עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפור גן העדןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > מעמד הר סיני


תקציר
המאמר דן בקשרים בין ספור גן עדן לבין מעמד הר סיני, חטא העגל והמשכן. המאמר מראה את המקבילות הלשוניות והרעיוניות בין הסיפורים, ומציע פרשנות לקשר שבין הסיפורים.



סיפור גן עדן בהשוואה למעמד הר סיני ולמשכן
מחבר: צבי ארליך


סיפור גן עדן, בתחילתו של ספר בראשית, מתאר את המצב האידאלי בעולם, בו האדם, שנברא ע"י הקב"ה חי בגן אשר נטע הקב"ה עצמו, אוכל מפירות העצים אשר הצמיח הקב"ה ונהנה מקירבתו של הקב"ה, אשר קולו מתהלך בגן לרוח היום.

אולם בחטאו, הפסיד האדם את כל המעלות הללו – הוא מגורש מהגן ומקירבת הקב"ה ועתה עליו לעמול ולעבוד למחייתו. גם עמלו לא תמיד יעלה יפה והאדמה תצמיח לו גם קוצים ודרדרים. חיי הנצח אבדו1, סופו לשוב לעפר ממנו בא, ולכן מוטל עליו לדאוג גם לדור ההמשך ע"י ההולדה2, בשיתוף עם האישה אשר תישא בעיצבון ההריון והלידה.

אלא שכבר עמדו רבים3 על כך שהרעיון, לפיו האדם הנבחר יגור במקום הנבחר וינהג לפי המעשים הנעלים אשר דורש ממנו הקב"ה, לא אבד מן העולם. שיבתו של עם ישראל לארץ ישראל מהווה, למעשה, תיקון לחטא גן עדן – עם ישראל הוא העם הנבחר וארץ ישראל היא המקום הנבחר, וכשעם ישראל מקיים בא"י את מצוות ה' הרי שהוא זוכה לקירבת ה', כשם שזכה לכך האדם בגן עדן בטרם חטאו.

ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם.

(ויקרא כו יא-יב)

'והתהלכתי בתוככם' – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני.

(רש"י, שם)

דיון בסיפור גן עדן קובע ברכה לעצמו ולא כאן המקום להאריך בשאלות העולות למקרא סיפור זה, אולם לצורך דיוננו כאן ניגע בנקודה אחת והיא משמעות הביטוי "לעבדה ולשמרה". הפרשנים העלו כמה הסברים לצמד מילים זה, כשהמשותף להם הוא שעל האדם מוטל לעבוד בגן, להשקותו, לעודרו, לעסוק בעבודות האדמה השונות ולשמור עליו מפני נזקיהן של החיות. אלא שמפשט הכתובים נראה שלא היה כלל צורך לאדם לעסוק בכל אלו, שהרי הקב"ה הוא שהצמיח את עצי הגן והכל היה כבר מוכן וראוי למאכלו. אין לאדם כל צורך לעבוד בעבודות פיזיות ואף מלאכת ההשקייה המתמדת אינה מוטלת עליו, שהרי "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". כל שעל האדם לעשות הוא לאכול מפירות הגן ולהנות מטובו של הקב"ה ובכך הוא משיג את הקירבה הגדולה ביותר לשכינה. גם השמירה מפני החיות אינה מוטלת עליו, שהרי לפי המתואר בפרק ב' החיות עדיין לא נבראו כאשר נצטווה על "לעבדה ולשמרה".

כך עלה גם מדברי מדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק יב; פרק יא במהד' היגר):

'וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה' – ושמא תאמר כי יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה, ולא כל האילנות נצמחין מאליהן, או שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן להשקות את הגן, והלוא כבר נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שנאמר 'ונהר יוצא מעדן וכו'', ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה?...

לפיכך נראית יותר תפיסתו של האברבנאל, המפרש ש"לעבדה ולשמרה" הינו בעצם כלל בעל שני חלקים, המפורט מיד בהמשך: "... וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טו-יז). העבודה היא האכילה מעצי הגן והשמירה הינה ההימנעות מאכילת עץ הדעת, ומכאן, איפוא, מוטלות על האדם מצוות עשה ומצוות לא תעשה4.

דומה שסיפור גן עדן, בהציגו את פיסגת תולדות האנושות, מהווה מודל למהלכים אחרים המופיעים בתורה, אשר בהם קיימת התקדמות לקראת הגעה לפיסגה זו מחדש בכניסה לארץ ישראל.

מעמד הר סיני משמש כנקודת שיא בתולדות עם ישראל, בו העם כולו שמע את קול ה' ואחריו יצא משה לקראת פגישה ישירה עם הקב"ה, לקבל ממנו את מצוותיו ולהעבירם לבני ישראל. נראה שניתן לראות בכתובים עצמם את ההקבלה בין שני מעמדים אלו ולראות במעמד הר סיני שלב בתיקון החטא הקדמון. כבסיפור גן עדן, כך גם במעמד הר סיני אנו מוצאים חטא ונסיגה, אולם דווקא מתוך ההשוואה ניתן יהיה לראות את ההבדל בין שני המאורעות.

המשכן אף הוא מייצג שלב מתקדם בחידוש הקשר בין הקב"ה לבין האדם. קשר זה אינו מסתיים בהתגלות החד פעמית שהתרחשה במעמד הר סיני, אלא זהו קשר קבוע ומתמיד. אף בפרשיות המשכן נוכל למצוא הקבלה לסיפור גן עדן, הן למעמד השיא והן לחטא ולנסיגה.

נפתח במערכת ההקבלות הקיימת בין סיפור גן עדן לתיאור מעמד הר סיני:

סיפור גן עדן

מעמד הר סיני

הדמויות המשתתפות: ה', אדם ואשתו.ה' מדבר ומצווה ישירות את האדם, וזה מעביר את המסרים לאישה (איסור האכילה).

האישה חוטאת והאדם נגרר אחריה ושניהם מתרחקים מה'.

הדמויות: ה', משה והעם.ה' נמצא בקשר מתמיד עם משה, המעביר מסרים לעם.


העם חוטא, אך משה לא נגרר אחריו אלא גורם לתיקון החטא ולהתקרבות מחודשת לה'.

בראשית ב, טו-יז:

ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

זה אשר לא יישמר ואשר יעבור על צו ה' מות ימות.

שמות יט, יב-יג:

והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר.

זה אשר, לא יישמר ואשר יעבור על צו ה' מות ימות.

בראשית ג, ב-ג:

ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון.


האשה היא שהוסיפה את איסור הנגיעה, למרות שלא צוותה על כך, ובשל כך נגררה בסופו של דבר לגרוע מן הציווי.

שמות יט, יב-יג:

והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בה ונגע בקצהו כל הנגע בהר מות יומת. לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר.

איסור הנגיעה נכלל כבר בצו ה', על מנת למנוע נפילה בחטא החמור של עלייה להר ללא רשות.

בראשית ב, טז-יז:

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.


מצוות עשה ומצוות לא תעשה, עליה יעבור האדם בהמשך.

שמות כ, ב-ג:

אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ.

מעמד הר סיני פותח בשתי מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה, עליה יעבור העם בהמשך.

בראשית ג, ח י:

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן...

ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא.


לאחר החטא, האדם אינו מסוגל לשמוע את קול ה' ולעמוד לפני השכינה ולפיכך הוא מתחבא מפני ה'.

שמות כ, יד-טו:

וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות.

דברים ה, יט-כ:

ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בער באש ותקרבון אלי... ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו את כבדו ואת גדלו ואת קלו שמענו... ועתה למה נמות... אם יספים אנחנו לשמע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו.

לאחר חטאו של אדם הראשון, עם ישראל אינו מסוגל לשמוע ישירות את קול ה' ולעמוד בקירבת השכינה. לפיכך הוא מתרחק ממנה ומבקש ממשה לתווך בינם לבין ה'.

בראשית ג, כד:

ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים.

לאחר החטא נכנס האדם למצב בו הוא מנוע מלהתקרב לחיים

דברים ה, כב:

כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי.

לאחר חטאו של אדם הראשון, עם ישראל אינו מסוגל לעמוד בקירבת התגלות אלהים חיים.

בראשית ג, כג-כד:

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. ויגרש אתהאדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים.


בחיר האנושות מגורש מקירבת ה'.

שמות כד, יב יח:

ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם.

ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר.

בחיר האנושות נקרא לפגישה קרובה עם ה'.

בראשית ג, יז כג:

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו...

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן.

האישה מחטיאה את האדם וגורמת לו להתנתק מה'.

שמות יט, טו:

ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים את תגשו אל אשה.

לאחר שאישה החטיאה את האדם, הרי שכשהוא רוצה להתקרב לה' עליו להיפרד מהאישה.

בראשית ב, י:

ועץ הדעת טוב ורע

בראשית ג, יא כד:

ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפחת לשמר את דרך עץ החיים.

האדם בגן עדן שאף להגיע לטוב מדומה, אולם משעבר על ציווי ה', הקב"ה שומר מפניו את הדרך לחיים.

דברים ה, כח-כט:

ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם לא תסרו ימין ושמאל.
בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו למען תחיון5 וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון.

שמירת מצוות ה' מוליכה את עם ישראל בדרך המובילה אותו לטוב האמיתי ולחיים אמיתיים.

בראשית ג, כד

ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים.

האדם מתרחק ממקום השכינה ובפתח גן עדן משוכנים הכרובים ולהט החרב.

שמות כד, טז-יז:

וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.

עם ישראל זוכה להתקרב לשכינה ובהר סיני שוכן כבוד ה' לעיני ישראל.

בראשית ג, יט

בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב.


שובו של האדם לעפר אדמתו מהווה חלק מן הכפרה על חטאו.

שמות כ, כ:

מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

האדמה מכפרת על חטאי האדם אשר נוצר ממנה.

בראשית ג, כא:

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם

החטא מצריך את האדם לכסות את ערוותו.

שמות כ, כב:

ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו.

מיקומה של פרשת המזבח לאחר עשרת הדיברות אינו מובן לכאורה. אולם אם הפרשה מתקשרת לגן עדן, הרי שמובן הדבר שגם בהר סיני מצויה כפרת האדמה על חטאו של אדם הראשון, ויש להדגיש אף את השמירה על צניעות בלבוש, שהיא תוצאת החטא הקדמון.

עיון בהמשך הכתובים מראה לנו שלא רק תיקון לחטא הקדמון יש במעמד הר סיני, אלא אף מעידה חוזרת – חטא העגל – הדומה במידה רבה לחטא הראשון שבגן עדן.

חטא גן עדן

חטא העגל

בראשית ב, כה:

ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו.

תיאור ההקדמה לחטא

שמות לב, א:

וירא משה כי בשש משה לרדת מן ההר.

אף ששרש ב.ש.ש נזכר בסיפור גן עדן במובן של הבושה שבעירום ואילו בהר סיני בהקשר איחורו של משה, הרי שיש לשים לב ששורש זה מופיע רק בשני מקומות אלו.

בראשית ג, ו:

ותקח מפריו ותאכל ותתן גן לאישה עמה ויאכל.


עבירה על מצוות הלא תעשה שהוטלה על האדם שנעשתה ע"י אכילה.

שמות לב, ג-ו:

ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים... וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק.

עבירה על מצוות הלא תעשה הראשונה שבעשרת הדיברות: "לא תעשה לך פסל" בשילוב עם מעשה אכילה המתקשר לחטא.

בראשית ג, יג:

ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית.


חקירת ה' את החוטאת.

שמות לב, כא:

ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה.

חקירת משה, שלא חטא, את המסייע לחטא.

בראשית ג, יט כד:

בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים

האדם מומת בחטאו והחרב שומרת על עץ החיים מפני האדם החוטא.

שמות לב, כז:

ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו.

עם ישראל מתקן את חטאו בהמתת החוטאים באמצעות החרב.

בראשית ג, כג-כד:

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם. ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים.

האדם משולח ומגורש מגן עדן ומקירבת ה' ואינו יכול ללכת בדרך החיים.

שמות לג, ב-ג:

ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי. אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך.

הקב"ה מוריד את דרגת הקשר עם העם, וכעת לא ה' הוא שמוליכם אלא מלאך ישלח ויגרש את עמי כנען, פן ה' יכלה את ישראל ההולכים בדרך.

ניתן, איפוא, להבחין בהקבלה בין חטא העגל לחטאם של אדם וחוה בביטויים וברעיונות השונים, אולם מתוך ההשוואה יש לשים לב להבדלים. בחטא העגל רק העם (המקביל לאישה) חטא ואילו משה (המקביל לאדם) לא חטא ולכן מציע הקב"ה בתחילה להעניש רק את העם ואילו את משה לגדל תחתם: "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, ט-י). משה מתפלל לביטול הגזירה, והתוצאה: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שם לב, יד). אמנם, הקב"ה מעוניין עדיין להוריד את רמת הקירבה לעם ישראל, באומרו להם: "וידבר ה' אל משה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה. ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי. אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אכלך בדרך" (שם לג, א-ג). אלא שגם ירידה זו משה לא מקבל, ומתפלל: "ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שם טו-טז). ואכן הקב"ה נעתר אף לתפילתו זו של משה: "ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" (שם יז).

משה אף משתלב בתהליך הכפרה בחוקרו את שלבי השתלשלות האירועים בחטא העגל [בגן עדן הקב"ה הוא החוקר] וממשיך את תהליך הכפרה בהשמידו את העגל, בהשקותו את העם הסוטה ממי העגל הטחון שנזרה במים ובהובילו את בני לוי להריגת החוטאים.

מן המפורסמות היא ההקבלה שבין התגלות ה' במעמד הר סיני לבין התגלותו במשכן6:

מעמד הר סיני (שמות כד)

המשכן

ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר (טו).

וישכן כבוד ה' על הר סיני

ויכסהו הענן ששת ימים


ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (טז).


ומראה כבוד ה'

כאש אכלת בראש ההר

לעיני בני ישראל (יז)

ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר (יח)

ויכס הענן את אהל מועד

וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ, לד).

ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן (שם לה).

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (ויקרא א, א)

וירא כבוד ה' אל כל העם (שם ט, כג)

ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח...

וירא כל העם וירנו (שם כד)

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד (שם כג)

כאמור, הרעיון בהקבלה זו הוא שהתגלות ה' בהר סיני אינה התגלות חד פעמית, אלא קיימת מסגרת קבועה – המשכן – בה יתגלה ה' לאדם. ברור, איפוא, שגם מסגרת זו מהווה התקדמות בתיקון חטאו של אדם הראשון ושלב נוסף לקראת המצב בו יהיה האדם קרוב לקב"ה כאדם הראשון טרם חטאו.

אף בקשר זה, שבין גן עדן לבין המשכן, ניתן להבחין בכתובים עצמם7:

גן עדן

המשכן

בראשית ב, ט:

ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע.

קרשי המשכן וחלק מכליו נעשו מעצי שיטים.

בראשית ב, יא

שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם.


מדוע נזכרו כאן דווקא זהב ואבן שהם מבין כל היסודות והחומרים הקיימים? במה תורם מידע זה להבנת פרשת גן עדן? נראה שהדבר רומז לזהב המשכן ולאבני השוהם שבבגדי הכהן הגדול.

המשכן וכליו צופו בזהב.

שמות כה, ז:

אבני שהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן.

בראשית ב, י:

ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.

הנהר שתפקידו להביא מים ולספק שפע מתפצל לארבעה ראשים, המסמלים את ארבעת כיווני העולם.

שמות כה, יב כו:

ויצקת לו [לארון] ארבע טבעות זהב ונתתה על ארבע פעמתיו ושתי טבעת על צלעו האחת ושתי טבעת על צלעו השנית.

ועשית לו [לשולחן] ארבע טבעת זהב ונתת את הטבעת על ארבע הפאת...

ועשית קרנתיו [של המזבח] על ארבע פנתיו ממנו תהיין קרנתיו. (שם כז, ב)

ומלאת בו [חושן] מלאת אבן ארבעה טורים האבן. (שם כח, יז)

המשכן עצמו רבוע ואף חלק מכליו רבועים וניתן לראות בכך מימד של השריית השכינה על כל רוחות השמיים.

בראשית ב, טו-יז:

ויקח ה' אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.








האדם הושם בגן עדן לעבדה ולשמרה. העבודה היא האכילה מכל עץ הגן והשמירה היא ההימנעות מאכילה מעץ הדעת.

בראשית ג, ח כד:

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום.



ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים.



האדם חוטא והכרובים משוכנים בגן כדי למנוע ממנו את הקירבה למקום בו היה קרוב לה' ושומע את קולו.

במדבר ג, ו-י:

הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבד את עבדת המשכן...
ואת אהרן ואת בניו תפקד ושמרו את כהנתם והזר הקרב יומת.

במדבר ח, כה-כו:

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד לשמר משמרת ועבדה לא יעבד ככה תעשה ללוים במשמרתם.

הכהנים והלוויים מצווים על עבודה ושמירה. העבודה מתבטאת בפעולות שיש לעשותם בהקשר למשכן והשמירה היא מניעת מעשה זר במקדש.




ועשית שני כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת. (שמות כה, יח)

ויבא את הארן אל המשכן. (שם מ, כא)

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו. (במדבר ז, פט)

המשכן עצמו מהווה מציאות של קירבת האדם לה' ודווקא הכרובים מייצגים את שיא הקירבה – האדם בונה "כסא" לשכינה ומבין שני הכרובים האדם מגיע לשיא הקירבה בשומעו את קול ה'.

בראשית ג, יט:

בזעת אפך תאכל לחם

האדם יורד בדרגה ואוכל כעת את עשב השדה – את הלחם – במקום את פירות גן עדן.

שמות כה, ל:

ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד.

הלחם שניתן כעונש בגן עדן מהווה חלק ממערכת המשכן שנועדה ליצור את ההתקרבות לקב"ה.

בראשית ג, ז כא:

ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם

לאחר החטא האדם עושה לעצמו חגורות והקב"ה עושה לו כתונת ומלביש בה את האדם.

ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. (שמות כח, לט)

ויעשו את הכתנת שש מעשה ארג לאהרן ולבניו. (שם לט, כז)

ואת בניו תקריב והלבשת אתם כתנת. (שמות מ, יז)

ויתן עליו את הכתנת ויחגר אתו באבנט וילבש אתו את המעיל ויתן עליו את האפד ויחגר אתו בחשב האפד ויאפד לו בו. (ויקרא ח, ז)

במציאות של המשכן הבגדים מפארים ומכבדים את האדם המתקרב ומתקשר לקב"ה. החגורה והכתונת שנולדו מחטא אדם הראשון הינם חלק ממערכת בגדים מפוארת זו.

בראשית ג, ח-י:

וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא.


לאחר החטא, האדם אינו מסוגל לעמוד בפני קול ה' המתהלך לפניו בגן, והוא מתחבא מפניו, עד שהקב"ה קורא לו.

ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכובד ה' מלא את המשכן. (שמות מ, לד)

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. (ויקרא א, א)

ונתתי משכני בתוככם... והתהלכתי בתוככם. (ויקרא כו, יא-יב)

בעקבות המצב שנוצר לאחר חטא אדם הראשון, משה אינו מסוגל להיכנס למקום בו מתהלכת השכינה עד שהקב"ה קורא לו.

ניתן לראות, כאמור, במשכן צעד נוסף לקראת תיקון החטא בגן עדן. המשכן הוא אמצעי לחידוש הקשר הקבוע עם השכינה בדומה למצב שלפני החטא, תוך ניצול תוצאות החטא הקדמון כמנוף לבניית הקשר [כרובים, לחם פנים ובגדים]. אמנם, קיים עדיין מחסום היראה מפני התגלות ה', מחסום שנראה שלא היה קיים לפני חטאו של אדם הראשון ורק לאחר החטא האדם מתחבא מפני הקב"ה.

אולם גם במציאות של יצירת הקשר של השכינה במשכן על האדם להיזהר ולשמור את צו ה' לבל ימעוד וייפול כדרך שנפל אדם הראשון.

נראה שחטאם של נדב ואביהוא מהווה גם הוא מעידה המקבילה לחטא הקדמון:

חטא גן עדן

חטא נדב ואביהוא

בראשית ג, ו יא:

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל.

ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת.

עבירה על צו ה' בפעולות נתינה ולקיחה.

ויקרא י, א:

ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם.




עבירה על צו ה' בפעולות נתינה ולקיחה.

בראשית ב, יז:

ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.

בראשית ג, יט:

בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב.

החוטא מומת בחטאו ונענש גם בעונש של מידה כנגד מידה – אכילת לחם בזעת אפיו – כנגד האכילה מעץ הדעת.

ויקרא י, ב:

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'.







החוטאים נענשים במיתה כמידה כנגד מידה – הקריבו אש זרה ונאכלו ע"י אש מלפני ה'.

בראשית ג, כג-כד:

וישלחהו ה' אלהים מגן עדן... ויגרש את האדם.



סילוק וגירוש ממקום השכינה.

ויקרא י, ד:

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דר אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה.

סילוק ממקום השכינה לאחר המיתה אל מחוץ למחנה השכינה.

בראשית ג, כא:

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עוד וילבשם.

ויקרא י, ה:

ויקרבו וישאם בכתנתם אל מחוץ למחנה כאשר דבר משה.

מדוע מדגישה התורה שנשאום בכתונתם? וכי מה זה משנה באיזה אופן נשאום?נראה שהדבר מרמז על כך שעברו עבירה המקבילה לזו שגרמה לאדם הראשון ללבוש את כתנתו.

אדם וחוה הפרו את הצו של "ולשמרה" – אי אכילה מעץ הדעת, ולפיכך סולקו מגן עדן. כך גם בני אהרון, אשר הקריבו אש זרה ובכך הפרו את ציווי השמירה – "ושמרו את כהונתם והזר הקרב יומת" (במדבר ג, י) ועל כן סולקו גם הם ממקום השכינה.

בחטאם זה של נדב ואביהוא מצאנו אמנם חומרה יתירה, שהרי העונש היה מיתה מיידית, אולם ניתן לראות בכך התקדמות יחסית, שכן זהו חטאם של יחידים ולא של כלל ישראל, ולא מצאנו בתורה חטא אחר של אי שמירה על צו ה' בהקשר למשכן.

השלב הבא בתיקון החטא הוא הכניסה לארץ ישראל ובניית בית המקדש, המהווה את נקודת השיא בקשר של העם הנבחר במקום הנבחר עם השכינה, אולם גם קשר זה מותנה בשמירת המצוות. משחטא ישראל גורש ושולח מן המקום הנבחר ומצפים אנו שנזכה במהרה בימינו לשיבת כל עם ישראל לארצו ובבניין בית המקדש.

הערות שוליים:

  1. כך סובר הרמב"ן (בראשית ב, יז), החולק על ראב"ע (שם ג, ו), אשר טוען כי האדם נולד להיות בן מוות. מפשטות הכתוב – "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – משתמע יותר כפירוש הרמב"ן, דהיינו שרק בשלב זה הפך האדם, בן האלמוות, לחיות בן מוות, שהרי אכן לא מת ביום אכלו מן העץ האסור ומכאן שמשמעות הפסוק – שביום אכלו ייהפך לבן מוות.
  2. נראה שאם האדם אמור לחיות לעולם אין לו כל צורך להתרבות וכל עניין הלידה הוא תוצאת החטא. בדרך זו אכן מפרש ר' יוסף בכור שור את המושג "עזר כנגדו": "שיהא לו לצוותא ולעזר ולא לפרייה ולרבייה, כי כל זמן שאינו בר מיתה אינו צריך חליפין" (שם ב, יח). כך גם מפרש ר' בחיי את ידיעת האדם את חוה אשתו, הנזכרת לאחר הגירוש מגן עדן: "אחר שראה שנטרד מגן עדן בחטאו ונקנסה עליו מיתה ולא יחיה לעולם, הוצרך להזדווג עם חוה לקיום המין ולהזאיר אדם אחריו". עיין על כך גם בראב"ע לתהילים נא, ז.
  3. עיין על כך במאמרו של הרב מרדכי סבתו "אדם הראשון וגן עדן", דף קשר מס' 33, במאמרו של הרב ברוך קץ "טוב ה' בארץ חיים", עלון שבות גליון 107, ובמאמרי "יחסה של פרשת אברהם והמלאכים לסיפור גן עדן ולרשעת סדום", מגדים כא.
  4. פרשנות זו תסייע ליצור שלמות בתקבולות שיובאו להלן. לפי פרשנות זו ניתן לומר, ש"לעבדה ולשמרה" אינם פעלים המתייחסים לגן או לאדמה, כדברי הפרשנים השונים, אלא זו צורה תחבירית שמשמעותה היא – לעבוד ולשמור, צורה הדומה לאמור בפרק א, כט: "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב... לכם יהיה לאכלה". הקושי בהסבר זה הוא המפיק באות ה"א, אולם כבר העיר ה"מנחת שי" במקום, שיש כתב יד בו אין מפיק באותיות ה"א, וזו בעצם דרכו של המדרש, אשר פירש את "לעבדה ולשמרה" כמתייחסת לקרבנות, או לעבודת ימי המעשה ולשמירת השבת.
  5. דרך התורה נקראת בספר דברים 'דרך החיים': "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולשמר מצותיו וחקתיו ומשפטיו וחיית ורבית... העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (ל, טו-יט). אף במשלי מופיע הביטוי 'עץ החיים' בהקשר לחכמה ולשמירת המצוות: "בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך... ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" (ג, א-יח).
  6. עמד על כך ברמז הרמב"ן בהקדמתו לפרשת תרומה: "וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר". ראה על כך בהרחבה במאמרו של ר' מנחם ליבטאג, דף קשר גליון 285.
  7. על ההקבלה הרעיונית וביטויה בכתובים עמדו כבר רבים, אם כי לא עמדו בהכרח על כל הפרטים שהבאנו כאן. ראה למשל מאמרו של יעקב גנאק, עלון שבות גליון 145, עמ' 28. במאמר זה נערכת השוואה בסיסית בין גן עדן לבין המקדש (אם כי פסוקי ההשוואה המובאים שם קשורים למשכן) ולא כדיוננו כאן – בין גן עדן לבין המשכן. לפיכך כמה מן ההקבלות שהובאו שם אינן שייכות כאן וכמה מן ההקבלות שהבאנו אינן שייכות למקדש.
ביבליוגרפיה:
כותר: סיפור גן עדן בהשוואה למעמד הר סיני ולמשכן
מחבר: ארליך, צבי
תאריך: ניסן תשנ"ח , גליון י"א
שם כתב העת: עלון שבות לבוגרי ישיבת הר עציון
עורכי כתב העת: אורבך, איל; הכהן, אביעד  (ד"ר)
הוצאה לאור: ישיבת הר ציון (אלון שבות)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית