עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלוםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בתום מלחמת העצמאות בין ישראל לשכנותיה הופרו בתקריות גבול ובהסתננות לשטחי ישראל, וחלק מאמצעי התגובה של ישראל היה בפעולות תגמול.



פעולות התגמול 1949 – 1955 - רקע וסקירה כללית
מחבר: אלון סילפין


בתום מלחמת העצמאות נחתמו בין ישראל לשכנותיה הסכמי שביתת הנשק. הסכמים אלה נועדו להיות שלב מעבר מההפוגה הקיימת לשלום של קבע בין ישראל לשכנותיה. בהסכמים אלה נקבעו קווי שביתת הנשק, קו הגבול שכונה "הקו הירוק" והסדרים שונים בכל גזרה.

לפיקוח על קיום ההסכמים הוקמה בכל גזרה ועדת שביתת נשק מעורבת ובה נציגים ישראלים, נציגי המדינה הערבית, ויושב ראש הוועדה – איש או"ם. סידור זה נועד להיות זמני, עד לפתרון הבעיות כולן בהסדר שלום. דיונים על הסדר זה החלו בוועידת "לוזאן" ב-27 באפריל 1949. הוועידה הגיעה למבוי סתום וההסדרים, שנראו כזמניים, הפכו לקבועים; קו שביתת הנשק הפך להיות קו הגבול בין ישראל לשכנותיה.

מדינות ערב סירבו להכיר בישראל ועמדו על כך כי מצב המלחמה לא הסתיים וההסכמים מבחינתם הם מעין הפוגה במלחמה, והם חיכו להזדמנות לסיבוב נוסף שבו יזכו בניצחון. הם הטילו חרם כלכלי על ישראל, שנועד לבודד אותה מבחינה כלכלית ולחבל בקשריה עם חברות זרות, הגבירו את כוחן הצבאי והתכוננו לסיבוב נוסף של מלחמה בישראל.

מדינות ערב הפרו את הסכמי שביתת הנשק בתקריות גבול בהשתתפות כוחותיהן הסדירים וכן בעידוד פעולות הסתננות, חבלה ורצח בתחום ישראל שביצעו כוחות בלתי סדירים.

לישראל בתחומי "הקו הירוק" היו כ-1,000 ק"מ של גבול יבשתי, שהיה פרוץ לחדירת האויב. לא הייתה גדר ולא היו אמצעים לחסימת הגבול, לא הייתה אז מערכת מוצבים לאורך הגבולות ופעילות של סיורים, תצפיות ומארבים במסגרת הביטחון השוטף לא יכלה למנוע חדירות.

ב-1949 – הוקם משמר-הגבול (מג"ב), תחילה כ"חיל הספר" במסגרת צה"ל, ומ-1953 הועבר למסגרת המשטרה. יחידות קבועות של מג"ב עסקו בפעילות ביטחון שוטף, בעיקר באבטחת יישובי הספר.

כבר בסוף מלחמת העצמאות החלה תופעת ההסתננות לשטחי ישראל. המסתננים הראשונים היו פליטים שניסו לחזור לכפרים שנטשו במלחמה, בניסיון להציל רכוש, לקצור יבול או לעבד חלקת שדה. אחרים באו במטרה לגנוב ציוד חקלאי או בהמות.
הסתננות זו הייתה בלתי אלימה באופייה. בהמשך נוספו מסתננים "מקצועיים" שהתמחו בתחום זה. הם היו חמושים ובאו למטרות שוד, רצח וחבלה, והסתננות זו לבשה אופי אלים.

פעולות הטרור הערביות גרמו לשיבוש החיים הסדירים בישראל. סבלו מכך בעיקר יישובי הספר. מדינות ערב לא נקטו בצעדים כדי לבלום פעילות זו, ואף עודדו אותה. מנגנון שביתת הנשק לא הצליח להתמודד עם הבעיה, וזו הוטלה כולה לחיקה של ישראל.

ישראל ניסתה לבלום את מכת ההסתננות באמצעי הגנה – בסיורים, בתצפיות ובמארבים. אך הגבולות הפרוצים לא ניתנו לחסימה, והפעילות הפסיבית לא הועילה במיוחד. אמצעי תגובה נוסף היה פעולות הגמול. בשנים הראשונות הן כוונו נגד יעדים אזרחיים: כפרים שסייעו למסתננים ושימשו בסיסי יציאה. פעולות אלה כללו: מארבים מעבר לגבול, פגיעה בתחבורה, פיצוץ בתים, החרמת עדרים, ירי, פיזור כרוזים ועוד. פעילות זו הרתיעה במידה מסוימת, אך לא היה בה כדי לבלום את ההסתננות לחלוטין.

פעולות הגמול הראשונות בוצעו על-ידי חיילי היחידות הסדירות. רבות מהן הסתיימו בכישלון וחשפו ליקויים שונים – בתכנון, בהתארגנות, בניווט, בכושר הלחימה ובדבקות במשימה. באוגוסט 1953 הוקמה יחידה 101 – שהורכבה מנבחרת של מתנדבים, מצומצמת בגודלה. בחודשים המעטים שפעלה הציבה היחידה אמות מידה חדשות של כושר לחימה ורמת ביצוע. לוחמיה ביצעו מספר רב של פעולות מעבר לגבול, בעומק שטח האויב, והוכיחו כי גם באמצעות כוח קטן, מאומן ודבק במשימתו ניתן להגיע לתוצאות.

נקודת מפנה בתקופה זו הייתה פעולת הגמול נגד הכפר קיביה, באוקטובר 1953 שהייתה פעולת גמול לרצח יהודים ביהוד, שהיו בה נפגעים אזרחים רבים. ההדים שעוררה פעולה זו וגינויה של ישראל בעקבותיה הביאו לבחינה מחדש של הנושא ולגיבוש תפיסת בטחון חדשה: כל מדינה ערבית שכנה אחראית לפעילות העויינת המבוצעת נגד ישראל מתחומה, ועליה לנקוט בצעדים כדי למנעה. אם לא תעשה כן, תפעל ישראל כדי להעמידה על אחריותה.

התגובה לא היתה צמודה לפעולת הטרור, וישראל בחרה את הזמן ואת המקום בו תגיב. עד מבצע "קדש" בוצעו פעולות תגמול רבות, רובן ככולן על ידי יחידת הצנחנים.
מבחינה צבאית היו אלה פעולות מוצלחות, נרכש בהן ניסיון קרבי ופותחו שיטות לחימה שהונחלו לכלל הצבא.

אולם גם פעולות אלה לא הצליחו להביא להפסקת הטרור נגד ישראל. ולאחר רגיעה מסוימת בא גל חדש של מעשי טרור. עם הזמן התרחב היקפן של פעולות הגמול, גדל סדר הכוחות שהשתתף בהן והן גבו מחיר כבד.

בשנת 1955 חלה הסלמה בפעילות זו. מצרים ארגנה יחידות "פידאיון" ברצועת עזה ומאוחר יותר גם בירדן. המטכ"ל המצרי ראה בפעולות טרור שביצעו חוליות פידאיון את אחת מדרכי הלחימה בישראל. בצד הפעילות של כוחות בלתי סדירים הפעילו מדינות ערב את כוחותיהן הסדירים בתקריות גבול. הפעילות כללה ירי לעבר יישובים ולעבר עובדים בשדות, ירי על סיורי צה"ל, מיקוש ועוד. היו גם ניסיונות להשתלט על שטחים בתחום ישראל, כמו הניסיון הסורי בתל-מוטילה והניסיון המצרי באזור המפורז של ניצנה. לעתים הצליחו הניסיונות, כגון השתלטות הסורים על אל-חמה, רצועת החוף בצפון מזרח כינרת, ועוד. תוצאות אלה הובילו למסקנה כי שיטה זו של פעולות גמול מיצתה את עצמה ונדרש שינוי. מבצע "קדש" שנערך בשנת 1956 היה כבר במתכונת שונה.

קראו עוד:
פעולות התגמול בראשית שנות החמישים



אל האסופה הקמת המדינה ושנותיה הראשונות3

ביבליוגרפיה:
כותר: פעולות התגמול 1949 – 1955 - רקע וסקירה כללית
מחבר: סילפין, אלון
בעלי זכויות נוספים בפריט זה: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית