עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > איסלאםעמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
הטקסט סוקר כמה מן החובות שבין אדם לחברו, המבטאים את שאיפתן של שלוש הדתות (היהדות, הנצרות והאסלאם) ליצור חברה המבוססת על צדק וחסד.



חובות שבין אדם לחברו
מחברים: פרופ' יעקב שביט; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


ביהדות

בעשרת הדיברות, עשר המצוות החשובות ביותר בתורה, המופיעות בספר "שמות" בפרק כ' מופיעות כמה מצוות המכונות "מצוות שבין אדם לחברו": "יב לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". גם מצוות כיבוד הורים מופיעה בעשרת הדיברות: "יא כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

החובה לשמור על כבוד האדם, על גופו ועל רכושו בוטאה באמירות רבות של חז"ל. במסכת אבות במשנה נקבע, כי עדיף לאדם להישרף באש ולא להעליב מישהו כשאנשים אחרים נוכחים: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים" (סוטה, פרק א דף י עמ' ב).

שתי אמרות הידועות לכל יהודי, ומיוחסות לשני חכמים מפורסמים, מבטאות אף הן את חשיבות השמירה על כבוד הזולת:
"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (מיוחס לרבי עקיבא ומופיע בתלמוד הירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד); "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו כל התורה כולה, היתר זה פירוש" (מיוחס להלל - אחד מהחשובים שבתלמידי החכמים במאה הראשונה לפני הספירה ומופיע בתלמוד הבבלי, שבת, דף לא, עמ' א).

מרכזיותן של המצוות שבין אדם לחברו מתבטאת גם בהשקפת חז"ל לגבי הדרך שניתן לכפר בה על עבירות בנושא זה. חז"ל קבעו במסכת יומא, כי צום ותפילה ביום הכיפורים מכפרים על חטאים שבין אדם לאלוהים, אך אינם מכפרים על חטאים שבין אדם לחברו, "עד שיְרַצה את חברו".

כחלק מתפיסת הצדק שבתורה, מצווה היא להעניש את החוטאים. עונשו של הפוגע בגופו של הזולת הוא פגיעה גופנית: "עין תחת עין ושן תחת שן". חז"ל קבעו, כי "עין תחת עין - ממון": כלומר, הם חייבו להמיר את הפגיעה בגופו של האשם בתשלום פיצויים. לעומת זאת, על רצח אין אפשרות לכפר בדרך זו. ההלכה השאירה את העונש "נפש תחת נפש" - כלומר, אִפשרה לבית הדין להטיל עונש מוות על רוצח (ועם זאת, הטילה הגבלות שהפכו את ההוצאה להורג לנדירה ביותר).

מצווה חשובה נוספת ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. לדוגמא, בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם נאמר: "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף.

יסודה של החובה להעניק לנזקקים מצוי בתורה. התורה שואפת למנוע מהעני את תחושת הבושה שבקבלת נדבה, ולכן מצווה על מתן הלוואות לעניים; תנאי ההלוואה הופכים אותה למעשה למתנה: לדוגמא, קיים איסור על לקיחת ריבית על ההלוואה ויש הגבלות רבות על לקיחת משכונות כערובה להחזרתה.

בעלי הקרקע מקרב בני ישראל היו חייבים לתרום לעניים וכן להותיר להם מן היבולים: פאה, שהיא כשני אחוזים מן היבול; שכחה - תבואה ששכחו לאוספה לאחר הקציר ולקט, שהוא התבואה שנשרה בשעת הקציר. וכך נאמר בספר ויקרא: " ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי הי אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט ט-י).

התורה מנמקת את החובה לתת צדקה בספר "ויקרא" כך: " אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--לָתֵת לָכֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים ("ויקרא" כה, לח).

בנוסף לאלה, נצטוו בני ישראל לתת תרומות ומעשרות (עשירית מן היבולים) לכוהנים וללויים. החובה לפרנס את הכוהנים והלויים נבעה מכך שהם לא עסקו בחקלאות, כשאר העם, אלא ניהלו את הפעילות הדתית והתרבותית: הם עסקו בפולחן בבית המקדש, בשירה דתית, בשיפוט, בשמירת הסדר הציבורי ובהוראת התורה.

לאחר חורבן בית המקדש לבשה מצוות התמיכה בהנהגה הדתית צורה של תמיכה בישיבות ובתלמידי החכמים הלומדים בהן. הצדקה לעניים פותחה אף היא: בתלמוד נקבעה כמות מתן הצדקה שבה חייב כל אדם והוגדר מיהו העני הזכאי לה. הצדקה הוגדרה כמתן כסף או מזון, השאלת חפצים וביקור חולים. בתלמוד נקבע, כי בכל קהילה צריכה להיות קרן לצדקה ועל שני אנשים לנהל אותה.

חשיבות הצדקה עולה מאִמרות חז"ל רבות. לדוגמה, "שקולה צדקה כנגד כל המצוות", "כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה", ו"גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו."

בנצרות

הנצרות מחייבת את המאמינים באיסורים המופיעים בעשרת הדיברות שבברית הישנה, אך מעניקה להם פירוש מחמיר. בבשורה על-פי מתי שבברית החדשה מתייחס ישוע לאיסור על רצח המופיע בעשרת הדיברות ואומר: "שמעתם כי נאמר לראשונים 'לא תרצח, וכל רוצח יחויב לדין. ואני אומר לכם: 'כל הכועס על אחיו יחויב לדין; האומר לאחיו 'ריק' יחויב למשפט הסנהדרין והאומר 'אויל' יחויב לאש גיהינום (מתי ה, 21- 22).' ובהמשך נאמר: 'שמעתם כי נאמר "לא תנאף, ואני אומר לכם שכל המביט באישה מתוך תאווה אליה, כבר נאף אותה בליבו." (מתי ה', 28-27).

מצווה חשובה נוספת היא מתן צדקה. על כל נוצרי לתרום מעשר מרכושו למימון פעולות הכנסייה ולפרנסת כוהני הדת, ויסודה של מצווה זו ב"ברית הישנה", בחובת המעשר לכהונה.

מתן צדקה לעניים הוא חובה מרכזית בנצרות. היא מודגשת בהטפותיו של ישוע, המופיעות בברית החדשה. החובה לתת צדקה קשורה לחמלה שיש לגלות כלפי העניים.

לכנסייה הנוצרית מערכת ענפה של מוסדות צדקה: בתי-חולים, מוסדות לטיפול בנכים ומוגבלים, בתי-ספר ובתי תמחוי המסייעים בעיקר לעניי הקהילה. הנזירים והנזירות הם הנושאים בעיקר הנטל של העבודה במוסדות אלה.

באסלאם

בסורות רבות בקֻראן מופיעות מצוות העוסקות ביחסים בין בני אדם. בסורת המִקנה-6 פסוק 151 נאמר: "151 ... ואל תהרגו את הנפש אשר אסר אלוהים, בלתי אם במשפט צדק..." הקֻראן אוסר, אם כן, על הריגת אדם. רק בית דין שרעי (כלומר, בית דין הפוסק על פי השריעה, היא ההלכה המוסלמית), יכול לתת היתר להרוג אדם כעונש על עבירה חמורה.

בסורת המסע הלילי נאסר גם על מתן שוחד לשופטים, על הימורים ועל מרמה במסחר.

על כיבוד הורים נאמר: "23 ריבונך כי לא תעבדו בלתי אם אותו, ותגמלו חסד עם אביכם ועם אמכם, ואם יגיעו לזקנה במחיצתך- שניהם או אחד מהם- אל תגיד קצתי בכם, ואל תגער בהם , ודבר עמם בכבוד." (סורת המסע הלילי-17,פסוק 23).

הקֻראן אוסר גם על הוצאת דיבה, קללות ורכילות: "הוי המאמינים, אל יבוזו אנשים לזולתם, שמא טובים הם מהם, והנשים אל יבוזו לזולתן, שמא טובות הן מהן. אל תדברו סרה זה בזה, ואל תחרפו זה את זה בכינויים. רע מכל לקרוא מופקר לאדם מאמין, אשר לא יחזרו בתשובה הם בני העוולה." (סורת החדרים-49,פסוק 11).

על-פי הקֻראן, פגיעה בזולת גוררת אחריה ענישה חמורה. אך אם הצד הנפגע מתיר, ניתן להמיר את הענישה הזאת בתשלום כופר: "... נפש תחת נפש, עין תחת עין, אף תחת אף, אוזן תחת אוזן,שן תחת שן ...ואולם כל העושה צדקה, יכופר לו ..." (סורת השולחן הערוך-5, פסוק 45).

השָרִיעָה קבעה, כי אם הנפגע או קרוביו עומדים על זכותם לגמול לפוגע בעונש גופני, ייעשה הדבר רק בפיקוח השלטונות.

לחלקים נוספים של הפרק:

חובות המאמינים
חובות שבין אדם לחברו (חלק זה)
חובות שבין אדם לאלוהיו : הצהרת האמונה באל אחד
חובות שבין אדם לאלוהיו : התפילה
חובות שבין אדם לאלוהיו : מתן צדקה
חובות שבין אדם לאלוהיו : הצום
חובות שבין אדם לאלוהיו : העליה לרגל
חובות שבין אדם לאלוהיו: הבחנה בין ימי חול ליום המקודש
חובות שבין אדם לאלוהיו: מצוות המילה
חובות שבין אדם לאלוהיו: מצוות כפרת עוונות
חובות שבין אדם לאלוהיו: דיני אכילה ושתייה



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : אל אחד ושלוש דתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: חובות שבין אדם לחברו
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : אל אחד ושלוש דתות
מחברים: שביט, יעקב (פרופ') ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ה,2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הערות לפריט זה: 1. הפריט לקוח מתוך הפרק החמישי בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית