התגובה החיסונית - מושגי יסוד

האירוע המרכזי שבו עוסקת תורת החיסון נקרא בשם - תגובה חיסונית. התגובה החיסונית היא נחלתם של כל בעלי-החוליות ובראשם האדם. בדוגמאות שיוצגו מכאן ואילך נתייחס בעיקר לבני-אדם, אבל ראוי לזכור כי הן תופשות גם ביחס לבעלי-חיים, בין בעלי-חיים המשמשים אותנו לניסויי מעבדה, ובכלל זה עכברים, חזירי-ים וארנבונים, ובין חיות יותר גדולות.

חשוב גם לזכור שמרבית המחקרים של תורת החיסון נערכו ונערכים, מסיבות מובנות, לא בבני-אדם אלא בבעלי-חיים, הגם שלמחקרים אלה מצטרפות לעתים מזומנות תצפיות בבני-אדם.

נפתח בהגדרה, הכוללת בהכרח כמה מושגים חדשים ובלתי מוכרים, נפרט ונבהיר את המושגים הללו מיד לאחר ההגדרה, ונחזור לאחר מכן אל ההגדרה השלמה. היכולת לחולל תגובה חיסונית, היא יכולתו של אורגניזם להגיב נגד חומרים זרים החודרים לתוכו פנימה. חומרים אלה, הגורמים להופעת התגובה החיסונית, נקראים אנטיגנים. התגובה החיסונית מתנהלת בעת ובעונה אחת בשני מישורים, בלתי תלויים לחלוטין זה בזה. המישור האחד, מן הסתם המישור היותר מוכר, הוא המישור של יצירת נוגדנים המכוונים באורח בררני כנגד האנטיגן הזר שחדר לגוף. תגובה זאת נקראת גם תגובה הומורלית, משמע תגובה של נוזלי הגוף, וזאת משום שבסופו של דבר אנו מוצאים את הנוגדנים בנוזלי הגוף ובעיקר בדם.

המישור השני, הפחות מוכר, הוא המישור התאי או המישור של התגובה החיסונית התאית. מישור זה מתבטא בהופעה של תאים חדשים, תאים מרוגשים, המסוגלים גם להכיר באנטיגן הזר ולפעול נגדו.

כדאי אולי להקדים ולומר כבר עתה כי התגובה התאית באה לידי ביטוי בעיקר כאשר האנטיגן הזר שחדר לגופנו הוא אנטיגן תאי, כמו למשל בהשתלת רקמות או בהשתלת איברים, כאשר אנו מחדירים לגוף המושתל הרבה תאים שמקורם בגוף אחר. תאים אלה זרים כמובן לגוף הזה והכל כבר יודעים שבדרך כלל אחת דינם לדחייה. דחיית השתלה זו היא ביטוי מובהק למישור התאי של התגובה החיסונית.

שתי התגובות אינן תלויות, כאמור, זו בזו. משך הזמן של האחת מהן יכול להיות שונה מזה של השניה וגם עוצמתן יכולה להשתנות עד מאוד. תגובה חיסונית נתונה יכולה להתבטא בכמות גדולה מאוד של נוגדנים ובתגובה תאית חלשה מאוד. ואפשר גם בהחלט שהקערה תתהפך על פיה - התגובה התאית תהיה רבת-עוצמה ואילו כמות הנוגדנים שייווצרו כנגד האנטיגן הנידון תהיה קטנה מאוד.

התגובה החיסונית ניכרת בכמה תכונות יסודיות שכדאי לציין אותן כבר בשלב הנוכחי. התכונה היסודית ביותר של התגובה החיסונית היא הספציפיות או הבררנות שלה. המלה ספציפיות באה לומר שאנטיגן מסויים המחולל תגובה חיסונית מסוימת גורם להיווצרותם של נוגדנים הפועלים אך ורק כנגדו. נמחיש זאת בדוגמה מוכרת ביותר. כאשר אנו מחסנים אדם כנגד הרעל של חיידק הטטנוס, התגובה החיסונית הנוצרת בגופו של אדם זה עקב החיסון היא ספציפית לחיידק הטטנוס ולו לבדו. היא תגן על האדם המחוסן בפני הרעל של חיידק הטטנוס, אבל לא תעניק לו שום הגנה בפני רעלים של חיידקים אחרים או גופים זרים אחרים. מושג הספציפיות של התגובה החיסונית הוא, איפוא, המאפיין הראשון במעלה של תגובה זאת.

יחד עם זאת ראוי להדגיש מיד כי אדם או חיה יכולים להגיב בעת ובעונה אחת בעשרות, אם לא מאות, תגובות חיסוניות מקבילות - כל אחת כנגד אנטיגן אחר. דרגת הספציפיות של התגובה החיסונית היא כל כך גבוהה, עד שאפשר שאדם שפיתח, לדוגמה, תגובה חיסונית נגד נגיף שפעת מסוג א', התגובה הזאת לא תגן עליו בפני שפעת מסוג ב', גם אם שני הנגיפים הללו גורמים לנו למחלות דומות מאוד. יתר-על-כן, הספציפיות חלה לא רק על יצירת הנוגדנים אלא גם על התגובה התאית הנוצרת בעקבות חדירתו של אנטיגן זר לגופנו. גם בהקשר זה מדובר באותה מידה של בררנות.

התכונה היסודית השנייה המאפיינת את התגובה החיסונית היא הדבר הקרוי בשם זיכרון חיסוני. אין זה אלא הידע שהגוף האנושי או הגוף החייתי מפיק בתגובה החיסונית הראשונית כנגד אנטיגן מסויים ושב ומפעילו כל אימת שהוא נתקל באנטיגן זה בפעם נוספת. התגובה החיסונית החוזרת, או השניונית, המבוצעת כנגד אנטיגן נתון, בהסתמך על הזיכרון החיסוני, נבדלת מן התגובה הראשונית בהיותה הרבה יותר מהירה והרבה יותר נמרצת.

הזיכרון החיסוני נשמר, או עשוי להישמר, בגוף האדם לאורך תקופות ממושכות ביותר, לפעמים למשך כל חיי האדם. תעיד על כך דוגמה נפוצה מאוד. מעשה באשה שחלתה בצעירותה במחלת אבעבועות-הרוח, החלימה מן המחלה ונשארת מחוסנת כנגדה. החיסון מתבטא בכך שגופה זוכר כיצד להפעיל תגובה מהירה ויעילה מאוד כל אימת שהיא נדבקת מחדש. לאשה שבה אנו מדברים יש סיכוי גדול מאוד להידבק מחדש במחלה כאשר היא מטפלת בילדיה החולים. והנה, אם אמנם חלתה אשה זו בילדותה, שוב לא תחלה באבעבועות-רוח. הזיכרון החיסוני מאפשר לה להפעיל תגובה חיסונית כה מהירה וכה יעילה, עד שהנגיף, גורם המחלה, המגיע לתוך גופה, אינו יכול להתפתח ולגרום למחלה של ממש - הוא יסולק וינוטרל בתגובה החיסונית השניונית. הזיכרון החיסוני מאפשר לנו אם כן להגיב בהיתקלות שנייה באנטיגן נתון, בדרך מהירה ויעילה בהרבה ממנהגנו בפעם הראשונה.

התכונה היסודית השלישית המאפיינת את התגובה החיסונית היא העובדה שבדרך כלל, אם כי לא תמיד, הגוף אינו מפעיל תגובות חיסוניות כנגד המרכיבים שלו עצמו. בהמשך הדברים נראה כמה חריגים חשובים ביחס לקביעה זו. בשלב זה, בעודנו עוסקים בתכונות יסודיות לגמרי של התגובה החיסונית, נסתפק בכלל הקובע כי הגוף אינו מגיב כנגד מרכיבים שלו עצמו.

קביעה זו מעוררת כמובן מיד את השאלה כיצד יודע הגוף, או ליתר דיוק כיצד יודעת המערכת החיסונית, להבדיל בין חומר זר החודר לגוף לבין חומר שאינו זר. חומר זר, המכונה לעתים נון-סלף (non-self), מחייב את המערכת החיסונית להזדרז ולהגיב כנגדו, בעוד שחומר שאינו זר, היינו סלף (self), הוא חומר האסור בתגובה חיסונית. ומן הראוי לזכור כי טעות בהחלטה, או ליתר דיוק, טעות בהבחנה, בין חומר זר לחומר שאינו זר עלולה להביא לידי אסון. במקרה כזה, הגוף עלול להגיב כנגד מרכיבים שלו עצמו, על כל התוצאות החמורות המשתמעות מכך, או אפשר שלא יפעיל תגובה חיסונית כנגד אנטיגן זר, אולי אנטיגן מסוכן, ואפילו קטלני, לדידו של הגוף.

שאלה יסודית זו, אחת השאלות היסודיות ביותר של האימונולוגיה, תשוב ותעלה ביתר פירוט כאשר נדון בתאים המבצעים את התגובה החיסונית הלכה למעשה.

עד כאן אמרנו שחומרים זרים, הקרויים אנטיגנים, גורמים תגובה חיסונית או מעוררים אותה. האם כל חומר זר יכול לעורר תגובה חיסונית? מסתבר שלא כך הדבר. חומר זה ישרה בגוף תגובה חיסונית של ממש רק אם יעמוד בכמה תנאים. התנאי הראשון הוא כמובן הזרות עצמה. חומר שאינו זר לגוף לא יגרום תגובה חיסונית ולא ישרה שום תגובה כזאת. התנאי השני קשור בגודלו של החומר. חומרים קטנים, הניכרים במשקל מולקולרי נמוך, חודרים בדרך כלל לגוף מבלי להשרות בו תגובות חיסוניות. למשל, מלח הבישול, נתרן כלורי לפי הרכבו, חומר שמשקלו המולקולרי קטן מאד - אינו גורם לשום תגובות חיסוניות. לעומת זאת תיתכן אנטיגניות של כמה מולקולות קטנות מאוד הנקשרות בגוף למולקולות יותר גדולות. מולקולה גדולה כזאת, המשמשת כנשא (Carrier), צריכה להיות כשלעצמה - מולקולה זרה לגוף הנתקף.

האנטיגנים הטובים ביותר והידועים ביותר הם פולימרים משני סוגים: חומרים חלבוניים, ורב-סוכרים (בלועזית פולי-סכרידים). אנטיגן טוב מוגדר כחומר שכמויות קטנות שלו יכולות להשרות תגובה חיסונית רבת-עוצמה הנזכרת לטווח ארוך. אנטיגן חלש הוא כמובן היפוכו של האנטיגן הטוב - הן מבחינת הכמות, הן מבחינת עוצמתה של התגובה והן מבחינת היזכרותה לאורך ימים.

מן העובדה שחומרים גדולים ומורכבים, כדוגמת חלבונים או רב-סוכרים, משרים בגוף תגובות חיסוניות, מתחייב שהתגובה החיסונית מתנהלת כנגד חומרים אשר כאלה. והנה, אם קודם לכן קבענו שהתכונה היסודית ביותר של התגובה החיסונית היא הספציפיות שלה, דהיינו התחוללותה הבלעדית כנגד האנטיגן שגרם להשראתה, הרי שבנקודה זו ראוי לומר כי התגובה אינה מתקיימת, או מתנהלת, כנגד כל האנטיגן, אלא אך ורק כנגד אתרים קטנים יחסית ומוגדרים כדבעי בתוך המולקולה הגדולה של האנטיגן. אתרים אלה קרויים בשם דטרמיננטות אנטיגניות. כל אנטיגן יכול לשאת על פניו דטרמיננטה אנטיגנית אחת או יותר מכך - שתים, שלוש ואפילו הרבה מאוד דטרמיננטות - שכל אחת מהן מעוררת, בנפרד, תגובה חיסונית משל עצמה. הנוגדנים הנוצרים כנגד דטרמיננטה אחת יגיבו אך ורק ל"מראה" הדטרמיננטה הזאת ולא ל"מראה" דטרמיננטה אחרת כלשהי, אפילו אם זו האחרונה מצויה על אותה מולקולה חלבונית.

דטרמיננטות אנטיגניות הן בדרך כלל אזורים קטנים ובולטים על גבי המולקולה של האנטיגן החודר לתוך הגוף. אבל בנוסף לכך עליהם להיחשף למערכת החיסונית ולזרועות המבצעות שלה, לאמור לתאים שבהם מתפתחת התגובה החיסונית. אתר הנחבא במרכזה של מולקולה, ספק אם יוכל לשמש כדטרמיננטה אנטיגנית, פשוט משום שלא יוכל להתגלות למערכת החיסונית ולהפעילה.

עכשיו מותר לנו לקבוע כי הספציפיות של נוגדנים כנגד אנטיגנים היא למעשה ספציפיות של נוגדן כנגד דטרמיננטה אנטיגנית היושבת על אנטיגן מסויים. הספציפיות הזאת מתבטאת בהתאמה מרחבית טובה בין אתר הנמצא בנוגדן, והקרוי בפינו אתר-הקישור, ובין הדטרמיננטה האנטיגנית הקבועה על גבי האנטיגן. ספציפיות טובה משמעה, איפוא, התאמה מרחבית טובה ונקל להמחישה בדוגמה של מפתח ומנעול: הנוגדן הוא ספציפי לדטרמיננטה אנטיגנית, כשם שמפתח מסויים פותח רק מנעול מסוג מסויים לגמרי, ואינו פותח מנעול כלשהו השונה במקצת.

ליתר המחשה של מושג הדטרמיננטה האנטיגנית נחטא במקצת לדיוק המדעי ונתבונן בדוגמא הבאה: לכולנו נוגדנים טבעיים, בלא שום חיסון מוקדם, כנגד כדוריות-דם של אנשים בעלי סוג דם שונה מזה שלנו. הנוגדנים האלה מכוונים כנגד חלבונים המצויים במעטפת החיצונית של כדוריות הדם-האדומות, חלבונים הנושאים על פניהם גם שיירים סוכריים. מסתבר שהנוגדנים האלה, המונעים מאתנו לקבל עירוי דם מתורם בעל סוג דם שונה מזה שלנו, מכוונים דוקא נגד החלק הסוכרי, הקטן מאוד, של החלבון, המצוי על פני הכדורית האדומה, ולא נגד חלקים של החלבון עצמו. הסוכר מהווה, איפוא, דטרמיננטה אנטיגנית, והנוגדן מכיר את הדטרמיננטה הזאת ואותה בלבד.

מה קורה כאשר אותה דטרמיננטה אנטיגנית יושבת בדרך מקרה על שני נשאים שונים לחלוטין? אם הגוף מחזיק נוגדנים כנגד הדטרמיננטה הזאת, חזקה על הנוגדנים הללו שיגיבו עמה בלא שום תלות בנשא שעל פניו היא יושבת. וכיוון שהדטרמיננטה האנטיגנית אינה אלא חלק מאנטיגן, יתקבל הרושם כאילו נוגדן שנוצר כנגד אנטיגן אחד מגיב פתאום גם עם אנטיגן שני, כזה שאין שום קשר בינו לבין האנטיגן הראשון. תגובה חיסונית מן הסוג הזה נקראת בשם תגובה צולבת (cross reaction).

התגובות הצולבות אינן מוגבלות אך ורק לניסויים מעבדתיים. יעיד על כך המעשה שאירע בחולים שחלו בטיפוס-הבהרות. מחלה זו שוב אינה שכיחה כיום בארץ, אבל מי שגדל כאן לפני כמה עשרות שנים מיטיב ודאי לזכרה. הוא האמור גם במי שבילה את שנות מלחמת העולם השנייה במחנות, באירופה - גם הוא הכיר אותה היטב. הגורם לטיפוס-הבהרות הוא יצור הנקרא בשם ריקציה, משהו בין חיידקים ובין טפילים. אדם המחלים בסופו של דבר מן המחלה הזו, והסיכויים לכך הם כיום רבים ביותר, ממשיך ונושא בגופו נוגדנים כנגד הריקציה הגורמת למחלה. והנה, באופן מקרי לחלוטין הסתבר שאותם נוגדנים עצמם מגיבים גם עם חיידק המכונה בשם פרוטיאוס OX-19. בין החיידק הזה ובין הריקציה הגורמת לטיפוס-הבהרות אין שום קשר שהוא - לא קשר מורפולוגי, לא קשר תיפקודי. גם המחלות האנושיות שמחוללים שני האורגניזמים הללו שונות לחלוטין זו מזו. מהו, איפוא, מקורה של התגובה הנוגדנית הזהה?

התשובה פשוטה בתכלית. אותה דטרמיננטה אנטיגנית שכנגדה מתכוונים מרבית הנוגדנים הנוצרים אצל אדם החולה בטיפוס-הבהרות, נמצאה גם במעטפת החיצונית של חיידק פרוטיאוס OX-19 וכך קורה שנוגדני הטיפוס מגיבים עם החיידק הזה חרף היעדר כל קשר בינו לבין הריקציה.

אגב, במעבדות רפואיות מקובל להשתמש בתגובה הצולבת המיוחדת הזאת כדי לקבוע אם נסיוב נבדק מכיל או לא מכיל נוגדנים כנגד טיפוס-בהרות. מכיוון שחיידק הפרוטיאוס קל מאוד לגידול בתנאי מעבדה, בשונה מן הריקציה, שהחזקתה במעבדה היא עניין קשה מאוד, ברי שבדיקת הנוגדנים כנגד החיידק היא הרבה יותר נוחה מבדיקת הנוגדנים כנגד הריקציה.

ראוי לשוב ולהדגיש בנקודה זו שאין כאן לפנינו שום פגם בכושר האבחנה של הנוגדנים. הנוגדנים מיטיבים לתפקד ולזהות את הגורם המעוררם להגיב. הטעות, אם אמנם יש משמעות למושג זה, היא טעותו של הטבע, שהתקין אותה דטרמיננטה אנטיגנית בשני יצורים שאין ביניהם ולא כלום.

בהגדרות ששימשו אותנו עד כה קראנו לחומר זר בשם אנטיגן. אבל אם נחשוב על הדבר בצורה קצת יותר יסודית, ייקל עלינו לראות שזרות היא מושג יחסי למדי. מה שזר לי, אינו חייב להיות זר למישהו אחר. ודוגמה מוחשית אחת תוכיח.

הביוכימאים והאימונולוגים מרבים להשתמש בניסויים מעבדתיים בחלבוני נסיוב, כלומר חלבונים המצויים בתוך נוזל הדם. אחד החלבונים הללו, הנוחים מאוד לעבודה, הוא אלבומין-הנסיוב, שעוד יוזכר בהמשך הדברים. והנה, אם נפיק אלבומין-נסיוב מארנבון ונזריק אותו לעכבר, די יהיה במקורו הארנבוני כדי לגרום לו להתנהג כחומר זר בגופו של העכבר. העכבר המוזרק יפתח תגובה חיסונית, על כל פרטי פרטיה, כנגד אלבומין-הנסיוב של הארנבון. במלים אחרות, אלבומין הנסיוב של הארנבון פועל על העכבר כאנטיגן לכל דבר. מאידך גיסא, אותו אלבומין-נסיוב, בהיותו מוזרק לארנבון, שוב איננו זר. הוא מוכר לו היטב מכוח היותו אחד ממרכיבי גופו. אותו חומר עצמו, בנסיבות החדשות שנוצרו, דהיינו בהזרקה לארנבון ולא לעכבר, לא יהיה חומר זר ולא יפעל כאנטיגן. מכאן, איפוא, שאי אפשר להגדיר אנטיגנים על בסיס מוחלט. ההגדרה אם חומר מסויים הוא חומר זר ובתור שכזה יכול להשרות תגובה חיסונית, נוגעת לא רק לחומר עצמו אלא גם לבעל-החיים שבתוכו צריכה להתקיים, או לא להתקיים, התגובה החיסונית. כל אימת שאנו מדברים על אנטיגנים, ראוי לנו, איפוא, להיות מודעים ליחסיות הכרוכה בהגדרתם.

עד כה דיברנו על התגובה החיסונית ועל החומרים המשרים את התגובה הזאת, הלא הם האנטיגנים. הגיעה השעה לומר כמה מלים על החומרים הנוצרים כתוצאה מהתגובה החיסונית, לפחות על אותם חומרים המוכרים לנו זה שנים רבות. אלה הם הנוגדנים, או בשמם היותר מדעי אימונוגלובולינים. הנוגדנים כולם הם מולקולות חלבוניות גדולות, הנוצרות בגוף חי כתוצאה מחדירה של אנטיגן זר לתוכו. המשקל המולקולרי של כל הנוגדנים שווה בקירוב ל-150,000. יתר-על-כן, המבנה של כל המולקולות הנוגדניות, באשר הן, הוא כמעט אותו מבנה. במלים אחרות, נוגדנים שנוצרו בגוף מסויים כנגד אנטיגנים שונים, דומים מאד זה לזה במבנה המולקולרי שלהם. ההבדל בין נוגדן אחד למשנהו מתמקד באזור קטן מאוד בתוך המולקולה, באתר-הקישור שבו טמונה הספציפיות לדטרמיננטה אנטיגנית מוגדרת ולה לבדה. אתר-הקישור הזה, הוא המייחד נוגדן מסויים מכל שאר הנוגדנים.

מכאן משתמע שקשה מאוד להבדיל בין נוגדן למשנהו באמצעות שיטות פיסיקו-כימיות רגילות. אבל לא זו הנקודה החשובה. הנקודה החשובה היא שהדמיון בין מולקולות הנוגדנים בתוך גופו של אדם אחד חורג מתחומי הפרט. הנוגדנים של כותב השורות הללו דומים, כמעט זהים, במבנה הכימי שלהם לנוגדנים של אנשים אחרים, אלה הקוראים כרגע את הדברים. ואם לא די בכך, הרי יש דמיון ניכר מאוד, הגם ששוב אין לומר זהות, בין מבנה הנוגדנים של בן-אדם ובין מבנה הנוגדנים של בעלי-חיים אחרים - ארנבונים, עכברים ושאר חיות שמבנה הנוגדנים שלהם נחקר בהרחבה ובהעמקה.

כיצד אפשר להסביר את התופעה הזאת? כל אימת שהאדם מנסה להסביר בהגיונו הצנוע והצר את החכמה העמוקה המתקיימת בטבע ובמעשי הבריאה, נקל לו לגלוש מתוך תחומיו המוגדרים של המדע ולהגיע אל התיאולוגיה, המטאפיסיקה וכיוצא באלה ויחד עם זאת דומה שיש יסוד לומר כי במרוצת מיליוני השנים שבהן התפתחו הזנים השונים והמינים השונים מצא אולי הטבע עקרונות חיוביים מסוימים, מולקולות אלו ואחרות שיש בהן ערך ביולוגי, שמר על המבנה המוצלח שלהן והשתמש בו הן במינים שונים והן ביחס לצרכים שונים באותו מין עצמו.

אם כך ואם אחרת, ראוי לשוב ולהזכיר כי נוגדנים שונים, כלומר נוגדנים שנוצרו בגופו של אדם אחד, או אפילו בגופיהם של אנשים שונים, כנגד אנטיגנים שונים לגמרי, זהים ב-98% או יותר מהמבנה שלהם. אין הם שונים זה מזה אלא בחלק קטן מאוד, אבל זהו חלק קריטי לצורך התיפקוד המיוחד והמופלא שלהם.

כל הנוגדנים הללו דומים זה לזה גם בכך שכל אחד מהם מחזיק בכל מולקולה ומולקולה לא אתר-קישור אחד, אלא לפחות שני אתרי-קישור. כל אחד מאתרי-הקישור של אותה מולקולה בנוי בדיוק באותה צורה. למעשה אפשר לומר כי מולקולה של נוגדן בנויה משני חצאים סימטריים, זהים לחלוטין זה לזה, ובכל מחצית אתר-קישור אחד. אתר-הקישור, כל אתר-קישור, יכול להיקשר לדטרמיננטה אנטיגנית אחת ויחידה.

שתי דטרמיננטות אנטיגניות הנקשרות לשני אתרי-קישור של נוגדן אחד, אינן יושבות בהכרח על אותה מולקולת אנטיגן. אפשר, איפוא, בהחלט שמולקולה אחת של נוגדן, עם שני אתרי-הקישור שלה, תיצור בקלות קשר או גשר בין שתי מולקולות של אנטיגן. נמחיש את הדבר בדוגמה שאולי הוצגה פה ושם בשיעורי טבע בבתי-הספר.

בנסיוב של כל אחד ואחד מאתנו יש באופן טבעי, בלא שום חיסון מוקדם, נוגדנים לכדוריות-דם של אנשים בעלי סוג דם שונה מזה שלנו. אם ניקח נסיוב שלנו ונביא אותו במגע עם כדוריות דם מסוג-דם שונה מזה שלנו, תתחולל תופעה מעניינת המתגלה בבירור מבעד למיקרוסקופ - כדוריות-הדם האדומות, שנראו קודם לכן עגולות ויפות, כל אחת לעצמה, נצמדות לפתע זו לזו ויוצרות גופים ההולכים וגדלים עד כדי כך שאפשר לראותם אפילו בעין בלתי מזויינת. הגושים האלה הם למעשה כדוריות דבוקות אחת לשנייה, והדבר אינו אלא מולקולות של נוגדנים הנקשרות מצידן האחד לכדורית אחת, ומצידן השני לכדורית שנייה.

אגב, דוגמה זו, שנבחרה כדי להמחיש את הדו-ערכיות של הנוגדנים, את יכולתה של מולקולה נוגדנית אחת להיקשר עם שתי מולקולות של אנטיגן, היא גם הסיבה לכך שאיננו יכולים לקבל עירוי דם מסוג-דם שאינו תואם את הדם שלנו. הדבר המתגלה לנו במעד למיקרוסקופ בתנאי ניסוי, ישוב ויקרה בתוך הגוף שלנו, אם תקרה, חס וחלילה, טעות בעירוי הדם. הכדוריות ה"לא-נכונות" שיחדרו לתוך גופנו ייצרו גושים שיוכלו לסתום כלי-דם ולחולל עוד כמה וכמה תופעות הרסניות ומסוכנות מאוד, שלא זה המקום לדון בהן. כדאי, מכל מקום, להזכיר כי תגובה זו של כדוריות-דם אדומות משמשת גם את עובדיו של בנק-הדם בבואם לקבוע מהו סוג-הדם של כל אחד מן התורמים.

יצירת גשרים נוגדניים בין מולקולות של אנטיגן, כדוגמת הגשרים שתיארנו בהתייחס לכדוריות-הדם האדומות, או ההצמתה של חיידקים - בעת שהם מצטברים לגוש אחד גדול, שהחומר המלכד אותו אינו אלא מולקולות של נוגדנים - שני תהליכים אלה הם דוגמה לאחד המנגנונים החשובים ביותך המשמשים את הגוף, כדי לסלק אנטיגנים מתוכו.

הסילוק עצמו נעשה, בין השאר, באמצעות תאים מיוחדים, מאקרופאג'ים, הבולעים גושים כאלה ומסלקים אותם לבל יפריעו למהלך התקין של חיי הגוף.

היכן אנו מוצאים את הנוגדנים? בראש וראשונה, כמובן, באותם התאים שבהם נוצרים הנוגדנים. אבל, כפי שנראה להלן ביתר הרחבה, הנוגדנים אינם נשארים בתוך התאים היוצרים אותם אלא דקות אחדות. מיד לאחר מכן הם מופרשים מן התאים האלה החוצה, לתוך נוזלי הגוף, ובעיקר לתוך הדם. מכאן, איפוא, שאם אנו מבקשים לאתר נוגדנים, אין לנו דרך פשוטה יותר מאשר לראות אם דמו של אדם או של בעל-חיים מסוים, מכיל או אינו מכיל נוגדנים.

דדך אגב, אחת הדרכים לאבחנה מעבדתית של מחלה, מבוססת על כך שאדם אשר בא במגע עם חיידק או עם נגיף, יפתח נוגדנים ספציפיים כנגדם. אפשר להפוך את הקביעה הזאת על פיה ולומר: אם אדם פיתח נוגדנים כנגד נגיף מסויים, סביר להניח שבא זה מקרוב במגע עם אותו נגיף. מתכונת הנוגדנים הנמצאים ברגע מסויים בנסיוב האדם, מאפשרת, איפוא, לקבוע כמעט בוודאות מה היה הנגיף (או החידק, או הטפיל) שבגינם נפל האיש למשכב.

ננסה לראות עתה מה הקשר בין התגובה החיסונית לבין גילו של האדם. מסתבר שהתינוק אמנם מסוגל להגיב בתגובה חיסונית מלאה, כלומר גם ליצור נוגדנים וגם להגיב בתגובה תאית, אבל תגובה זו חלשה מכדי שתוכל להקנות לו חסינות של ממש. התגובה החיסונית באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה כאשר הילד מגיע לגיל שלושה חודשים בקירוב. מכאן ואילך היא נשמרת כמעט ללא שינוי עד גיל 65-60 שנה. לאחר מכן ניכרת ירידה בעוצמתה של התגובה החיסונית האנושית.

האם יכול אדם להגיב נגד כל החומרים הזרים לו? מסתבר שלא. מספר החומרים שאדם יכול להגיב עליהם ביצירת נוגדנים נאמד כיום ב-10,000, פחות או יותר. בה בשעה ראוי לזכור כי האוכלוסיה של היום נחשבת כאוכלוסיה נבחרת. נסתכל, לדוגמה, בכל הכרוך בשיתוק-הילדים. מחלה זו גרמה בעבר, לפני החיסון המונע, לתמותה רבה מאוד, או לנכות קשה. כך קרה שאותם אנשים אשר מסיבה כלשהי לא יכלו לפתח תגובות חיסוניות נגד שיתוק-הילדים, הסיכוי שלהם להוליד ילדים ולהעביר בתורשה את חוסר היכולת שלהם להגיב נגד הנגיף של שיתוק-הילדים, היה קטן. היום, כתום תהליך של סלקציה ממושכת, קרוב לוודאי שרוב בני-האדם ששרדו חרף המחלה הקשה, אמנם מסוגלים להגיב נגד שיתוק-הילדים, ונגד כל אותם האנטיגנים המסכנים את האנושות.

בכל הנוגע לאנטיגנים שאין בהם משום סיכון לאדם, אין לנו שום יסוד להניח את דבר קיומם של לחצים בררניים. יש מי שיכול להגיב ויש מי שאינו יכול להגיב. ככלל, היכולת להגיב נגד אנטיגן מסוים עוברת בתורשה מדור לדוד, אם כי לא הנוגדנים עצמם. קביעה זו הוכחה בצורה יפה מאוד בבעלי-חיים. קשה יותר להוכיח את הדברים ביחס לבני-אדם, אבל אין לנו שום סיבה לא להניח שלא כך הוא הדבר.