מכך.

מעמדות שונים בחברתנו חיים באורח שונה לא רק מבחינה כמותית, אלא שהם חיים בסגנונות שונים מבחינה איכותית. סוציולוג ראוי לשמו, אם יימסרו לו שני מדדים בסיסיים של מעמד, כגון הכנסה ומקצוע, יוכל לערוך רשימה ארוכה של ניחושים לגבי היחיד שבו מדובר, אפילו לא ניתן לו שום מידע נוסף. בדומה לכל הניבויים הסוציולוגיים, ישאו אלה אופי סטטיסטי. כלומר, תהיינה אלה קביעות של אפשרויות סבירות, תוך הקצאת מרוח מסוים לטעות. אף-על-פי-כן, ניתן לקבען במידה רבה של ודאות. על-סמך שני פרטים אלה של מידע על יחיד מסוים יוכל הסוציולוג להעלות ניחושים סבירים לגבי חלק העיר אשר בו חי אותו יחיד, וכן לגבי גדלו וסגנונו של ביתו. כן יוכל למסור תיאור כללי של העיצוב הפנימי בבית ולנחש באשר לסוגי התמונות על הקיר, לספרים ולכתבי-העת שיימצאו מן-הסתם על האצטבאות בטרקלין. יתר על-כן, הוא יוכל לנחש לאיזה סוג מוסיקה אותו יחיד שמדובר בו אוהב להאזין, ואם הוא עושה כן בקונצרטים, מעל-גבי תקליטים או ברדיו. אולם בזאת עדיין לא מיצה הסוציולוג את כל יכלתו. הוא יכול לנחש לאילו אגודות-מתנדבים הצטרף היחיד ובאיזו כנסיה הוא חבר. הוא יכול לשער את אוצר-המלים של היחיד, לקבוע אי-אלה כללים לא-מדוקדקים בנוגע לתחביר שלו ושאר שימושי-לשון. הוא יכול לנחש מהי השתייכותו הפוליטית ומה הן השקפותיו בכמה בעיות ציבוריות. הוא יכול לצפות מראש את מספר הילדים שיצאו מחלציו של נושא-מחקרו, ואף אם הלה מקיים יחסים מיניים עם אשתו באור מלא או בחשכה. כן יוכל לקבוע כמה השערות לגבי האפשרות שבעל-דברו יחלה במספר מחלות, גופנית ואף נפשיות. כפי שכבר ראינו, יוכל להציב את האיש בלוחות תוחלת-החיים שמחשב האקטואר. ולבסוף, אם יחליט הסוציולוג לודא את כל הניחושים הללו ולבקש מן היחיד הנוגע בדבר להיועד עמו לצורך ראיון, יוכל לאמוד מהו הסיכוי שייענה בשלילה.

רבים מן היסודות אשר נזכרו זה עתה נכפים על-ידי פיקוחים חיצוניים בסביבה מעמדית מסוימת. כך יהיה מנהל התאגיד, שהוא בעל כתובת "לא-נכונה" ובעל לאשה "לא-נכונה", כפוף ללחצים ניכרים להחליף את שתיהן. בן מעמד-העובדים, הרוצה להצטרף אל כנסיה של המעמד הבינוני-העליון ייאלץ להבין, במונחים שאי-אפשר לטעות בהם, כי "מוטב לו להיות במקום אחר". או נער מהמעמד הבינוני-הנמוך, הנוהה אחרי מוסיקה קאמרית, חזקה עליו שיעמוד בפני לחצים חזקים להטות סטיה זו אל תחומים מוסיקליים התואמים יותר את אלה של משפחתו וידידיו. על-כל-פנים, ברבים מהמקרים הפעלת הפיקוחים החיצוניים אינה נחוצה כלל, מאחר שהאפשרות שתתרחש סטיה היא באמת קטנה מאוד. רובם של אותם יחידים שבפניהם פתוחה קאריירה מנהלית נושאים את הסוג "הנכון" של אשה (זו שכונתה על-ידי דויד ריזמן "הטיפוס של מכונית סטיישון") כמעט על-פי חוש ; ונהיותיהם המוסיקליות של רוב הילדים, בני המעמד הבינוני-הנמוך, כבר עוצבו בהקדם בדרך כזו שהם מחוסנים, יחסית, נגד פיתוייה של מוסיקה קאמרית. כל סביבה מעמדית מעצבת את אישיותם של אלה שמהם היא מורכבת על-ידי השפעות רבות-מספור, החל בלידה וכלה בסיום הלימודים בבית-הספר המכין או המוסד לעבריינים צעירים, ככל שמחייב מצב-הענינים. רק בשעה שהשפעות מעצבות אלה לא הצליחו משום-מה להשיג את מטרתן, יש צורך בהפעלתם של מנגנוני הפיקוח החברתי. בנסותנו להבין את המשקל הנודע למעמד, איננו בוחנים, איפוא, רק היבט נוסף של פיקוח חברתי, אלא מתחילים להציץ אל האופן שבו חודרת חברה אל חביוניה של תודעתינו. ענין שנוסיף לעסוק בו בפרק הבא.

יש להדגיש בנקודה זו, כי הסתכלויות אלה בטיבו של מעמד אינן מתכוונות בשום פנים לשמש כתב-אישום זועם על חברתנו. יש, בודאי, כמה היבטים של ניגודים מעמדיים, שניתן לתקנם על-ידי סוגים מסוימים של "הנדסה חברתית", כגון אפליה מעמדית בחינוך וחוסר-שוויון מעמדי בטיפול רפואי. אולם שום מידה של "הנדסה חברתית" לא תשנה את העובדה הבסיסית כי סביבות חברתיות שונות מפעילות לחצים שונים על היסודות שמהם הן מורכבות, או כי מקצת מלחצים אלה מביאים להצלחה יותר מאשר אחרים, ככל שניתן להגדיר הצלחה באותה חברה מסוימת. יהא זה הגיוני להניח, שכמה מתכונות-היסוד האפיניות למשטר מעמדי, שזה עתה נגענו בהן, מצויות בכל החברות התעשייתיות או המתקדמות בכיוון זה, ובכללן אלו הפועלות תחת משטרים סוציאליסטיים, השוללים קיומו של מעמד באידיאולוגיה הרשמית שלהן. אך אם אמנם נודעות למיקום בשכבה חברתית מסוימת ולא בשכבה אחרת תוצאות כה מפליגות בחברה "פתוחה", יחסית, כשלנו, כי אז ניתן להבין על-נקלה מה יהיו התוצאות במערכות יותר "סגורות". אנו מתיחסים כאן פעם נוספת לניתוחו המאלף של דניאל לרנר לגבי החברות המסורתיות של המזרח התיכון, אשר בהן קובע המיקום החברתי את זהותו וציפיותיו של אדם (אפילו בדמיון) במידה כזו, שרוב בני-המערב כיום אף אינם יכולים להעלות על דעתם. ואולם, חברות אירופיות לפני המהפכה התעשייתית לא היו שונות ביותר, במרבית שכבותיהן, מן המודל המסורתי של לרנר. בחברות כאלה ניתן לעמוד על כל הוייתו של אדם מתוך מבט אחד בעמדתו החברתית, כשם שאדם מעיף מבט במצחו של בן-הודו, ורואה עליו את סימן הקאסטה שלו.

ברם, אפילו בחברתנו שלנו, המתנוססת, כביכול, בראש המשטר המעמדי, מצויות מערכות-ריבוד אחרות, נוקשות הרבה יותר, ולפי-כך קובעות הרבה יותר לגבי כל חייו של אדם מאשר מעמד. דוגמה ראויה לציון בחברה האמריקנית היא המשטר הגזעי, אשר רוב הסוציולוגים רואים אותו כגירסה שונה של קאסטה. במשטר כזה נקבעת עמדתו החברתית הבסיסית של יחיד (כלומר, הצבתו בקבוצת הקאסטה שלו) מלידה. לפחות להלכה אין לו שום אפשרות לשנות עמדה זו במרוצת ימי-חייו. אדם עשוי להיות עשיר ככל שהוא רוצה, עדיין יהיה כושי. או, אדם עלול לרדת לשפל-המדרגה, ככל שניתן לרדת במונחי המנהגים המקובלים של חברה, עדיין יהיה איש לבן. יחיד הנולד בתוך הקאסטה שלו, חייב לחיות את כל חייו בתוכה ובתחומי כל המגבלות המתחייבות מכך. וכמובן, עליו לשאת אשה ולהולד ילדים במסגרתה של אותה קאסטה. לאמיתו של דבר, לפחות במשטרנו הגזעי, קיימות כמה אפשרויות "לרמות" - למשל, הנוהג של כושים בהירי-עור "להתראות" כלבנים. אולם אפשרויות אלה אין בהן כדי לשנות בהרבה את יעילותו הכללית של המשטר.

העובדות המדכאות של השיטה הגזעית האמריקנית ידועות יפה מכדי להרחיב עליהן את הדיבור במקום זה. ברור, כי מיקומו החברתי של יחיד- בתורת כושי (דבר זה בולט, כמובן, בדרום יותר מאשר בצפון, אך ההבדלים בין שני האזורים פחותים מכפי שמודים בדרך-כלל לבנים צדקנים בצפון) מלמד על מיעוט האפיקים של אפשרויות קיום מאשר בשיטה המעמדית. ובאמת, אפשרויות הניעות המעמדית של היחיד נקבעות באופן מוחלט על-ידי מיקומו הגזעי, שכן העובדה שניטלו ממנו כמה מן הזכויות החשובות ביותר יש לה תוצאות כלכליות. מכאן שהתנהגותו, רעיונותיו וזהותו הפסיכולוגית של אדם מעוצבים על-ידי גזע באופן מכריע הרבה יותר מכפי שהם מעוצבים בדרך-כלל על-ידי מעמד.

כוח-הכפיה של מיקום זה יכול להתגלות בצורתו הטהורה ביותר (אם ניתן לישם תואר כזה, אפילו במובן כימי-כביכול, לתופעה כה מבחילה) בגינוני-הנימוסין של חברה דרומית מסורתית, אשר בה הוסדר כל מקרה בודד של פעולת-גומלין בין חברי שתי הקאסטות בטקס מסוגנן המיועד לנהוג כבוד קפדני בצד האחד ולהשפיל את האחר. השחור מסתכן בעונש גופני והלבן-בגינוי חריף, עקב הסטיה הקלה ביותר מן הטקס. הגזע קבע, איפוא, לאין-שיעור יותר מאשר המקום שבו יכול היה אדם לחיות ועם מי יכול היה להתחבר. זה קבע את סגנון דיבורו של אדם, תנועותיו, הלצותיו, ואפילו חדר אל חלומות-הגאולה שלו. במערכת של שיטה כזו נהפכים עקרונות הריבוד לדיבוקים מטאפיסיים - כבאותו מקרה של גברת דרומית אצילה, שהביעה את אמונתה, כי שמור לו לטבחה מקומו בגן-העדן של הצבעונים.

בסוציולוגיה משתמשים הרבה במושג הגדרת המצב. מטבע-לשזן זה, שטבע לראשונה הסוציולוג האמריקני ו. א. תומס, פירושו כי מצב חברתי הוא כפי שזה מוגדר על-ידי אלה המשתתפים בו. לשון אחרת, לגבי הסוציולוג, המציאות היא ענין של הגדרה. לפיכך חייב הסוציולוג לנתח ברצינות גילויים רבים של ההתנהגות האנושית, אשר כשלעצמם הריהם אבסורדיים או מוטעים. למשל, בדוגמה של המערכת הגזעית, שניתנה זה עתה, ביולוג או אנתרופולוג-פיסיקה עשוי להעיף מבט אחד באמונותיהם הגזעיות של דרומיים לבנים ולהצהיר כי אמונות אלה מוטעות לחלוטין. ייתכן שיפטור אותן כעוד מיתולוגיה הנוצרת כתוצאה מבערות-האדם, יארוז את חפציו וישוב לביתו. ואולם, משימתו של הסוציולוג אך מתחילה בנקודה זו. שום תועלת לא תצמח לו מכך שיפטור את האידיאולוגיה הדרומית הגזענית כטמטום מדעי. מצבים חברתיים רבים מתנהלים ומפוקחים על-פי הגדרותיהם של מטומטמים. ובאמת, הטמטום המגדיר את המצב הוא, חלק מן החומר שבו עוסק ניתוח סוציולוגי. לכן לובשת תפיסתו הביצועית של הסוציולוג את ה"מציאות" אופי מוזר כלשהו, נקודה שעוד נשוב אליה. בינתים חשוב רק לציין כי סוגי-הפיקוח הקשוחים, שבאמצעותם קובע המיקום החברתי את חיינו, אינם מתחסלים על-ידי גילוי טיבם האמיתי של הרעיונות אשר עליהם מיוסדים אותם פיקוחים.

ואולם, עדיין אין זה הסיפור כולו. חיינו נקבעים לא רק על-ידי הבליהם של אלה החיים עמנו, אלא גם על-ידי הבלי אנשים שוכני-עפר מזה דורות. יתר על-כן, כל דבר-הבל מקבל משנה-תוקף וזוכה ליתר אמון ויראת-כבוד עם כל עשור-שנים החולף מאז נוסח לראשונה. פירוש הדבר הוא, כפי שציין אלפרד שוץ, שכל מצב חברתי אשר בו מוצאים אנו את עצמנו, איננו מוגדר רק על-ידי בני-דורנו אלא מוגדר מראש על-ידי אלה שקדמו לנו. מאחר שבדרך-הטבע אין אדם יכול לחזור ולדבר עם אבותיו הקדמונים, נמצא שבדרך-כלל קשה יותר להיפטר מהמבנים הבלתי-הגיוניים שלהם מאשר מאלה שהוקמו בימינו. עובדה זו באה לידי ביטוי במימרה של פונטנל כי המתים חזקים הם מן האנשים החיים.

חשוב להדגיש את הדבר משום שזה מראה לנו כי אפילו בשטחים שבהם מאפשרת לנו החברה, למראית-עין, מידה מסוימת של בחירה, באה ידו החזקה של העבר ומצמצמת בחירה זו עוד יותר. הבה ניתן דעתנו, למשל, על מקרה שהועלה לפני-כן, מחזה שבו יושבים זוג-נאהבים לאור הירח. הבה נתאר לנו כי פגישה זו לאור הירח מתגלה כפגישה המכרעת, אשר בה מציע האוהב נישואין וההצעה מתקבלת. ובכן, אנו יודעים כי החברה של זמננו כופה סייגים ניכרים על בחירה כזו, המסייעים במידה רבה לבחירה הדדית של בני-זוג מאותן קטיגוריות חברתיות-כלכליות ועורמים מכשולים כבדים על דרכם של אלה, שאינם מאותה קטיגוריה. אך באותה מידה ברור הדבר, כי אף אם "אלה", החיים עדיין, לא עשו שום נסיונות מודעים להגביל את חופש-בחירתם של גיבורי אותה דרמה, הרי "אלה" שמתו- כתבו מכבר את הסצנריו הקובע כמעט כל תנועה שהם עושים. ההנחה, כי ניתן לתרגם משיכה מינית לרגש רומנטי הומצאה על-ידי זמרים-נודדים מעולפי-קול, שדיגדגו את דמיונן של גבירות רמות-יחס במאה השתים-עשרה או בסמוך לה. הרעיון כי גבר צריך למקד את יצרו המיני דרך-קבע ובאורח בלעדי כלפי אשה אחת ויחידה-אשר עמה עליו לחלוק את יצועו, את חדר-הרחצה והשעמום של אלף ארוחות-בוקר עכורות-מראה - נוצר על-ידי תיאולוגים מיזנתרופים זמן-מה לפני-כן. ואילו ההנחה כי היזמה לכינונו של הסדר נפלא זה חייבת להיות בידי הזכר - בעוד ושהנקבה נכנעת, ברוב נועם וחן, מפני מחץ-ההסתערות של חיזורו -מתמשכת מאותם זמנים קדם-הסטוריים עת פשטו לראשונה לוחמים על איזה כפר מטריארכי שלו וסחבו את בנותיו המצווחות אל מיטות-הנישואין שלהם.

בדיוק כשם שקדמונים אלה קבעו את המסגרת הבסיסית, אשר בתוכה יתפתחו מאויי הזוג לדוגמה שלנו, כן הוגדר מראש, עובד מראש - ולכשתרצו, אף "נקבע" - כל צעד במהלך החיזור שלהם. לא זו בלבד שהם אמורים להתאהב ולבוא בברית-נישואין מונוגמית אשר בה נוטשת היא את שמה והוא - את כשרו לפרוע חובות ; לא זו בלבד שיש ליצר אהבה זו בכל מחיר, שאם לא כן ייראו הנישואין בלתי-כנים בעיני כל הנוגעים בדבר ; לא זו בלבד שהמדינה והכנסיה ישגיחו בתשומת-לב דאוגה על בני המשפחה מיד לכשתוקם-אלא שכל אלה הן הנחות-יסוד שהומצאו מאות שנים בטרם נולדו המשתתפים הראשיים במחזה. כל צעד במסכת-החיזור שלהם מותוה גם בטקס חברתי, ואף כי תמיד מקצים מרחב מסוים לצורך פעולות מניה-וביה עלול אלתור חפשי מדי לסכן את הצלחת המבצע כולו. כך מתקדם הזוג שלנו כצפוי מראש (בקצב שמשפטן היה מגדירו כ"מהירות מכוונת כיאות") ממועדי-פגישות בקולנוע אל מועדי-פגישות בכנסיה ועד לפגישות בחוג-המשפחה, מהחזקת-ידים אל נסיונות גששניים לעבר מה שתיכננו מתחילה לשמור לאחר-מכן, מתכנון הערב המשותף שלהם עד תכנון בית-החוה הפרברי שלהם-כשהפגישה לאור הירח משתלבת כמובן במקומה הנכון במהלך טקסי זה. אף אחד מהם לא המציא משחק זה או חלק ממנו. הם רק החליטו כי מוטב להם לשחקו זה עם זה מאשר עם שותפים אפשריים אחרים למשחק. כן אין לפניהם מרחב-בחירה גדול ביותר לגבי מה שיקרה לאחר חילופי השאלה והתשובה המתבקשים על-פי הטקס. משפחה, ידידים, כמרים, מוכרי-תכשיטים וסוכני-ביטוח, מוכרי-פרחים וארדיכלי-פנים, כל אלה מבטיחים כי שארית המשחק אף היא תתנהל על-פי החוקים הקבועים. לאמיתו של דבר, אין שומריה אלה של המסורת צריכים להפעיל לחץ רב על השחקנים הראשיים, מאחר שציפיותיו של עולמם החברתי נשזרו זה כבר בחלומותיהם על העתיד - הם רוצים בדיוק מה שהחברה מצפה מהם.

אם כך הדבר בענינים האינטימיים ביותר של קיומנו, קל לראות כי הוא הדין כמעט בכל מצב חברתי שבו נתקל אדם במרוצת-חייו. על הרוב כבר "נקבע" המשחק זמן רב בטרם מגיעים אנו אל גיא-החזיון. כל מה שנותר לנו לעשות, במרבית הפעמים, הוא לשחקו בפחות או ביותר התלהבות. הפרופיסור הניצב לפני כיתתו, השופט הקורא את פסק-הדין, המטיף המטריד את עדת-המתפללים, המפקד המצווה על חייליו לפתוח בקרב - כל אלה עוסקים בפעולות שהוגדרו מראש בתחומים צרים מאוד ; ומערכות מרשימות של אמצעי פיקוח וסנקציות הופקדו לשמור על אותם תחומים.

לאחר ששקלנו כל זאת, נוכל עתה להגיע להבנה ברמה גבוהה יותר של סופיסטיקציה מהו תפקודם של מבנים חברתיים. מושג סוציולוגי מועיל, אשר עליו ניתן לבסס הבנה זו הוא ה"מוסד". מוסד מוגדר בדרך-כלל כמכלול נבדל של פעולות חברתיות. כך יכולים אנו להגדיר את החוק, המעמד, הנישואין או הדת המאורגנת כמוסדות. הגדרה כזו עדיין איננה מקנה לנו ידיעה באיזו דרך קשור המוסד בפעולותיהם של היחידים המעורבים בדבר. תשובה מעוררת-מחשבות לשאלה זו ניתנה על-ידי ארנולד גהלן, חוקר גרמני, בן-דורנו, במדעי-החברה. גהלן רואה את המוסד כגוף מוסת, המתעל את פעולות בני-האדם באותו אופן כמעט שבו מתעלים האינסטינקטים את התנהגות בעלי-החיים. לשון אחרת, המוסדות מספקים נהלים אשר על-פיהם מעוצבת התנהגות בני-האדם, וכך נאלצת זו להתנהל בתוך תלמים הנחשבים רצויים לחברה. להטוט זה מתבצע על-ידי כך שתלמים אלה מצטיירים בעיני היחיד כתלמים האפשריים היחידים.

הבה נביא דוגמה. מאחר שאין צורך ללמד חתולים לרדוף אחרי עכברים, נראה שיש משהו בציודו של החתול, המוקנה לו מלידה (אינסטינקט, אם מונח זה מוצא חן בעיניכם), המאלץ אותו לעשות כן. מסתבר, כי בשעה שחתול רואה עכבר, יש משהו בחתול שאינו חדל מלצוות, אכול ! אכול ! אכול ! אין זאת אומרת שהחתול בוחר בדיוק לציית לקול פנימי זה. אין הוא נשמע אלא לחוק של הוייתו שבתוך-תוכו, ומזנק על העכבר המסכן (אשר, כמסתבר, יש לו קול פנימי המתמיד לשנן, ברח ! ברח ! ברח !). החתול, בדומה ללותר, איננו יכול לנהוג אחרת. אך הבה נחזור אל הזוג, אשר לפני-כן עסקנו בפרשת-החיזור שלו בחוסר-אהדה כה גלוי. בשעה ושהאיש הצעיר ראה לראשונה את הצעירה שנועדה לגרום בסופו של דבר לאותה פגישה באור הירח הוא מצא את עצמו מאזין לקול פנימי המביע ציווי ברור. ואילו התנהגותו לאחר-מכן מגלה כי אף נוכח שאין לעמוד בפני אותו ציווי. לא, ציווי זה איננו מה שעלה כנראה זה עתה בדעתו של הקורא-אותו צווי משותף מלידה לצעירנו ולחתלתולים, שממפנזות ותנינים, ואין זה מעניננו כרגע. הציווי רמעניין אותנו הוא זה שאומר לו, שא אשה ! שא אשה ! שא אשה ! לפי שציווי זה, בניגוד לאחר, לא בא לו לצעירנו מלידה. זה הושרש בתוכו על-ידי החברה, תוגבר על-ידי הלחצים הרבים-מספור של תורת המשפחה, חינוך מוסרי, אמצעי-תקשורת המוניים ופרסומת. לשון אחרת, נישואין אינם יצר אלא מוסד. ואולם הדרך שבה מוסד זה מדריך את ההתנהגות אל תוך אפיקים שנקבעו מראש דומה מאוד למה שעושים היצרים שעה שהם משתלטים.

הדבר יתברר אם ננסה לתאר מה היה האיש הצעיר שלנו עושה בהעדרו של הציווי המוסדי. יכול היה, כמובן, לעשות כמעט מספר אין-סופי של דברים. הוא יכול לקיים יחסים מיניים עם הנערה, לזנוח אותה ולא לראותה עוד לעולם. או, יכול היה לחכות עד הולדת הילד הראשון ואחרי-כן לבקש את דודה מצד האם לגדלו. או שיכול להיועד יחדיו עם שלושה מחבריו ולשאלם אם ייאותו לקבל את הנערה כרעייתם המשותפת. או שיכול לצרפה אל הרמונו, יחד עם עשרים ושלוש נקבות השוכנות בו זה מכבר. במלים אחרות, בהתחשב ביצר המיני שלו ובענין שיש לו באותה נערה מיוחדת, קרוב לודאי שייקלע למבוכה רבה למדי. אפילו נניח כי למד אנתרופולוגיה וכי הוא יודע כי כל האפשרויות שנמנו לעיל הן הדבר הרגיל שניתן לעשות באיזו תרבות אנושית, עדיין יעמוד לפני מצב קשה בבואו להחליט איזוהי האפשרות הטובה ביותר שיבור לו במקרה זה. עתה נוכל לראות מה עושה בשבילו הציווי המוסדי. הוא מגן עליו מפני מבוכה זו, בגדרו בפניו את כל האפשרויות האחרות לטובת זו שהחברה בה הוא חי קבעה למענו מראש. הוא אף מונע כל אפשרות אחרת מהגיע אל תודעתו ומציג לפניו נוסחה - לרצות לאהוב פירושו לשאת אשה. כל מה שהוא צריך לעשות עתה הוא לחזור ולהתחקות על הצעדים שהוכנו למענו בתכנית זו. ייתכן שיהיו לו קשיים רבים למדי משלו, אך הקשיים הם מדרגה שונה לגמרי מאלה שבפניהם ניצב איזה גבר קדמון הנתקל באשה קדמונית, תוך כדי בירוא של יער-בראשית והנאלץ למצוא איזה מודוס ויונדי עמה. לשון אחרת, מצב-הנישואין מסייע לתיעול התנהגותו של אישנו הצעיר, ולהביאו לנהוג בהתאם לטיפוסי. המבנה המוסדי של חברה מספק את הטיפולוגיה [תורת הטיפוסים] לפעולותינו. רק לעתים נדירות מאוד-מאוד נמצאים אנו במצב המחייב אותנו להמציא טיפוסים חדשים כדי לעצב עצמנו על-פיהם. על הרוב, מירב חופש הבחירה שלנו הוא בין טיפוס א' וב', ששניהם כאחד הוגדרו בשבילנו מראש. כך עשויים אנו להחליט להיות אמן ולא איש-עסקים. אולם בכל מקרה ניתקל בהגדרות-מראש, מדויקות למדי, של הדברים שעלינו לעשות עתה, ואף אחת משתי דרכי-החיים לא היתה מומצאת על-ידינו.

היבט אחד נוסף של מושגו של גהלן על המוסד טעון הדגשה, משום שעוד תיודע לו חשיבות בהמשך טיעוננו, הרי זה הכורח-לכאורה של ציוויינו. הצעיר הממוצע בחברתנו לא זו בלבד שהוא דוחה את הברירה של ריבוי-בעלים [פוליאנדריה] ושל ריבוי-נשים [פוליגמיה], אלא שהיא נראית לו, לפחות לגבי עצמו, בלתי-מתקבלת-על-הדעת, פשוטו כמשמעו. הוא סבור כי קו-הפעולה המוגדר-מראש מבחינה מוסדית הוא האחד והיחיד שהיה אולי עשוי לנקוט, ואשר לי הוא מסוגל, מבחינת הוייתו. מסתבר שהחתול, אילו נתן דעתו על רדיפתו את העכבר, היה מגיע לאותה המסקנה. ההבדל הוא בכך שהחתול יהיה צודק במסקנתו, בעוד שהאיש הצעיר נמצא טועה. חתול שיסרב לרדוף אחרי עכברים יהיה, ככל שידיעתנו מגעת, בבחינת מפלצת ביולוגית, אולי מחמת השתנות [מוטציה] ממאירה, ואין ספק שיהיה זר לעצם מהותה של החתוליות. אך אנו יודעים יפה כי דבר החזקת נשים רבות או היות אחד מבעליה הרבים של אשה אינו בגדר התכחשות לאנושות, במובן ביולוגי איזשהו, ואפילו לא לגבריות. ומאחר שהערבים יכולים, מבחינה ביולוגית, לקיים את הדרך האחת והטיבטים - את הדרך האחרת, אין ספק, שמבחינה ביולוגית אפשרי הדבר גם לגבי אישנו הצעיר. לאמיתו של דבר, אנו יודעים כי אילו היה נחטף מתוך עריסתו, בגיל מוקדם למדי, ונשלח אל חופי-נכר מסוימים, כי אז לא היה מתפתח לאותו נער אמריקני טיפוסי, חם-מזג ורגשני למדי כמתואר לעיל, אלא לפוליגמיסט רב-אונים בחצי-אי ערב או לאחד מבעליה הרבים והמרוצים של איזו אשה בטיבט. כלומר, הוא מרמה עצמו (או, ביתר דיוק, מרומה על-ידי החברה) בראותו את קו-הפעולה שלו בענין זה כדבר בלתי-נמנע. פירושו של דבר הוא, כי כל מבנה מוסדי חייב להסתמך על הונאה, וכל קיום בחברה נושא עמו יסוד של אמונה בלתי-נכונה. נצנוץ זה של תובנה עשוי להיראות בתחילה מדכא עד היסוד, אך, כפי שעוד ניוכח, הרי זה, לאמיתו של דבר, הנצנוץ הראשון של ראיית החברה באור כלשהו פחות דטרמיניסטי מזה שבו נצטיירה לעינינו עד כה.

בשלב זה מכל-מקום, הביאונו עיונינו בפרספקטיבה הסוציולוגית אל נקודה שבה נראית החברה כאלקטראז 4 רב-מידות יותר מאשר כל דבר אחר. הספקנו לעבור מן הסיפוק הילדותי שבהשגת כתובת אל התפיסה המבוגרת כי רוב הדואר המתקבל על שמנו איננו נעים. ואילו הבנה סוציולוגית לא עזרה לנו אלא לזהות ביתר דיוק את כל האישים, מתים או חיים, שיש להם הזכות לשבת על ראשינו. הגישה לסוציולוגיה, המתקרבת ביותר להשקפה זו על החברה היא הגישה הקשורה באמיל דורקהיים ובאסכולה שלו. דורקהיים הדגיש, כי חברה היא תופעה מיוחדת במינה - כלומר, היא מעמידה אותנו נוכח מציאות מסיבית שאי-אפשר לצמצמה או לתרגמה למונחים אחרים. אחרי-כן קבע כי עובדות חברתיות הן "דברים", שיש להם קיום אובייקטיבי מחוץ לעצמנו, בדיוק כתופעות-הטבע. הוא עשה זאת בעיקר כדי להגן על הסוציולוגיה לבל תיבלע על-ידי הפסיכולוגים בעלי הלך-הרוח השתלטני, אך לתפיסתו נודעת חשיבות רבה יותר מענין מתודולוגי זה. "עצם" הוא משהו כמו סלע, למשל, שאדם נתקל בו, שאדם איננו יכול להזיזו על-ידי כך שיגזור עליו להיעלם או שידמה בנפשו כי יש לו צורה שונה. "עצם" הוא זה שכנגדו יכול אדם להטיח עצמו לשוא, זה שמצוי בזה בניגוד לכל רצונותיו ותקוותיו של אדם, זה שעלול ליפול לבסוף על ראשו של אדם ולהרגו. במובן זה, החברה היא אוסף של "עצמים". החוק מדגים תכונה זו של החברה אולי ביתר בהירות מכל מוסד חברתי אחר.

אם נעקוב אחרי התפיסה הדורקהיימית, הרי שהחברה מתיצבת נכחנו כעובדתיות אובייקטיבית. היא נמצאת פה, משהו שאי-אפשר להתכחש אליו ושיש להתחשב בו. החברה היא חיצונית לגבינו. היא מקיפה אותנו, סוגרת על חיינו מכל הצדדים. אנו בתוך החברה, ממוקמים בתוך סקטורים מסוימים של המערכת החברתית. מיקום זה קובע מראש ומגדיר מראש כמעט כל מה שאנו עושים, מלשון ועד לגינוני-נימוסין, מן האמונות הדתיות שבהן אנו מחזיקים ועד לאפשרות שנתאבד. שאיפותינו אינן מובאות בחשבון בענין זה של מיקום חברתי, והתנגדותנו האינטלקטואלית למה שגוזרת או אוסרת החברה, אין בה, במקרה הטוב ביותר, כדי להועיל הרבה, ועל הרוב אין היא מועילה כלל. החברה, כעובדה אובייקטיבית וחיצונית, מתיצבת לפנינו במיוחד בצורת כפיה. מוסדותיה תוחמים את פעולותינו ואפילו מעצבים את ציפיותינו. הם גומלים לנו על כך במידה שאנו נשארים בתחומי הביצוע שיוחדו לנו. אם אנו חורגים אל מחוץ למשימות אלה עומד לרשות החברה מגון כמעט בלתי-מוגבל של אמצעי פיקוח וכפיה. הסנקציות של החברה יכולות, בכל שעה משעות קיומנו, לבודדנו בקרב חברינו, לשימנו ללעג ולקלס, לשלול מאתנו את פרנסתנו וחירותנו, ובמקרה הגרוע ביותר - אף לשלול מאתנו את עצם החיים. החוק והמוסר של חברה יכולים להמציא צידוקים משוכללים לכל אחת מהסנקציות הללו, ורוב האנשים יסמכו ידם על כך אם הן ננקטות נגדנו כעונש על סטייתנו. ולבסוף, אנו ממוקמים בחברה לא רק בשטח אלא גם בזמן. חברתנו היא ישות היסטורית המתפשטת מבחינת הזמן אל מעבר לכל ביוגרפיה של היחיד. החברה קדמה לנו ותאריך ימים אחרינו. היא היתה כאן בטרם נולדנו ותוסיף להיות כאן לאחר שנמות. חיינו אינם אלא אפיזודות במצעדה המפואר דרך הזמן. בקיצור, חברה היא החומות של בית-כלאנו בהיסטוריה.

1 איש-ספר אמריקני טיפוסי ודמות מדינית, נולד ב-1836. נהרג בטכסס, בהגנה על אלאמו, ב-1786.
2 אונטולוגיה - תורת ההויה (בפילוסופיה).
3 כיתה נוצרית המתנגדת להטבלת תינוקות, לכהונה בתפקיד ציבורי ולשירות צבאי וכן אוסרת את השבועה. יעקב אמאן, מנוניט שוייצי בן המאה השבע-עשרה.
4 בית-כלא גדול באי הנושא שם זה בארצות-הברית.

לפרק רביעי

מספר הספרים על ריבוד בסוציולוגיה של זמננו הוא עצום ורב - מוטב לו לקורא שיתחיל עיוניו בספרים אלה בהסתייעו באנתולוגיה -Reinhard Bendix and Seymour M. Lipset (eds) Class, Status and Power (London, Routledge & Kegan Paul, 1954) מחקרם של אותם המחברים, Social Mobility in Industrial Society (London, Heinemann, 1959) יכול להקרא יחד עם מחקרו של D.V.Glass, Social Mobility in Britain (London, Routledge & Kegan Paul, 1954).

ספרו של Ralf Dahrendorf, Class and Class Conflict in Industrial Society (London, Routledge & Kegan Paul, 1959) הוא רב-ערך הן בשל השקפתו של המחבר עצמו על ניגודי-המעמדות והן בשל ביקרתו הסוציולוגית על מארכס.

ויליאם י. תומס (William I. Thomas) היה סוציולוג אמריקני, אשר יחד עם פלוריאן זנאנייצקי (Znaniecki), כתב את המחקר רב-ההיקף על ההגירה בשם The Polish Peasant in Europe and America (Boston, Richard G. Badger), שנתפרסם בשנת 1919. רבות מתרומותיו של תומס למשנה הסוציולוגית נמצאות בהערות-שולים ובנספחים של יצירה כבירה זו (מקום מקסים אף כי לא תמיד נוח לתרומות מעין אלו). מחקר זה, אגב, ציין את תחילתו של העידן האמפירי בסוציולוגיה האמריקנית (לא תומס ואף לא זנאנייצקי נושאים באחריות לצרות אפקיו).

ביקורת מעניינת אך פולמוסית על אמפיריציזם קיצוני זה נכללת בפרק מסוים בספרו של C. .W.Mills, The Sociological Imagination (New York, Oxford University Press, 1959)

ארנולד גהלן (Gehlen) הוא מדען חברתי ופילוסוף גרמני בן-דורנו יחד עם הלמוט שלסקי (Helmut Schelsky) נודעת לו השפעה רבה על תחייתה של הסוציולוגיה בגרמניה בעקבות מלחמת-העולם השניה. לפי מה שידוע לכותב שורות אלה, אין להשיג כעת אף אחת מיצירותיו באנגלית.

ביבליוגרפיה:
כותר: אדם בחברה
שם  הספר: הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה)
מחבר: ברגר, פיטר ל.
תאריך: 1970
הוצאה לאור: עם עובד
הערות: 1. ספרית מעריב.
2. תרגום מאנגלית: יוסף עוזיאל.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק רביעי בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית