במקומות רבים בס' שמואל חש הקורא ביכלתו של המספר לעצב את סיפורו שיהא נאה, מרשים ומשמעותי. לימודן המלא של תופעות אלו מחייב:
1. הכרעה (חלקית לפחות) בבעיות שנידונו לעיל [ד] – [ו];
2. הצבתה של מערכת הבחנות ומושגים, המבוססת על תורת הסיפורת הכללית ומכוונת לתכונות האופייניות לסיפורי המקרא;
3. ניתוחי כתובים מפורטים.
כל אלו צריכים דיון רחב בהרבה משאפשר להציע כאן (עוד תופעות שונות מתחום האסתיטיקה הספרותית שבס' שמואל אמנם נידונו במחקר, אבל ספק אם ענף זה שבלימודו של הספר כבר נתגבש עד לידי כך שיהא אפשר לסכמו). לפיכך יבואו לקמן רק דוגמאות אחדות למלאכת המספר בס' שמואל. לשם פשטות ההצגה ישמש עד כמה שאפשר כל כתוב המובא כאן להדגמתה של תופעה אחת, אף שאפשר להבחין בו תופעות הרבה.
 |
1. חזרות. |
מערכת של חזרות משמשת לתאר את ההתגלות הראשונה לשמואל (שמ"א ג, א-י). מתוך כך שהאל קרא לשמואל שלוש פעמים ולא נענה (כי שמואל חשב שעלי הוא הקורא לו), ורק ברביעית נענה – למד הקורא עד כמה היתה ההתגלות בלתי-צפויה. כדי להמחיש דבר זה מוסר המספר את קריאות האל ואת התגובות של שמואל ושל עלי בלשונות חוזרים (בשינויים קלים). אמצעי זה משמש גם להבעה עקיפה של היחס שבין עלי לשמואל ובכך מכין המספר את תוכנו של דבר ה' (שם, יא-יד) ורומז להמשך העלילה (העברת הסמכות מבית עלי).
|
2. המחשות של מצבים נפשיים; |
עיסוק במציאות (מימזיס). – כאשר הגיעו שאול ונערו (בחפשם את האתונות) לעירו של שמואל, שאלו את הנערות השואבות: היש בזה הרואה? (שמ"א ט,יא). במקומה של תשובה פשוטה (יש), המספר נותן בפי הנערות ארבעים וארבע מלים (פס' יב-יג), מקצתן מיותרות מבחינה הגיונית או בלתי-סדירות מבחינה תחבירית (ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו). על כך העיר האמורא ר' נתן: נשים דברניות הן; והאמורא שמואל אמר: כדי להסתכל ביופיו של שאול (הרבו עמו שיחה; ברכ' מח,ע"ב). שיחת הנערות היא דוגמא מובהקת ליכולתו של המספר לשקף את המציאות היום-יומית; כאן הוא משתעשע בחיקוי של פטפוט נרגש. תשומת הלב להתנהגותם של הבריות ויצירת בבואה להתנהגות זו מכונה בעקבות אריסטו, "מימזיס" והיא מטרה אסתיטית העומדת בזכות עצמה. (משמע המונח הוא: חיקוי המציאות. השימוש המודרני מצומצם מעט מהשימוש האריסטוטלי; ועיין בסקירה אצל ליכט). כאן המימזיס משמשת להמחשה עקיפה אך ברורה של מסיבות הפגישה שבין שאול לשמואל, ומראה (ברמז) עד כמה לא ידע שאול מה מתרחש לו. כיוצא בזה דברי אליאב אל דויד (שמ"א יז,כח) מראים עד כמה נחשב דויד בעיני אחיו לנער שאין מקומו בין הלוחמים; פרט זה מוסיף הבהרה לגודל הפלא שבנצחונו על גלית, אך יש בו גם השעשוע שבחיקוי דיבורו של האח הגדול. בשתי דוגמאות אלו משמש התיאור הפסיכולוגי רק סיוע שולי לכוונה העיקרית שבסיפור. אבל בפרק הפותח את הספר הרי תיאור מסיבות חייה ומצב נפשה של חנה הוא עיקר בניינו של הפרק. המספר אמנם מודיענו כי שמואל נולד כיוון שהאל שמע לצעקתה של אשה עקרה; ושלפיכך הוקדש לה' והיה לבסוף למנהיגם של ישראל. אבל עניינים אלו וכיוצא בהם עדיין טמונים בעתידו של המצב המתואר בסיפור; ואילו עיקר תשומת הלב נתונה למצב זה גופו, על מתחיו החברתיים והנפשיים. בדומה לכך מגלה המספר בס' שמואל במקומות רבים עניין רב במניעים הנפשיים של האנשים הפועלים וביחסים שביניהם; דברים אלו מתוארים לשמם ולא רק כהסבר להשתלשלות המאורעות.
|
3. בניין מעמדות (סצינות). |
השיטה הרגילה בספר שמואל (ובמקרא כולו) בתיאורם של המאורעות עצמם ושל המצבים החברתיים והנפשיים שברקעם היא מסירה ישירה של השיחות והמעשים. דרך משל, אין המספר אומר לקורא, כי בשעה שברח דויד מפני שאול השיג מזון ונשק אצל אחימלך כהן נוב. אף אין הוא מוסר לקורא את פרטי המעשה בדרך של הרצאת האירועים (איך הלך ממקום למקום, איך הגיע לנוב, איך לקח מה שלקח וכו'). השיטה היא דווקא מסירה ישירה של השיחה בין דויד לכהן (שמ"א כא,ב-י); וממנה הקורא למד על חשדותיו של אחימלך, על שידוליו של דויד, ועל כל המסיבות המוזרות שבמעשה. רק חלק מן המסיבות שאינו ניתן למסירה בדרך זו מתואר בהערותיו של המספר המשמשות הכנה לשיחה (פס' ב) או הסברים ורמזים (פס' ז,ח). סיפור זה הוא "סצינה" ("מעמד"); אף שאין בו התנגשות דרמטית בין הנפשות הפועלות (מבחינה עיונית יש להבדיל בין סצינות של טכניקה סיפורית ובין סצינות של מחזה; ומצד אחר בין הטכניקה של כתיבה בסצינות לבין הנטייה להציג מתחים המכונים דרמטיים). בדומה לכך, סדרה של מעמדות קטנים וגדולים מוסרת את היווצרותה והחרפתה של איבת שאול לדויד. חלקים בפרשה סבוכה זו הם אמנם בגדל הרצאת דברים ישירה של המספר (למשל שמ"א יח,ו-ט). אבל העיקר הוא בהטלת החנית (שם שם, יא; יט,ט-י); בשיחות הארוכות שבין יונתן לדויד (רוב פרק כ) ובתיאור התנהגותו ושיחתו של שאול בסעודת ראש החודש (שם, פס' כז-לג) שממנה ידע יונתן כי כלה מעם אביו להמית את דויד. יש מעמדות הבנויים בקפידה, דוגמה לכך הוא ביקור שאול אצל בעלת האוב, שבו אפשר להבחין בהכנות לתיאור המאורע (אקספוזיציה), בשלבים אחדים שבפגישת הנפשות הפועלות עד לנקודת השיא שבהופעת רוחו של שמואל, ובשלבי ההרגעה והחתימה. כוחו של המספר למסור מה שהוא מבקש למסור בדרך זו דווקא, ניכר בהיעדרו של כל תיאור ישיר של מעשה הקסם באוב (שמ"א כח). במסורת אמנותית שונה (למשל אצל הומירוס) היתה הרצאת דברים המתארת פעולה מרשימה כל כך משמשת עיקר. בדרך הסיפור הנזקקת למעמדות נמסר דווקא כיצד השפיעו הנפשות הפועלות זו על זו; מתגובותיהם ההדדיות מתחוור הכל, ופעולת הקסם נדחקת לרקע שאין צורך לבארו.
דוגמא מפורסמת לתיאור באמצעות מעמדות הוא המרוץ בסיפור על מות אבשלום (שמ"ב יח,יט-לב). הצורך להודיע למלך בשורה קשה כל כך גורם למתחים נפשיים, והם באים לידי ביטוי עקיף בוויכוח (שהסתום בו מרובה מן המפורש) שבין יואב לאחימעץ (פס' יט-כג). כתוצאה מן המעמד הזה נשלחים שני רצים, וכאן מעביר המספר את הקורא משדה הקרב אל שער העיר ומשמיע לו את השיחה שבין הצופה שבגג השער ובין המלך היושב ברחבת השער הפנימית (בין שני השערים, פס' כד). השיחה משתפת את הקורא בציפייתו הנרגשת של דויד; אין הסיפור עוסק במרוץ כשלעצמו כי אם בתגובה שהמרוץ מעורר בעוקבים אחריו. כאשר השליחים מגיעים ומוסרים את הידיעה – תחילה קצתה ואחר-כך כולה – נעשה הקורא עד לתגובתו הרגשית העזה של דויד, כפי שהיא מתפתחת בהדרגה עד לשיאה (שמ"ב יט,א).
|
4. איפיון דמויות. |
כנהוג במקרא, גם בס' שמואל הדמויות מתוארות עד כמה שאפשר במעשיהן ובשיחתן; אבל תיאור ישיר ומפורש מפי המספר בא רק בנקודות מפתח מעטות. תיאורים ישירים כאלה מציינים תכונות גופניות ופרטים אחרים שאין הקורא יכול לעמוד עליהם מתוך השיחות והמעשים. ואכן המספר מאריך במקצת בהצגתו של שאול (שמ"א ט, א-ב) ובכך הוא מטביע בתודעת הקורא את מראהו של האיש. ככל שהסיפור מתפתח, מצרף הקורא מבלי משים את קווי האופי המסתברים מתגובותיו של שאול אל הופעתו החיצונית, והדמות נעשית אמינה מבחינה פסיכולוגית. שאול הוא מנהיג מטבעו; אצילותו וגובה קומתו מקנים לו את היכולת להשפיע על בני אדם אחרים והוא גם מסוגל להחליט בבהירות ובתקיפות. עם זאת הוא מעט אטי בתגובותיו וחסר בטחון עצמי במעמקי נפשו; הוא זקוק לתמיכה וכאשר שמואל פוסק לתמוך בו הוא נבוך (שמ"א טו, כד-לא). מתיאור משיחתו של דויד (שמ"א טז, י-יב) ברור שהוא מרשים פחות משאול בהופעתו, ושיופיו עדין יותר (אינו גבה-קומה; והוא יפה עינים). הרושם הוא שדויד אינו אציל כל כך, אך מלא חן, זריזות ותושיה; כוח מנהיגותו נובע מבטחונו העצמי העמוק. התרשמות כגון זו היא אמנם תגובתו האישית של אחד הקוראים, ולא דבר הנלמד מניתוח דייקני של הכתוב; ובכל זאת יש בכתוב מה שגורם להתרשמות כגון זו אצל כל קורא וקורא. הדמויות הן אמנם סבוכות ואפשר להבינן כך או כך, אבל הן גם פרי מעשהו המודע של המספר, המעצב אותן בהערותיו ובדברים שהוא שם בפיהן. אין הדמויות מתוארות על דרך ההפרזה לשבח בלבד או לגנאי בלבד (מה שמכונה "בשחור-לבן" או "בתיאור דו-ממדי"), אלא בעירוב הגנאי והשבח כאחד ("בעומק" או " בתלת-ממדיות"). המספר מעוניין לעולם במורכבותם וזרותם של בני האדם, לא בצדקתם או ברשעתם (וע"ע מוסר). דבר זה ניכר במיוחד בדמותו של דויד. המגמה העיקרית שבסיפור קורותיו היא אמנם להראות כיצד נעשה מנער רועה למלך ולמסיידה של השולת שבה בחר ה'; אך כל נסיון לנמק את בחירת ה' בדויד בהצגתו כצדיק מושלם נעדר לחלוטין מן הספר. אדרבה, חטאו החמור שבלקיחת בת שבע והריגת בעלה מתואר במפורט (שמ"ב פרק יא) וגם גנותו של החטא הזה מפורשת בדברי הכיבושין שבפי נתן הנביא (שם, פרק יב). אמנם הקורא בשמ"ב את פרק יא בלבד חייב להסיק את המסקנות מדעתו; המספר נמנע מגילוי עמדתו ואף משאיר פרטים אחדים הנחוצים להבנת העלילה כשהם בלתי מבוארים (אף-על-פי שהסיפור נמסר בפירוט). לפיכך אפשר לומר כי ההצגה היא "אירונית" (פרי ושטרנברג), אבל רק כשקוראים אותה בלא ההמשך. דו-המשמעות שבהצגת דויד ברורה יותר בסיפור על התנגשותו עם נבל הכרמלי (שמ"א פרק כה). שם נאמרו כמה שבחים מפורשים לדויד ולאנשיו ורמזים ברורים למדי למלכותו העתידה (פס' כח). עם זאת ברור מן הסיפור כי דויד נהג כראש גדוד התובע דמי חסות ומוכן לגבותם באלימות. הקורא יכול לקבל התנהגות זו כמובנת מאליה במסיבות החברתיות שברקעו של הסיפור או כשחיתות גמורה. המספר מסתפק בתיאור אובייקטיבי כביכול וכך הוא נוהג כמעט בכל מקום ודמויותיו נעשות רבות-משמעות ואמינות, ככל שהקורא מרבה לתהות עליהן.
|
5. העיצוב האמנותי ביחידות קטנות וגדולות. |
בכל סיפור וסיפור – שאורכו על-פי רוב כפרק בחלוקה שלנו – אפשר לחשוף ולתאר את עיצוב העלילה, את המבנה הספרותי ואת איפיון הדמויות בוודאות יחסית. הטעם לכך אינו רק בפשטותן היחסית של הבעיות אלא גם בנטייתם הברורה של המספרים לעצב יחידות מבניות שלמות ועצמאיות מסביב לנושאים מסוימים (לידת שמואל, הנצחון על גלית, מעשה אמנון ותמר). הנושאים אמנם דבקים זה בזה והסיפורים מצטרפים לשרשרות ולרצפים. הסיפור על מותו של אבשלום, למשל, מעוצב כיחידה שלמה (השווה פתיחת שמ"ב יח,א-ד עם שמ"ב יט,ט); אך הוא גם חלק מן הסיפור על מרדו של אבשלום (שמ"ב פרקים טו-כ), ורבים סבורים (בעקבות רוסט) כי המאבק על ירושת כסאו של דויד משמש נושא ליחידה ספרותית גדולה, רצופה ומעוצבת כשלמות (שמ"ב יא – מל"א ב; שיטת רוסט אמנם סבוכה יותר). בהגדרתם של רצפי-עלילה כאלה מתעוררות בעיות רבות של הקשר; והטענה לרציפותם ולעיצובם המודע והמושלם כיחידות ספרותיות יכולה להתבסס רקעל הדגשתם היתירה של נושאי יסוד ורמיזות מקשרות. למשל, אפשר לטעון כי בנבואתו של נתן (שמ"ב יב, י-יא) נרמזו הרציחות ההדדיות של בני דויד ומעשה אבשלום שבא על פילגשי אביו (שמ"ב טז,כב), ומטרתם של רמזים אלו לקשר בין החלקים השונים שב'סיפור ירושת הכיסא', ולהקנות לו נושא בסיסי אחד. אך מי שטוען כך חייב לפתור שורה שלימה של בעיות ביקורתיות בדרך שתהא נוחה לשיטתו. טענתו תהיה כי היחידה הסיפורית הארוכה והסבוכה אמנם עוצבה ביד מספר-אמן אחד, אך טענה זו אי-אפשר שתהא ודאית. ואילו בהקשרים הקצרים והפשוטים יותר של סיפורים יחידים קל יותר להגיע להבחנות ודאיות באשר לעיצובם הספרותי. לפיכך נמצא כל סיפור יחיד קצר, נוח יותר לניתוח ספרותי מן הרצפים הסיפוריים הארוכים.
מצד אחד ניכרים בס' שמואל נושאים כוללים מאוד ועקרוניים במשמעם (הדחת בית עלי, כינון המלוכה, בחירת בית דויד), ואפשר להצביע על פרטים המעידים על עיצובם האמנותי המודע. נושא כזה הוא גורלו ודמותו של שאול. מבחינת המידע ההיסטורי הפשוט נאמר לנו בו, כי שאול היה המלך הראשון שהוכיח את יעילותו של המשטר המלוכני בעמידה מול פלשתים, אך נכשל בחמלתו על אגג, וביתו הודח מפני בית דויד. מבחינה תיאולוגית ההדחה מוסברת בחטא מריו של שאול (שמ"א טו), אולם בגלל רגישותו של המספר להתנהגותם ואופיים המורכב של בני האדם אף ניכרת בקורותיו של שאול בחינה שלישית, והיא הטרגדיה שבחייו. אמנם היא נובעת במישרין מן המאורעות עצמם (מלךך שמתחרהו הצעיר גובר עליו הוא דמות "טרגית" ממילא), אבל ביד המספר נתונה לעולם היכולת להעלים את הגורם הטרגי או להראותו, ולטפל בו בדרך זו או זו. בס' שמואל מעוצב הגורם הטרגי בבהירות ובעדינות. ביתר דיוק: הרוח הרעה הפוקדת את שאול, רדיפותיו אחרי דויד המסתיימות בחרטה (שמ"א כג-כד; כו), מבוכתו ויאושו הגורמים לו לדרוש בבעלת האוב (שמ"א כח), כל אלה מצטרפים לקו-עלילה של התדרדרות נפשית. הקורא צופה בהתפתחות זו, והמספר מאלץ אותו להצטער על ירידתו של שאול אף-על-פי שהוא שמח בעלייתו של דויד. התופעה מלכדת ומאחדת במישור העיצוב האמנותי רצף-כתובים ארוך שניכרים בו גם גורמים שונים של פירוד. על-כן קשה להעריכה כראוי אפילו מן הבחינה של הטכניקה הסיפורית. יתירה מזו, היא מקנה עומק של משמעות לכל סיפור ולכלל הסיפורים, וגורמת לקורא שיהרהר אחר דרכיה של ההשגחה ואחר גורלו של האדם, ומקשה עליו להסיק מסקנות פסקניות ופשטניות. ועדיין הדבר צריך לימוד: האם התופעה ראויה לכינוי "טרגדיה" כהגדרתו הדייקנית של המושג? ומה משמעה המדויק במישור ההגותי או הדתי? ומה עומק העיצוב האמנותי שבה? מכל-מקום יש בה, ובדומותיה, מימד של מלאכת כתיבה יוצרת, שרבים הרגישו בה, ושעדיין לא תוארה כראוי.
בבליוגרפיה:
פרי-שטרנברג, הספרות א (תשכ"ח-תשכ"ט), 292-263; ב (תש"ל-תשל"א), 663-608; ב. ערפלי, שם, 597-580; א. סימון, שם 607-598; י. ליכט, הצבי ישראל (לזכר צבי וישראל ברוידא), תל-אביב תשל"ו, 142-133; ה. יזון, הספרות ו (תשל"ו-תשל"ז), 41-23.
A. Schulz, Erzahungskunst in den Samuel-Buchern, Munster-Aschendorff 1923` L. Rost, Die Uberlieferung von der Thronnachfolge Davids, Stuttgart 1926; E. Robertson, BJRL 28 (1944). 453-476; W.C. Booth. The Rhetoric of Fiction, Chicago 1961 (ושם ספרות); I.L. Seeligmann, ThZ 18 (1962), 305-325; Scholes-Kellogg. The Nature of Narrative, New York 1966 (ושם ספרות); R.N. Whybary, The Succession Narrative, London 1968, 19-47; E. Lammert, Bauformen des Erzahlens, Stuttgart 1968; D.M. Gunn, VT 24 (1974), 286-317; 26 (1976), 214-229; J. van Seters, Semeia 5 (1976), 139-152; J. Licht, Storytelling in the Bible, Jerusalem 1978
.
