הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > מחשבת ישראלעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנעןעמוד הבית > מדעי הרוח > שפה ושפות > שפה עבריתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדה
בית הנשיא


תקציר
הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" נאמר אצל חז"ל לגבי הנישואין, צרכיו של אדם ופרנסתו. המאמר דן במשמעותו של הביטוי ובתפיסה הדתית המתבטאת במאמרי חז"ל אלו.



"קשה כקריעת ים סוף" או: מה למוסד הנישואין ולקריעת ים סוף?
מחברים: אביגדור שנאן; יאיר זקוביץ


(א)

לפני זמן לא רב נשאל מי שהיה בשעתו ה"ראשון לציון" והרב הראשי לישראל, הרב עובדיה יוסף, שאלה מעניינת בתחום ההלכה והמנהג. מסתבר כי על פי מסורת של ימי הביניים, שיסודה בצוואתו של ר' יהודה החסיד (סעיף כג), אין אדם נושא לו אישה אם שם אביה הוא כשמו שלו אם אם שם אמו הוא כשמה שלה (והסיבות לכך אינן מעניננו כאן). הרב יוסף נשאל אם הדבר הזה הוא בחינת הכרח גמור שאי אפשר לעוקפו, או כניסוחה של השאלה: "כשנפגשים זוג השווים ביראת ה' ומידות טובות שכולם מתאימות, [האם] נבוא להפריד בין הדבקים [רק] מפני שהשמות שווים, שם החתן כשם חמיו, או שם הכלה כשם חמותה?" (שאלות ותשובות יביע אומר, אבן העזר, ב, סימן ז). בתשובה ארוכה ומפורטת דן הנשאל בסוגיא זו ופוסק, כי מלכתחילה ראוי היה להקפיד על האיסור, אבל במקום שיש קושי במציאת שידוך, ניתן להתיר ולהקל בעניין זה. טענתו של הרב יוסף: "בענייני זיווג, שקשים זיווגים כקריעת ים סוף... ומכל שכן בזמן הזה שהמציאות מוכיחה עד כמה קשה לזווג זיווג נכון", אסור ששם זהה יהיה הגורם המעכב. כפשרה הוא מציע לחתנים ולכלות, מה שהוצע כבר בצוואת ר' יהודה החסיד, להוסיף שם נוסף על שמם וכך יוסר החשש שמא הם עוברים על האיסור. הוספת שם, כידוע, היא שינוי מזלו וגורלו של אדם – כשם שנהוג לעשות, להבדיל, במקרה של חולה מסוכן – והמשיב בוחר באפשרות זו כדי לצאת ידי חובת האיסור ובעיקר תוך התחשבות בקשיי הזיווג שבימינו.

ראינו אפוא כי כאשר בא הפוסק לדבר על זיווג ונישואין הוא משתמש בביטוי "קריעת ים סוף", והרי זה העניין שברצוני לדון בו: מה עניין קריעת ים סוף אצל נישואין ושידוכין וזיווגין? מסתבר כי הקשר הזה הוא עמוק ויסודי וראשיתו במקורות ישראל הקדומים, בתלמודים ובמדרשים. אך קודם שנבוא לקרוא במקורות האלה נאמר דבר כללי על יחסם של חכמינו זכרם לברכה – מחברי המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והבבלי, מדרשי ההלכה והאגדה וכן סידור התפילה וגרעין ההגדה של פסח – אל קריעת ים סוף.

[ב]

תחילה נדייק בלשון. "קריעת ים סוף" הוא, להפתעתנו, ביטוי שאין לו יסוד במקרא. לגבי מה שאירע לו לים סוף כשעברו בו בני ישראל נמצא במקרא לשונות של בקיעה, הצפה, הובשה, ייבוש, החרבה ועוד, אך לא קריעה. בתנ"ך נמצא לשון קריעה פעמים רבות לגבי בגד, וכן, בהשאלה, במשמעות של פתיחת חלל, הרחבת חלל או הרחבה בכלל – גם קריעת חלון בקיר הבית (ירמיה כב, יד); קריעת לבב כסימן לחזרה בתשובה וקבלת דברי האלוהים אל תוך הלב (יואל ב, יג); קריעת עין, איפור המרחיב את מראה העין (ירמיה ד, ל); ופעם אחת, בקשר להופעת האלוהים, גם קריעת שמים (ישעיה סג, יט: "לוא קרעת שמים ירדת, מפניך הרים נזלו").

הביטוי "קריעת הים" או "קריעת ים סוף" נראה אפוא להיות חידושה של העברית הבתר-מקראית. לפי הידוע לנו (ועוד נראה זאת בדוגמאות) מופיע הביטוי לראשונה כבר בספרות התנאית, כגון בפי ר' אליעזר בן הורקנוס ור' עקיבא, בסוף המאה הראשונה ובראשית המאה השנייה לספירה המקובלת. וכן הוא מוכר לנו מן הפיוט הקדום והמפורסם שבהגדה של פסח:

כמה מעלות טובות למקום עלינו
אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים – דיינו
אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם – דיינו...
אילו נתן לנו את ממונם ולא קרע לנו את הים – דיינו
אילו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה – דיינו...

פיוט זה נכתב לדעת חוקרים רבים עוד בתקופת בית המקדש השני, שכן הוא מסתיים בכניסה לארץ ובבניין המקדש (ושם הנוסח הוא: "אילו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית הבחירה – דיינו") ואין הוא מזכיר את המציאות המרה שלאחר החורבן. קשה להאמין כי אחרי החורבן היו קובעים את בניין בית המקדש כשיא ההיסטוריה וכחסד הגדול ביותר שעשה האלוהים עם עמו, מבלי לדבר על הציפייה לבנייתו המחודשת. יש גם מי שמדייק וסבור כי הפיוט נאמר בשעת הבאת הביכורים בימי הבית השני, ורק עם הזמן צורף אל ההגדה (ד' גולדשמידט, הגדה של פסח ותולדותיה, ירושלים תשכ"ט, עמ' 50). בין כך ובין כך הזכרת קריעה בקשר לים סוף היא ביטוי של ימי הבית השני או ראשית תקופת התנאים.

עניין הנס הגדול והמרשים של חציית הים וטביעת המצרים – בין שהוא מתואר בשורש קר"ע ובין בשורשים אחרים – מופיע בספרות חז"ל פעמים רבות מספור, וכמעט תמיד כדוגמא לגדולת האלוהים. חשיבותו של העניין כה גדולה עד שכללו את הזכרתו בתפילה היומיומית, בברכה שלאחר קריאת שמע, בשחרית ובערבית. שכן "הקורא את [קריאת] שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים" (שמות רבה כב, ג). וכיצד נעשית אזכרה זו? הנה לנו הנוסח המקובל כיום בנוסח אשכנז:

ממצרים גאלתנו ה' אלוהינו ומבית עבדים פדיתנו / כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת / וים סוף בקעת וזדים טיבעת וידידים העברת / ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר (מברכת "אמת ויציב" הנאמרת לאחר קריאת שמע של שחרית).

ומדוע יש להזכיר את קריעת הים בתפילה היומיומית? על כך משיב המדרש (שם) ואומר: "לפי שכיון שקרע להם (לבני ישראל) את הים – האמינו בו". ומשמע שנס קריעת הים היה הגדול שבנסים וגם המפקפקים בראיית יד האלוהים בהיסטוריה ובסיפור יציאת מצרים האמינו למראה הים הנסוג אמונה מלאה, דבר התואם את נושאיה של ברכת "אמת ויציב".

אך אין אני מתכוון לעסוק בכל דיונם של חכמים באירוע האדיר של בקיעת הים ואף לא בכל מקום שבו נזכר השורש קר"ע בקשר לים. ענייני הוא אך ורק במטבע הלשון "קריעת ים סוף" ובהופעותיה, ובעיקר בקשרה אל הנישואין.

(ג)

מסתבר כי הביטוי "קריעת ים סוף" מופיע כחמישים פעם בספרות חז"ל. לפעמים הוא משמש לשם הסברת הסיפור המקראי, כגון הטענה – שכבר שמענו עליה בהרצאתו של ידיד נפשי, פרופ' יאיר זקוביץ – כי הקב"ה הראה לאברהם את "קריעת ים סוף" בברית בין הבתרים (מכילתא דרבי ישמעאל, בחדש ט, מהדורת הורביץ-רבין עמ' 236), ולעתים הוא בא לנמק את מהלכה של העלילה המקראית, כגון הסבר לאמור בפסוק: "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוהים למשה ולישראל עמו... ויבוא יתרו חותן משה... אל משה אל המדבר" (שמות יח, א-ד):

"וישמע יתרו" – מה שמועה שמע שבא? מלחמת עמלק שמע ובא – דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר, מתן תורה שמע ובא... רבי אליעזר אומר, קריעת ים סוף שמע ובא, שבשעה שנקרע ים סוף נשמע מסוף העולם ועד סופו, שנאמר "ויהי כשמוע כל מלכי האמורי" (יהושע ה, א, והמשך הפסוק: "...אשר הוביש ה' את מי הירדן [!] מפני בני ישראל... וימס לבבם"), וכן אמרה רחב הזונה לשלוחי יהושע :כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם (שם ב, י) (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו א, עמ' 188).

דומה שביסוד המחלוקת שבין שלושת החכמים עומד שאלת דמותו של יתרו, חותן משה, והמניעים שהביאוהו להצטרף לעם ישראל: אימה מכוחו הצבאי של העם (עניין עמלק), משיכה אל התורה (מתן תורה) או הרושם שהותיר בו הנס שבבקיעת הים. כל אחת מן התשובות מציעה הבנה אחרת של התנהגותו של יתרו: החל מחשש מן העם הלוחם וכלה ברצון להידבק בעם בשל גדולת תורתו.

כן מופיע הביטוי "קריעת ים סוף" כהסבר למילים "ולכל המורא הגדול" שבפסוק החותם את התורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב): " 'ולכל היד החזקה' – זו מכת בכורות, 'ולכל המורא הגדול' – זו קריעת ים סוף" (ספרי דברים פיסקא שנז, מהדורת פינקלשטין עמ' 431). ובאותו אופן נאמר בתיאור גדולתו של האלוהים, בצד מכת בכורות ושאר אותות ועניינים של גדולה, בדברי ר' עקיבא הדורש את דברי דוד שבספר דברי הימים ("לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" [דברי הימים-א כט, יא]) כך: " 'לך ה' הגדולה, - זו קריעת ים סוף, 'והגבורה' – זו מכת בכורות, 'והתפארת, - זו מתן תורה, 'והנצח' – זו ירושלים, 'וההוד' – זו בית המקדש" (בבלי ברכות נח ע"א).

בכל הדברים אלה אין חידוש גדול ואפשר לראות אותם כהמשך טבעי וברור לעולם המקרא המדגיש את נס קריעת ים סוף בדרכים רבות ושונות, בסיפורת, בנבואה ובשירה. והנה להפתעתנו יש ל"קריעת ים סוף" בספרות חכמים גם הופעות אחרות, שונות לחלוטין ואולי אף מנוגדות, והראשונה עניינה בנישואין, וממנה שאב הרב עובדיה יוסף מה ששאב, ובזה באנו לשאלה שהיצבנו בראש דברינו: מה לנישואין ולקריעת ים סוף? וכך מסופר בענייננו במדרש בראשית רבה (מדרש מן המאה החמישית), סח, ד, בנוסח הדפוס (וראה מהדורת תיאודור-אלבק עמ' 772-771 [חלקו בתרגום לעברית]):

מטרונא שאלה את רבי יוסי בר חלפתא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששת ימים, כדכתיב "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות לא, טז).

על המטרונה הזו ידוע לנו רבות מספרות חכמים. מסופר עליה שהיא ישבה בציפורי, עיר השלטון המרכזית בגליל הדרומי, ויש בינינו קרוב לעשרים סיפורים על מפגשים בינה לבין ר' יוסי בן חלפתא, איש המקום. מטרונה זו גילתה עניין רב ביהדות ובנושאים הקשורים אל המקרא, והיא באה אל ר' יוסי בשאלות משאלות שונות: על בריאת האישה ועל בריאת העולם, על הצדק האלוהי המתבטא בהנהגתו בעולם ועל דמויות מקראיות כגון יוסף ויהודה. בקשר לבריאת העולם היא מבקשת לדעת, דרך משל, מדוע ביום שני לא נאמר "כי טוב" ומדוע לא נברא אדם הראשון נמול, אם ברית המילה היא דבר כה חשוב. בקשר לבריאת האישה היא מבקשת לדעת מדוע נלקחה הצלע מאדם הראשון כשהוא בתרדמה, ועוד שאלות כגון אלה. מן הסיפורים עולה דמות של אישה לא יהודיה, משכילה ומתעניינת, אשר אמונתה הדתית איננה ברורה. לעתים נראה שהיא מעלה טענות מעין נוצריות ולעתים היא מצטיית כפגאנית או גנוסטית. (בין כך ובין כך אני מדמה אותה לעצמי בדמות אותה אישה יפה המוצעת במרכז הפסיפס שבלב הבית המשוחזר בציפורי...) בסיפורנו היא שואלת את ר' יוסי שאלה הנראית לכאורה תמימה, ור' יוסי משיב על שאלתה – כפי שהוא עושה בכל מקום – תשובה אמיתית ומנומסת. הוא אפילו מצטט בפניה פסוק מקראי כהוכחה לטענתו. הבריאה, אומר ר' יוסי, נעשתה כולה ונסתיימה בשישה ימים – ועל כך ממשיכה המטרונה ומקשה:

אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני אשתו של פלוני לפלוני ממונו של פלוני לפלוני.

אכן, שאלה מעניינת העוסקת בסוגיית התערבותו של האלוהים במהלך העולם מאז הבריאה ועד כה. האם יש לתאר את האלוהים רק כעילה ראשונה, כבורא, אשר משעת בריאה הפסיק לגלות עניין במעשה ידיו ודי לו בחוקים שקבע ושעל פיהם מתנהל העולם, או שמא הוא אל מתערב, נוכח, יומיומי, העוסק בכל הדברים המעסיקים את האדם בכל עת ובכל מקום? תשובתו של ר' יוסי ברורה: האלוהים אינו פוסק מלהתערב במהלך חיי האדם – כל אדם – וזמנו מוקדש כביכול לתיווך ושידוך. עיקר עניינו ב"בתו של פלוני לפלוני", כלומר בנערה המצויה ברשות אביה (ועל כן היא קרויה "בתו של פלוני") העוברת לראשות בעלה ונעשית "אשתו של פלוני". כן קובע האלוהים כי "אשתו של פלוני לפלוני" ("ממונו של פלוני לפלוני", והם ביטויים קשים יותר להבנה, "אשתו של פלוני לפלוני" אפשר להבין בכמה דרכים: אפשר שהכוונה לגירושין או התאלמנות ונישואין שניים (ומי שהיתה עד כה "אשתו של פלוני" עוברת לרשותו של אחר), ואפשר שהכוונה לומר בפשטות כי משעה שניתנה "בתו של פלוני לפלוני" ונעשתה "אשתו של פלוני" אומר האלוהים לדבק טוב ודואג שמצב זה יימשך. אף את "ממונו של פלוני לפלוני" ניתן לבאר בשתי דרכים קרובות: אפשר לומר שהכוונה לכסף העובר במקביל לנישואין ולגירושין (נדוניה או דמי כתובה שלוקחת המגורשת אל בית בעלה השני) ואפשר לומר שהכוונה לכסף בכלל העובר מאדם לאדם, בחינת מה שאנו אומרים ביום הכיפורים בתפילת "ונתנה תוקף", ש"בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור יחתמון", ובין השאר "מי יעני ומי יעשר", כלומר "ממונו של פלוני לפלוני", או בניסוח אחר, מודרני יותר: פרנסתו של אדם היא עניין של העברת משאבים מפלוני לאלמוני – וגם זה נקבע, לשיטת ר' יוסי, במרומים.

מסתבר שתשובתו של ר' יוסי עוררה את פליאתה של המטרונה. היא ציפתה מן הסתם לתשובה אודות דברים נשגבים, נסים ופלאים, גשמים וברקים, סופות ובצורות, מגפות ומלחמות, וכל כיוצא בהם, והכל במישור העולמי והלאומי, והנה ר' יוסי מספר לה על מעשים באנשים בודדים במישור היומיומי, ועל כן היא מקשה ואומרת:

אמרה לו: זו היא כל אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן! כמה עבדים וכמה שפחות יש לי, ולשעה קלה יכולה אני לזווגן. אמר לה: אם קלה היא בעיניך, קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף.

בדיאלוג מבדח מעט זה קוראת המטרונה תיגר על אלוהי ישראל – האם זיווג זיווגים היא כל אומנותו? כל יכולתו? מה הרבותא במעשה זה, היא שואלת, והרי אין, לדעתה, דבר שהוא פשוט יותר לעשייה! המטרונה מאמינה כי ב"שעה קלה" – כלומר במהירות ובלא שהדבר ידרוש השקעה מיוחדת – היא יכולה לעשות מה שעושה אלוהיו של ר' יוסי בכל יום ויום משעות השבוע והשנה מאז הבריאה ועד עתה.

תשובתו של ר' יוסי מנומסת ואדיבה: אפשר שהדבר נראה "קל" בעיניה של המטרונה, אבל לפני הקב"ה המעשה הוא "קשה כקריעת ים סוף". עוד נשוב לעניין זה – שהוא נושא הרצאתנו – ונבאר אותו, ובמיוחד עניין הלשונות "קל" ו"קשה" הנזכרים כאן, אלא שתחילה נסיים ונראה מה עוללה ידידתנו המטרונה ומה אירע לה:

הלך לו ר' יוסי בר חלפתא. מה עשתה? נטלה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות. אמרה: פלוני ישא פלונית ופלונית תשא פלוני, וזוגה אותן בלילה אחד.

לכאורה עומדת המטרונה בדיבורה. "אלף עבדים ואלף שפחות" הוא מספר אדיר שכוונתו להראות לא רק את עושרה של הגברת מציפורי אלא גם את ביטחונה המוחלט ביכולתה לשדך אנשים ולזווג זיווגים באופן מכאני וטכני, כאשר יעלה הגורל. מה שעושה האלוהים במאות הדורות שמאז הבריאה היא עושה כביכול "בלילה אחד", ובאחת; הן לגברים והן לנשים היא נותנת הוראה סמכותית חד משמעית לא לסרב לשידוכים שהיא מסדירה להם.

למחר באו אצלה, זה מוחו פצוע וזה עינו שמוטה וזה רגלו שבורה. אמרה להם: מה לכם? זו אמרה: איני רוצה את זה, וזה אמר: איני רוצה את זו.

וקטע מבדח זה מוכיח את מה שידוע היה לר' יוסי מראש: הזיווג הוא משימה מורכבת, ואי אפשר לעשותו כלאחר יד ובכוח הזרוע. גם המטרונה רואה כי המשימה איננה כה פשוטה לביצוע כפי שסברה.

מיד שלחה והביאה את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: אין אלוהים כאלוהיכם, אמת היא תורתכם, יאה ומשובחת, יפה אמרת. אמרה לה: לא כך אמרתי לך, אם קלה היא בעיניך – קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף!?

גדולתה של המטרונה היא בעובדה שהיא ממהרת להזמין אליה את ר' יוסי ולהודות כי אכן צדק. (אגב, בהרבה מסיפורי המטרונה כך הוא הסיום, בהודאתה בגדולת ר' יוסי, חכמתו ותורתו.) ור' יוסי מצידו שב וחוזר וטוען כי "אם קלה היא בעיניך – קשה היא לפני הקב"ה כקריעת ים סוף". וכאן המקום ללבן את עניין הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" ומשמעותו.

(ד)

עיון במילון המצוין של אליעזר בן יהודה, בערכים המוקדשים לפועל קש"ה ולשם התואר "קשה" (עמ' 6232 ואילך), מלמד כי יש למילים אלה משמעויות רבות ומגוונות, בלשוננו שלנו ובעיקר בלשון המקורות שהיא שונה במעט או בהרבה משלנו: קשה הוא ההפך מרך (כלומר עניין אובייקטיבי הניתן לבדיקה – מוצק ונוקשה), אך גם עניינים רבים שהם בתחום ההערכה הסובייקטיבית: דבר שלא קל לעשותו, עניין שלא קל להבינו, דבר אכזרי ורע, דבר לא נעים או בלתי נוח, ולעומת זאת – להפתעתנו – גם דבר שהוא בעל כוח גדול ועוצמה רבה ולאו דווקא בכיוון השלילי. דוגמא לשימוש אחרון זה הוא, דרך משל, המשפט "קשה היא התפילה שביטלה את הגזירה" (בראשית רבה עא, ב, עמ' 822), כלומר התפילה חזקה ובעלת כוח גדול במיוחד ויש ביכולתה לשנות את גזירת האלוהים, וכן "קשה כוחן של צדיקים שיכולין לשמוע את קולו [של הקב"ה]" (תנחומא ויקרא א), כלומר כוח הצדיקים הוא גדול ויכולתם לשאת את קול האלוהים היא בעלת עוצמה מיוחדת. וכן נאמר בתלמוד הבבלי:

עשרה דברים קשים נבראו בעולם:
הר קשה – ברזל מחתכו,
ברזל קשה – אור מפעפעו [רש"י: "מרככו"),
אוּר קשה – מים מכבין אותו,
מים קשים – עבים סובלים (= נושאים) אותם,
עבים קשים – רוח מפזרתן וגו' (בבלי בבא בתרא י ע"א)

הקושי שבו מדובר כאן איננו מוצקות פיזית, שהרי גם האש והעננים הם בין הדברים הקרויים כאן קשים. קושי אפוא הוא גם עוצמה וכוח והשפעה חזקה על מי שבאים עמו במגע.

וכך נראה לי לפרש את "קשה כקריעת ים סוף": אין כוונת ר' יוסי לומר שקריעת הים או זיווג זיווגים הם דבר שקשה, מסובך ודורש מן הקב"ה מאמץ כדי לעשותם או לבצעם, אלא שהם דברים שרושמם אדיר והשפעתם עצומה. האדם סבור שהנישואין הוא דבר קל ערך, פשוט, יומיומי ונדוש, שניתן אף לבצעו בדרכי כפייה (כפי שניסתה לעשות המטרונה), אבל לפני הקב"ה, בעיניו ולפי דעתו, מדובר בעניין שאיננו נופל בעוצמתו וברושמו מן הנס האדיר של בקיעת הים.

בים סוף החזיר האלוהים את גלגל ההיסטוריה אחורנית, ומול הבריאה שבה נקוו המים למקום אחד ונראתה היבשה, חזרו המים כאן לאחוריהם. לקיחת אישה מבית אביה ואיש מבית אביו, קריעתם ממקום גידולם, הצמדתם זה לזה בחינת "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), הוא מעשה אדיר שרושמו על האדם צריך להיות כרושם קריעת ים סוף.

גם הביטויים "שעה קלה" ו"קל בעיניך", דורשים ביאור. וגם כאן מלמד אותנו מילונו של בן יהודה (עמ' 5931 ואילך) כי למילה "קל" יש בלשון חכמים כמה וכמה משמעויות, ואחת מהן היא: חסר ערך, חסר חשיבות, דבר שמזלזלים בו. כך, למשל, האמור במדרש "אל יהא לשון סורסי [=כלומר ארמית] קל בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים הקדוש ברוך הוא חלק לו כבוד" (בראשית רבה עד, יד, עמ' 871), וכאן "קל בעיניך" פירושו דבר שמתייחסים אליו בביטול, בחוסר כבוד. הוא הדין, למשל, באמור במדרש אחר: "אמר לו [הקב"ה למשה] גזרה היא מלפני שלא תעבור את הירדן... ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שאמר: ישראל חטאו חטאים גדולות כמה פעמים וכיוון שביקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני... אני, שלא חטאתי מנעורי, לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני" (דברים רבה יא, י). מסתבר ש"קל" ו"קשה" פירושם במקורות שונה לעתים מן המקובל בלשוננו. "קשה כקריעת ים סוף" לפי זה פירושו: "אדיר רושם ובעל ממד נסי כקריעת ים סוף". ופירוש זה של המאמר נראה לי תואם את מחשבתם של חז"ל. לא נראה לי שהם היו מסכימים לומר כי יש דבר שהוא קשה לביצוע ושהאלוהים חייב להשקיע בו מאמץ רב – אין הדבר עולה בקנה אחד עם מחשבתם ועם דמות האלוהים שהציבו לפניהם, ואפילו בוויכוח עם אישה נוכריה לא היו מודים כי יש דברים שהאל מתאמץ ומתקשה לעשותם.

הנישואין והזיווגין הם אפוא דבר מרשים ואדיר כקריעת ים סוף, ולא פלא שהאל בכבודו ובעצמו עוסק בכך (הנסים המרשימים הם אחרי הכל תחום מומחיותו המיוחד...) וגם לדידו של האדם מעשה הנישואין הוא פלא מרשים: "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה" (משלי ל, יח-כ). ברוח דברי החכם מכל אדם, "דברים שנפלאו ממני", מציג בעל הסיפור את דרך הגבר בעלמה, את מוסד החיזור, האהבה, הנישואין וחיי הזוג, כמעשה של פלא מרשים.

זאת ועוד. הנישואין, שהם נס ופלא המרשימים את האדם, אינם הדבר היחיד שחכמים משווים אל קריעת ים סוף. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הם טוענים, כי גם המעשה הפשוט והיומיומי, הטבעי כל כך ושאף אין נוהגים לדבר בו בפרהסיא, עשיית הצרכים, אף הוא מן הפלאים המרשימים ביותר של הבריאה:

קשין נקביו של אדם... כקריעת ים סוף, שנאמר "מהר צועה להיפתח [ולא ימות לשחת]" (ישעיה נא, יד) ונאמר אחריו "רגע הים ויהמו גליו (שם, פסוק טו)" (בבלי פסחים קיח ע"א).

ומסביר רש"י כי כאשר האדם עצור וכואב ואינו יכול להיזקק לנקביו, הרי שפתיחתם לשם עשיית הצרכים הוא דבר שהוא לדידו של האדם נס ממש. ואולי אין צורך לדבר על אדם עצור בלבד, היינו מי שמתקשה בעשיית צרכיו, אלא אפשר לטעון כי מעשה יומיומי בנאלי זה הוא מפלאי הבריאה, והוא מרשים את מי שחושב עליו לא פחות מאשר האירוע הגדול של יציאת מצרים. האפשרות לקשר בין עניין גופני זה לבין נס המעבר בים סוף נובעת מן העובדה שבשני פסוקים סמוכים עוסק הנביא ישעיהו בהרגעת ים וגליו וכן בפתיחתו של "צועה", תיבה המתפרשת (כפי שמעיר נכונה המהרש"א) כאילו נכתבה באל"ף ולא בעי"ן. בין כך ובין כך, בין השיטין שואל כאן המדרש: האין הגוף האנושי, מנקודת מבט דתית כמובן, פלא על פלא? האם אין מתרחש לו לאדם בכל יום ובכל רגע של חייו נס אדיר, כשהקב"ה, כדברי התפילה, "מחדש בכל יום בטובו מעשה בראשית"? וכאן ראוי להזכיר את הברכה הנאמרת לאחר אותה פעולה אנושית שבה אנו עוסקים, לאחר עשיית הצרכים: "ברוך אתה ה'... אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים [כלומר: אברים פתוחים בגוף, להכנסת מזון, זרע או אויר ולהפרשות שונות] חלולים חלולים [כלומר אברים סגורים כגון חלל הבטן או המוח]. גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות". ברכה זו מציגה את הגוף האנושי ופעולתו היומיומית, גם זו שנעשית בצנעה, כאות לחכמת האל וגבורתו מכאן, ורואה בכל נשימה והתעטשות ואכילת מזון או עשיית צרכים עדות לפלא שבמעשה הבריאה ("מפליא לעשות") מכאן. בתלמוד הירושלמי (ברכות ט ה, יד ע"ב) נאמר, כי היוצא מבית הכבוד צריך לברך "ברוך אשר יצר את האדם בחכמה". ברכת "יוצר האדם", כידוע, היא גם בין הברכות הנאמרות בין שבע הברכות של החתונה, והרי לנו קישור מעניין בין שני עניינים שהממד הגופני שלהם הוא ברור: נישואין שעניינם בפרייה ורבייה ועשיית הצרכים שעניינם בקיום הגוף האנושי.

ועוד קובעים חכמים על דבר נוסף שהוא "קשת כקריעת ים סוף", כלומר מופלא ומרשים, אם רק מביטים בו נכונה. וכוונתם לפרנסתו של אדם, או מה שקראנו לו "ממונו של פלוני לפלוני":

קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב "נותן לחם לכל בשר" (תהלים קלו, כה) וסמיך ליה "לגוזר ים סוף לגזרים (שם, פסוק יג)" (פסחים שם).

ומסביר רש"י: "נס גדול עושה לו הקב"ה למי שהוא נותן לו מזונות כאשר עשה לישראל שקרע להם ים סוף". וגם כאן יסוד הדרשה בסמיכות שבמזמור בין הזכרת נתינת לחם לאנושות לבין הזכרת קריעת ים סוף. אמנם אין מדובר בפסוקים סמוכים (והקשה על זה המהרש"א מבלי שפתר את הקושי), אך הבאתם יחד באותו מזמור די בה כדי לתת בסיס מדרשי לרעיון. בבירור נשמע כאן קולם של בני דורות שקשתה פרנסתם עליהם, דורות שראו בכל ארוחה המזדמנת לאדם נס אדיר וסייעתא דשמיא, ועם זאת – אם מתבוננים בדבר מנקודת מבט דתית הרואה את האלוהים במרכז התמונה – יש להבין שפלא גדול הוא וחסד אדיר הוא שזוכה לו האדם שפרנסתו מצויה. ובמקום אחר אומר המדרש כי "גדולה... [פרנסה] מקריעת ים סוף" (בראשית רבה כ, ט, עמ' 193), ולומד זאת כנראה מכך ש"נותן לחם לכל בשר" מופיע במזמור אחרי "לגוזר ים סוף לגזרים", כאילו בסדר עולה של נפלאות עסקינן.

באותו הקשר גם מקשר אותו מדרש בין פרנסה ללידה: "קשה היא הפרנסה כפליים כלידה. בלידה כתיב 'בעצב תלדי בנים' (בראשית ג, טז) ובפרנסה כתיב 'בעיצבון תאכלנה' (שם, פסוק טז)", ובהמשך: "מה גאולה פלאים, אף פרנסה פלאים". והרי לנו קישור בין פרנסת האדם לבין נישואין והולדת ילדים, כשם שראינו גם קשר בין הנישואין לבין עשיית צרכים.

(ה)

ובאמת, ראוי לשאול מה משותף לשלושה אלה – פרנסה, נישואין וצורכי הגוף – שעל כולם נאמר כי הם "קשים כקריעת ים סוף", היינו – אם יתקבל פירושנו למלה "קשה" – שהם נפלאים ואדירים ומרשימים כקריעת ים סוף? כולם, כמובן, עניינים שאנו רואים אותם סביבנו כמעשה יום ביומו והם נראים כה טבעיים לחיי האדם וכה מובנים עד שלא ניכר כי יש לאלוהים חלק כלשהו בהם. המקורות מבקשים לטעון כי פעולות שונות ויומיומיות של שינוי, העברה, חיבור או קריעה (כסף העובר מאדם לאדם, אישה היוצאת ממשפחתה ומצטרפת אל אדם אחר, פעולות המעיים) הם נסים גדולים לא פחות מאשר הנס האדיר של תולדות עם ישראל. אלא שחכמים יודעים כי "אין בעל הנס מכיר בניסו" (אין מי שמתרחש לו נס מודע לנסים שהוא חי בגינם), ומה שנראה לכול כדבר מובן וטבעי ופשוט גם הוא אחרי הכל, לדעתם ולשיטתם, נס של ממש.

ולסיום אעיר כי עם הזמן תתקבל הביטוי "קשה כקריעת ים סוף" במשמעות שונה במקצת, במשמעות שלפיה אכן מדובר בדבר קשה ומסובך ומורכב הדורש מאמץ וכוחות רבים. כך למשל משפט מתוך תשובות ר' יוסף בן משה מטראני, בן המאה הט"ז: "דברי הרא"ש חלוקין הרבה מדברי הרשב"א והר"ן וקשה לזווגן כקריעת ים סוף" (שו"ת מהרי"ט). במשפט זה כבר ברור כי הדובר משתמש בביטוי "קשה כקריעת ים סוף" כפי שהוא מקובל בלשוננו שלנו, היינו כתיאור דבר מסובך הדורש מאמץ אדיר מעושהו – לפשר בין דברי הרשב"א ודברי הר"ן, המציגים עמדות מנוגדות, הוא מעשה קשה לביצוע. כך עשה שימוש במטבע "קשה כקריעת ים סוף" גם הרב עובדיה יוסף, בקטע שפתחנו בו את דברינו, כשהסביר ב"קשה כקריעת ים סוף" את עניין הנישואין בעולם הישיבות שבו עסק.

וכשם שהתגלגלו גלי הים בשעת קריעתם, וכשם שהלך סיפור ים סוף והתגלגל עם הדורות, מן המקרא אל הספרות שלאחריו, וכפי שים סוף עצמו הולך ומשנה את פניו עם הזמן, כפי שנוכחנו לראות בביקורנו זה באילת, כך אירע לה גם למטבע הלשון "קשה כקריעת ים סוף", שהפכה מביטוי המתאר נס ופלא בעל עוצמה והשפעה אדירות לביטוי המתאר מבצע קשה ומסובך הדורש ממבצעו כוחות מיוחדים.

ביבליוגרפיה:
כותר: "קשה כקריעת ים סוף" או: מה למוסד הנישואין ולקריעת ים סוף?
מחבר: שנאן, אביגדור
שם  הספר: קריעת ים סוף
מחברים: זקוביץ, יאיר ; שנאן, אביגדור
תאריך: 1997
הוצאה לאור: בית הנשיא
הערות: 1. בראש השער: חוג בית הנשיא לתנ"ך ולמקורות ישראל.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית