הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > פיסיקה ומבנה החומר [כימיה] > אישים
תמר הוצאה לאור


תקציר
קורות חייו של בנג'מין פרנקלין, שהיה מדפיס, סופר, מחנך, דיפלומט, מדען, ממציא ומדינאי, ובכל התחומים האלה הגיע להישגים מרשימים.



פרנקלין - האיש שאילף את הברק
מחבר: פליקס דותן


בין הדמויות הנערצות בהיסטוריה של האנושות שמור מקום מיוחד לבנג'מין פרנקלין (Benjamin Franklin, 1706-1790). הוא היה מדפיס, סופר, מחנך, דיפלומט, מדען, ממציא ומדינאי. בכל המקצועות האלה הגיע להישגים מעולים, אך את הדפסת הספרים העריך יותר מכל עיסוקיו האחרים. כשהיה שגרירה הראשון של ארצות הברית בחצרו של מלך צרפת, הציג את עצמו בפשטות: בנג'מין פרנקלין, מדפיס. בגיל שמונים כתב צוואה, שפותחת במלים: "אני, בנג'מין פרנקלין מפילדלפיה, מדפיס, לשעבר שגריר ארצות הברית של אמריקה במלכות צרפת, כעת נשיא מדינת פנסילבניה..."
הוא היה בעל סקרנות אינטלקטואלית עצומה ואישיות מקסימה.

פרנקלין נולד בבוסטון שבמושבת מסצ'וסטס של הוד מלכותה אן, מלכת אנגליה. הוא היה הילד ה-15 במשפחה של 17 ילדים. לימודיו בבית הספר נפסקו כשהיה בן עשר, כי אז היה עליו ללמוד בבית המלאכה של אביו עשיית נרות ורקיחת סבון. את העבודה הזאת שנא. בגיל שתים-עשרה עבר בנג'מין ללמוד ולעבוד בבית הדפוס של אחיו ג'יימס. באותו הזמן הרחיב את השכלתו על-ידי קריאת ספרים מרובים שהיו בבית המלאכה, ששימש גם כחנות למכירת ספרים.

ב-1721 החל אחיו להוציא עיתון יומי. בנג'מין החליט לנסות את ידו בכתיבת מאמרים לעיתון, אך חשש שאחיו לא יסכים לפרסם כתבות של נער בן 16. לכן כתב חיבור בעילום שם, והכניס אותו בלילה מתחת לדלת בית הדפוס. למחרת בבוקר שמע את ההתייחסות לתרומתו האנונימית. אחיו והמדפיסים האחרים התפעלו מהכתבה, וניחשו שמחברה הוא מישהו בולט בהשכלתו ובכושר ביטוי מעולה. המחברת של הכתבה, פרי דמיונו של בנג'מין, היתה "שתיקה מטיבה" (Silence Dogood) אלמנה מבוגרת ואדוקה, הגרה בבוסטון. בסך הכול פורסמו 13 מכתבים של "שתיקה", שהגיעו לבית הדפוס באותה דרך כמו המכתב הראשון. כבר בכתבות אלה מתגלה חוש ההומור (הממזרי לפעמים) של פרנקלין. לדוגמה, באחד המכתבים מציעה האלמנה המכובדת ייסוד של "עמותת ידידים", שתשלם 500 לירות סטרלינג לכל אישה הנשארת בתולה במשך שמונה-עשרה שנים (החל מגיל שתים-עשרה).

ב-1723 נמאסו על פרנקלין בית הדפוס של אחיו ורודנות אביו, והוא ברח לפילדלפיה, שהיתה בימים ההם אחת הערים הגדולות והחשובות באמריקה. את הדרך עבר בהפלגה בספינות ובצעדה ברגל, בגשם ובקור. את הגעתו לפילדלפיה הוא מתאר כך: "הייתי בבגדי עבודה מלוכלכים, והכיסים מלאים בחולצות ובגרביים. לא הכרתי איש, ולא ידעתי היכן לחפש אכסניה. הייתי עייף מההליכה, מהחתירה, ומחוסר השינה. הייתי רעב מאוד, וכל רכושי היה דולר אחד ושילינג."

בפילדלפיה מצא מיד עבודה כמדפיס. מאוחר יותר התחיל לפרסם מאמרים בעיתונים, ורכש מכרים וידידים בחוגים אינטלקטואליים ובממשל. אחד מידידיו היה מושל פנסילבניה, ששכנע אותו לנסוע ללונדון כדי להשתלם במקצוע הדפוס, לקנות שם מכונות דפוס משוכללות, להביאן לפילדלפיה ולפתוח בה עסק משלו. לשם כך הציע המושל לפרנקלין הלוואה ומכתבי המלצה לאנשים בעלי השפעה בלונדון. את הכסף ואת המכתבים הבטיח לשלוח בבוקר שבו עמדה הספינה להפליג. אך כאשר הרימה הספינה עוגן ושטה במורד הנהר דלוור, התברר לפרנקלין שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. המושל פשוט היתל בו.

זו היתה הראשונה משמונה הנסיעות של פרנקלין לאירופה. יש לציין, כי הפלגה בספינות מפרש מאמריקה לאירופה ארכה בימים ההם כשמונה שבועות, וכעשרה שבועות בכיוון מערבה לאמריקה. אם נשבה רוח נגדית, היתה ההפלגה ממושכת עוד יותר. היו גם מקרים לא נדירים שבהם הספינות לא הגיעו כלל ליעדן, כי ירדו למצולות באוקיינוס האטלנטי הסוער.

גם לאנגליה הגיע פרנקלין ללא כסף וללא ידידים שהיה ביכולתם לעזור לו. אך הפעם הוא היה בעל מקצוע טוב, כך שמצא מיד עבודה באחד מבתי הדפוס הגדולים בלונדון.

פרנקלין שהה בלונדון שנתיים. בתקופה הזאת עבד בשני בתי דפוס משוכללים, ורכש ידידים בחוגי הספרות ובהוצאות לאור. בדרכו חזרה בילה את ימי ההפלגה הארוכים בכתיבת החיבור "עקרונות לניהול חיי", שבו כתב בין היתר:

1. חיוני שאהיה חסכן קיצוני לזמן מה, עד לפירעון כל חובותי.
2. עלי להשתדל תמיד לדבר אמת, לא לעורר ציפיות שאינני יכול לספק, אלא להשתדל להיות כן בכל מילה ובכל פעולה: זוהי התכונה הנעלה בברייה תבונתית.
3. עלי להתמסר במרץ לכל עבודה שאני עושה, ולא לסטות ממנה בגלל תכנית טיפשית כלשהי של התעשרות מהירה; כי חריצות וסבלנות הן הדרך הבטוחה לעושר.
4. אני מחליט לא לדבר סרה באיש, אפילו כשזאת אמת.

בשובו לפילדלפיה פתח בית דפוס והחל להוציא עיתון יומי, שבו חיבר בעצמו את רוב הכתבות. הוא גם זכה בחוזה להדפסת כסף מטעם הממשלה, עסקה משתלמת מאוד. תוך זמן קצר היה פרנקלין לאיש עסקים מצליח. נוסף על הוצאת עיתון והדפסת ספרים, קנה סמרטוטים ומסר אותם לבתי חרושת לנייר תמורת המוצר המוגמר. הוא רכש בית חרושת לפיח, ובו ייצר דיו לבית הדפוס שלו. את עודף הייצור מכר במחיר טוב. הוא גם פתח חנות ספרים ליד בית הדפוס, שבה מכר ספרים שהדפיס וגם ספרים שהזמין מאנגליה.

פרנקלין האמין באלוהים, אך שלל את מה שנראה בעיניו כצדדים מפוקפקים של הדת. ביניהם הוא כלל תפילות, ובהקשר זה כתב: "כדי להתקיף ערים מבוצרות, הייתי סומך יותר על ציוד לוחמה טוב מאשר על אמונה" - דברים אמיצים בתקופה ההיא.

כשהיה פרנקלין בן עשרים וחמש, נזכר שבמקרה ובמזל ניתנה לו ההזדמנות לרכוש השכלה מספרים שהיו בבית הדפוס של אחיו. כדי לאפשר זאת גם לצעירים אחרים, ייסד בפילדלפיה ספרייה ציבורית - הראשונה באמריקה מבין אלפי ספריות ציבוריות מפוארות, המאפשרות הרחבת השכלה והתקדמות בחיים למיליוני צעירים ומבוגרים.

בתקופה הזאת כתב פרנקלין ספר שיצא לאור בכל שנה במהדורה חדשה, והפך תוך זמן קצר לרב-המכר הראשון (מלבד התנ"ך) במושבות אמריקה (Poor Richard's Almanack) במודעה בעיתונו תיאר את הספר כלוח שנה הכולל את מופעי הירח, את תנועות כוכבי הלכת, את מזג האוויר, את זריחת השמש והירח ושקיעתם, את הגאות והשפל, וכן חרוזים מבדחים, בדיחות מצחיקות, פתגמים חכמים ועוד. הנה כמה אמרות ופתגמים שבמהדורות שונות של ספר השנה: "טיפש הוא זה המוריש את הונו לרופאו"; "זה ששותה מהר משלם לאט"; "אהוב את אויביך, כי הם יגידו לך את האמת על מגרעותיך"; "היה אדיב עם כולם, עזור לרבים, היה ידיד לאחד, אויב לאף אחד". כעבור שנים רבות הסביר פרנקלין את ההצלחה של "ריצ'רד": "תכננתי את הספר כאמצעי לימוד המכוון לאנשים פשוטים, שכמעט לא קנו ספרים אחרים. לכן מילאתי את כל הרווחים הקטנים בין הימים שבלוח באמרות ובפתגמים, שמשבחים חריצות וחסכנות, תכונות המסייעות להשגת רכוש. שהרי קשה יותר לאיש עני להיות ישר, כי (כפי שהיה ריצ'רד אומר) 'קשה לשק ריק לעמוד זקוף'."

את הפתגמים והעצות הטובים ביותר שהופיעו בספרי השנה קיבץ ב-1758 בספר, שעליו התנוססה הכותרת המושכת "הדרך לעושר". מהספר הזה הודפסו 70 מהדורות באנגלית, 56 בצרפתית, 11 בגרמנית ותשע בספרדית. הוא גם תורגם לדנית, לשבדית, לפולנית, לרוסית, לצ'כית, להולנדית, לסינית וליוונית. לאחר שנים, כשהגיע פרנקלין לצרפת ב-1776 כנציג ארצות הברית, הכירו אותו אנשים משכילים כחוקר דגול של רזי תורת החשמל, אך רבבות צרפתים פשוטים ידעו עליו כמחברו של "הדרך לעושר". יש הטוענים שהנורמות המוסריות, ההומור והחכמה שבספרים האלה השפיעו על קווי האופי המשותפים של העם האמריקאי.

ב-1736 מונה פרנקלין למזכיר האספה הכללית של פנסילבניה. הוא יזם שיפורים בריצוף ובהארת רחובות פילדלפיה, וייסד אגודת מכבי אש מתנדבים. במסגרת פעילותו במה שהיום היינו מכנים "מדע שימושי", שיפר את תכנונן של ארובות, והמציא אח משופרת ("אח פרנקלין"), שהביאה לחיסכון ניכר בעצים להסקה.

ב-1743 ייסד בנג'מין פרנקלין את "האגודה הפילוסופית האמריקאית" (American Philosophical Society). המונח "פילוסופיה" כלל בימים ההם את מדעי הטבע. מושב האגודה נקבע בפילדלפיה, והיו בה לפחות שבעה חברים: רופא, בוטניקאי, מתמטיקאי, כימאי, איש מכניקה, גאוגרף, איש מדעי הטבע הכלליים, וכן נשיא, גזבר ומזכיר. האגודה הזאת קיימת עד עצם היום הזה. בעת ההיא הזמין פרנקלין ציוד מעבדה מאנגליה והחל לבצע ניסויים בחשמל. ב-1748 הוא מכר את בית הדפוס, כדי להקדיש את כל זמנו ומרצו לפעילות ציבורית ולמחקר מדעי. את תוצאת מחקריו פרסם בספר "ניסויים ותצפיות על חשמל, שנערכו בפילדלפיה שבאמריקה על-ידי בנג'מין פרנקלין". הספר יצא לאור בלונדון ב-1751, והביא למחברו פרסום והערצה מידיים. בשנים הבאות הוא הודפס בחמש מהדורות באנגלית, שלוש בצרפתית, אחת באיטלקית ואחת בגרמנית. פרנקלין זכה לתואר דוקטור מאוניברסיטת אוקספורד ולתוארי כבוד מאוניברסיטאות ייל והרווארד, וכן בחברות בחברה המלכותית האנגלית ובאקדמיה הצרפתית למדעים.

במחקריו הגיע פרנקלין למסקנה, שהשפשוף של שני גופים זה בזה אינו יוצר מטען חשמלי (בשפה של המאה השמונה-עשרה - "אש חשמלית"), כפי שסברו אנשי המדע של התקופה, אלא בסך הכול מעביר אותו מגוף אחד לשני, למשל מזכוכית לפרווה. זאת היתה השערה נכונה, כידוע לנו היום. פרנקלין הניח, שהחשמל הוא "זורם" (fluid - כינוי לגז ולנוזל) חסר משקל הקיים בכל גוף בכמות מסוימת. הגדלת הכמות הזאת גורמת למטען חשמלי מסוג אחד, והקטנתו - למטען מהסוג השני. הוא קבע את הביטויים "מטען חיובי" (Q+) במקום "מטען של זכוכית", ו"מטען שלילי" (Q-) במקום "מטען של שרף".

החלפת הכינוי "זורם" ב"אלקטרונים" נותנת את התיאור המודרני של תורת החשמל. מכאן רואים מה גדולתו של פרנקלין כמדען, שהציע את התאוריה הנכונה 150 שנה לפני גילוי האלקטרון!

אחד הגילויים הראשונים של פרנקלין היתה הפעולה החשמלית של גופים מחודדים. הוא מצא שמוליך מחודד, המחובר חשמלית לאדמה ("מוארק") והנמצא במרחק של 15-20 ס"מ מגוף מוליך טעון חשמלית, מפרק בהדרגה את הגוף הטעון ממטענו. לעומת זאת, מוליך מוארק לא מחודד (למשל כדור) אינו מפרק את הגוף הטעון ממטענו, עד שהמרחק בין שני הגופים יורד לשני ס"מ, ואז מתרחש ניצוץ, שמפרק את הגוף בבת אחת. בדומה, פרנקלין לא הצליח לטעון חשמלית גוף מוליך שאליו חיבר מחט. לפי דבריו, "האש החשמלית מסתלקת דרך החוד באותה מהירות שבה היא נמסרת לגוף."

מאז פרומתאוס האגדי, שגנב את האש מהאולימפוס והעניק אותה לאנושות, ועד לאמצע המאה השמונה-עשרה נשארה תופעת הברק חידה ללא פתרון. אמנם נמצא דמיון בין הניצוץ החשמלי לבין הברק, אך רק פרנקלין הראה בצורה משכנעת כי הברק הוא תופעה חשמלית וכי ענן יכול לצבור מטען חשמלי. בשנת 1749 הוא פירט ביומנו את התכונות הדומות של ניצוץ חשמלי ושל ברק: שניהם פולטים אור באותו הצבע ולשניהם מסלול פתלתול ותנועה מהירה. שניהם עוברים דרך מתכות, גורמים לרעש ויכולים לשבור עצמים שהם נתקלים בהם, וכמו-כן הם מסוגלים להרוג חיות או בני אדם ולהצית חומר דליק. כל הדברים האלה היו ידועים גם לפני פרנקלין; החידוש פה היה במשפטים האחרונים ברשימה: "הזורם (fluid) החשמלי נמשך לעצמים מחודדים; איננו יודעים אם אותה התכונה קיימת גם לגבי הברק. אבל מאחר שהם שווים בכל שאר הפרטים הניתנים להשוואה, למה שלא יהיו שווים גם בתכונה הזאת? ניתן לניסוי לקבוע!" פרנקלין החליט לבדוק, אם מוט מתכת מחודד הנמצא במקום הגבוה ביותר בבניין, מסוגל למשוך חשמל מענן. הנחתו היתה, כפי שכתב: "האם המוטות האלה, המחוברים בתיל מתכת לקרקע, ימשכו באטיות את האש החשמלית מהענן עוד לפני שיבריק הברק, וכך יאבטחו אותנו מפני אסון?"

הנה הניסוי שהציע פרנקלין, כדי להוכיח שאפשר למשוך חשמל מן העננים. בפסגת מגדל גבוה מוצב ביתן מעץ, ובתוכו אדם העומד על לוח מתכת. לאמצע הלוח חובר מוט ברזל, היוצא מהביתן כעשרה מטרים כלפי מעלה וקצהו מחודד. האדם יקרב למוט תיל המחובר לקרקע. אם המוט יהיה מחושמל בהשפעת הענן, יפרוץ ניצוץ מהמוט אל התיל. מומלץ לאדם להחזיק בתיל בתיווך של ידית שעווה, כדי להישמר מסכנת התחשמלות. פרנקלין עצמו לא ביצע את הניסוי, כי לא עמד לרשותו בפילדלפיה מגדל מספיק גבוה.

את הניסוי הדרמטי המוצע על-ידי פרנקלין ערך הפיסיקאי הצרפתי דליבר (Thomas-François Dalibard) שלוש שנים אחר-כך. זירת הניסוי היתה הכפר מרלי (Marly), כארבעים קילומטרים מצפון לפריס. ממשטח עץ בלט מוט ברזל בגובה של כ-14 מטרים. המשטח ניצב על ארבעה בקבוקי זכוכית ריקים. מוט הברזל היה מוחזק זקוף באמצעות שלושה חבלים מעוגנים בקרקע. מעל הבסיס עמד ביתן מעץ, שבו היה מקום לאדם אחד.

ב-10 במאי 1752 עמד על משטח העץ חייל משוחרר של צבא הוד מלכותו לואי ה-15. כאשר בשעה 2 אחרי הצהריים נשמעו רעמים של סופה מתקרבת, הרים החייל בקבוק ריק, שאליו היה קשור תיל המחובר לאדמה. כאשר קירב את התיל למוט הברזל, החלו לקפוץ ניצוצות מהתיל למוט, נשמע רעש חזק וכן הורגש ריח חריף. החייל, אשר לא ידע פחד אף מאויבים חמושים בשדה הקרב, השליך מידו את הבקבוק - וברח. הוא היה משוכנע שחזה בהופעת השטן בכבודו ובעצמו. את מקומו תפס הכומר המקומי, שכנראה לא האמין בקיומו של השטן. הכומר דיווח: "חזרתי על הניסוי שש פעמים. לבסוף, נגעתי בידי במוט הברזל, והרגשתי הלם חזק. הייתי עושה זאת שנית, אך בינתיים חלפה הסופה." ויש לציין שלכומר היה אומץ רב וגם מזל גדול. אני, שמקצועי טכנולוגיה של מתח גבוה, לא הייתי מעז לבצע את הניסוי של פרנקלין.

הניסוי של משיכת חשמל מעננים היה חשוב ביותר - לא רק למדע, אלא גם למהלך ההיסטוריה. פרנקלין זכה בצרפת להערצה עצומה בחוגי המדע, האצולה ופשוטי העם, והיה ידוע כאיש שאילף את הברק. כשלושים שנים מאוחר יותר היתה ההערצה לפרנקלין גורם חשוב לעזרה שצרפת העניקה לשלוש-עשרה המושבות במלחמתן נגד עריצות בריטניה; ייתכן שאלמלא פרנקלין המפורסם וכישרונותיו הדיפלומטיים, לא היו קמות ארצות הברית של אמריקה.

פרנקלין ידע כי לפעמים נאגר בעננים מטען אדיר, והיה בוודאי מודע לסכנות שבניסויים האלה. לא כך היה פרופסור ריכמן (Georg Richmann) בסנט-פטרסבורג, שחזר על הניסוי הצרפתי. עוזרו, סוקולוב, דיווח במכתב לפרנקלין על מהלך הניסוי: "ראיתי כדור של אש כחולה-לבנה, בקוטר של כארבעה אינצ'ים, קופץ מהמוט אל מצחו של פרופסור ריכמן. הוא נפל אחורנית ללא מילה. מיד אחר-כך נשמע פיצוץ אדיר בעוצמה של יריית תותח, שהפיל גם אותי ארצה. את הפרופסור מצאתי הרוג על הרצפה."

הכימאי האנגלי הדגול, ג'וזף פריסטלי, (Joseph Priestley, 1733-1804), מגלה החמצן וגזים אחרים, קינא בגורלו של ריכמן - בעיניו הוא היה "קדוש שנפל בחזית המדע".

בניסוי מפורסם אחר של "משיכת האש החשמלית" מעננים, השתמש פרנקלין בעפיפון. הנה תיאור הניסוי במילים של פריסטלי: "אחרי שהכין את העפיפון, חיכה פרנקלין לסופת רעמים. מאחר שחשש מהלעג שמלווה אי-הצלחה של ניסוי מדעי, סיפר על הניסוי רק לבנו, שעזר לו להרים את העפיפון. אחרי שהעפיפון התרומם, עבר זמן ניכר לפני שהיה סימן להתחשמלותו. בסוף הוא ראה שכמה סיבים שנפרדו מהחוט הזדקפו והתרחקו אלה מאלה, כפי שמתקבל בניסויים במעבדה. מעודד מהתופעה, הוא קירב את אגרופו למפתח שהיה קשור לקצה החוט. הקורא יכול לשער את שמחתו העצומה, כאשר קפץ אל ידו ניצוץ חזק". יש לציין שמספר חוקרים שחזרו על הניסוי הזה - נהרגו, אך בדומה לדברי פריסטלי, הם היו חיילים שנפלו בשירות המדע.

היישום של הניסויים האלה היה "כליא-הברק", מתקן המגן על הבית ממכת ברק. פעולתו היא, כפי שהראה פרנקלין, למשוך את המטען החשמלי בהדרגה מהענן. אך נוסף על כך (ואת זאת לא חזה פרנקלין), לפעמים דווקא פוגע הברק בכליא, והמטען החשמלי שהיה בענן זורם ישירות לאדמה בלי לגרום נזק לבית.

לשימוש בכליא הברק התנגד הכומר נולה (Nollet), איש מדע ידוע בצרפת ומתנגד חריף של פרנקלין. הוא טען, בדומה לאנשי כנסייה באמריקה, שכליא הברק הוא חילול הקודש, כי הברק הוא אמצעי שבו משתמש אלוהים כדי להעניש בני אדם וכדי להזהיר אותם מפני עשיית חטא.

כאמור, פרנקלין שיער כי מטען חשמלי אינו נוצר על-ידי שפשוף, אלא הזורם "חשמל" מועבר מגוף אחד לשני. עודף "חשמל" מתבטא במטען חיובי, וגירעון של "חשמל" - במטען שלילי. בכך התקרב פרנקלין למציאות, שהובנה רק כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר. להבדיל מפילוסופים ומאנשי מדע רבים, פרנקלין הציע וביצע ניסויי מעבדה, שנועדו לחזק או לסתור את השערותיו. הנה תיאור של ניסוי לחיזוק ההשערה ש"חשמל הוא זורם אחד", במילים של פרנקלין ובקיצורים קלים:

שני אנשים עומדים על לוחות שעווה; האחד נטען שלילית בכך שהוא משפשף בידו צינור זכוכית, והשני נטען חיובית ממסירת הצינור (הטעון חיובית) לידיו. אדם שלישי, העומד על הרצפה, ימשוך ניצוץ מכל אחד מהשניים. אבל אם שני האנשים הנושאים את המטען יתקרבו זה לזה, יקפוץ ביניהם ניצוץ חזק יותר מזה שהיה בין כל אחד מהם ובין האיש העומד על הרצפה. אחרי שעבר ניצוץ בין השניים, לא יתגלה מטען חשמלי באף אחד מהם.

פרנקלין מבטא כאן את אחד החוקים הבסיסיים בטבע, הוא חוק שימור המטען החשמלי: מטען חשמלי אי-אפשר ליצור או להשמיד. מדוע זה כך? איננו יודעים. אפשר רק לומר, כי בינתיים לא נמצאה כל סטייה מחוק זה. בניסוח של היום היינו מתארים את הניסוי של פרנקלין במילים אלו: אחד האנשים היה טעון בכמות מסוימת של מטען חיובי Q+, והשני באותה הכמות של מטען שלילי Q-. סכום המטענים לפני הניצוץ ביניהם היה 0 = Q- Q+. אחרי הניצוץ נשארו שניהם במטען אפס. סכום המטענים הוא שוב אפס.

לפרנקלין היתה השפעה גדולה על החינוך בפנסילבניה. ב-1749 הוא פרסם "הצעות הקשורות לחינוך הנוער", שהובילו לייסוד האקדמיה של פילדלפיה, שהפכה לימים לאוניברסיטת פנסילבניה. בזמן ההוא העניקו מוסדות אקדמיים באירופה ובאמריקה השכלה עשירה בלימודים קלסיים, כגון השפות יוונית ולטינית, תיאולוגיה נוצרית והיסטוריה של הזמן העתיק. בהצעתו שם פרנקלין דגש על לימודי האנגלית, שפות מודרניות, מתמטיקה ועל מדעי הטבע.

ב-1757 שלחה האסיפה של פנסילבניה את פרנקלין לאנגליה, כנציג המושבה אצל המלך והפרלמנט. הפעם הוא נשאר שם חמש שנים, בהן התיידד עם אינטלקטואלים בריטיים בולטים, ביניהם ג'וזף פריסטלי, הפילוסוף דויד יום (David Hume, 1711-1776) והכלכלן-סוציולוג הסקוטי הנודע אדם סמית (Adam Smith, 1723-1790), מחבר המסה המפורסמת "חקירת האופי והסיבות של עושר האומות". בימים ההם היה עדיין פרנקלין פטריוט בריטי, שהאמין בכל נפשו בקשר של המושבות שבאמריקה לכתר האנגלי.

פרנקלין חזר לפילדלפיה, אבל כעבור שנתיים נשלח שוב לאנגליה כנציגם של כל שלוש-עשרה המושבות. הפעם נשאר בלונדון למשך תשע שנים.

יחד עם עיסוקיו הדיפלומטיים והמדעיים מצא לו פנאי לסייר במחוזות אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, ולהכיר את הארץ ואת תושביה. אחרי ביקור בסקוטלנד ובאירלנד כתב: "בארצות האלה מיעוט האנשים הם בעלי קרקעות עשירים, בני אצולה וג'נטלמנים, שחיים בהדר ובשפע. הרוב המכריע של העם הם אריסים, עניים מרודים, שמתקיימים באומללות שפלה ביותר, גרים בבקתות מטונפות עשויות חומר וקש ולבושים בסחבות מצחינות."

ב-1761 נסע פרנקלין להולנד, שם פגש את ממציאה של "צנצנת ליידן", מושנברוק (Pieter van Musschenbroek, 1692-1761) ודן אתו על תאוריות של חשמל. הפתיעה אותו השוואת המנהגים של הפרוטסטנטים ההולנדים עם מנהגי הפוריטנים בניו-אינגלנד. באמריקה נענש מי שנוסע ביום ראשון, "אך בהולנד", כתב פרנקלין, "כל אחד נוסע או מחפש בידור אחר. אחרי הצהריים הולכים להצגה או לאופרה ונהנים משירה, נגינה, וריקודים." על-פי אמונת הפוריטנים היו צריכים המנהגים האלה לעורר את זעם אלוהים, אך פרנקלין לא מצא לכך סימן. להפך, הערים היו יפות ושוקקות תושבים, בשווקים היו סחורות בשפע, האנשים בריאים ולבושים בבגדים טובים. השדות היו מעובדים, והבהמות מפוטמות וחזקות. פרנקלין מסכם: "ניתן לחשוש, שהאל כועס פחות על חילול השבת מאשר שופט בניו-אינגלנד."

התפקיד הראשי של פרנקלין באנגליה היה הפעם השתדלות בממשלה, בפרלמנט ובציבור נגד מסים שהוטלו במיוחד על המושבות האמריקאיות, באמתלה של כיסוי הוצאות ההגנה במלחמות נגד הצרפתים והאינדיאנים. בנוסף על כישרונותיו הפוליטיים וקסמו האישי, גייס פרנקלין לקידום האינטרסים של המושבות גם את כישרון הכתיבה המעולה שלו. מתחת עטו יצא זרם של כתבות ופמפלטים שהיו, לפי הצורך, היסטוריים, פילוסופיים, סאטירה ותעמולה. בהקשר הזה הגדיר אותו הסופר הצרפתי בלזק כ"ממציא כליא הברק, התרמית המבדחת והרפובליקה."

הנה דוגמה להומור העוקצני של פרנקלין. ב-1769 הופיעה באחד מעיתוני לונדון כתבה תחת הכותרת "צו מלך פרוסיה". לפי הכתבה הכריז פרידריך השני, מלך פרוסיה, כי איי בריטניה יושבו בעבר על-ידי גרמנים, ומאז פרחו תחת שלטונה של שושלתו הנעלה. למרות זאת הביאה בריטניה לפרוסיה רווח קטן בלבד, וגם לא היתה עצמאית מעולם. לכן, מכריז הצו המלכותי, מטיל המלך מכס של 4.5 אחוזים על כל יבוא ויצוא מבריטניה.

פרנקלין היה אורח בטירה המפוארת של לורד דספנסר (Despencer), שעה שאורח אחר הביא את העיתון וצעק: "הנה מלך פרוסיה תובע זכות על המדינה הזאת!"

"כולם השתוממו", מספר פרנקלין, "ואני ביניהם. האיש החל להקריא את הצו המלכותי. ג'נטלמן אחד קטע אותו, באומרו: 'קללה על חוצפתו! אני משער שעוד מעט נשמע שהוא בדרך הנה עם 100,000 חיילים!' אך כעבור כמה רגעים אחד האורחים, הסופר וייטהד Whitehead)), הביט בי בפנים, ואמר: 'אני חושש שזו אחת ההלצות האמריקאיות שלך על חשבוננו.' וכולם צחקו, אבל הבינו את הרמז."

אחרי שהות של תשע שנים באנגליה חזר פרנקלין ב-1775 לאמריקה. בתקופה זו החמירו היחסים בין בריטניה לבין מושבותיה האמריקאיות, והחלו הקרבות הראשונים בין המורדים לבין הצבא הבריטי. כוחות הוד מלכותו היו מבוססים בעיקר על חיילים מקצועיים, שהשליטים של נסיכויות קטנות בגרמניה "מכרו" אותם לבריטים - כלומר, הנסיכים דרשו וקיבלו תשלום לפי מספר החיילים שסיפקו.

פרנקלין נבחר, כחבר בוועדה של חמישה, לנסח את הכרזת העצמאות של ארצות הברית של אמריקה, והיה גם אחד החותמים עליה. בהזדמנות החגיגית של החתימה פנה לקונגרס בנאום, שבו אמר: "עלינו להיות תלויים זה בזה, אחרת נהיה תלויים יחדיו."

בשדה הקרב עמדו אז 18,000 מתנדבים של הגנרל וושינגטון מול 32,000 חיילים של בריטניה, מאומנים ומצוידים במיטב הנשק של התקופה. למורדים חסר גם הבסיס הכלכלי והתעשייתי הנחוץ לייצור או לקנייה של נשק ושל תחמושת. בספטמבר 1776 נשלח פרנקלין לצרפת, כדי לבקש סיוע בנשק, בתחמושת ובכסף. לצבא של ארצות הברית - למעשה מיליציות - לא היה שום ציוד מחוץ לנשק אישי, בעיקר רובי ציד.

בצרפת התקבל פרנקלין בזרועות פתוחות. הפרסום המדעי והספרותי שלו, המוניטין שיצאו לו כאיש ישר והגון, חוש ההומור שלו והליכותיו הנעימות הקנו לו אהדה בחוגים מדעיים, ספרותיים, פוליטיים וחברתיים. במיוחד התחבב פרנקלין על הנשים של החברה האריסטוקרטית של פריס, והיה מוזמן כמעט מדי ערב לסעודות חגיגיות. בהזדמנויות האלה, ואחרי שתיית שני בקבוקי יין, הצליח לקשור קשרים שהניבו את עזרת צרפת, שבלעדיה היתה המדינה הצעירה מובסת, וראשיה נתלים כמורדים ובוגדים במלכות.

מלבד תפקידיו הדיפלומטיים וחיזוריו אחר נשים יפות, עסק פרנקלין במה שעתידים היו לכנות במלחמת העולם השנייה "תעמולה שחורה" - הודעות כוזבות (דיסאינפורמציה), שלמראית עין יוצאות משורות האויב. הזדמנות לתעמולה כזו היתה אחרי תבוסת הבריטים בקרב טרנטון, כאשר מספר גדול של שכירי חרב מהנסיכות הגרמנית הסה ("הסיאנים") נפלו בשבי אמריקאי. בזמן ההוא היה ידוע, שסוכן בריטי בשם הרוזן שאומבורג (Schaumburg) שוכר חיילים הסיאנים עבור צבא ג'ורג' השלישי. כאשר דבר תבוסת הבריטים נודע באירופה, הופיעו כרוזים בצרפת, באנגליה ובגרמניה. הכרוז נראה כמכתב בחתימת הרוזן שאומבורג. מאחר שסכום כסף מסוים שולם עבור כל הסיאן שנהרג, מברך הרוזן במכתבו את מפקד ההסיאנים באמריקה על המספר הגדול של חיילים הרוגים. "אשלח לך מגויסים חדשים", כותב הרוזן, "אל תהיה חסכן אתם. זכור, תהילה בקרב קודמת לכול." והוא ממשיך: "אין טעם לשמור את הפצועים בחיים או לרפא את החולים. אתה יודע שמשלמים לי על המתים ממחלה בדיוק כמו על הנהרגים בקרב. נסיעתי לאיטליה עלתה לי בממון רב, ולכן רצוי שיהיו נפגעים רבים."

ייתכן, שהתרמית השפיעה על חיילים הסיאנים רבים לא להתגייס לשירות מלך אנגליה נגד המורדים באמריקה.

ב-1778 הכירה צרפת רשמית בארצות הברית של אמריקה, ופרנקלין מונה לשגרירה הראשון בחצרו של המלך לואי ה-16.

בשנים 1781-1783 ניהל פרנקלין, יחד עם ג'ון אדמס (John Adams), שהיה לימים לנשיאה השני של ארצות הברית וג'ון ג'אי (John Jay) משא ומתן על שלום עם בריטניה, שבינתיים נואשה מהמלחמה. חוזה השלום נחתם בוורסאי בספטמבר 1783. בסך הכול הסתכמה עזרתה של צרפת למהפכה האמריקאית ב-26 מיליון פרנק (כ-1.3 מיליון מטבעות זהב).

במרס 1785 חזר פרנקלין לפילדלפיה, שם נבחר מיד לנשיא בית הנבחרים של פנסילבניה. ב-1787 נבחר לוועדה, שעליה היה מוטל ניסוח החוקה של ארצות הברית של אמריקה. בהקשר הזה כתב הסופר והמדינאי האנגלי אדמונד ברק, (Edmund Burke, 1729-1797) למכר צרפתי: "מה אתה אומר על ידידך הפילוסוף פרנקלין, שגילו מעל שבעים (למעשה היה אז פרנקלין בן 81) והוא נוטש את חקר חוקי הטבע, כדי להעניק חוקים לרפובליקות חדשות. בגילו המתקדם הוא חצה את האוקיינוס, לא כדי לנוח, אלא כדי לעסוק בדברים המתישים והקשים ביותר שהיו מעולם. מעט דברים מופלאים יותר קרו בהיסטוריה של האנושות."

אחת הפעולות האחרונות של פרנקלין היתה תמיכה בעצומה לביטול העבדות ולאיסור סחר בעבדים, שהוגשה לקונגרס של ארצות הברית.

בפברואר 1790 מת פרנקלין בביתו שבפילדלפיה. בן 84 היה במותו.

ביבליוגרפיה:
כותר: פרנקלין - האיש שאילף את הברק
שם  הספר: המעלית של איינשטיין : מדענים ששינו את פני העולם : ארכימדס...(ואחרים)
מחבר: דותן, פליקס
תאריך: 2003
הוצאה לאור: תמר הוצאה לאור
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק 2 בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית