עמוד הבית > אמנויות > אמנויות הבמה
עופרים


תקציר
טראגדיה, דרמה-סאטירית וקומדיה אלה שלוש צורות הביטוי של המחזאות בתיאטרון היווני העתיק. על קווי היסוד של כל אחד מסוגי התיאטרון הללו.



טראגדיה, דרמה-סאטירית וקומדיה
מחברת: שרונה גורי


אלה שלוש צורות הביטוי של המחזאות בתיאטרון היווני העתיק. הטראגדיה הינה הצורה העתיקה ביותר והיא תודגם כאן על ידי אסכילוס וסופוקלס, אוריפידס הנועז ידגים את הדרמה הסאטירית ואילו את הקומדיה, שנולדה כבקורת על ההשקפות שבוטאו במחזות הטראגיים, נלמד אצל אריסטופנס. קווי היסוד של כל אחד מסוגי התיאטרון הללו נבחנים בעזרת ניתוח המחזות.

טראגדיה

הטראגדיה הינה דרמה השואבת את נושאיה מן האגדה וההיסטוריה ועלילתה רבת עניין. בכל טראגדיה נמצא את האדם הנפתל בגורלו תוך כדי תיאור מאבקו וסחף יצריו. סופם הבלתי נמנע של גיבורי הטראגדיה הינו אסון ובדרך כלל ניתן למצוא את ההבדל הקוטבי בין הפרט הפועל על פי דחף ללא מעצור לבין דרישות החברה של התקופה בה הוא חי. ניתן אף לומר כי הטראגדיה הינה חיקוי אמנותי של עלילה נעלה בעלת לקח מסויים, שלשונה מתובלת וגיבוריה פועלים בדרך דרמטית. הנפשות הפועלות, מן ההכרח שיהיו בעלות מידות ושיעור קומה; הטראגדיה מורכבת משישה יסודות שעל פיהם נקבעת איכותה - סיפור מעשה שיש לו ראשית, אמצע וסוף, המידות המוסריות של הנפשות הפועלות, סגנון דיבור (האופי הפיוטי), מחשבה (היסוד ההגיוני), יכולתו של הגיבור לנסח את כל הניתן לבטא (במצב נתון), חיזיון (האופי החזותי), ונעימה (האופי המוסיקלי). אין זה מתפקידו של היוצר לספר את אשר אירע באמת ובתמים במציאות, אלא מה שעשוי היה להתרחש מתוך הסתברות או הכרח.
אחדות העלילה מזדהה עם הגיונו הפנימי של הגיבור, לכן עלילות מקוטעות אינן מתאימות למבנה הטראגדיה. העלילות היפות ביותר הן חיקוי של מעשים מפחידים ומעוררי חמלה, מתפתחות לפי קו רציף, שבו מתחוללים מקרים מפתיעים, המתהווים לכאורה באקראי אבל טעונים משמעות. על מנת לעורר חמלה ופחד ועם זאת מירוק רגשי, על הטראגדיה להציג אדם שאינו מצטיין בשלמות מידותיו ולא בצדקתו, וכשלונו אינו בא בשל רשעותו ומידותיו המגונות, אלא בשל חטא שחטא. כלומר, מדובר באדם הממיט על עצמו ועל סביבתו שואה פיסית בשל שיפוט עצמי מוטעה, חוסר יכולת לראות את הנולד, פגם מוסרי או כל חולשה אחרת. מותו של הגיבור אינו הפתרון ההכרחי בטראגדיה, אך הוא בעל האפקט הטראגי ביותר. השואה הטראגית ביותר היא זו הנופלת על נפשות הקשורות זו בזו ולא בין אויבים או אנשים שאין ביניהם ולא כלום. התרחשות זו צריכה לעורר אימה אך לא זוועה ולכן מקומם של מעשים אכזריים הוא מאחורי הבימה ולא לעיני הצופים.

הדרמה הסאטירית

במאה החמישית לפנה"ס נדרש כל מחבר טראגדיות להציג מחזה סאטירי בכל פעם שהתחרה בפסטיבל האביב לכבודו של דיוניסוס. מחזה סטירי היה בעל נימה קומית (לרוב עשה לצחוק מיתוס יווני כלשהו) והשתמש במקהלה ככלי ביטוי דרמטי. לאחר הצגת שלושת הטראגדיות היה מעין הדרן קצר. מכיון שהשחקנים והמקהלות השתתפו הן בטראגדיות והן במחזה הסאטירי, היה דמיון גם באופן משחקם, לבושם ובתפאורה, אף שבמחזות הסאטיריים ניכרה מגמה סאטירית בולטת.

הקומדיה

הקומדיה היוונית התפתחה זמן רב אחרי שהטראגדיה התבססה היטב על קרשי הבימה באתונה. הקומדיה נבדלה מן הטראגדיה בכך שעסקה באקטואליה של הפוליטיקה או של האמנות, בשאלות כמו שלום או מלחמה, באנשים או במצבים שלא זכו לאהדתו של המחזאי שכתב את הקומדיה. לפעמים השתמש המחזאי בחומרים מיתולוגיים כמסגרת לסיפור, אך על פי רוב הוא המציא את העלילה בעצמו, ולעתים קרובות התייחס לאנשים ומצבים בני זמנו. הרמזים האקטואליים היו, בלא כל ספק, מקור הנאה לצופים, אך לעתים קרובות הם סתומים להבנתו של הקורא המודרני. הקומדיה לא זכתה בהכרה רשמית ולא נטלה חלק בחגיגות - כלומר, לא הוקצתה לה מקהלה - עד שנת 784 לפנה"ס בערך ורק אז הפכה לחלק קבוע בפולחן דיוניסוס. לאחר שנה זו הוקדש יום אחד בכל חגיגה להצגה של חמש קומדיות. בדרך כלל נחשבה הקומדיה לנחותה מן הטראגדיה.

בקומדיה השתתפה מקהלה בת עשרים וחמישה איש ובדומה למקהלה הטראגית, אפשר היה לחלקה – לשתי מקהלות. המקהלה שרה ורקדה ומלאה אותם תפקידים שמילאה המקהלה הטראגית, אך המוסיקה והמחול שלה נועדו ליצירת אפקטים קומיים.

בקומדיה חלו פחות הגבלות על מספר השחקנים מאשר בטראגדיה. אך ברוב הקומדיות די היה בשלושה שחקנים ורק לעתים נדרשו חמישה. סגנון משחק זה חיקה כנראה התנהגות יומיומית בצורה מוגזמת, וזאת למען האפקט הקומי.

התלבושת היתה, ברוב המקרים, כיטון צמוד לגוף וקצר מן הרגיל, שנלבש מעל גרביונים בצבע העור, אשר יצרו אשליה של עירום חלקי. רושם זה הודגש אף יותר, בשל אברי המין הזכריים שהוצמדו לתלבושות של דמויות הגברים שבמחזה. אברי המין שימשו בעת ובעונה אחת מקור להומור גס ולמטרה הדיוניסית של הפסטיבל. המסיכות נועדו להדגיש את ההופעה המגוחכת של הדמויות כי המסיכות והתלבושות הדגישו את קווי הדמיון הדרושים למקהלות הלא אנושיות - צפורים, צפרדעים, עננים, צרעות וכדומה המופיעים רבות בקומדיה העתיקה.

בניגוד לטראגדיה, ששאבה את עלילותיה ודמויותיה מאוצר האגדה היוונית, השתדלה הקומדיה להפתיע את הצופה על ידי חידושים שבהמצאות דמיון. עלילת הקומדיה העתיקה נסבה בדרך כלל סביב "רעיון מפתיע" והתוצאות המתקבלות מישומו. למבנה הקומדיה העתיקה מאפיינים אחדים: פרולוג שבו נחשף הרעיון המפתיע; פרודוי, או כניסת המקהלה; אגון, או הויכוח על השלכות הרעיון אשר מסתיים בסופו של דבר באימוצו: פרבסיס, קטע מקהלה הפונה אל הקהל, לרוב בעצות בנושאים אזרחיים או בעיות אקטואליות אחרות; סידרת "אפיזודות" מציגה את הרעיון המפתיע בביצועו; וה"קומוס", או היציאה למישתה והילולה כללית. את האחדות בקומדיה העתיקה ניתן למצוא, אם כן, ברעיון השולט בה ולא בארגון המקרי של רצף האירועים. לעתים נדרש הצופה להניח כי שעות או ימים חלפו במהלך נאום אחד או שניים. המיקום משתנה אף הוא לעתים קרובות. אשליית הבמה נקטעת לעתים מזומנות, בכל פעם שהדמויות מעירות הערות על הקהל או אליו.

בדרך כלל מגלמות הדמויות תפקידים של בעלי קרקעות או עבדים, אך לעתים גם של גיבורים או אלים, אף-על-פי שאלה מורדים תמיד לדרגת אנוש פשוטה. הפרטים הגופניים המגוחכים של חיי היומיום מודגשים לכל אורך המחזה.

כמו בטראגדיה כך גם בקומדיה העתיקה, משמש בית הבמה רקע חזותי - כל דלת מסמלת מקום אחר. הקומדיה העתיקה משלבת בתוכה אלמנטים של פארסה, פאנטסיה, שירה, מוסיקה ומחול והינה בעלת קסם רב.

קראו עוד:

סיפורים מהתיאטרון היווני
סופוקלס
אדיפוס המלך

ביבליוגרפיה:
כותר: טראגדיה, דרמה-סאטירית וקומדיה
שם  הספר: סיפורים מהתיאטרון היווני
מחברת: גורי, שרונה
עורכת הספר: אופק, בינה
תאריך: 1996
הוצאה לאור: עופרים
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית