הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > תקשורת
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
כיצד מעצבים אמצעי התקשורת את מוחותינו?  כיצד משתתפים אמצעי התקשורת ביצירת האידיאולוגיות שלנו? תנועת ההשכלה היתה תוצר של אידיאולוגיה שנוצרה על-ידי הדפוס, מה יהיו תוצריה של הצפיה בטלויזיה? 



ספר וטלוויזיה - אידיאולוגיות במלחמה
מחברת: ד"ר אוה ברגר


נושא הפרק הזה - המלחמה האידיאולוגית בין תרבות הצפייה בטלוויזיה לבין תרבות הקריאה בספר - טומן בחובו שאלה מהותית וחשובה: כיצד מעצבים אמצעי התקשורת את מוחותינו?

באנגלית יש אמרה, כי לאדם האוחז בפטיש הכול נראה כמו מסמר, כלומר, שאנחנו רואים את העולם דרך עדשות הטכנולוגיה שלנו: לאדם עם עיפרון הכול נראה כמו רשימה; לאדם עם מצלמה הכול נראה כמו תמונה; ולאדם עם מחשב הכול נראה כמו מידע. הסיבה לכך אינה ברורה, ושאלות כגון אלה נחקרות בעצם מזה אלפי שנים. שאלתו הראשונה של סמואל מורס, ממציא הטלגרף - בשולחו את המסר האלקטרוני הראשון שנשלח בעולם - היתה: "מה יצר האלוהים?" בתחומים שונים שואלים עדיין רבים את השאלה הזאת על מדיה, למרות שהם נוטים על-פי-רוב להשאיר את אלוהים מחוץ לתמונה, ולייחס את המצאות האנושות לאנשים.

למרות ההבדל הזה, שאלתו של מורס היא אותה השאלה, שבה דנו טובי המוחות במשך ההיסטוריה בדברם על אמצעי התקשורת ששלטו בזמנם. מה שהם רצו לדעת, ועדיין רוצים, הוא: כיצד מעצבים אמצעי התקשורת את מה שאנחנו תופסים כ"מציאות", כ"אמת" וכ"ידע". כיצד הם מעניקים לתרבות נתונה מושג לגבי העולם והסדר הטבעי של הדברים. כיצד, בקיצור, משתתפים אמצעי התקשורת ביצירת האידיאולוגיות שלנו.

כבר בעשרת הדיברות (בספר שמות) עולה העובדה, כי אמצעי התקשורת אכן יוצרים אידיאולוגיות. מייד לאחר הציווי להאמין באל אחד מופיע הדיבר על נושא המדיה והאידיאולוגיה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים." מתעוררת השאלה: מדוע משה, שגיבש מערכת מוסר חדשה לעם שלו, כלל ציווי לגבי הדרכים שבהן מותר לאנשים להביע את עצמם. התשובה לכך לדעתי, היא, שמשה היה מטריאליסט (במובן שקרל מרקס היה מטריאליסט), והוא הבין, שבני-האדם הם כפי שהם מבטאים את עצמם. כאשר האנשים מציגים את העולם באמצעות תיאורים קונקרטיים - פסלים או תמונות - הם מתקשים לחשוב בצורה מופשטת. משה רצה ליצור קונצפציה חדשה של האלוהות: אלוהים בלתי-נראה ולא מוחשי, אלוהים הקיים רק במלים ובאמצעות המלים.

הרעיון המהפכני הזה דרש התפתחות של הרגלי חשיבה חדשים תוך דיכוים של הישנים. הדרך הטבעית להתחיל בכך היתה באמצעות הטלת האיסור על אנשים להשתמש בטכנולוגיות המעודדות מוחשיות. העיקרון הזה - שמדיה והרגלי החשיבה שלנו אינם ניתנים להפרדה - הובן על-ידי תיאורטיקנים ופילוסופים, מאפלטון ועד לואיס מומפורד.

אפלטון הבין כל-כך טוב את הנושא עד שהוא יכול היה להתווכח עם עצמו על המשמעויות של המדיום החשוב ביותר בזמנו - המלה הכתובה. למרות שהא"ב הפונטי הגיע לאיי יוון במאה ה-8 לפנה"ס, רק במאה ה-5 החל להיות בשימוש רחב למטרות שימור שירה, היסטוריה, פילוסופיה וספרות דרמטית. כתוצאה מכך נוצרו תנאים חדשים ויחסים חברתיים חדשים לחלוטין באתונה של אפלטון. אפלטון עמד עד מהרה על העובדה הזאת, והעלה על הכתב את מחשבותיו. ראש-המדברים בדיאלוגים שלו הוא סוקרטס, המייצג בדיון את האידיאולוגיה של המסורת שבעל-פה. לדברי סוקרטס, רק המלה המדוברת יכולה להביע שירה אותנטית, אדיקות ופילוסופיה. יתרה מזו: באחד מכתביו, ב'פידרוס', יוצא סוקרטס חוצץ נגד הכתב בטענה, שהוא מחליש את יכולת הזיכרון, הורס את התהליך הדיאלקטי ומפחית מערך מושג הפרטיות. ב'מדינה' מוקיע אפלטון נקודת מבט ריאקציונית זו. הוא מצדד בגירוש המשוררים מבתי-הספר דווקא משום שהוא אינו רוצה שהצעירים יבזבזו את האנרגיה האינטלקטואלית שלהם בלימוד בעל-פה של שירה אפית. הוא רואה את המגבלות של המסורת האורלית עם הדגש שלה על חזרה - הבעה נוסחתית וסובייקטיביות. ב'מדינה' מבקש אפלטון לעודד שינוי אידיאולוגי מהפכני, כלומר, לגרום לאתונאים לחוות שפה באמצעות העין ולא באמצעות האוזן.

מסופר, שבכניסה לאקדמיה שלו היה שלט ובו נאסרה הכניסה על כל מי שלא ידע גיאומטריה, משום שהגיאומטריה היא קונצפציה ויזואלית טהורה. אפלטון הבין, כי מודעות פואטית מוגברת באמצעות האוזן, ומדע ולוגיקה מוגברים באמצעות העין. אובייקטיביות וחשיבה ביקורתית מתחילים באידיאולוגיה של הטקסט.

מובן, שרק למעטים יש את החזון של משה, אפלטון, מרקס, או מקלוהן, וקיים פרדוקס מוזר: ממציאי הטכנולוגיות החדשות עיוורים לרוב למשמעויות האידיאולוגיות של ההמצאות שלהם.

יוהן גוטנברג, למשל, היה נוצרי טוב, שהיה מזדעזע לו שמע את דבריו של לותר האפיקורס, שאמר, כי הדפוס הוא תוצר החסד האלוהי. בניגוד לגוטנברג הבין לותר, כי הדפוס והספר המופק באמצעותו מביאים את מלת האלוהים לשולחנו של כל מאמין, והופכים כל נוצרי לתיאולוג, לכומר או אפילו לאפיפיור של עצמו. הקתולים קראו למסקנה האידיאולוגית הזאת "אפיקורסות", והפרוטסטנטים קראו לה "חופש".

אחד המקרים המעניינים של עיוורון-ממציאים לגבי הטכנולוגיה שפיתחו הוא המצאת השעון המכני, שמקורו במנזרים הבנדיקטיניים במאות ה-12 וה-13. הכוח המניע של ההמצאה היה הצורך להעניק תדירות וקביעות לרוטינות של המנזרים שדרשו, בין השאר, שבעה פרקי תפילה במהלך יממה. פעמוני המנזר היו צריכים להישמע כדי לסמן את "השעות הקנוניות". באמצעות השעון המכני הושג אמנם דיוק, אולם הנזירים לא הבינו, כי שעון אינו רק אמצעי לסימון מעבר השעות, אלא גם מכשיר לשליטה על פעולות האדם ולתיאום ביניהן. וכך, באמצע המאה ה-14 יצא השעון מכותלי המנזרים והביא לקביעות בחייהם של הפועל והסוחר. השעון המכני איפשר את הרעיון של ייצור סדיר, שעות עבודה סדירות ומוצר סטנדרטי. בלי השעון הקפיטליזם היה בלתי-אפשרי. מובן, שיש כאן פרדוקס והוא, שהשעון הומצא על-ידי בני-אדם שביקשו להקדיש את עצמם בצורה יעילה יותר לאלוהים, ובסופו של דבר שימש כטכנולוגיה של אנשים שהקדישו את עצמם לצבירת כסף. במלחמה האידיאולוגית המתמדת בין אלוהים וממון, השעון העדיף את הממון.

אין בכוונתי לומר, שיש לצפות מממציאים להיות פסיכולוגים חברתיים, או פילוסופים, אבל חשוב שתהיה לנו מודעות לגבי האידיאולוגיות השולטות בנו. בעולם המערבי קיים קונפליקט אידיאולוגי בין טכנולוגיות חזקות, כאשר לכל אחת מהן יש תוכניות משלה לגבי העתיד שלנו. כיום, המלה הכתובה והאידיאולוגיה שמאחוריה נמצאות תחת מתקפה מתמדת מצד טכנולוגיות, כמו הטלוויזיה והמחשב. יש למאבק הזה משמעות רבה משום שהתוצאה של המלחמה הטכנולוגית הזאת תקבע בעצם את האופי של היחסים החברתיים ודרכי המחשבה שלנו לדורות.

אופיה של אידיאולוגיית הדפוס

עד כמה שידוע, הדפוס הוא הטכנולוגיה הראשונה, שלגביה התנהל ויכוח מי היה ממציאה. לא ידוע מי המציא את המשקפיים, או את הכפתור, משום שכאשר הומצאו הטכנולוגיות האלה, להישגיות האישית לא היתה חשיבות רבה כל-כך. בימי-הביניים לא היה קיים רגש של אינדיווידואליזם, או זכויות רכוש אינטלקטואליות. הדפוס יצר את האפשרות לקבע מלים לאורך זמן. הדפוס חיבר את ההווה עם הנצח, ומתח את מושג הזהות האישית לתחומים לא מוכרים עד אז.

אליזבט אייזנשטיין טוענת בספרה הדפוס כסוכן של שינוי, כי המסורת של סופרי סת"ם ריסנה את הנרקיסיזם, והדפוס שיחרר אותו. הדפוס איפשר את הכמיהה לנצח על-ידי קולות אינדיווידואליים, ולא רק על-ידי קבוצות. המסה האישית החליפה את הבלדה, והנובלה החליפה את דרמת המוסר. בקיצור, לדפוס ניתן לייחס את הקונצפציה המודרנית של אינדיווידואליזם - אחת העובדות האידיאולוגיות המשמעותיות ביותר בחמש מאות השנים האחרונות.

תנועת ההשכלה היתה תוצר של אידיאולוגיה שנוצרה על-ידי הדפוס - אידיאולוגיה המאופיינת לא רק על-ידי רגש אישי חזק, אלא גם על-ידי כבוד למשמעת, לפרטיות, ומעל לכול - להיגיון. במאה ה-18 היתה פריחה של האידיאולוגיה הזאת; בה צמחו גתה וולטר, דידרו, קאנט, לוק, ג'פרסון, ופרנקלין. השאלה העולה על סף המאה ה-21 היא: האם הנטיות האידיאולוגיות של הדפוס יכולות לשרוד בתרבות הנשלטת על-ידי הטלוויזיה והמחשב. הטלוויזיה בעיקר פועלת ליצירת מודעות חדשה, שבה חשיבה מסודרת והגיונית מאבדת מחשיבותה, ומוחלפת על-ידי צורות מקוטעות, השמות דגש על מיידיות, סובייקטיביות ורגשיות.

מבקר התקשורת ניל פוסטמן טוען, כי הטלוויזיה פועלת כסם מרדים טכנולוגי, בכך שהיא הופכת כל צורת תקשורת רצינית לבידור, ובכך יוצרת אידיאולוגיה הגובלת בטיפשות. במלים אחרות, פוסטמן מאמין - ואני סבורה כמוהו - כי הדיבר השני רלוונטי היום כפי שהיה בתקופת המקרא. להלן אציין כמה הערות היכולות לשמש כמקור לחשיבה בנושאים האלה.

הרולד איניס, אבי לימודי התקשורת, האמין, כי אמצעי התקשורת פועלים בשלוש דרכים, כדי ליצור אידיאולוגיות חדשות: 1. הם משנים את מבנה תחומי ההתעניינות שלנו, כלומר, את הדברים עליהם אנחנו חושבים; 2. הם משנים את אופי הסמלים ומערכות הקודים שלנו, כלומר, את הדברים שבאמצעותם אנחנו חושבים; 3. הם משנים את אופי מושג הקהילה, כלומר, את ההקשר שבו מתפתחות מחשבות. פוסטמן עצמו מספק דוגמה כיצד טכנולוגיית המחשב גרמה לכל האפקטים הללו באופן סימולטני ופתאומי. הדוגמה עוסקת במה שארע ב-19 באוקטובר 1987, ביום שבו נפלה הבורסה בניו-יורק, כאשר השוק הפסיד ביום אחד יותר מ-20% מערכו, והדאו-ג'ונס נפל ביותר מ-500 נקודות. כנראה, שהסיבה לכך היתה, שכמה גופים פיננסיים הסתמכו על יכולת המחשבים שלהם להגיע להחלטות מיידיות על קנייה ומכירה על בסיס התנהגות מחירים. המחשבים עסקו בסחר בין-לאומי של מניות זה עם זה. הם עסקו במניות ובאופציות עתידיות במהירות רבה מכפי שסוחרים בשר ודם יכלו לעקוב אחריהן. במשך היום הפסיקו להגיע קונים להוראות המכירה שהונפקו על-ידי המחשבים. לא ניתן היה לבצע את העסקות, וכמה מתווכים פשוט הפסיקו לענות לטלפונים.

מה שקרה היה, שהמחשב יצר סביבה, או הקשר חדש לסחר, שפירק לחלוטין את ההקשר הישן. למשל, בהקשר ובמושגים של המחשב אין דבר כזה "הבורסה הניו-יורקית". מקורו של המושג הזה בעולם טכנולוגי ישן יותר. לגבי המחשב טוקיו, לונדון, הונג-קונג ופרנקפורט הם הבורסה הניו-יורקית. תקשורת אלקטרונית מיידית הופכת זמן ומרחב ללא-רלוונטיים. אם הבורסה הניו-יורקית קיימת במרחב כלשהו, אפשר למצוא אותה בגובה של כ-40 אלף ק"מ מעלינו כשהיא נעה סביב כדור הארץ במהירות של 8 ק"מ לשנייה. כלומר, הבורסה הניו-יורקית היא לוויין תקשורת. הבורסה היא מערכת עולמית של מידע פיננסי, שבה דרך אגב, אין נפילה של ניירות מכיוון שנייר בכלל אינו מעורב בעניין. הכלכלה העולמית נשלטת על-ידי מערכות אלקטרוניות, שבהן כסף ומניות הופכים למידע בצורה של זרמים חשמליים. טכנולוגיית המחשב יוצרת אפוא דברים חדשים לחשוב עליהם ובאמצעותם, וסביבה, או הקשר חדשים, שבהם מחשבות מתפתחות. במלים אחרות, מחשבים משמשים כמטפורה להבנת העולם.

אם המחשב יוצר כפר גלובלי במובן הכלכלי, האם יהיה בכך הרס גם של רעיון הלאומיות? האם תקשורת במהירות האור תפחית מהגיוון האינטלקטואלי והתרבותי? מה הם היתרונות והחסרונות של הכפר הגלובלי התרבותי? מה יקרה לרעיון הפרטיות? האם תגרום עמידתו של המחשב על חישוב מדויק להיעלמותו של השיפוט האנושי? (כפי שטוען וגם חושש תיאורטיקן מדעי המחשב, יוסף וייזנבאום), והאם, ברכזו את מקורות המידע עושה המחשב את הרעיון הטוטליטרי למפתה, או אפילו לבלתי-נמנע מבחינתם של מוסדות, ארגונים, בירוקרטיות ומדינות? ואם לא זאת, האם הופך מידע במהירות האור את היעילות לערך העליון של האנושות, ועל חשבון אילו ערכים אחרים?

ובאשר לטלוויזיה - טכנולוגיה המייצגת עוד יותר את תרבות הצפייה - השאלות הראשונות העולות לדיון לגבי התפקיד שהיא מילאה במהפכה שהתחוללה בשנים האחרונות במזרח-אירופה הן: האם הופכת הטלוויזיה עם הלוויינים את רעיון החברה הסגורה לבלתי-אפשרי? האם מוטעה הרעיון של ג'ורג' אורוול, שהטלוויזיה טובה בעיקר להבאת האח הגדול אל תוך הבית? האם הוא לא הבין, כי מסך הטלוויזיה יכול להביא לכל האנשים בכל העולם תמונות של חופש וקדמה, ובכך לעשות את הרודנות לבלתי-קבילה. ומצד שני, האם צדק אלדוס הקסלי באמונתו, שתרבויות יכולות להיהרס בשל הצפתן בטריוויה מתמידה (כמו פרסומות בלתי-פוסקות או חדשות ופוליטיקה, שמוגשות כבידור טוב).

בישראל יש לתת את הדעת לכך, שבעידן הכבלים ייתכנו התופעות הבאות: הפרסומת תהפוך, כמו בארצות-הברית, למקור ראשי לסוציאליזציה (חברות) של הנוער; יגדל מספר האנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב; תהיה נטייה לשימוש בגירויים ויזואליים, בעלי פוטנציאל אפשרי לתת משמעויות חדשות - לא-רצויות במיוחד - למלים, כמו "ידע", "אזרחות" ו"שיחה".

החברה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מן השאלות הללו, גם אם אנחנו יכולים רק לנחש את התשובות. יתרה מזו: בניסיון שלנו לנחש את התשובות אנחנו צריכים לדחות את האמרה המרקסיסטית לפיה תפקידו של הפילוסוף הוא לא להבין את העולם, אלא לשנות אותו. האמרה הזאת היא דוגמה טובה למה שטכנולוגיה עושה, לא מה שאנשים, ולבטח לא פילוסופים, עושים. אף אחד לא מצפה מטכנולוגיה להבין את התוצאות האידיאולוגיות של קיומה. טכנולוגיה היא כמו ציקלופ, בעל עין אחת: היא לא שואלת שאלות, לא רואה סביבה, ואין לה ראיית עומק. היא רואה את העתיד רק דרך עינה, המרוכזת באפשרויות הטכניות. במלים אחרות: טכנולוגיה משנה דברים בלי להבין משמעות הדבר, ותפקידנו, המשתמשים בטכנולוגיה, הוא להבין, כדי שמה שישתנה ישרת אותנו, ולא את הטכנולוגיה.

ביבליוגרפיה:
כותר: ספר וטלוויזיה - אידיאולוגיות במלחמה
שם  הספר: מבוא לתקשורת
מחברת: ברגר, אוה (ד"ר)
עורכת הספר: רגב, אביטל
תאריך: 1995
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק ו' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית