עמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > איסלאםעמוד הבית > מדעי הרוח > דתות > נצרותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > אמונות ודעות במקראעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
שלוש הדתות מאמינות שהאל משגיח על האדם, צופה במעשיו וגומל לו עליהם. האמונה בהשגחה האלוהית מחייבת את המאמין באל האחד למלא את מצוותיו ומבטיחה שכר להולך בדרך הישר ועונש לסוטה ממנה. הטקסט מתאר את ביאת המשיח שבמהלכה יתקיים יום הדין ובו יינתנו שכר ועונש.



ההשגחה ותורת הגמול
מחברים: פרופ' יעקב שביט; ד"ר דפנה מוסקוביץ; צאלח סואעד


יסודות האמונה בשלוש הדתות מרכיבים את השקפת עולמם של המאמינים. הם מגדירים את אופי הקשר בין האל לבין ברואיו, את משמעות המציאות האנושית בעולם הזה, את תכליתה, את מקומו של האדם בה ואת היחס לעולם הבא. יסודות האמונה עוסקים גם בקביעת האופי הרצוי של החברה האנושית ושל ההתנהגות האנושית - כלומר, בכללי מוסר.

חשוב לזכור, כי עיקרי האמונה הם תוצר של התפתחות היסטורית, שהייתה מלווה במאבקים ובמחלוקות. מחלוקות אלה הביאו לעתים לעימותים קשים, לפרישות ולפיצול הדת לזרמים.

מערכות האמונה של היהדות, הנצרות והאסלאם נבדלות זו מזו בעניינים רבים ושונים. בד בבד, משותפות להן אמונות ודעות המהוות את אבני היסוד של תפיסת עולמן.

שלוש הדתות מאמינות שהאל משגיח על האדם, צופה במעשיו וגומל לו עליהם. האמונה בהשגחה האלוהית מחייבת את המאמין באל האחד למלא את מצוותיו, ומבטיחה שכר להולך בדרך הישר ועונש לסוטה ממנה.

היהדות, שהיא דת לאומית, תובעת מעם ישראל לקיים את מצוות התורה כקולקטיב ומאיימת עליו בענישה קולקטיבית, אם יפר אותן. בתורה מפורטים השכר והעונש שעם ישראל יזכה להם:

"יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. יד וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּו יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. יז וְחָרָה אַף-ה’ בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה’ נֹתֵן לָכֶם." (דברים יא)

שכר ועונש יינתנו, אם כן, לעם ישראל בעולם הזה - כלומר, בחיים שעל-פני האדמה. השכר יתבטא בירידת גשמים, שיגרמו לשפע של מאכל ומשקה; העונש יתבטא בבצורת, שתוביל לרעב.

הגמול המתואר בספרי התורה, הוא גמול הניתן בעולם הזה בלבד. לעומת זאת, ספרי הנבואה עוסקים גם בגמול שיינתן לעם ישראל ולשאר העמים בעתיד, בזמן שאותו יקבע אלוהים.

בתקופת בית המקדש השני התגבשה ביהדות האמונה שבנוסף לגמול הלאומי יינתן לכל אדם גם גמול אישי. הגמול האישי לא יינתן בעולם הזה, אלא ביום בו יבחר האל לקיים משפט לכל בני המין האנושי. יום זה מכונה "יום הדין".

הציפייה ליום הדין משותפת לשלוש הדתות. שלושתן מאמינות, שלאדם שני יסודות - גוף ונפש. עם מות האדם, נפשו נפרדת מגופו וממתינה בשמיים למשפטה. לקראת יום הדין תתאחד מחדש הנפש עם הגוף ותתרחש תחיית המתים. אז יתקיים המשפט האלוהי ויינתנו שכר ועונש: הצדיקים יזכו להגיע לגן העדן, ואילו הרשעים לגיהינום.

בנצרות ובאסלאם הפונות אל כל בני המין האנושי, לא קיים גמול לאומי; כן אין בהן ציפייה לגמול בעולם הזה אלא ביום הדין בלבד. ואכן, בברית החדשה ובקראן מופיעות התייחסויות רבות ליום הדין. בדרשת ההר שבברית החדשה אומר ישוע למאמיניו: "אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם ויעלילו עליכם בגללי. שִמחו וגילו, כי שכרכם רב בשמים" (הבשורה על פי מתי ה, 11- 12). ישוע מנחם בפסוק זה את המאמינים בו, הסובלים השמצות ונידוי בעולם הזה. הוא מבטיח להם שיְפוּצו על כך בשמים - כלומר, לאחר מותם.

בקֻראן נאמר: "2 אל תעבדו בלתי אם את אלוהים- אני לכם מזהיר ומבשר מאתו- 3 ובקשו מחילה מריבונכם ואחר חזרו אליו בתשובה למען יענג אותכם במנעמים לזמן קצוב, וירעיף ברכה על כל הראוי לברכה. אך אם תפנו עורף, חושש אני פן יבוא עליכם עונשו של יום הרה גורל." (סורת הוד,11 פסוקים 2- 3 ). ועוד נאמר: "62...- כל המאמין באלוהים וביום האחרון ועושה את הטוב- שכרם שמור להם אצל ריבונם, ולא ייפול עליהם פחד ולא יצטערו" (סורת הפרה-2 פסוק 62).

הגמול ביהדות

כאמור, ספרי הנבואה עוסקים בגמול לאומי שיינתן לעם ישראל ולשאר העמים. הנביאים מכנים את זמן מתן הגמול "יום ה' ומתארים אותו כך:

"טו כִּי-קָרוֹב יוֹם-ה’ עַל-כָּל-הַגּוֹיִם: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ, גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ" (עובדיה א); "ד הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם--לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה’ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. ה וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם ה’--יִמָּלֵט: כִּי בְּהַר-צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה כַּאֲשֶׁר אָמַר ה’ וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה’ קֹרֵא" (יואל ג);

"יב כִּי יוֹם לַה’ צְבָאוֹת... יז וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב ה’ לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. יח וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף" (ישעיהו ב).

הנביא עובדיה מזהיר בפסוקים אלה מפני הגמול האלוהי; הנביא יואל מתאר שינויים גדולים שיתרחשו בעולם לקראת יום ה', כמו ירידת חושך באמצע היום; הנביא ישעיהו אומר שביום ה' תתבלט עוצמת האל מול חולשת האדם.

מספרי הנבואה עולה, כי אלוהים יעניש את העם על חטאיו באמצעות מתן אפשרות לאויביו להשתלט עליו, ואף להגלותו מן הארץ.

לאחר תקופה של סבל תתרחש הגאולה: האל יסלח לעם וייתן לו שכר - עם ישראל יחזור לארץ, יזכּה לעצמאות ואויביו יוכו. אז גם תיעלם האלילות מן העולם וכל העמים יהיו שותפים לאמונה המונותיאיסטית, שאליה התוודעה האנושות לראשונה באמצעות עם ישראל.

וכך אומר הנביא ישעיהו: "ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה’ אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה’ מִירוּשָׁלִָם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"(ישעיהו ב). ועוד ניבא ישעיהו בפרק יא: "ו וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם". ישעיהו חוזה, אם כן, שבעתיד יקום מקדש לעבודת האל האחד, שיהפוך למרכז הפולחן של כל עמי העולם. בנוסף, הוא מנבא את היעלמות האלימות והמלחמה, ובמשנה, במסכת שבת, מופיע משפט החוזר על רעיון זה: "כלי מלחמה בטלים לימות המשיח".

חזון הגאולה קושר במחשבה היהודית לדמות הקרויה "משיח". בדברי הנביאים תואר המשיח כבן לשושלת המלוכה שיסודה בדוד המלך וכמי שעתיד לחדש את המלוכה; המשיח תואר כרודף צדק, גיבור וחכם.

על-פי חזון הגאולה, יחזור עם ישראל לארצו, יזכה לעצמאות מדינית ויקים מקדש לאלוהים. אך לפני התגשמותו המלאה של חזון זה, יתנסה העם בייסורים ובמלחמות. הנביא יחזקאל חזה, שאחרי שובו של עם ישראל מן הגלות לארץ ישראל תפרוץ מלחמה בינו לבין מגוג, עמו של המלך גוג. כשיציל אלוהים את עם ישראל מפניו, יתחולל רעש אדמה גדול, שיהרוס הרים ויזעזע אף את הים ובעלי החיים השוכנים בו. לאחר תבוסת גוג ומגוג יחזיקו כל העמים באמונה באל אחד: "א וַיְהִי דְבַר-ה’ אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל-גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג...ד... וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ וְאֶת-כָּל-חֵילֶךָ סוּסִים וּפָרָשִׁים... תֹּפְשֵׂי חֲרָבוֹת כֻּלָּם... יח וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל--נְאֻם אֲדֹנָי ה’: תַּעֲלֶה חֲמָתִי, בְּאַפִּי. יט... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. כ וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאֲדָמָה וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת וְכָל-חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. כא...חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה... (יחזקאל לח)
כה לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ עַתָּה אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּת יַעֲקֹב, וְרִחַמְתִּי כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל; וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי". (יחזקאל לט).

בתקופת בית המקדש השני, במאה הראשונה לפני הספירה, השתלטה האימפריה הרומית על הארצות שלחופי הים התיכון, ובהן ארץ ישראל. עמים רבים ניסו למרוד בה, בעיקר בשל העושק הכלכלי, והיא דיכאה אותם באכזריות. יהודים רבים שנאו את האימפריה הרומית ושאפו לסלק אותה מן הארץ, גם בשל עבודת האלילים ששררה בה. פערי העוצמה בין העם היהודי לאימפריה הרומית והקושי למרוד בה הגבירו את הציפייה שאלוהים ישלח את המשיח לסלק את שלטונה של רומא בארץ. המרד היהודי ברומאים, בשנת 70 לספירה, פרץ לבסוף ללא דמות מנהיגה של משיח, והוא דוכא והסתיים בהחרבת בית המקדש שבירושלים.

כישלון המרד חיזק דוקא את ציפייתם של יהודים רבים למשיח. אחת הדמויות שבה נתלו תקוות משיחיות הייתה בר כוכבא, שהנהיג מרד נוסף ברומאים במאה השנייה לספירה. ואולם מרד בר כוכבא דוכא כקודמו ואף הביא להגליית רוב היהודים מארץ ישראל. גם אסון זה גרם לחיזוק הציפייה למשיח, אך מועד בואו נראה רחוק.

בימי הביניים, בהם היה עם ישראל בגלות, נוסח חזון משיחי בן שני שלבים. בשלב הראשון יופיע משיח מצאצאי אפרים בן יוסף (בנו של יעקב אבינו) שתפקידו יהיה לממש את חזון קיבוץ הגלויות ולהשיג עצמאות לעם ישראל. הוא ייאבק בכוחות הרוע, המכונים 'גוג ומגוג' (כינויים השאובים מחזון הנביא יחזקאל), וייהרג במלחמה. בשלב השני יצליח משיח מצאצאי בית דוד להביס את האויבים ולהביא את הגאולה השלמה.

במהלך הגלות זיהו חלק מהיהודים את העמים שרדפו אותם בתקופות היסטוריות שונות עם גוג ומגוג המקראיים. ברדיפות שסבלו בגלות ראו הקדמה לבוא המשיח, וכינו אותן 'חבלי משיח' (בדומה לחבלי לידה, שהם כאביה של אישה בעת לידה). כך לדוגמה, עורר הטבח ההמוני שנעשה ביהודי אוקראינה בשנים 1648-1649 ציפיות לביאת משיח; יהודי בשם שבתאי צבי מהעיר איזמיר שבתורכיה הכריז על עצמו כמשיח, והמוני יהודים הכירו במשיחיותו; רבים הכינו עצמם לנסיעה לארץ ישראל בהנהגתו. מאסרו של שבתאי צבי על ידי השלטונות העת'מאניים הביא להתאסלמותו ורוב המאמינים במשיחיותו התאכזבו והכירו בכך שהיה משיח שקר.

בין הוגי הדעות היהודיים שררה מחלוקת עמוקה בנוגע לאופי החברה היהודית שתוקם לאחר ביאת המשיח. היו שטענו כי הגאולה המשיחית תתבטא בקימום הריסות בית המקדש ובשחרור העם משעבוד של עמים אחרים; אחרים העניקו לימות המשיח אופי אוטופי וטענו כי כל מחלוקת וריב בין בני אדם ייפסקו וכן ייעלמו העוני והמחסור.

מחלוקת אחרת ששררה בין הוגי הדעות הייתה בנוגע לשאלה האם היהודים מסוגלים להחיש את בואו של המשיח, או שעיתוי הגאולה נתון באופן בלעדי להחלטתו של אלוהים?

המחלוקת בקשר לעיתוי הגאולה השתקפה בפרשנותם לפסוק: "אני ה' בעיתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב). הוגי דעות אחדים סברו, כי אלוהים הוא שיקבע את עיתוי הגאולה, בלי קשר למעשי בני אדם. אחרים טענו, כי מעשי בני אדם יכולים להאיץ את בואה של הגאולה וקבעו כך: אם לא יתאמצו בני האדם לקיים מצוות, יביא האל את הגאולה בזמן שקבע מראש, אך אם יקפידו במצוות - יקדים את בואה.

בתקופות היסטוריות שונות, וגם בימינו, קיים בקרב המאמינים ויכוח בשאלה האם ביאת המשיח קרובה? המכנה המשותף בין אלה המאמינים, כי בואו של המשיח קרוב, לבין אלה המאמינים כי יבוא רק בעתיד הרחוק, הוא האמונה העקרונית, שהמשיח אכן יבוא. האמונה הזאת באה לידי ביטוי באחד מן העיקרים שנוסחו על-פי הרמב"ם: "אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

כאמור, התגבשה תפיסת הגמול האישי ביהדות בתקופת בית המקדש השני. יסודותיה מצויינים בחזון הגאולה המופיע בפרק י"ב בספר דניאל שבתנ"ך: "ב וְרַבִּים, מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת-עָפָר יָקִיצוּ; אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם". הפסוק מנבא תחיית מתים וחלוקת בני האדם לשני סוגים - אלה שיזכו לחיי נצח ואלה שיזכו לקללות, לבושה ולחרפה.

בתקופת בית שני התגבשה האמונה בכך שלכל אדם יינתן ביום הדין גמול על-פי מעשיו בעולם הזה. העידן שייפתח לאחר יום הדין קרוי "העולם הבא", ובו יזכו הצדיקים בחיי גן עדן ואילו הרשעים יסבלו בגיהינום. ביטוי לכך מופיע במסכת אבות שבמשנה, מפי רבי יעקב: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא; התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין". רבי יעקב אומר, אם כן, שהחיים על פני האדמה הם מסדרון המוביל לחיים שלאחר המוות - מי שמתכונן כראוי, יזכה לאחר מותו לשהות באולם מפואר.

תיאורים רבים וסותרים של גן העדן נמצאים בתלמוד ובכתבים של הוגי דעות. על-פי תיאור אחד: "...אין בו לא אכילה ולא שתייה, לא פרייה ורבייה ולא משא ומתן, ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - יושבים ונהנים מזיו השכינה" (דברי רב, מסכת ברכות).

בתיאורים אחרים נאמר דווקא שבגן העדן אוכלים הצדיקים מבשרן של חיות, כגון: לוויתן, ראם ושור הבר, ולוגמים יין מענבים שנשתמרו מאז ימי בראשית. הגיהינום, לעומת זאת, מתואר כמקום שבו נידונים הרשעים להישרף באש.

במחשבה היהודית קיימות דעות שונות לגבי גורלם של הלא-יהודים ביום הדין. השקפה אחת אומרת שכולם יידונו לגיהינום. השקפה אחרת, הבאה לידי ביטוי בתלמוד, בתוספתא למסכת סנהדרין גורסת כי: "יש צדיקים באומות שיש להם חלק בעולם הבא". על-פי השקפה זו, גם אנשים שאינם בני הדת היהודית עתידים להגיע לגן העדן אם ישמרו על מצוות המוסר.

הגמול בנצרות

היראה מיום הדין המתקרב הייתה מרכיב מרכזי בהטפותיו של ישוע, כשפעל במאה הראשונה לספירה בקרב הציבור היהודי. מטרת קריאותיו להיטהרות ולחזרה בתשובה, המופיעות בספרי הבשורה שבברית החדשה, הייתה להציל את בני האדם מעונש על חטאיהם.

בברית החדשה מסופר, כי שלושה ימים לאחר צליבתו, קם ישוע לתחייה ואחר-כך עלה לשמים. חסידיו, הנוצרים הראשונים, האמינו כי הוא עתיד לקום לתחייה פעם נוספת בתוך זמן קצר ולהיות השופט ביום הדין.

במהלך הדורות, עם בניית הכנסייה הנוצרית ועם הגידול במספר מאמיניה, נחלשה הציפייה לתחייתו הנוספת של ישוע ולבואו של יום הדין. ואולם, בתקופות מסוימות קמו בחברה הנוצרית תנועות משיחיות, שציפו לבואו המהיר וסחפו אחריהן המונים. תנועות אלה התבססו על חזון משיחי המופיע ב'חזון יוחנן', הספר האחרון בברית החדשה. על-פי הכתוב ב'חזון יוחנן', ייסד ישוע בחייו את 'מלכות אלף השנים', שהמין האנושי חי בה כיום. אחרי סופה של מלכות זו תפרוץ מלחמה אכזרית בין הרשעים, המסרבים להכיר באמת הנוצרית, לבין הצדיקים. הרשעים יונהגו על-ידי ה'אנטי כריסט' - דמות המסמלת את כוחות הרוע המתנגדים לנצרות. מלחמה זו מכונה בנצרות 'מלחמת גוג ומגוג', והקרב המכריע בה יערך ב'ארמגדון', הוא הר מגידו. האנטי כריסט ייהרג על-ידי ישוע, והרשעים יישרפו באש שתרד מן השמים.

לאחר ניצחונו של ישוע על האנטי כריסט, יתקיים יום הדין. אז יתאחדו מחדש הנשמות עם גופם של בני האדם. ישוע ישפוט את כולם - עניים ועשירים, פשוטי עם ובעלי שררה. המלאך מיכאל יאחז במאזנים, וישקול בהן את מעשיהם של בני האדם. לאחר שקילת המעשים תיגזר על הרשעים צלייה באש הגיהינום, ואילו הצדיקים ישהו בגן העדן עם ישוע.

חזון יום הדין הנוצרי קובע, כי גורלם של כל הלא-נוצרים יהיה הליכה לגיהינום, שכן הם אינם מאמינים במשיחיותו של ישוע וטבועים בחותם חטאו של אדם הראשון.

בנצרות משולבים, אפוא, החזון המשיחי והגמול האישי שיינתן לכל אדם. ישוע הוא המשיח הנאבק בכוחות הרוע והוא גם השופט, הגוזר את דינם של כל בני האדם המתייצבים למשפט.

הגמול באסלאם

האזהרה מפני יום הדין מופיעה בקראן פעמים רבות. על-פי הקֻראן, יישלחו הנמנעים מפני עבודת האלילים, המאמינים באל אחד, לגן העדן; ואילו מי שיתעלמו מהאזהרה מפני יום הדין, המופיעה בקראן פעמים רבות יישלחו לגיהינום.

בפסוקי הקֻראן הבאים מונחה הנביא מחמד להסביר לבני האדם שתחיית המתים, המקדימה את יום הדין, אכן אפשרית: : " 49 חזקה עליהם שיגידו, האם לאחר שיתפוררו עצמותינו, יעוררנו לחיים וניברא מחדש? 50 אמור, אפילו אם תהיו אבנים או ברז,51 או כל גוף אחר אשר יקשה להחיותו, לפי דעתכם. יגידו מי יחזירנו? אמור, זה אשר יצר אתכם בראשונה. אז ינודו לך ויאמרו, מתי זה? אמור, ייתכן כי בקרוב.52 ביום אשר יזעיקכם, תבואו (מתוך הקברים), ותהילתו בפיכם, ותחשבו כי אך זמן מועט עבר עליכם." (סורת המסע הלילי- 17 פסוקים 52-49).

בקראן מתוארת תחילתו של יום הדין כך: "13 כאשר תישמע תרועת שופר יחידה, 14 והארץ וההרים יינשאו וייכתשו באחת, 15 אז תחול המתחוללת, 16 השמים ייחצו לשניים, כי ביום ההוא יתרופפו 17 והמלאכים יתייצבו בקצותיהם ... " ( סורת שעת האמת,69 פסוקים 17-13).

במהלך אירוע זה ימותו כל בני האדם החיים. לאחר מכן ייתקע בשופר פעם נוספת, ואז יקומו לתחייה כל המתים ויתייצבו בפני אלוהים: "1 ברעוש הארץ את רעשה, 2 ובפלוט הארץ את קרביה, 3 ובאמור האדם מה היה לה? 4 ביום ההוא היא תספר את סיפורה,5 כי כך הורה לה ריבונך.6 ביום ההוא יצאו האנשים קבוצות קבוצות, למען יוצגו מעשיהם בפניהם: 7 כל העושה טוב, ולו משקל גרגיר, יחזה בו, 8 וכל העושה רע, ולו כמשקל גרגיר, בו יחזה " (סורת רעש האדמה,99 פסוקים 8-1).

לאחר הצגת מעשיהם של כל בני אנוש בפני האל, ייגשו המאמינים אל מקור מים הנקרא אלחוץ' וישתו ממנו. הראשון שישתה הוא הנביא מֻחמד, ואחריו שאר המוסלמים. לאחר מכן, יישקלו מעשיהם של כל בני האדם על המאזניים, ועל-פי התוצאה ייגזר דינם.

בשלב האחרון ביום הדין יעברו כל בני האדם על פני הצִרָאט - הדרך הדקה כחוט השערה. כל מי שלזכותו מעשים טובים רבים יותר יצעד בשלום על הצִרָאט ויגיע לגן העדן; כל מי שלחובתו חטאים רבים יותר ייפול מן הצִרָאט לתוך הגיהינום.

בקֻראן מתוארים גן העדן והגיהינום כך: : "13 ביום ההוא יושלכו (הכופרים) אל אש גיהינום,14 זוהי האש אשר הכחשתם,15 האמנם מעשה כשפים היא, או שמא טחו עיניכם מראותה? 16 היצלו בה, ובין אם תעמדו בעוז רוח ובין אם לאו, אחת היא!רק כפועלכם ישולם לכם. 17 היראים יהיו בגנים ובמנעמים, 18 ויתענגו על אשר חלק להם ריבונם. ריבונם שמרם מפני עונש השאול. 19 – אכלו ושתו, ויערב לכם, בשכר מעשיכם. 20 הם יסבו על יצועים מצורפים בשורה, ונזווגם עם עלמות צחורות עור ויפות עין. 21 אלה אשר האמינו ואשר צאצאיהם החזיקו אחריהם באמונתם- נצרף את צאצאיהם אליהם . לא נגרע שמץ ממעשיהם, וכל אדם ערב למעשיו.22 נמציא להם פירות ובשר כאוות נפשם, 23 ושם יעבירו זה לזה כוס משקה אשר לא יביאם לידי לזות שפתיים וחטא.24 יסובבו ביניהם עלמים לשרתם, צחים כפנינים חבויות" (סורת ההר,52 פסוקים 24-13).

באסלאם קיימות השקפות שונות לגבי גזר דינם של לא מוסלמים. על-פי השקפה אחת, מי שאינם מוסלמים יישלחו לגיהינום, מפני שלא הכירו באחד משני מרכיבי הָשָהַאדָה - בשליחותו של הנביא מֻחמד. השקפה אחרת גורסת, כי הלא מוסלמים, המאמינים באל אחד וביום הדין ומקיימים מצוות מוסריות, יזכו בחיי גן עדן. השקפה זו מסתמכת על פסוק קֻראני האומר: "המאמינים והיהודים והצָאבִאִ'ים והנוצרים- כל המאמין באלוהים וביום האחרון ועושה את הטוב-לא ייפול עליהם פחד ולא יצטערו". ( סורת השולחן הערוך-5 פסוק 69).

בספרות החָדִית', שנוצרה בין המאה השביעית לבין המאה העשירית, יש הרחבה של תיאורי השינויים שיתחוללו לפני יום הדין - למשל, עליית השמש מן המערב. כמו כן מתוארת שם הופעתו של הדָגַ'אל - משיח שקר, שיפגע במאמינים ויזרע הרס בעולם בעזרת עמים כיָאג'וג' ומָאְ'ג'וג'. הדָגַ'אל ישלוט בעולם תקופה מסוימת, עד אשר יופיע המשיח- אלמָהְדִי (בערבית- המונחה על-ידי האל בדרך הישר) שיחסל אותו ותשחרר את האנושות מעריצותו. המָהְדִי מזוהה בחלק מספרות החָדִית' עם הנביא עיסא, הוא ישוע הנוצרי. לאחר מכן ישרור שלום בעולם, ואז "אריות ישכנו עם גמלים, נמרים עם פרות וזאבים עם כבשים, ונערים קטנים ישחקו בלא פחד עם נחשים" (מתוך פירוש לקובץ החָדִית' של אָלְתִרְמִדִ'י).

בהגות ימי הביניים אוחדו חזונות יום הדין והמאבק הסופי בין כוחות הטוב לכוחות הרוע. המשפט האלוהי שייערך לכל אדם נתפס כחלק מתהליך ההתגברות של האמונה על הכפירה. תהליך זה יהיה מלווה במאבקים קשים, ובמהלכו ייהרס חלק מן העולם וישונו חוקי טבע, כגון כיוון זריחת השמש בבוקר.

בהגות המוסלמית בתקופות מאוחרות יותר נחלשה הציפיה למאבק עולמי בין כוחות הטוב לכוחות הרוע, וחשיבותו של הרעיון המשיחי ירדה. בקֵרב השיעה, לעומת זאת, יש חשיבות רבה לציפייה לאלמָהְדִי.

לאחר הירצחו של חוסין בקרב כָרְבּלָאא' הנהיגו את השיעים צאצאי עָלִ חֻסָין, שתוארם היה 'אִמָאמִים'. על-פי המסורת השיעית, נעלם בשנת 874 האימאם ה-12, מֻחמד אִבִּן אָלְחָסַן אָלְעָסְכַּרִי, במנהרה מתחת לעיר סָמַארַה, שבקרבת בגדאד. במשך שנים רבות נמשך הקשר בינו לבין המאמינים באמצעות ארבעה אנשים, שהעבירו למאמינים את הוראותיו. על-פי המסורת, ניתק הקשר עמו בשנת 943. השיעים מאמינים שהוא עתיד להופיע שוב לקראת יום הדין.

לאִמָאם הנעלם מֻחמד אבן אָלחָסַן אָלְעָסְכָּרִי מצפים השיעים בתור 'אלמָהְדִי', כלומר המשיח. על-פי אמונתם, יחזיר המָהְדִי את השלטון על אומת המוסלמים לידי השליטים הראויים לידי צאצאי עלי, ויוכיח את צדקת טענותיהם של השיעים.

לחלקים נוספים מתוך הפרק:

האל באמונה המונותיאיסטית
המלאכים באמונה המונותיאיסטית
מעמד האדם על-פי האמונה המונותיאיסטית
האמונה בהתגלות
ההשגחה ותורת הגמול (חלק זה)



אל האסופה לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : אל אחד ושלוש דתות3

ביבליוגרפיה:
כותר: ההשגחה ותורת הגמול
שם  הספר: לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : אל אחד ושלוש דתות
מחברים: שביט, יעקב (פרופ') ; מוסקוביץ, דפנה (ד"ר) ; סואעד, צאלח
תאריך: תשס"ה,2005
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. הספר הוא חלק מהתכנית "לחיות בארץ הקודש" שפותחה במטח בסיוע האיחוד האירופי.
2. כל הציטוטים מן הקֻרְאָן לקוחים מתוך הקֻרְאָן. תרגם מערבית: אורי רובין. 2005. © כל הזכויות שמורות לאוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, תל-אביב ולמפה הוצאה לאור, תל-אביב.
הערות לפריט זה: 1. הפריט לקוח מתוך הפרק הרביעי בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית