עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המדע
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
מאמר זה עוסק בעקרון הסיבתיות, העיקרון הבסיסי ביותר במדע הניסיוני, שיש לו היבטים רבים גם בהתנהגותנו בחיי יום-יום.



עקרון הסיבתיות
מחבר: פרופ' יקיר שושני


בפרק הקודם ראינו שהחקירה של המציאות הפיסיקלית מבוססת על מספר השערות יסוד, או היפותזות, שאין אפשרות באופן עקרוני לאששן או להפריכן בניסוי או תצפית כלשהם. בפרק זה נתמקד בעקרון הסיבתיות, המהווה את אחת ההנחות הבסיסיות ביותר שעליה מושתתים כל המדעים הניסיוניים, ויש לה היבטים רבים בהתנהגותנו בחיי יום-יום. לדוגמה, כאשר אני חולה אני הולך לרופא משום שאני מאמין שקיימת איזו שהיא סיבה למחלתי, וכשהרופא ימצא סיבה זו הוא יוכל אולי לרפא אותי.

עקרון הסיבתיות הוא, אולי, העיקרון הבסיסי ביותר במדע הניסיוני. מדוע? מכיוון שכשאנו מבצעים ניסוי כלשהו אנו מניחים שאם נחזור בדיוק נמרץ על הניסוי מספר רב של פעמים, נקבל תמיד אותן תוצאות. כלומר, בכל ניסוי שאנו מבצעים אנו מניחים שסיבות זהות מובילות לתוצאות זהות. לכן עקרון הסיבתיות הוא "א-פריורי", כלומר אינו ניתן להסקה משום ניסוי או תצפית, מכיוון שכל ניסוי מניח מראש את קיומו. הניסיון להסיק את עקרון הסיבתיות מניסוי או תצפית כלשהם מחייב את השימוש בעיקרון זה עצמו, ולכן הוא בלתי אפשרי. האם עקרון הסיבתיות יכול לנבוע מהלוגיקה? התשובה לכך שלילית, שכן כפי שראינו בפרק הקודם, עקרונות הלוגיקה אינם מאופיינים על-ידי החלל והזמן המהווים מרכיבים הכרחיים בהגדרת הסיבתיות, מכיוון שהסיבות קודמות בזמן לתוצאותיהן.

מהו אפוא מקור אמונתנו בעיקרון זה? כיצד ניתן להצדיק את הסיבתיות המהווה אבן בניין עיקרית בכל המדעים הניסיוניים?

בספרו "מסכת טבע האדם" מנסה יום להתחקות אחר מקורו של עקרון הסיבתיות. הוא שואל: "איך ניסיוננו יכול להובילנו לעיקרון זה? ... מדוע אנו מסיקים שלסיבות מסוימות בהכרח יש תוצאות מסוימות, ומדוע אנו יוצרים את הקשר בין הסיבות לתוצאות?" לאחר ניתוח הסברים אפשריים לעיקרון זה הוא מגיע למסקנה הבאה: "אין שום דבר בשום עצם כשהוא לעצמו שיכול להיחשב כסיבה להסקת מסקנה שאיננה קשורה בעצם זה, ואפילו לאחר תצפית של קשר סיבתי בין שני עצמים אין לנו כל סיבה לגזור היסק כלשהו הנוגע לשום עצם מעבר לאלה שבהם התנסינו".

הבעיה על-פי יום היא שעקרון הסיבתיות מנוסח לא במונחים של עצמים או מאורעות ספציפיים, אלא באמצעות ה"אידיאות" או המושגים הכלליים המתייחסים אליהם. כלומר, כשאנו אומרים שמאורע א' הוא הסיבה למאורע ב', המאורעות א' ו-ב' אינם מאורעות ספציפיים. כל אחד משני מאורעות אלה מייצג קבוצה רחבה של מאורעות. כאשר אני אומר "אם נזרוק אבן על חלון זכוכית, הזכוכית תתנפץ" - המאורע א' "נזרוק אבן על חלון" הוא הסיבה למאורע ב' - "הזכוכית תתנפץ". ואולם המאורע א' מייצג אינסוף מאורעות היכולים להיות שונים ביניהם במאסת האבן, במהירותה, או במידות החלון וטיב הזכוכית. גם המאורע ב' מייצג קבוצה רחבה של מאורעות היכולים להיות שונים זה מזה, למשל במספר הרסיסים של הזכוכית המתנפצת. ובאותו האופן, ההיגד "האש שורפת נייר" אינו מתייחס לנייר או לאש מסוימים. אנו מבינים ממשפט זה שכאשר נייר כלשהו יונח באש כלשהי הוא יישרף. כיצד נוכל לגזור חוק כללי כזה על סמך מספר סופי של תצפיות?

שאלה זו הביכה מאוד את אלה שהאמינו במדעים הניסיוניים באותה התקופה, מכיוון שהם סברו שהם הצליחו לספק בסיס מוצק לתיאור המציאות הפיסיקלית על סמך ניסויים ותצפיות ובכך לנתק תיאור זה מהבלי המטפיסיקה. והנה מתברר שהבסיס הניסיוני הזה אינו ניתן להצדקה כלשהי. עמנואל קאנט ניסה "להציל את התופעות", כלומר להצדיק את הסיבתיות באמצעות מה שכינה "המהפכה הקופרניקאית". בהקדמה למהדורה השנייה של ספרו "ביקורת התבונה הטהורה", שפורסמה ב-1787, הוא כותב:

לפנינו כאן מה שאירע למחשבותיו הראשונות של קופרניקוס. ... אם ההסתכלות חייבת לכוון את עצמה לפי תכונתם של המושאים, אינני רואה כיצד ניתן לדעת עליהם משהו אפריורי, אולם אם המושא מכוון את עצמו לפי תכונתו של כושר הסתכלותנו, יכול אני לדמות לעצמי יפה יפה אפשרות כזאת. ... שהניסיון עצמו הוא אופן הכרה הזקוק לשכל, שאני מוכרח להניח את כללו בתוכי, קודם שהמושאים נתונים לי, כלומר אפריורי.

רעיונו המרכזי היה להעביר את מוקד ההתעניינות מהמציאות הגשמית הבלתי תלויה בתודעה ("הדבר כשלעצמו") אל ההכרה האנושית. התבונה מטילה את תבניתה על העצמים הנתפסים בחושינו כ"סנסציות", כלומר כגירויים חיצוניים נטולי כל משמעות. יצירת האידיאות או המושגים הקשורים לגירויים הנקלטים על-ידי החושים מעצמים חיצוניים כפופה לתבניתה של ההכרה. עקרון הסיבתיות טבוע בתבנית זו, כך שהתשובה לשאלת יום "מהו מקור עקרון הסיבתיות?", או כדוגמה "מדוע אני בטוח שאש תמיד תשרוף פיסת נייר?", היא שהמושגים "אש" ו"נייר" נוצרו בתודעתנו והמובן שלהם טומן בחובו את יכולת האש לשרוף נייר. קאנט האמין שבעזרת המהפכה הקופרניקאית שלו הוא הצליח להצדיק את עקרון הסיבתיות ובכך להסיר את האיום של יום על עצם תקפותם של המדעים הניסיוניים המבוססים על עיקרון זה.

האם הצליח קאנט במשימתו זו? מספר שאלות נוקבות נובעות ממשנתו של קאנט באשר ליחסי הגומלין בין תודעת האדם לעולם התופעות מחוצה לו, שאותו הוא רצה "להציל". איזה מובן ניתן לייחס לעצם ממשי מחוץ לתודעת האדם (ה"ניאומנון") מעבר להכרזה על עצם קיומו? האם יש באפשרות התודעה לדעת משהו על הניאומנון, ואם כן - באילו דרכים? ואולם, נראה לי שהבעיה הקשה ביותר בקשר לעקרון הסיבתיות במשנתו של קאנט הועלתה על-ידי יעקובי: אם, לפי קאנט, עקרון הסיבתיות הוא קטגוריה של החשיבה - הרי הוא נטול משמעות אובייקטיבית מחוץ לתודעת האדם. כיצד אם כן הגירויים החיצוניים הנקלטים על-ידי החושים מעצמים חיצוניים גורמים ליצירת האידיאות המתאימות להם? למשל, כיצד יצרה תודעתי את המושג הכולל "עץ" על סמך כל העצים הספציפיים שראיתי בחיי? ההתאמה בין העצמים החיצוניים לתודעה ובין האידיאות המתאימות להם בתודעת האדם מחייבת את תקפותו של עקרון הסיבתיות מעבר לתודעה.

כישלון זה של קאנט הוביל מספר פילוסופים ניאו-קאנטיאנים לבטל את קיומו של הניאומנון כישות בלתי תלויה בתודעה האנושית. אחד מנושאי הדגל של אסכולה זו היה הרמן כהן, שהוזכר בפרק הראשון. כזכור הוא טען שהפשר היחיד שניתן לייחס לתחושת המציאות האובייקטיבית מתמצה בשיטה המדעית ובהשערותיה. עצם העובדה שההשערות ביחס למציאות משתנות במהלך התפתחות המדעים מצביעה על כך שמציאות מדעית זו משתנה ברציפות, בעוד אשר תיאור מציאות בלתי תלויה באדם, לו היתה קיימת, היה צריך להיות קבוע ולא תלוי בזמן.

אם אכן המובן שניתן לייחס למציאות אובייקטיבית מתמצה, כפי שראינו, בשיטה המדעית, הרי שיש לחפש את מקור עקרון הסיבתיות בתיאור המדעי של הכוחות בין החלקיקים היסודיים ביותר המרכיבים את העולם. ואכן השקפה זו נתמכת על-ידי מספר פילוסופים מודרניים. למשל, במאמר שפירסם סלמון ב-1995 (ראה ברשימה הביבליוגרפית) הוא הגדיר את הסיבתיות כתהליך שבו עצם או חלקיק מעביר לחלקיק אחר כמות מוגדרת של גודל פיסיקלי מסוים במהלך יחסי גומלין ביניהם. הגדרה כזו נסמכת על תורת השדות בפיסיקה המודרנית, המסבירה פעולת כוח בין שני חלקיקים באמצעות איזה שהוא חלקיק אחר המעביר את הכוח הזה. אם כך, כדי להכיר טוב יותר את עקרון הסיבתיות יש לדון ביחסי גומלין, או בכוחות, המוכרים לנו מהמציאות הפיסיקלית.

התופעות המקרוסקופיות, אלה המוכרות לנו מחיי היום-יום, נשלטות על-ידי שני כוחות יסודיים. כוח אחד הוא כוח המשיכה או הדחייה החשמלי בין שני חלקיקים טעוני חשמל. כוח זה מסביר, בין היתר, את מבנה האטומים והמולקולות, את יצירת כל החומרים ביקום מתשעים ושניים היסודות הטבעיים, ואין-ספור תהליכים כימיים ופיסיקליים. הכוח השני הוא כוח הכובד (כוח גרביטציוני), המושך כל שתי מאסות זו לזו על-פי חוק המשיכה של ניוטון. כוח זה מסביר, בין היתר, את תנועת כוכבי הלכת סביב השמש, את תנועת הירח סביב כדור הארץ, ועוד מגוון רחב מאוד של תופעות ארציות ושמימיות. בעולם המיקרוסקופי, זה של האטומים, גרעיניהם, והחלקיקים הבסיסיים ביותר שמהם הם מורכבים (אלקטרונים, פרוטונים, ניוטרונים, מזונים ועוד), שולטים שני כוחות נוספים - הכוח החזק והכוח החלש. הכוח החזק אחראי לאנרגיה המשתחררת בביקוע הגרעין (מקור האנרגיה הגרעינית) ולאנרגיה המשתחררת בתהליך היתוך גרעינים קלים לכבדים (מקור האנרגיה של הכוכבים), ואילו הכוח החלש מסביר, בין היתר, את אחת מצורות ההתפרקות הרדיואקטיבית (התפרקות ביתא).

הפיסיקה מלמדת אותנו שעוצמת כוחות אלה וכיווניהם תלויים בתכונות הפיסיקליות של החלקיקים שעליהם פועלים הכוחות ובמרחק בין החלקיקים. חוק קולון, למשל, קובע את העוצמה ואת הכיוון של הכוח החשמלי בין שני חלקיקים טעוני חשמל על-פי כמות המטען החשמלי על כל אחד משני החלקיקים והמרחק ביניהם. ואולם, באותה העת חוק זה משמש בסיס להגדרה ולכימות המושג "מטען חשמלי". כלומר, חוק קולון הוא האמצעי היחיד המאפשר ייחוס מובן פיסיקלי לאחת מהתכונות הבסיסיות ביותר של חלקיקים יסודיים בטבע - המטען החשמלי. באותו האופן חוק המשיכה העולמי של ניוטון הוא האמצעי היחיד להגדרת המושג "מאסה גרביטציונית" באמצעות כוח הכובד הפועל בין כל שני גופים חומריים. אנו רואים שתכונותיהם של החלקיקים היסודיים ביותר מקבלים מובן בפיסיקה אך ורק באמצעות יחסי הגומלין בין חלקיקים אלה לחלקיקים אחרים שיש להם לפחות תכונה משותפת אחת עימם.

מדיון זה משתמע שקביעתו הנזכרת של יום כי "אין שום דבר בשום עצם כשהוא לעצמו שיכול לשמש כסיבה להסקת מסקנה מעבר לעצם זה", שממנה הסיק את אי-תקפותו של עקרון הסיבתיות, מופרכת מיסודה אם מייחסים אותה לחלקיקים היסודיים ביותר ביקום. זאת מכיוון שאין אפשרות לייחס שום תכונה לחלקיק "כשהוא לעצמו" ללא התייחסות ליחסי הגומלין בין חלקיק זה לחלקיק אחר.

אם אכן מקור עקרון הסיבתיות הוא בקיום הכוחות בין החלקיקים היסודיים ביותר ביקום, אנו מגיעים למסקנה הבאה: כפי שראינו, הכוחות הנזכרים תלויים בתכונות הפיסיקליות של החלקיקים היסודיים ביותר. על כן, עקרון הסיבתיות חייב לנבוע מתיאוריה שבכוחה לנבא מהם החלקיקים היסודיים ביותר ומה תכונותיהם. אך מכיוון שהגענו למסקנה שמקור עקרון הסיבתיות אינו יכול לנבוע משום ניסוי או תצפית, התיאוריה המבוקשת חייבת להיות אפריורית. לכן עקרון הסיבתיות שעליו מבוססים כל המדעים הניסיוניים מחייב קיומה של תיאוריה אפריורית, או אפריוריקה, שבכוחה לנבא מהן הישויות הבסיסיות ביותר ביקום, מה תכונותיהן, ומה יחסי הגומלין ביניהן. עוד נחזור לדון בסוגיה זו באחד הפרקים הבאים.

אולם כנגד מסכת טיעונים זאת ניתן לטעון, שאין אפשרות להסיק את עקרון הסיבתיות המוכר בעולם המקרוסקופי על-פי קיומם של כוחות בין המרכיבים היסודיים ביותר של המציאות המוכרים בעולם המיקרוסקופי. אחד הטיעונים נגד היסק כזה הוא כדלקמן: אפילו אם אנו מאמינים בקיומם של חלקיקים יסודיים ביותר ומכירים היטב את הכוחות הפועלים ביניהם, יש לנו בעיה בלתי ניתנת לפתרון ביישום ידע בזה למערכות מקרוסקופיות. כל מערכת כזו מורכבת ממספר עצום של חלקיקים יסודיים, ובין כל שני חלקיקים כאלה פועל כוח. לכן הבנה פיסיקלית של המערכת מחייבת פתרון מספר ענק של משוואות מסובכות ביותר הקשורות ביניהן. מערכת משוואות כזו אינה ניתנת לפתרון מדויק אלא באמצעות קירובים מתימטיים. קירובים אלה, התקפים למקרים מסוימים בלבד, מחייבים הנחות מרחיקות לכת על המערכת הפיסיקלית הנחקרת.

הבה נדון בדוגמה לקירוב כזה. במספר מערכות פיסיקליות ניתן להניח שהכוחות ההדדיים בין החלקים המרכיבים את המערכת הנחקרת קטנים מאוד ביחס לכוח מרכזי שמקורו מחוץ למערכת, הפועל על כל אחד מהחלקים האלה. כלומר, תנועת כל חלקיק במערכת כמעט בלתי תלויה בחלקיקים האחרים. מסתבר שבהנחה כזו המשוואות המתימטיות המתארות את המערכת ניתנות לפתרון בקירוב משביע רצון.

מודל כזה של "חלקים בלתי תלויים" עובד בהצלחה בתיאור תנועת כוכבי מערכת השמש. במקרה זה הכוח שמפעילה השמש על כל אחד מכוכבי הלכת גדול מאוד ביחס לכוח המשיכה ההדדי בין כוכבי הלכת. ובאמת החוקיות המתארת מערכת כזו פשוטה למדי ומתוארת על-ידי חוקי קפלר ושכלוליהם. מעניין לציין בהקשר זה שכנראה אחת מהסדירויות הראשונות בתופעות הטבע שבה הבחין האדם הקדמון קשורה לפשטותה של מערכת זו. אולי משום כך המושגים "סיבה" ו"מסובב" (בעברית) קשורים למילה "סיבוב". אילו חיינו במערכת אחרת, מורכבת יותר - למשל מערכת שבה היו שתי שמשות הסובבות זו סביב זו, ומסביבן חגים מספר כוכבי לכת שמאסתם לא הייתה קטנה מאוד ביחס לאלה של השמשות - הסדירות המוכרת לנו בעולמנו, הקשורה לעונות השנה ולהבדלים בין יום ולילה, לא הייתה קיימת.

דוגמה אחרת המשמשת בפיסיקה במודל החלקים הבלתי תלויים קשורה לחקר האטום. בתיאור מבנה האטום מניחים במספר מקרים כי כוחות הדחייה החשמליים בין האלקטרונים קטנים בהרבה מכוח המשיכה החשמלי בין האלקטרונים לגרעין האטום. מודל כזה מתאר היטב את אטומי ההליום, הנתרן, הסידן והרבה אטומים אחרים. התוצאות החישוביות לרמות האנרגיה ולתכונות נוספות של אטומים אלה מתאימות יפה לתוצאות הנמדדות של אותן התכונות.

גם בחקר גזים בלחץ נמוך משתמשים במודל החלקיקים הבלתי תלויים. בחקר זה מניחים, בקירוב ראשון, שהמולקולות בגז אינן מפעילות כוח זו על זו, והכוחות היחידים על מולקולות אלה פועלים בעת התנגשותן עם דפנות המכל שבו כלוא הגז. מהנחה זו ניתן לגזור את חוקי המים שלחצם נמוך, שהתגלו ואוששו היטב באופן ניסיוני על-ידי בויל, ג'י לוסק ואחרים.

לאור זאת ניתן לטעון שהביקורת נגד ההיסק של המקרו-סיבתיות מהמיקרו-סיבתיות אינה עקרונית, מכיוון שהיא קשורה ביכולת המתימטית המוגבלת של האדם. מהעדר יכולת כזו לא משתמע שאין אפשרות עקרונית לתאר את העולם המקרוסקופי במונחים מיקרוסקופיים. שלילת אפשרות כזו אינה עומדת בקנה אחד עם מטרתה המוצהרת של הפיסיקה המודרנית ועם יכולתה לתאר מגוון רחב מאוד של תופעות מקרוסקופיות בעזרת מולקולות, אטומים וחלקיקים זעירים יותר. האמונה הרווחת כיום במדע היא שכל מערכת, מורכבת ככל שתהיה, ניתנת לתיאור באמצעות יחסי הגומלין בין החלקיקים היסודיים ביותר המרכיבים אותה. אלא שבחלק גדול מהמקרים הבעייתיות המתימטית הכרוכה בפתרון מערכת המשוואות אינה מאפשרת כיום קבלת תיאור מדויק.

ואולם, ההסבר של המקרו-סיבתיות בעזרת המיקרו-סיבתיות כרוך לא רק בבעיות מתימטיות אלא גם במספר השערות מקרוסקופיות שאינן נובעות מארבעת יחסי הגומלין היסודיים שהוזכרו. דוגמה חשובה להנחה שכזו היא החוק השני של התרמודינמיקה. לפי חוק זה, בכל תהליך מקרוסקופי מידת אי-הסדר, או האנטרופיה, המאפיינת את המערכת שבה מתבצע התהליך, אינה יכולה לקטון. בתהליכים הפיכים האנטרופיה אינה משתנה, ובתהליכים בלתי הפיכים - האנטרופיה גדלה. חוק זה אינו ניתן להסקה מחוקי היסוד של הפיסיקה המיקרוסקופית. (על חוק גידול האנטרופיה ארחיב בפרק הבא.)

אנו רואים אפוא שהסיבתיות המוכרת לנו בעולם המיקרוסקופי ניתנת להסבר באמצעות הכוחות בין החלקיקים היסודיים המרכיבים את היקום. כוחות אלה מהווים את האמצעי היחיד להגדרת תכונות עצמיות לחלקיקים הללו. על כן ההצדקה האפשרית היחידה למיקרו-סיבתיות יכולה לנבוע מתורה אפריורית שבכוחה לנבא מהן הישויות היסודיות ביותר ביקום, ומהן תכונותיהן. כדי להרחיב את ההצדקה גם למקרו-סיבתיות יש צורך להצדיק את כל אותן ההשערות המקרוסקופיות, לרבות אלה המאפשרות את הפתרון המקורב של המשוואות המתארות מערכת פיסיקלית רבת-מרכיבים.

לסיכום פרק זה הייתי רוצה לדון בשתי שאלות נוספות הנוגעות לעקרון הסיבתיות.

השאלה הראשונה עוסקת בקשר בין הסיבתיות ללוגיקה. כפי שראינו, הלוגיקה אינה יכולה להצדיק את עקרון הסיבתיות, אך פילוסופים רבים מחזיקים בדעה שבעזרת הלוגיקה ניתן להבין טוב יותר את מהותו של עיקרון זה. אחת מהמסקנות החשובות הנובעות מדיון זה היא האסימטריה בין הסיבה לתוצאה שהיא גוררת. כדי להבין אסימטריה זו נניח למשל שתופעה א' היא הסיבה לתופעה ב'. מה פירוש הדבר? בכל פעם שקורה א' מיד אחריו קורה ב'. כלומר, מבחינה לוגית א' מהווה תנאי מספיק לב'. אך האם הוא גם תנאי הכרחי? חיי היום-יום מלמדים אותנו שאין הדבר כך. למשל, אם אזרוק אבן על זכוכית היא בוודאי תתנפץ. אך הזכוכית יכולה להתנפץ גם מסיבה אחרת, למשל אם אכה עליה בפטיש. וזוהי האסימטריה שעליה אנו מדברים. כלומר, אם הסיבה א' מתרחשת אז התוצאה חייבת לקרות. ואולם אם התוצאה ב' קורית אין אני בטוח שא' קרה קודם לכן. האסימטריה הזו ניתנת להצדקה לוגית (ראה למשל ספרו של שטייניץ ברשימה הביבליוגרפית), אך הדיון בכך חורג מעבר לתחום דיוננו.

השאלה השנייה קשורה למה שידוע בשם "הסיבה הראשונית". עקרון הסיבתיות מאפשר לנו לשזור מאורעות בשרשרת כאשר כל מאורע או חוליה בשרשרת זו מהווה את אחת הסיבות לחוליה שבאה אחריה. אם כך, מהי הסיבה למאורע הראשון בשרשרת זו? נבהיר שאלה זו בעזרת דוגמה. לשאלה "מהי הסיבה שגופים נופלים על פני כדור הארץ?" - התשובה היא "כי כדור הארץ מושך את כל הגופים שעליו". ומהי הסיבה למשיכה זו? על-פי ניוטון, הסיבה נובעת מחוק המשיכה העולמי שלפיו כל שתי מאסות ביקום מושכות זו את זו. ומהי הסיבה לקיום כוח המשיכה העולמי? לניוטון לא הייתה תשובה לשאלה זו ועל כן הוא ייחס מקור כוח זה לאלוהים. מובן מאליו שאותה שאלה ניתנת להישאל לגבי כל אחד משלושת יחסי הגומלין האחרים. למשל, מדוע מטען חשמלי חיובי מושך מטען חשמלי שלילי? בעיית הסיבה הראשונית קשורה בכך שהפיסיקה איננה יכולה להסביר את קיום הישויות היסודיות, תכונותיהן, ויחסי הגומלין הנובעים מתכונות אלה. היא יכולה לפתח תיאוריות ובהן להעמיד את הישויות הידועות על בסיס ישויות אחרות. אך אז ניתן יהיה לשאול את שאלת הסיבה הראשונית ביחס לישויות החדשות הללו. אם כך, המטרה הנשגבת ביותר בתיאור המציאות שהפיסיקה יכולה לשאוף אליה היא למזער ככל האפשר את מספר הישויות היסודיות ותכונותיהן.

על כן שאלת הסיבה הראשונית קשורה קשר אמיץ לחקר הישויות היסודיות ביותר ביקום. כפי שראינו, מקורן של ישויות אלה אינו יכול להיות ניסיוני, והוא חייב לנבוע מאונטולוגיה אפריורית שמקורה בבינה האנושית הצרופה. תוצאה זו מאפשרת להאיר באור חדש את טענתו של קאנט כי מקור עקרון הסיבתיות הוא בהכרה האנושית. אולם בניגוד לסברתו של קאנט, עקרון סיבתיות כזה איננו יכול להסביר תופעות בעולם המקרוסקופי. הוא יכול להסביר אך ורק את "הדבר כשלעצמו", שאותו קאנט לא איפיין, אך לנוכח דיוננו ניתן לזהותו עם הישויות היסודיות ביותר בעולם. זיהוי זה נובע, כפי שנראה בהמשך - מכך שהישויות היסודיות הללו הן ישויות רוחניות שאינן מאופיינות על-ידי חלל וזמן, מאסה או אנרגיה.

אם כך, ניתן לשאול: ומהן הסיבות המגדירות את תהליכי התודעה? התשובה לכך היא שהתודעה אינה ניתנת להסבר על-ידי עקרון הסיבתיות. מדוע? כפי שנראה בהמשך, הסיבה לכך היא שהתודעה איננה ניתנת לאפיון על-ידי קואורדינטות חלל וזמן, המהווים מרכיבים הכרחיים בתיאור קשר סיבתי. תוצאה זו מצדיקה את קיומו של הרצון החופשי, ואת מעמדה של הלוגיקה כמכשיר לחקר המציאות הפיסיקלית. המסקנה מדיון זה היא אפוא שניתן לזהות את הסיבה הראשונית עם התודעה.

ביבליוגרפיה:
כותר: עקרון הסיבתיות
שם  הספר: מחשבות על המציאות
מחבר: שושני, יקיר (פרופ')
עורכת הספר: רביד - המאירי, דלית
תאריך: 1999
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. הספר מוקדש לזכרם של הורי חנה וזרובבל שושני.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
4. עורך הסדרה בהוצאה לאור: ישי קורדובה.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ד' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית