עמוד הבית > מדינת ישראל > ישובים וסוגי התיישבותעמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברה > עליה וקליטה לאחר קום המדינהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > כלכלה, חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > העלייה הגדולה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכיתישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים


תקציר
על התיישבויות שהוקמו בארץ לקליטת העולים בראשית שנות החמישים (עיירות הפיתוח והמושבים) והקמת יישובי חבל לכיש.



התיישבות העולים בראשית שנות החמישים
מחברים: חיה רגב; ד"ר אביגיל אורן


התיישבות בעיירות הפיתוח (1950)

העולים שהגיעו לארץ בין השנים 1951-1948 היו רבים, ולא כולם יכלו להיקלט בישובים חקלאיים.
הקרקעות שהתאימו לחקלאות לא הספיקו עבור כל הבאים, וכמו כן הייתה מגמה לפזר את האוכלוסייה. לכן, הוחל בהקמת עיירות. בגלל חשיבותה של החקלאות ניתן לעיירות אלה אופי חקלאי למחצה (בנייה נמוכה ומשקי עזר).
עיירות הפיתוח הוקמו באיזורים מיושבים בקיבוצים ובמושבים, שהיו כבר מבוססים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. העיירות, שיושבו בעולים חדשים, לא יכלו לספק שירותים עירוניים ליישוב החקלאי המבוסס.
הישובים המבוססים לא שמשו מקור תעסוקה לעולים כי רובם התנגדו, מבחינה רעיונית, לעבודה שכירה.
לכן לא נוצרה זיקה בין היישובים הוותיקים לבין התושבים בעיירות הפיתוח והן התפתחו באיטיות.

התיישבות במושבים

העלייה הגדולה בשנות החמישים הביאה להאצה בקצב ההתיישבות החקלאית. צורת ההתיישבות הרווחת באותם ימים הייתה המושב. בשנת 1950 הוקמו מאה ועשרים יישובים חקלאיים (מהם היו מאה מושבים ועשרים קיבוצים). מאחר שהחיים בקיבוץ התבססו על מסגרת סגורה ושווה לכל נפש, העדיפו העולים את המושב, שאִפשר מסגרת חיים פרטית בתוך קבוצת בני אדם בעלי עניין כלכלי משותף.

אך גם במושבים התעוררו קשיים באשר להתיישבות העולים בהם.
1. בארצות מוצאם התגוררו רוב העולים בעיר ובחקלאות הם ראו עבודה נחותה.
2. עלייה של המונים במשך זמן קצר לא אִפשרה לתכנן את ההתיישבות ולהכשיר את העולים לעבודות חקלאיות.
3. אוכלוסיית חלק מן היישובים הייתה מעורבת, כלומר הורכבה מבני עדות שונות. ברבים מהם לא הצליח השילוב והתגלעו סכסוכים ומריבות שפגעו ביכולת התפקוד של מוסדותיהם. אותם מושבים התפרקו ויושביהם עזבו אותם.

התיישבות בחבל לכיש (1954)

לנוכח הקשיים בקליטת העלייה הוחלט בשנת 1954 לשנות את מדיניות הקליטה. ואכן הוחל בתכנון איזורי ליישוב חבל לכיש. ועל פי תכנון ההתיישבות בחבל לכיש תיכננו אזורי התיישבות אחרים.
במחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית הוקמה "רשות חבל לכיש", ניתנו לה סמכויות לתכנן את מבנה החבל, את מיקומו של כל יישוב בו ואת הפעילות הכלכלית. הרשות קבעה את היקף האוכלוסייה בחבל ואת אופיָה החברתי.
יישובי חבל לכיש תוכננו כיחידות אחידות מבחינה עדתית. כלומר, כל מושב אוכלס ביוצאי אותה הארץ או אף אותה החמולה (משפחה מורחבת). לעומת זאת, הגוש ההתיישבותי שסיפק שירותים משותפים לקבוצה של יישובים, היה מעורב, ונמנו עמו יוצאי ארצות שונות וגם ותיקים (בחבל זה נכללו גם יישובים ותיקים). כל היחידות השתמשו במשותף במרכז כפרי אחד.
על ידי השימוש של בני העדות השונות בשירותים המשותפים שבמרכז הכפרי, הם יכלו להתקרב אלה אל אלה ולהתוודע אל המנהגים השונים. לצד תהליך אטי זה של מיזוג גלויות יכלה כל קהילה, במושב שלה, להמשיך ולנהוג על פי המסורת שלה, מנהגיה ואורח חייה הייחודיים ולשמור בכך על יציבות.

מן האניה להתיישבות (1954)

"נקודות היישוב הראשונות שהוקמו באזור נקראו בתחילתן כמנהג הימים ההם סתם "לכישים": לכיש-1, לכיש-2, לכיש-3, רק כעבור זמן ניתנו שמות מיוחדים לכל יישוב ויישוב. ל"לכיש-1" – הנקודה הראשונה שהוקמה... – ניתן השם "עוצם" להזכירך את עוצמת הקרבות שהיו נטושים במקום הזה.
לאחר הניסיון המר של מחנות העולים והמעברות, הוחלט מכאן ואילך להביא את העולים החדשים ישר מן האונייה אל נקודת היאחזותם.
במציאות נראה הדבר כך: היו באות מכוניות מלאות עולים מצפון אפריקה, שבהגיעם אל הצריפונים הקטנים, המפוזרים והתקועים כאילו בלב המדבר היו מוחים נמרצות ומסרבים לרדת. כך היה בלוזית, כך היה גם בשחר. שעות על שעות נמשכו מאמצי השידול של אנשי הסוכנות, אך העולים בשלהם: "לא פשענו, לא עשינו עוול לאיש, לא נסכים להישלח לארץ גזֵרה!"
רק עם רדת הלילה ירדו מתיישבי שחר מהמכוניות ונכנסו לצריפונים בלב שבור. כאשר ראינו שכולם כבר אכלו את מנות האוכל שחולקו להם ושכבו במיטות שהוכנסו לכל צריף, נסענו אף אנו – מרדכי ואני – "הביתה", ללכיש-3, היא נוגה, שהמרחק בינה לבין שחר אינו עולה על שני קילומטרים."

© מתוך: גובר, רבקה. (1961). אל משואות לכיש. תל אביב: דבר.

הכשרת התיישבות בחבל לכיש (1954)

במסגרת ההתיישבות בחבל לכיש, שפותח בשנת 1954, הנהיגו שיטה מיוחדת להכשרת מתיישבים לעבודות חקלאיות – שיטת "משק מעבר מנוהל".
במשך תקופת מעבר, שנמשכה כשנתיים – שלוש שנים, אורגן המשק החקלאי של היישוב במתכונת של חווה ונוהל בידי המוסד המיישב ועל אחריותו. המתיישבים העולים, שלא הכירו את ענפי החקלאות – עבדו בהדרכתם של מנהלי עבודה מנוסים ובדרך זו רכשו ניסיון. תמורת עבודתם קיבלו המתיישבים שכר חודשי מסוים בלא קשר לתפוקה שלהם. כעבור שנה או שנתיים קיבלו המתיישבים שטח קרקע קטן לרשותם ועיבדו אותו באופן עצמאי, בעוד שאר אדמות היישוב עובדו במסגרת החווה. בתוך שלוש שנים קיבלו המתיישבים את המשק כולו לניהולם העצמאי.

ההדרכה בישובי העולים (1954)

העושים בעבודת העם

"האנשים הראשונים שפגשנו בבואנו לנוגה היו המדריך והמדריכה. מדריכים אלה היו מגיעים לכל כפר יחד עם הציוד הצנוע שנשלח על ידי הסוכנות לדירותיהם של המתיישבים: מיטות, שולחן, פתילייה ומלאי קטן של מזון.
המדריך היה תמיד הראשון המקדם את פני המתיישב החדש, ולא פעם קבע הרושם שעשה המדריך את יחסם של העולים אל מולדתם החדשה. הראשונים שהתנדבו להדרכת כפרי העולים, בראשית ההתיישבות החדשה,
היו ותיקי ההתיישבות העובדת. בשנת 1954 החליפם הדור הצעיר מבני המושבים... אך גם הצעירים לא החזיקו מעמד יותר משנתיים, כי מִשקם הפרטי לא יכול להתקיים זמן רב בהעדרם ממקומם. המציאות הוכיחה, כי הצלחת ההדרכה תלויה במידה רבה בהתמדת המדריכים בכפריהם במשך תקופה ארוכה. אל המדריכים החקלאים שבכל כפר צורפו גם בעלי מקצועות אחרים: מורה, גננת, חובשת, מרַכּזים ומפקחים שנשלחו ממוסדות שונים. כולם ביחד היוו "צוות", אשר בארגונו ובליכודו היתה תלויה במידה רבה הצלחת המפעל כולו. מטרת הצוות היתה לעזור לאדם שנעקר מסביבתו הטבעית להשתרש בנוף הארץ ובהווי הישראלי."

© מתוך: גובר, רבקה. (1961). אל משואות לכיש. תל אביב: דבר.

התיישבות איזורית (1954)

אחת הדרכים לפתור את בעיית התעסוקה והשיכון לעולים הייתה הפנייתם לחקלאות בדרך מתוכננת של הקמת יישובי עולים חקלאיים סביב מרכז עירוני שיספק להם שירותים.

תכנון ההתיישבות האזורית התבטא גם בהפעלת מנגנון של הדרכה, שתפקידו היה לסייע למתיישבים להיקלט בחקלאות.

חבל לכיש תכנון ההתיישבות

לובה אליאב כותב על הקמת חבל לכיש

"המטרות שהניעו אותנו להקים את חבל לכיש היו ביטחוניות וכלל לאומיות, ואיש לא שאל איש מן העולים אם רצונו ללכת לשם.
חוץ מהיאחזויות הנח"ל, שמקימיהן עשו זאת בהתנדבות, הלכו לשם האחרים בעל-כורחם – וכך הוקמו קריית-גת וארבעים מושבי החבל. איש גם לא יכול היה להסביר להם על האונייה שהביאה אותם ארצה, כי התיישבות זו תמלא את הפער הביטחוני בין רצועת עזה לבין הר חברון ותשלים רצף התיישבותי מבאר טוביה דרומה לכיוון באר שבע.
אנחנו ידענו את זה: המטרות הלאומיות היו אצלנו על המפות, ואני הראיתי את המפות האלה לבן-גוריון ולאשכול. הייתה שנת 1954, השקענו שלושת רבעי שנה של תכנון – ועוד לא היו עולים במקום.
העולים שהתחלנו להביא לשם לא ידעו דבר... אנחנו ידענו, לפחות, מהן השגיאות שעלינו לתקן – למשל, לא להביא לאינטגרציה כפויה. כך הקמנו מושבים ממוצא אחד, שלאחד מהם נשלחו עולים מקוצ'ין, לאחר – עולים ממרוקו וכו'; ורק בבתי הספר, שהיו משותפים לכמה מושבים והוקמו במרכזים הכפריים, נפגשו הילדים מן המושבים השונים.
הקמת חבל לכיש הייתה כרוכה, כזכור, בקריאה של בן-גוריון לבני המושבים ולבני הקיבוצים בני ה 30-40, חניכי מלחמת העצמאות, לצאת לשנתיים ולהיות עם העולים. כך זכינו לקבל צוות מדריכים טוב – נוסף לתכנון."

© מתוך: אליאב, לובה. (1987). "40 שנה לתחילתה של העלייה הגדולה".
סקירה חודשית. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור.

חינוך במושבי העולים (1954)

"על החינוך בתהליך קליטת העלייה מספרת רבקה גובר, שפעלה במושבי עולים בחבל לכיש:
כיתתי, שהכילה למעלה מארבעים תלמיד, היוותה אוסף כמעט מקרי של ילדים בני גילים שונים המדברים בכל מיני לשונות, חוץ מהלשון העברית. ילד אחד מפולין, שבילה את חודשי החורף בין ילדי עיראק, שימש לי מתרגם: הילדים דיברו אליו ערבית והוא תִרגם לי את דבריהם לאידיש.
הילדים נבדלו זה מזה ברמת ידיעותיהם. חילקתי אותם לשלוש קבוצות לימוד. גילם של תלמידַי נע בין 12 ל-15 שנים, והגדולים שבהם היו שייכים דווקא לקבוצה המפגרת, בה היו כתריסר ילדים שלא ישבו מעולם על ספסל הלימודים ולא היה סיכוי כלשהו כי ימשיכו זמן רב בלימודיהם. העבודה הצטמצמה בלימוד הקריאה וראשית החשבון ובסיפורים מן התורה. ילד אחד ששמו היה פירוז כהן זכור לי במיוחד. השיבותי לו את שמו העברי יצחק, שניתן לו בהיכנסו בברית אברהם אבינו. כך עשינו לכל ז'אן וסעיד, קלוד, סביחה וסלימה וכו'."

© מתוך: גובר, רבקה. (1961). אל משואות לכיש. תל אביב: דבר.

דימונה (1955)

דימונה היא אחת מערי הפיתוח הראשונות שנוסדו בנגב. העיר הוקמה בשנת 1955 בצד כביש באר שבע – סדום ונועדה להיות מקום מגורים לפועלי מפעל האשלג בסדום.
התפתחותה היתה מהירה יחסית. בשנת 1961 היו בה לא יותר מחמש מאות תושבים, וכעבור עשר שנים ישבו בתחומה עשרים ושלושה אלף תושבים.

למפת ההתיישבות בחבל לכיש 1956

קראו עוד:

עליה וקליטה - קיבוץ גלויות
עלית יהודי תימן – "על כנפי נשרים" / "מרבד הקסמים"
מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק
העליה ממזרח אירופה
העליה מצפון אפריקה
מחנות העולים והמעברות
התיישבות העולים בראשית שנות החמישים (פריט זה)
החינוך בישראל הצעירה



אל האסופה הקמת המדינה ושנותיה הראשונות3

ביבליוגרפיה:
כותר: התיישבות העולים בראשית שנות החמישים
שם  התקליטור: הקמת המדינה ושנותיה הראשונות
מחברים: רגב, חיה ; אורן, אביגיל (ד"ר)
תאריך: 1995
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית; ישראל. משרד החינוך. האגף לתכנון ופיתוח תוכניות לימודים; אוניברסיטת תל אביב. בית ספר לחינוך. המעבדה לטכנולוגית ידע
הערות: 1. ריכוז פרוייקט: חיה רגב, מנהלת אגף לימודי חברה, האגף לתכניות לימודים, משרד החינוך התרבות והספורט.
ד"ר אביגיל אורן, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב.
2. אפיון הסביבה הלימודית ופיתוח קובץ מידע: ד"ר אביגיל אורן, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב.
3. ייעוץ מדעי: ד"ר נתנאל לורך, הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. ד"ר דן גלעדי, עלייה וכלכלה בשנות החמישים. ד"ר מרדכי בראון וד"ר זכי שלום, מדיניות חוץ ובטחון בשנות החמישים.
4. לאור העלאת החומרים לאינטרנט נוספו קטעי קישור שנכתבו ע"י אלון סילפין.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית