ההצהרה המתירה ליהודים לבנות את המקדש בירושלים ולשוב מן הגולה אל ארץ יהודה ניתנה "בשנת אחת לכורש מלך פרס", והכוונה היא – שנתו המלאה הראשונה להיותו מלך בבל, היא השנה המתחילה בא' בניסן, 24 במארס 538 לפסה"נ.
א. ביקרמן1 הוא שעמד בעיקר על כך, שנוסח ההצהרה בעזרא א', ג-ה, אינו פאראפראזה בלשון אחרת מידו של בעל ס' עזרא, אלא, כפי שמעלה העיון בתעודות הארמיות והאכדיות בנות התקופה, הוא נוסח מהימן ואבתנטי של הצהרת-מלך, כפי שהכריזוה כרוזיו בעל-פה. עדים לכך הביטויים: "ויעבר קול בכל מלכותו", או הפנייה: "מי בכם", שיש בהם מן הדיבור הישיר לקהל השומעים. לצידו של נוסח זה שבעל-פה מצויה הנוסחה שבכתב לשימוש לשכת המלך, היא ה"דכרונה" שבעז' ו', שבה נרשם עניין מתן הרשות ליהודים לשוב לארצם בלשון הלשכה הממלכתית שבאחמתא הבירה.
עיקרם של ההצהרה והדכרונה הוא ההיתר שנתן כורש להקים מחדש את בית האלוהים אשר בירושלים, ואילו כל השאר אינו אלא קישוט לו. עלייתם של היהודים מבבל, שיבת ציון, כפופה אפוא בהכרח למתן הרשות להקים את בית-המקדש ואת ירושלים כעיר הקודש.
יתר על כן, משנתפרסמה בשנת 1880 כתובת בבלית של כורש, הכתובה על גליל-טין – הוא "גליל כורש" הנודע2 – התברר שאותו מעשה גדול שעשה כורש לא היה מעשה-חסד יחיד ומיוחד לעם היהודי, אלא תולדה הוא מן היחס הכללי של כורש לעמים השבויים בבבל ולאלוהיהם. הנאמר ב"גליל כורש" מעיד ברורות, שעקרון הרסטברציה, החזרת עטרה ליושנה, שיקום מקדשים והשבת אלים שבויים למקומם, מונח היה ביסוד מדיניותו של כורש לעיר בבל ולאלוהיה – מדיניות שבאה עם נפילת בבל 539 לפסה"נ3).
וזה לשון הכתוב (שו' 34-20):
"אנוכי כורש מלך בבל, המלך הגדול, המלך העז (= המלך החוקי), מלך בבל, מלך שומר ואכד, מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול, מלך שומר ואכד, מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול, מלך אנשן, בן בנו של כורש המלך הגדול מלך אנשן, יוצא חלציו של ששפש (=סאיספס) המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים, אשר בל ונבו אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות-לבם רוצים בממשלתו. כאשר נכנסתי בידידות לבבל (העיר), וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות בהיכל המושל, מרדך האדון הגדול, [הפך] את לב תושבי בבל הרבים [לאהבה אותי] וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי. צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל, לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי [שומר] ואכד. דאגתי לשלום בבבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל [שמח] לבם (כי) [הסרתי] את העול [המוטל עליהם] שאינו הולם אותם. את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מרדך האדון הגדול שמח (למעשי) וביד נדיבה בירך אותי – את כורש המלך הירא (אותו), את כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי, ואנו (הניצבים) בשלום לפניו הללנו היטב את [אלוהותו] הנעלה. כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם, היושבים ב[......], כל מלכי ארץ המערב (=אמורו) יושבי אוהלים, הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי. למן [.........] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותי, [שמעב]ר לחידקל, אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני-כן, (לכל אלה) החזרתי את (צלמי) האלים (שהיו) יושבים בתוכם, וכוננתי (להם) מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהם והשבתי (להם) את מקום מגוריהם. ואת אלוהי שומר ואכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל וחמתו של אדון האלים – בפקודת מרדך האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם – מושב שמחתם".
מעשי השיקום והשיחזור, שנקט כורש לאחר שכבש את בבל והיה לשליטה של האימפריה הבבלית, באו כריאקציה על תקופה סוערת ורבת-תהפוכות שקדמה לכיבוש בבל, הלוא הם ימי מלכותו של נבונאיד, מלכה האחרון של בבל שהוא ובנו בל-שר-אצר – הוא בלשאצר – חותמים את שלשלת המלכים של ממלכת בבל החדשה. ולא מן הנמנע כלל, שאלמלא מעשיו הקיצוניים של נבונאיד וחידושי הדת שחידש בבל ואלמלא ההתנגדות העזה שקמה לו בקרב הכוהנים בערי בבל הראשיות, לא היה כובש כורש את בבל כפי שכבש, ואף הצהרת כורש לא היתה ניתנת כפי שניתנה. נמצא, שהערכה נכונה למעשה שיקום האלים על-ידי כורש, וביניהם שיקומם של ירושלים והמקדש, לא ייתכנו אלא מתוך עיון במסכת האירועים בימי נבואניד ובירור הקורות בבבל בשנות מלכותו האחרונות – ולאלה מוקדש עיקר עיוננו.
לחלקים נוספים של המאמר:
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : א (פריט זה)
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ב
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ג
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ד
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ה
הרקע ההיסטורי להצהרת כורש : ו
הערות שוליים:
* הרצאה בישיבה המקודשת ליובל 2500 שנה להצהרת כורש, בכינוס העולמי השלישי למדעי היהדות בירושלים, ביום 26 באוגוסט 1961.
- Elias J. Bickerman, The Edict of Cyrus Ezre 1, Jouranl of Biblical Literature, 65 (1964), pp. 249-275.
- פרסום אחרות 8-2 Weissbach, K.A, pp. 2-8 תרגומים חדשים: א"ל אופנהיים A. Leo Oppenheim באוסף המקורות: ANET עמ' 316-315; ת' פיש (T. Fish) באוסף המקורות: A.J. Thomas, Documents feom Old Testament Times, Edinburh, 1958, pp. 92-94
- ראה להלן, פרקים 6-5.
