עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > מחשבת ישראל > פילוסופיה יהודיתעמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תיאולוגיה
אלפיים : כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות


תקציר
המאמר עוסק בשאלה פילוסופית דתית: האם ייתכן שגם המאמינים וגם אלו שאינם מאמינים צודקים. המאמר בנוי סביב חידה (פרדוקס) האמונה במעמד הר סיני.



חידה אחת על הר סיני
מחבר: מאיר בוזגלו


ככלל נכון יהיה לתאר את הפילוסופיה של הדת כהגות שעברה מן השאלות על אלוהים לשאלות על המאמין בו. משנרגעו הרוחות, וכל צד בעניין התייאש מלהוכיח לצד האחר שהוא בור, או אדם אי-רציונלי המשועבד להרגלים ולדעותיו הקדומות שינתה הגות זו את מוקדה: השאלה על אלוהים, טיבו, שאלת קיומו מתחלפת במאה העשרים, ואולי מאז קאנט, בשאלת מהותה של האמונה הדתית. ואכן, שאלת טיבה של האמונה באלוהים, וממילא שאלת האתאיזם והחילוניות, היא ללא ספק אחת השאלות המעלות אתגר לכל פילוסופיה: למה מתכוון מי שרואה את עצמו מאמין באלוהים, למה מתכוון מי שדוחה את קיומו של האל? ליתר חידוד, כדאי להציב איש אמונה ואיש חילוני החולקים זה על זה: כיצד יש לתאר את הוויכוח ביניהם? האם הוויכוח בנושא אמונה הוא כמו ויכוח בענייני מדע? האם כמו בסוגיות פוליטיות? האם כמו ויכוח בפרשנות ספרותית?

הספרות הפילוסופית הציבה קשת רחבה של תשובות אפשריות. ההבחנה הלייבוביצ'יאנית בין מדע וערכים אומרת שמדובר בעמדות ערכיות שונות. עמדה רלטיביסטית תטען שאין אמת אחת, ושלקהילת המאמינים יש את האמת שלה ולקהילת הלא מאמינים יש את האמת שלה. ואולם, עד כמה שמדובר בי, אני מוצא פתרונות אלו ואחרים הקיימים בספרות כלא מספקים. במאמר קצר זה אינני מתכוון להציע תשובה נוספת לדיון חשוב זה, אלא לנסות להסביר את הבעיה שעמדות כאלה ואחרות הן תשובות לה. מהו המתח שתשובות כאלה הן ניסיונות להשיב לו. אני מתכוון להגדיר בעייתיות זו על-ידי ניסוח חידה שנראית לי כנוגעת ביסוד הבעיה שלפנינו, ואשר תסביר מדוע הבעיה קשה. לא מזיק להוסיף שפתרונה של חידה זו, אם ישנו ואם יימצא, עשוי להוביל אותנו להבנה טובה יותר של היחס בין המאמין לבין הלא מאמין.

החידה מנוסחת בצורה של מספר עקרונות שאיש השכל הישר לא ידחה אותם.

א. או שהאל התגלה לעם ישראל בהר סיני או שלא נכון שהאל התגלה בסיני.
ב. אם האל התגלה בסיני אז החילוני שמאמין שהאל לא התגלה בסיני טועה.
ג. אם האל לא התגלה בסיני אז המאמין שהאל התגלה טועה.
בנוסף לאלה אני מבקש להוסיף את הדרישה הבאה:
ד. אבל לא ייתכן שחייה של אחת הקהילות – המאמינים או החילונים – בטעות יסודה.

ההיגד הרביעי אינו טענה. לשון אחר, את "לא ייתכן", אין להבין כטענה המכילה ודאות אפיסטמית (וודאי לא טענה על עולמות אפשריים), אלא דרישה לפרשנות של כל אחת מן הדעות. כאשר אנו מאמצים דעה זו, אזי אנו מקבלים על עצמנו להימנע מן הוויכוחים האינסופיים העתיקים שנכפים עלינו מן הטענות א-ג, ואנו מחליטים לנסות כיוון אחר. ארחיב על דרישה זו להלן.

שלושת ההיגדים והדרישה הרביעית אינם יכולים להיות אמיתיים ביחד. הקורא מתבקש לעמוד על כך בטרם אנו בוחנים כל אחד מהיגדים אלה. כמו כן, ברצוני להעיר כי הבחירה במעמד הר סיני מגבילה את הדיון במידה מסוימת שכן, ישנו המאמין הפילוסוף שמאמין באל ואינו מאמין בהר סיני. ומנגד, כדאי להזכיר שהבחירה בהר סיני אינה מגבילה את הדיון ליהודים, שכן הנוצרים והמוסלמים מאשרים את קיומו של מעמד הר סיני.

כעת, אפשר להעלות בעיות בכל אחד מעקרונות אלה. ואולם, בסופו של דבר, אלה נראים לי כלא עומדים בפני הביקורת. אף-על-פי-כן, אמנה כמה מהן כאן, ואחזק על-ידי כך את החידה שהוצגה לעיל.

דרך אחת לברוח מן ההיגד הראשון היא לומר שבכלל לא ברור למה הכוונה במשפט "האל התגלה בסיני". לא ברור מה הכוונה ב"אל", ולא ברור מה הכוונה "התגלה". ולכן, הטאוטולוגיה הזו אינה ברורה שכן הפסוק שאנו אומרים שהוא אמיתי או שאיננו אמיתי – אין לו מובן ברור.

מהלך זה נראה לי היתממות. וזאת, לא בגלל שיש לי הגדרה של "אל" או של "התגלות" אלא משום שמילים אלה אינן פחות מובנות ממילים כמו "שולחן", "אורז" ו"אינפלציה". העובדה שאין הגדרה לביטויים שמוזכרים בפסוק אינה מעלה ואינה מורידה.

ועוד. במקום לדבר על התגלות בהר סיני אפשר לדבר על נס קריעת ים סוף כשהוא מתואר בלשון פשוטה: המצרים רדפו, משה הרים את מטהו, הים נקרע לשניים, בני ישראל הלכו והמים להם חומה מימינם ומשמאלם ואילו כאשר באו המצרים לעבור את הים משה נטה את ידו על הים והמים כיסו את המצרים. כך, אפשר לצרף את כל התיאור לכלל פסוק P, ולהחליף את ההיגד הראשון ב: או ש- P אמיתי או שלא נכון ש-P.

דרך אחרת לברוח מן ההיגד הראשון היא לטעון שכל אמת היא יחסית לנקודת מבט. אני לא יודע אם הטענה שהרבה אנשים אוכלים פלאפל בישראל תלויה בנקודת המבט. אפשר כמובן לשאול מה זה "הרבה", אבל אז הטענה היא עמומה או רב-משמעית, אבל בכל מקרה לא תלויה בנקודת המבט. ואם טענה זו אינה תלויה בנקודת המבט מדוע שטענה על יציאת מצרים או על התגלות ה' לעמו תהיה תלויה בנקודת המבט?

נעבור להיגד השני. כאן מישהו עשוי לטעון שגם אם האל התגלה בסיני זה לא אומר שהחילוני טועה. מישהו יכול להגדיר חילוני כמי שאינו מקיים את המצוות, ולא כמי שלא מאמין שהיתה התגלות בסיני. אדם יכול להאמין שהאל שהתגלה בהר סיני נתן תורה לעמו ישראל, והוא בכל זאת מסרב לקבל עליו עול מלכות שמים.

אלא שסבורני שאדם כזה אינו בהכרח החילוני הטיפוסי. הללו אינם מתארים את עמדתם כמי שמסרבים לשמור את המצוות ותו לא, היינו כסירוב לשמור את המצוות בין שניתנו על-ידי האל ובין שלא ניתנו. רבים מהחילונים דוחים את הרעיון של התגלות אלוהית, בגלל שאין הם רואים כל צורך בהנחה של קיום האל, וגם אם הם מקבלים את קיום האל הם דוחים את רעיון ההתגלות על הסף. בהקשר זה מקובלת התפישה שלא מדובר באירוע אמיתי אלא במיתוס. חייו של חילוני כזה הם בטעות אם האל, בורא העולם התגלה לעם ישאל ונתן תורה לעם ישראל.

אפשר אולי להגדיר את המתרחש כאן על-ידי סיוג החידה המוצגת כאן. נגדיר חילוני נוטה לאמונה כאדם שהיותו לא דתי מבוסס על אי-הסבירות של הטענה שהאל התגלה בהר סיני. אני לא מכיר חילוני שמאמין שהאל התגלה בסיני, ורוב החילונים כל-כך משוכנעים בחוסר ההיגיון של טענה זו, עד שאינם טורחים כלל להצביע על חוסר סבירותה. דייוויד יום שהוא מיוצאי-הדופן בנקודה זו, הציע את הטיעון הנפלא הבא. בדרך-כלל אנו מקבלים את העדויות המדווחות לנו על-ידי אחרים, ומצד שני אנו מכירים את הטבע על הרגולריות שבו. נניח שצריך לבחור בין אי-הסבירות שהאל התגלה בסיני או לעניין זה, סיפורי מצרים על הפיכת המים לדם, לבין האפשרות שהעדות שמדווחת לי על-ידי הורי היא בעייתית. יום סבר שאין כל ספק שעדיף לבחור באפשרות השנייה. חילוני הנסמך על טיעון יומיאני או טיעון אחר היה מוכן לקבל על עצמו את דבר האל אילו רק השתכנע שהאל אכן ציווה את עם ישראל. ההיגד השני מתייחס לכל הפחות לחילוני מסוג זה.

ניסיונות לברוח מן ההיגד השלישי אפשר למצוא בדתיים המקטינים את חשיבותו של האירוע הזה לחיי האמונה. לייבוביץ' תמיד הדגיש את הרעיון שמעמד הר סיני היה כישלון טוטלי שכן לא הביא לאמונה. ובכלל, אין אף עובדה שיכולה להביא לאמונה. לפי האמירה הידועה בטרקטט, האל אינו מתגלה בעולם, אלא מחוץ לעולם.

ואולם, דרך זו לא תצלח. שכן, גם אם עובדה לא מביאה לאמונה. נראה שהמאמין היהודי מחויב למספר עובדות. עם ישראל יצא ממצרים, ונעשה לו נס, ואחרי שלושה חודשים הוא עמד בפני הר סיני, התקדש במצוות משה שלושה ימים, וכעבור אותם ימים שמע קול אדיר וכד'... אם כל זה הוא סיפור בלבד אז המאמין טועה.1 ואכן, אין לך הוגה במחשבת ישראל שלא נסמך על המסורת מהר סיני, ועל "אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עימכם".

אני מגיע כעת להיגד הרביעי. כאן אפשר למצוא את החילוני שמכריז בראש חוצות שהאל לא התגלה בסיני, והמאמין טועה. ואפשר למצוא את המאמין מכריז שהחילוני טועה. היגד זה לא ינסו להתחמק ממנו, אלא להכריז עליו כשקרי.

אף-על-פי-כן, עמדה יותר מעניינת שאפשר להציע כאן היא שבתיאור שלנו את בני-האדם ואת אמונותיהם, איננו יכולים לצייר אותם כמי שסתם טועים בעניין כה חשוב. אני פונה לכל איש ואשה ומבקש, הסתכלו על אדם דתי שמקובל עליכם כאוהב אמת וכאדם הגון, ותאמרו לעצמכם שחייו הם חיי טעות. ולכל דתי אני אומר, הסתכל על אחד החילונים שאתה מעריך ונסה לומר לעצמך שחייו הם חיי טעות. דומני שבכל מצב-רוח, מי שמכבד את הצדדים האלה יתקשה לתאר את אנשי אחת הקבוצות הללו כסתם טועים.

אף-על-פי-כן, לא נעלם ממני שישראלים רבים יעמדו בניסיון שאני מציג ויטיחו בפני, "הוא סתם טועה, עזוב אותך!" (אשריהם ישראל שאהבת האמת שבלבם לא תיתן לשיקולי נימוס לבלבל אותם).

בהקשר זה כדאי להוסיף את הטיעון הקצר הבא (בהשראת ויטגנשטיין כפי שאני מבין אותו). אדם טועה שואף לתקן את עמדותיו בעקבות ידיעות חדשות.
אבל הדתי אינו משנה את עמדותיו בעקבות עדויות חדשות.
מכאן נובע:
שהדתי אינו טועה.

גם החילוני שאינו מאמין שהיתה התגלות אינו משנה את עמדותיו על התנ"ך בעקבות תצפיות חדשות, עדויות-סיפורים על נסים, הצבעה על שרשרת של מסירה המתחילה במשה ובעם ישראל ומגיעה אליו, ולכן:
גם החילוני אינו טועה.

לא נעלם ממני שאפשר להדוף את הטיעון האחרון בדרך הבאה. הדתי אינו משנה את עמדותיו מפני שהוא עקשן. לפי הביטוי של שפינוזה האמונה שלו "הזקינה בתוכו" והוא אינו מוכן לביקורת עצמית. הטענה שלי שהדתי אינו טועה נסמכת על כך, שאם אני עומד בפני הברירה לתאר אותו כעקשן או כאוהב אמת תמיד אעדיף את הדרך השנייה. וזה לא עניין של גחמה או אהבת אדם מצדי, אי-אפשר לפרש אדם בלי להניח לגביו מידה מסוימת של קוהרנטיות (בפילוסופיית הלשון המודרנית זה נקרא עקרון החסד).

הוא הדבר לגבי החילוני. כאשר הוא אינו מתרשם מהוכחות לקיום האל, או מטענות המוכיחות על קדושתו של התנ"ך, נניח על-ידי הדילוגים שמראים כל מיני דברים מפתיעים, אני רואה בזה ביטוי מסוים של עמדתו. ולא אי-רציונליות מצדו.

יש כמובן את מי שיטען כי הפרדוקס קיים, אבל מנקודת מבט אמונית אין הוא כה חשוב ומעניין. שכן, יוסיף המאמין, כל רעיון האמונה הוא פרדוקסלי. כאן אפשר להזכיר את הטענה המפורסמת שלא משום שאני מבין אני מתפלל "אני מאמין" אלא דווקא מפני שזה אבסורדי אני מאמין. ואולם, בהקשר שלנו אין כל רלוונטיות לטענה זו, והיא לא יותר מרטוריקה שמלווה את השיח על אלוהים ואמונה מקדמת דנא. לא אתייחס אליה.

משהו על המונח "חידה" המשמש כאן. בדרך-כלל, במושג זה או במושג הפרדוקס אנו מסמנים אוסף טענות המובילות לסתירה, בלי שנדע להצביע ביניהן על טענה בעייתית (אחרת, היתה הסתירה הוכחה בדרך השלילה של אחת ההנחות). משהו מעין זה מתקיים כאן, ואולם, בכך אינני מתחייב לכך שאחד ההיגדים שקריים. אינני פוסל על הסף את האפשרות שהמוצא מן החידה שנוסחה כאן יהיה על-ידי ניסוח מחדש של האלמנט המטריד בה, באופן שיאפשר מוצא ממנה. ניסיתי לנסח כאן בצורה של היגדים משהו שמטריד אותי וייתכן שלא דייקתי בניסוח בעייתיות זו. בכלל, נראה לי שצריך להיות פתרון פשוט לחידה זו: משהו פשוט וחשוב, שהתעלמתי ממנו במהלך התיאור לעיל, ושעשוי להיחשף בעזרת תיאור זה.

למרות הערה זו, אני מקווה שתגובה למה שהועלה לעיל לא תהיה על-ידי מחשבות מעניינות בנושאי אמונה שאינן רלוונטיות למה שנטען כאן (משום-מה נראה לי שאזהרה זו לא תועיל כלל).

טענות מעניינות כמו ההבחנה בין ערכים למדע, או ההבחנה בין עניינים שבלב ולא עניינים שבשכל, אינן ממש פוטרות אותנו מהתמודדות עם ארבעת ההיגדים לעיל. למשעה, אני רואה טענות מקובלות בדיון הזה כמחזקות היגדים אחרים. הרלטיביסט, כפי שראינו, מנסה לומר ששניהם צודקים, ואין טועה. הוא נותן לכבוד הבסיסי שיש לו כלפי הדתי והמאמין לפגוע בתוקפה של האמת האובייקטיבית. גם מי שמבחין בין מדע לערכים או טוען שמדובר בעניינים שברגש ולא בעניינים שבשכל מנסה לומר שלא מדובר כאן בשאלות אובייקטיביות כדרך להחזיק בהיגד הרביעי. אלא שאז אין הוא קורא ברצינות את ההיגד הראשון, ואת ההתחייבויות של הדתי לעובדות.

אפשר אולי לנסות לסכם את הדיון באופן הבא. יש לנו כבוד לאדם וכבוד לאמת האובייקטיבית. הכבוד לאמת האובייקטיבית דורש שנאמץ את א ב ג. ואילו הכבוד לאדם דורש שנאמץ את ד. מה שעושה את ההגדרה של היחס בין המאמין לחילוני שהגדרנו לעיל לבעייתית מנקודת המבט של מה שנטען כאן, הוא ששתי מוטיבציות אלה מעומתות זו עם זו. ואולם, לנו קשה לוותר על אחת הדרישות, לפי הציווי "האמת והשלום אהבו". ואכן, אנו חשים ששלום המבוסס על האמת ולא על הדחקתה הוא שלם יותר.

אפשר להאיר עניינים אלה מאספקטים נוספים, אבל כדי להציג כאן את שאלתי, אני חושב שדי בזה. ארבעת ההיגדים לעיל נראים לי מסכימים עם השכל הישר. והעובדה שקשה לשלבם במסגרת אחת מציגה, לפחות בעיני, בעיה אמיתית. כבוד ויקר למי שיפתור חידה זו.

הערות שוליים

1. זכיתי לשוחח על כך עם ישעיהו לייבוביץ' והוא ענה, "זה לא בגלל שהאל התגלה בסיני אני מקבל עלי את המצוות אלא בגלל שאני מקבל את המצוות אני מאמין שהאל התגלה בסיני," ואחר-כך, המשיך ואמר: "אני לא יודע מה היה שם."

ביבליוגרפיה:
כותר: חידה אחת על הר סיני
מחבר: בוזגלו, מאיר
תאריך: 2000 , גליון 21
שם כתב העת: אלפיים : כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הערות: 1. כתב העת יוצא לאור בסיוע עיריית תל אביב-יפו. אגף התרבות והאמנויות. המחלקה לאמנויות.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית