הסינים התעניינו בתחבולות פיצוץ מאז 300 לפנה"ס לערך, כאשר חיממו קנה במבוק להפקת התפוצצות, אך המצאתם את אבק השרפה, פתחה את הדלת בפני עולם שלם של המצאות הרס. הידיעה שתערובת פחם, מלחת (סלפטר) וגופרית מתפוצצת במגע עם אש, פתחה פתח נרחב לאפשרויות בלתי מוגבלות.
אבק שרפה, או האבקה השחורה, הומצא בשנת 1040 לערך. השתמשו בהמצאה זו לראשונה להפקת זיקוקי דינור, אך עד מהרה הותאמה למטרות צבאיות, כמו למשל, שיגור טילים קטנים. הסינים השתמשו באבק השרפה בפצצות ובתותחים במשך המאה שלוש עשרה, ובמזרח התיכון השתמשו בו במלחמות, זמן קצר אחר כך. אבק השרפה שימש בתחילה לשיגור קליעים מרובה נישא, בגודל רובה ערבי של שנת 1304. השימוש באבק השרפה, בתחילה כחומר נפץ ואחר כך כנשק, הגביר פעמים רבות את הכוח ההרסני של כלי הנשק והלוחמה המהפכנית.
אבק השרפה שימש גם כחומר נפץ לצורכי תעשייה במשך כמעט 800 שנה, עד שהוחלף על ידי חומר אימתני עוד יותר. בשנת 1846, המציא אסקאניו סובררו (1812-1888), כימאי איטלקי, את הניטרוגליצרין, תערובת כימית של שני חלקי חומצה גופריתית לחלק אחד של חומצה חנקתית, שלפי משקל הוכיח את עוצמתו פי כמה מאבק השרפה, ואף מסוכן הרבה יותר. בשנת 1862 אומץ הניטרוגליצרין על ידי אלפרד נובל בשוודיה, כחומר נפץ שימושי בהנדסה האזרחית.
כיום, ממשיכים להשתמש באבק השרפה בתפקידו הראשוני כאמצעי לשיגור קליעים. ציון דרך מרכזי בהיסטוריית אבק השרפה אירע בשנת 1884, כאשר פול ויאיי (1854-1934) בצרפת, גילה את אבק השרפה נטול העשן. קודם לכך, כשנורתה ירייה, התפוצצות אבק השרפה פלטה עשן. בעת מלחמה, משמעות הדבר היתה, כי חייל עלול היה לגלות את מיקומו בעת הירי. כך שפיתוח אבק שרפה נטול עשן, היה בגדר חידוש מבורך. ויאיי יצר את אבק השרפה החדש, על ידי המסת ניטרוצלולוזה באתר או אלכוהול, היוצר משקע שלאחר ייבושו, התפוצץ ללא הפקת עשן. יתרון נוסף לאמצעי זה - פחות משקע נשאר בקנה מבשימוש באבקה השחורה עד אז.
