פולחן האישיות

עקבנו אחרי הבסיס האידיאולוגי שהפך למסד וטפחות של יצירת מערך המוות הנאצי, ואשר גיבש את האידיאולוגיה, שבה השמדת היהודים הפכה למעין צוו חיים לגרמני הארי.

בפרק זה נתבונן בדמותו של ראש המערכת, אדולף היטלר. גם כאן, כמו שנהגנו לאורך פרקי הדיון, לא נבנה גישה היסטורית ולא נגיש ביוגרפיה של האיש, אלא נציין את האלמנטים שהפקיעו את דמותו מן העולם המציאותי ומיקמו אותה במיתוס הפגני. על עצם תהליך המיתיזציה של העולם הגרמני עמדנו בפרקים הקודמים. על רקע האמור בהם נוכל לראות עתה את הפיכתו של היטלר לאודין, לאל מיתולוגי. נוכל גם לחדד את האופן שבו נתקבלו כל מעשיו ללא ערעור, עד סופם המר ב"דימדומי-האלים".

הדמות המטפיסית של היטלר היתה הקטליזטור, המאיץ, של האידיאולוגיה הנאצית. לפי גבלס היה היטלר שגריר האלוהים, אך לפי הבישוף הנאצי מילר היה היטלר רוח הקודש בכבודה ובעצמה, ואליה חייבים הגרמנים לשאת תפילות.

ואמנם הפך היטלר לדמות שלא מן העולם הזה בתודעה הגרמנית. בתפילות שנשאו הילדים הם הפנו אל הפיהרר את תחינותיהם השונות, וסיימו במלים הבאות: "פיהרר שלי, אמונתי שלי, אורי שלי, 'הייל', פיהרר שלי".

בתודעה הגרמנית הפך היטלר לאל אודין, האחראי לשחרור היצרים, מי שאיפשר את ההפרייה בין גורמי הרקע לתנאים המכינים. מבחינת כל הפרמטרים המאפיינים את דמותו הפך היטלר לדמות מכרעת. היטלר היטיב להכיר את סיפורי האדות המיתולוגיים, את כתבי הקודש הגרמניים, הוא התאים לציפיות הקיבוציות של הגרעין הפגני של האתוס הגרמני.

כשהיטלר סיפק נשק לבני עמו והטיף למלחמה - הבקיעה מתוכו, לעיני בני עמו, דמות האל המיתולוגי, אל המוות והגרדומים. כמו אודין ידע גם היטלר לשלהב המונים בדבריו, להפוך את בני העם מיחידים יומיומיים לחלקים במערכת סוחפת, שבה משתנה עולם המושגים, נמוגים הכללים המוכרים, והקיום מרקיע לשחקים שבהם בטלים איסורי המוסר וחוקיו.

כמו אודין שהוליך את אנשיו לדימדומי-האלים, כך היטלר - הוליך את עמו להרס ואבדון. הקרקע בגרמניה של אותה עת כמו חיכתה לצמיחתו של אותו "מושיע" גרמני, האל הטבטוני היטלר, שיגרום במחי יד לשילוב בין הגורמים המכינים לבין תנאי הרקע וישליט את הרוח הגרמנית, הפגנית הנקיה של ה-BLUT UND BODEN, של הדם והאדמה, ויעלה את קרנה.

ובכן, מיהו אותו מאיץ, שהביא ליצירת המסה-הקריטית, לאותו פיצוץ מטורף ומקברי של מלחמת העולם השניה, של השואה ?

ננסה להתעמק בדמות עצמה, דמות חריגה, ללא ספק, מבחינת כל הפרמטרים האפשריים, כדי להבין כיצד גרמה לאותה תופעה.

ראשית נדגיש שהשמדת היהודים נעשתה בשיתוף פעולה אקטיבי של מספר ניכר של גרמנים, בהסכמה של חלק גדול מאוד מהעם הגרמני, ולפחות בהסכמה פאסיבית של מרביתו.

אם נתבונן ב"אקציון 4-T", הפעולה הנאצית נגד מטורפים, מפגרים ומוגבלים, נראה כי היא עוררה רגש אדיר של התנגדות בכל גרמניה הנאצית. זאת אומרת: הטענה שלא יכולה היתה להיות התקוממות המונית נגד הרג אינה נכונה. בשעה שעלה משהו שנגד את התחושה הפנימית התעוררו ההמונים במחאה ואמנם "אקציון 4-T" בוטל.

אלא שההרג וההשמדה בפעולה זו היו מכוונים נגד גרמנים. מפגרים אמנם, מעוותים, בעלי מום, אבל עדיין "משלנו". ואילו ההרג וההשמדה של היהודים מכוונים החוצה, אל ה-WIDERGEIST, הסיטרא אחרא, "זקני ציון", האויב הקוסמי.
כלומר: צמיחת המאיץ בדמות היטלר התאפשרה על הרקע הקיים מכבר בתשתית התרבותית של גרמניה.

אם נחזור אחורה נראה שהיטלר צמח למעשה על קרקע של תנועות כמו הפאן-גרמניזם. קדם להיטלר גיאורג שטראסר, יוצר המפלגה הנאצית. הוא הכריז ב-1930: "יש לסלק את היהודים מהחיים הגרמניים. אנו דורשים מנהיגות ללא רוח יהודית".

הרעיון היה, כפי שכבר ראינו, לנקות את התרבות הגרמנית מכל מרכיב יהודי-איחודי, מרכיב של כניעות, חוק, מוסר, או בלשון אחרת כל אותם איסורים העומדים בדרכו של הרייך בן אלף השנים.

יש ששואלים לשם מה אימץ היטלר את האנטישמיות? הלא ללא אנטישמיות יכול היה להשתמש ביהודים, שהיו משרתים אותו בשקיקה, כראשוני הנאמנים למשטר הנאצי. הוא יכול היה לנצל את כשרונותיהם, את כספם, את נאמנותם ללא גבול, את הידע שלהם. אבל הטענה הזאת חסרת בסיס בעולם האידיאולוגיה הגרמנית. לטענת הנאצים רק טיהור האופי הגרמני מסיגיו היהודים יאפשר ליצור את הרייך בן אלף השנים.

היטלר והנאצים לא היו ראשונים בדרישתם להשמיד את היהודים. האידיאולוג ה-VOLKISCH לאגארד הכריז שהיהודים הם בקטריה, חיידקים: "לא מתווכחים עם חיידקים - משמידים אותם", כדבריו.

הפוליטיקאים הפאן גרמנים, כמו פון האוזן והפילוסוף הפוליטי האנטישמי דירינג, ואפילו הקייזר וילהלם, היו כולם בדעה שאת היהודים יש לסלק ולהשמיד.
אלא שבידי היטלר והנאצים היו הכוח, ההחלטה, האמצעים והטירוף המוסרי להפוך הכרזות אלה למציאות.

גם מטרתם של הנאצים להשתלט על העולם נובעת מהשלטת המיתולוגיה הגרמנית על האתוס הגרמני. בצורה זו או אחרת היוותה המיתולוגיה הגרמנית בסיס לכל החיים הגרמנים לאחר השתלטות המפלגה הנאצית.

ואז הפכה המלחמה למטרה בפני עצמה. אודין - היטלר, אל המלחמה, משליט את המלחמה על החיים של הגרמנים. ואמנם כשנשאל היטלר מדוע אחר בהכרזת המלחמה, היתה תשובתו פשוטה: "הייתי מוכן עוד ב-1938 אבל מה יכולתי לעשות, הצרפתים והאנגלים נתנו לי כל מה שרציתי, מבלי ללחום בי". גבלס אמר: "אנחנו חייבים להילחם. לא רק משום שהמלחמה היא הביטוי הברור ביותר של האופי הגרמני, אלא מפני שהדבר היחיד שמרשים את אויבינו הוא אגרוף באף".

באחד מנאומיו הכריז היטלר: "על האדם להרוג, מי שלא מסוגל להילחם, אינו ראוי לחיות. רק מלחמה מתמדת תביא לרייך בן אלף השנים". יצירת האדם העליון ברייך בן אלף השנים, תתאפשר רק כשהמלחמה תהפוך מטרת הקיום הגרמני. המלחמה עבור הנאצים היא לא רק דרך חיים, אלא גם מעשה יצירתי.

כדאי לזכור שהגרמנים העריצו את הנעורים, ואילו היהודים, נוסף לכך שלכאורה לא יכולים היו להילחם, היו גם חלשים, רכרוכיים, לדעת הגרמנים. כפי שאמר גבלס: "היהודי נולד זקן".

ואמנם, אם נבדוק את גילם של המנהיגים הנאציים נראה כי הימלר היה ראש ה-אס.אס. בשנות ה-30 המוקדמות של חייו, גבלס היה הגאולייטר של ברלין בשנות ה-20 שלו, ושפאר מונה למיניסטר החימוש הגרמני הנאצי כשהיה בן 37.

היטלר היטיב להבין את הדיאלקטיקה של הקונפליקט הגרמני-היהודי. באחת משיחות השולחן שלו עם ראשונינג הוא הצהיר שהאויב הגרוע ביותר של הגרמנים הוא היהודי בתוכם.

מוסר "העבדים", רגש האשם היהודי-נוצרי, כל אלה מרפים את ידם של הגרמנים מלהיות לוחמים ללא חת. ולכן היהודי חייב להישמד. הסיסמה היתה: כאשר תושמד יהודה, גרמניה תעלה.

התולדה ההגיונית מדרך מחשבה זו היתה היפוך תפקידים פרנואי. גבלס טען שכל ראשי הבולשביקים הם יהודים, רוזבלט היה יהודי, צ'רצ'יל נשלט על ידי יהודים, העתונות העולמית נשלטת על ידי היהודים, ואפילו האפיפיור פיוס ה-12 (שדרך אגב לא נקף אצבע כדי לעזור ליהודים) גם הוא, לפי דברי גבלס, היה בעל דם יהודי.

היטלר השתמש, כדרכו, בשפה ציורית: חייבים להשמיד את היהודים, את התמנון החובק-עולם בארסו, את המפיצים סיפיליס בעם הגרמני. ובעקבותיו אמר הימלר לחטיבות שהשמידו את היהודים ביריות ליד מינסק, כי עליהם להתגונן מפני "השרצים היהודיים", או להישמד.

גנרל האס.אס. אולנדורף, המשכיל מבין אנשי האס.אס., פרופסור באוניברסיטה, טען יחד עם חבריו במשפטי נירנברג "לא אשם", שהרי לפי תפישתו הם היו חייבים להרוג את היהודים ולא - ינקמו היהודים, נשיהם וילדיהם בנו, הגרמנים, כדבריו.

היטלר תאר את יהודי גרמניה כ-600.000 רוצחים צמאי דם. את הלחימה של הגרמנים עם הטנקים, עם התותחים נגד קומץ המורדים בגיטו ורשה, שנלחמו באקדחים ובבקבוקי מולוטוב, תאר כ"מלחמה הירואית".

ובהשמדתם הפיסית לא די. חייבים להשמיד את "הרוח היהודית", את "היהודי בתוכנו". ואז מופנים החיצים נגד התרבות היהודית, וצריך לשרוף את הספרים.

"זאת היא פעולה סימבולית גדולה וחזקה" - הכריז גבלס בראותו צעירים משולהבים משליכים ספרים אל האש.

השאלה בהקשר הנוכחי היא איזה סוג של אנשים היו מסוגלים לדרוס ילדים במגפיהם, לזרוק בני-אדם חיים לבורות סודה קאוסטית. קולונל האס.אס. פרופ' הירט, מנהל המכון האנטומי בשטרסבורג, קיבל סמכות מהימלר ליצור אוסף של גולגלות בולשביקים יהודים, שראשיהם לא נפגעו בשעת המתתם. לפי הפקודה היה צריך לשלוח אותם בנוזל משמר מיוחד, כדי להציג את "תת האדם המבחיל והמנוון" לעיני כל.

פאפא אוסוולד קאדוק מאושוויץ אהב ילדים, ולכן נתן לילדים היהודיים בלונים לפני שרעל פנול הוזרק לליבם בקצב של 10 ילדים לרגע.
זה מעבר למושג הבנליות של הרוע שטבעה חנה ארנדט. זה גם מעבר לרצף של מוסר או חוק, זה סוג של תפלצתיות המחייב הסבר, אחרת אין תקומה מוסרית למין האנושי.

הסבר אפשרי מצוי, לדעתנו, בחינוכם של אנשי האס.אס., שהיו אחראים על ביצוע ההשמדה ושאר זוועות הרייך השלישי. הם נבחרו מבין בעלי הדם הארי הנקי, החל משנת 1750. מבחינה אישית הם באו מכל שכבות העם ולא היו להם פתולוגיות אישיות מיוחדות. כלומר, הטענה שנבחרו במיוחד סדיסטים ומעוותים, פשוט אינה נכונה. הם באו מכל שכבות העם. הימלר עצמו, למשל, לא יכול היה לראות דם. וכאשר ראה את ההריגות ביריות על ידי ה-EINSATZGRUPPEN (פלוגות המוות) הציע דרך "אנושית" יותר: על ידי הרעלה בגאזים מהמכוניות.

אחד ממפקדי ה-EINSATZGRUPPEN, ביברשטיין, היה כומר פרוטסטנטי. אולנדורף היה בוגר שלוש אוניברסיטאות, וקלינגהופר זמר אופרה.

מרבית רוצחי האס.אס. בילו את נערותם ב-HITLERJUGEND, תנועת הנוער הנאצית, ולאחר מכן עברו תקופה ארוכה של אימונים בחינוך אידיאולוגי. בסוף נשבע איש האס.אס. אמונים, הוא וצאצאיו, עד מוות, לפיהרר ולדם הגרמני, ל"פולק" הגרמני. האתוס, האידיאולוגיה, והרעיון מלמדים שהיחיד אינו ולא כלום, העם הוא העיקר.

כאשר נשאלו, למשל, אנשי חטיבת ה-DAS REICH, ששחטו ושרפו חיים את כל אנשי הכפר אוראדור בצרפת, כיצד יכולים היו לעשות זאת, הם ענו בפליאה: בשבילנו זה היה לא-כלום. עיקר החינוך של אנשי ה-EINSATZGRUPPEN, מכל הדרגות, כפי שעולה מדברי הימלר והיידריך, היה השמדת היהודים והפעילים הקומוניסטיים. כל אנשי EINSAIZGRUPPEN היו חייבים להשתתף הלכה למעשה בירי ביהודים. זה היה מעין טקס חגא של הקרבת קרבנות אדם. "כל מחווה של רחמים כלפי היהודים", כתב קייטל, "היא פשע נגד העם הגרמני".

אנשי האס.אס. גם חונכו לקשיחות כלפי עצמם. הם צוו, למשל, לירות בכלב האהוב עליהם או אפילו לדקור אותו למוות.

על אבזם החגורה של האס.אס. היה חרוט: "כבודי - נאמנותי לעם הגרמני ולפיהרר, עד מוות". וכך מתבססת הדיכוטומיה שהזכרנו בין "הטוב" ל"רע": לפי הקיצוניות של האופי החברתי הגרמני, כל מי ששייך לנו "טוב", מי שאינו שייך לנו הוא אויב, והגרוע ביותר הוא היהודי, הסיטרא אחרא.

שאלה של חוק ומוסר כלל אינה עולה. אנשי האס.אס. וה-EINSATZGRUPPEN אמרו בפירוש: לא יתכן שהפיהרר, מקור החוק והמוסר, יתן לנו הוראה לא חוקית, לא מוסרית.

הרופאים הנאצים שעשו את הניסויים המזוויעים ביהודים, האמינו כי פעלו לטובת העם, שהרי היהודי הוכרז כ"מחלת העם" ויש לבערו. הימלר חזר והטיף נגד רחמים כלפי היהודים. "אם 80 מיליון גרמנים יבקשו להציל יהודי אחד - תטורפד ההשמדה" אמר. "עלינו להיות חזקים ולהשמיד במהרה את כל הכינים", הוסיף. היהודים כלל לא נתפשו כבני אדם, כיצורי אנוש, ואפילו לא כחיות שאפשר להזדהות אתן. הם היו בבחינת כינים, שרצים. השמדתם היא טיהור עצמי, עקירת המחלה.

לעומת זאת היה הימלר מלא רחמים על אנשי האס.אס.: "מרביתכם יודעים מה זה לראות חמש מאות, מאה או אלף גופות שוכבות יחד, לראות את כל זה, ובכל זאת להשאר הגונים", קונן באוזני פיקודיו. בלאובל, אחד מהמפקדים של ה-EINSATZGRUPPEN, טען שאנשיו, מבצעי הרצח, סבלו משחיקת עצבים חמורה בהרבה מזו שסבלו היהודים שנורו.

מערך הקונפורמיות של ה-אס.אס. לא השאיר אפשרות של אי הישמעות לפקודה. חייבים להישמע לפיהרר, למען העם הגרמני.

המועד היחיד שבו התעוררה התנגדות לפקודותיו של היטלר היה, למרבה האירוניה, ביולי 1944. חלק מהגנרלים הבינו שהבטחת הרייך בן אלף השנים לא תתגשם, ואז מרדו בהיטלר. היתה זו מעין טינה על שלא הוגשמה ההבטחה. החריגה מכל כבלי המוסר והחוק האנושיים לא עוררו בהם התנגדות, והזוועות שביצעו במו ידיהם לא הולידו מרד.

מחנות המוות העיקריים היו: אושוויץ, מאידנק, סוביבור, טרבלינקה, בלזן, חלמנו, כולם בתי-חרושת יעילים למוות. הגרמנים הסיזיפים האקטיביסטים, ראו ברצח יעוד ומעשה יצירה. הקרמטוריות של אושוויץ נחנכו "כיצירות מופת של טכניקות חדשות", כדברי הנואם שגזר את הסרט. נערכו גם תערוכות של אמצעי רצח המוני, לצרכים דידקטיים.

התכנון היה מושלם, כמו שרק סיזיפוס מטורף מסוגל לתכנן.

איזה מחזאי שפוי יכול היה להמציא מצב שבו צועדים חיילי יחידת גולגולת-המוות, האחראים על מחנות ההשמדה, בשירה לעבודתם. KRAFT DURCH FREUDE - כוח דרך שמחה, היה הימנון הרוצחים בטרבלינקה.

אודילו גלובוצ'ניק, האחראי על מחנות ההשמדה, נאם בפני היטלר והימלר: "אם הדורות הבאים יהיו כה נרפים שלא יבינו את עוצמת מעשינו, הרי הנציונל סוציאליזם היה לשווא. צריך לקבוע שלטי ברונזה לכבודנו, כי היה לנו העוז והכוח לבצע את המטלה האדירה הזאת".