|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > טכנולוגיה ומוצרים |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בשבילנו, קוראי ספרים של היום, "נייר" ו"דפוס" קשורים זה בזה . מובן מאליו שטקסט מדפיסים על נייר וכי ספרים עשויים מנייר. אולם בעת המצאת הדפוס הבחירה בנייר לא היתה מובנת מאליה כלל. רק במאה ה-15, עם התפשטותו של הדפוס, הפך הנייר לחומר המרכזי שעליו נכתבים ספרים. (ספרי תורה, למשל, כתובים על קלף. היום יש לכך סיבות פולחניות. אך במקור בחרו אומני הכתיבה בתקופת בית ראשון ושני בקלף מסיבות אקלים - לעומת נייר שהיה מתפורר בתנאי מזג האויר של המזרח התיכון הקלף היה עמיד מאוד.) אפשר לכתוב וגם להדפיס על חומרים רבים. לנייר סגולות מיוחדות - הוא חומר קל, והוא קל להכנה ולשימוש. אבל במאה ה-15 סגולתו החשובה היתה מחירו: מעריכים שספר שהודפס על נייר עלה כשליש ממחירו של ספר שהודפס על קלף. כמו-כן היה קשה להשיג כמויות גדולות של קלף, ואילו הנייר היה נפוץ. המדפיסים הראשונים הדפיסו הן על נייר והן על קלף, אך עד מהרה הם הגיעו למסקנה שספרים המודפסים על קלף מתאימים לאותם לקוחות שממילא מוכנים לקנות ספר שהוכן בכתב-יד, ואילו לספרים מודפסים על הנייר, הזולים מהם, יש קונים רבים יותר. ובכל זאת, ניצחונו של הניר אינו מובן מאליו. אפשר לראות בהחלטה להדפיס על ניר עוד אחת מההמצאות הגדולות של גוטנברג. מלאכת עשיית הנייר הגיעה לאירופה מהמזרח הרחוק - שם פותחה שיטה סינית להכנת נייר כבר בראשית המאה השנייה לספירה. היום כל תלמיד בית ספר יודע שנייר עושים מעץ. אך בתקופתו של גוטנברג לא זו בלבד שלא "ידעו" עובדה זו, אלא שהיא בכלל לא היתה נכונה... את הנייר יצרו מסמרטוטי בד, ובמיוחד מפשתן.
נוחות הרישום בעיפרון או בעט על גבי הנייר הופכת את פנקס הכיס שלנו לכלי שימושי ביותר. בזכותו אנו יכולים לרשום לעצמנו תזכורות קצרות במקום לנסות לשנן הכול. תארו לעצמכם כמה שונה היה המצב לו היינו צריכים לחרוט על אבן כדי לרשום מספר טלפון ב"פנקס הכיס" שלנו.
קורא בן זמננו הפותח ספר יודע שבעמוד הראשון הוא ימצא מידע חשוב אודות הספר שבידיו: שם הספר, שם המחבר, שם המוציא לאור. לספרים שהועתקו בכתב-יד, לא היה דף פותח מסוג זה. הקורא נדרש לעיין בספר עצמו כדי לדעת על מה דן הספר. גם לספרים המודפסים הראשונים לא היה עמוד שער. הופעת עמוד השער, כמו מספור העמודים, תוכן הענינים והאינדקס הינה תוצאה של הדפוס. בכתבי היד היה מקובל להתחיל את הספר בעמוד הראשון - מתחת לכותרת קצרה התחיל הטקסט עצמו. ספרי הדפוס הראשונים חיקו את צורת כתב היד, אולם חיקוי זה יצר בעיות. הספרים המודפסים לא היו נכרכים כמו היום בבית הדפוס אלא מאוחר יותר. הספרים הונחו לכן בערמות בבית הדפוס, ומאוחר יותר הועברו בערימות בדרכים ללא כריכה. הדף הראשון נטה לכן להתלכלך ולהקרע. כדי שהדף לא יתקלקל הונח דף מפריד, או שהחלו בהדפסה בצד האחורי של הדף. על הדף החלק החלו להדפיס כותרת קצרה, שסיעה לסוחרי הספרים לראות באיזה ספר מדובר. כותרת זו סיעה גם לקונים, והפכה לדף השער המוכר לנו היום.
מספור העמודים הופיע רק כחמישים שנה לאחר הופעת הדפוס. כתבי יד לא היו ממוספרים וכך גם הספרים המודפסים הראשונים. בדומה לדף השער מספור עמודים החל כאמצעי יעול בידי המוציאים לאור. את הדפים המוצאים ממכבש הדפוס צריך היה לכרוך לספר. הכריכה נעשתה לרוב מחוץ לבית ההוצאה. כדי לסייע לכורך לסדר את הדפים בסדר הנכון החלו המדפיסים לסמן אותם במספרים. תחילה סומנו רק גליונות הדפוס כאשר על כל גליון הודפסו או שמונה או ששה עשר עמודים. סדר העמודים נקבע לפי צורת קפול הגליון. בשנת 1499 הוציא המוציא לאור המפורסם מונציה - אלדוס את הספר הראשון אשר כל עמודיו ממוספרים. רק שלושים שנה מאוחר יותר הפך מספור הדפים למנהג רווח. מספור העמודים מילא תפקיד חשוב ביצירת אחידות הטקסט, בנוחות ההתמצאות באותו ידע, ובהעברתו. עותקים שונים של אותו ספר שהועתקו בכתב יד היו שונים זה מזה. אם מישהו רצה לציין משפט מסויים בספר, הוא לא יכול לציין מאיזה עמוד נלקח הצטוט, ראשית מפני שלא היה כל מספור על הדפים, וחשוב מכך מפני שבכל עותק המשפט הופיע במקום אחר. על מנת לציין מקום מסויים בספר היה צורך לציין את שם הפרק ואף את מספר הפיסקה. אולם מספרי פסקאות היו רק לספרים חשובים במיוחד כגון כתבי ראשי הכנסיה ואריסטו. בספר המצוטט ביותר, היו לא רק מספרי פסקאות אלא אף מספרי פסוקים. זה כמובן התנ"ך אשר חולק לפרקים ולפסוקים על ידי נוצרים בימי הביניים (היהודים אמצו חלוקה נוצרית זו). עם הופעת הדפוס החלו לצאת מאות ואלפי עותקים זהים לחלוטין של ספר. עם מספור הדפים ניתן היה לכתוב באיזה עמוד באיזו מהדורה של הספר נמצא המשפט אליו אתה מתיחס והקורא הנוסף יכול למצוא לאיזה מקום אתה מתכוון. מספור הדפים אפשר את התפתחות מראי המקום כפי שאנחנו מכירים אותם היום. הוא מסייע למעשה כמעט לכל שיחה (או כתיבה) על ספר. תארו לעצמכם כיצד הקריאה והשימוש במידע כתוב שלכם היה שונה ללא מספרי עמודים.
במשך מאות שנים לאחר המצאת הדפוס המשיכה כריכת הספרים להעשות באופן ידני, בשיטות דומות לאלו שהיו מקובלות עבור כתבי היד. את כתבי היד היו כורכים בכריכות איכותיות ויקרות מאד. הן היו עשויות מעץ ומצופות בבדים יקרים, עור ולעיתים אף זהב, ומחוזקות במתכת. בשנים הראשונות לאחר המצאת הדפוס המשיכה הכריכה להיות זהה לכריכת כתבי היד. אולם לקראת סוף המאה החמש עשרה החלו להשתמש בחומרים פשוטים יותר, ולוותר על חלק גדול מהקישוטים שהיו מקובלים עד אז. לוחות העץ שבכריכה הוחלפו מאוחר יותר בקרטון עשוי מניר ישן דחוס ונעטף בבדים פשוטים. הפיכת הספר למוצר הנמכר לצבור רחב יותר (אך עדין רק למיעוט קטן באוכלוסיה) הביאה לפישוט הכריכות ולירידה במחירן. אולם עדיין כריכות אלו היו חזקות הרבה יותר מאלו המיוצרות ביצור המוני. רוב הספרים לא נכרכו בבית הדפוס. מרבית הספרים נמכרו במקומות רבים ומרוחקים מהעיר שבה הם הודפסו. הכריכות הכבדות העלו מאד את עלות ההובלה של הספרים. לכן הספרים הועברו מעיר לעיר כערמות דפים ללא כריכה. רק בעיר היעד כרכו את הספרים, וגם כריכה זו נעשתה בדרך כלל רק לאחר הקניה ולא לפניה. כורכים רבים היו כורכים את הספר בהתאם לרצונו של הלקוח. כך ניתן למצוא עותקים זהים של ספרים עם כריכות שונות לחלוטין בצבעים שונים. עם הגדול בשוק הספרים נעשה מקובל יותר ויותר לכרוך את הספרים לפני מכירתם, אולם עדין על ידי החנות המוכרת ולא בית הדפוס שהדפיס את הספר. קראו עוד: הדפוס - אמנות הכתיבה המלאכותית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
