|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > מגדל בבלעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > סיפורי הראשית > סיפורי הראשית ומיתוסים מקבילים |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
בספרות לחקר המקרא חוזרת ונשנית הדעה, שהפרקים א'-י"א בבראשית מושפעים הם, כחטיבה אחידה ושלמה, מן הספרות, שהגיעה אלינו בכתבי-היתדות. למעשה הדבר הוא נכון, מבחינת הצורה החיצונית בלבד, לגבי פרשת עשרת הדורות מאדם ועד נוח ופרשת המבול. שאר הפרשיות בחטיבה זו של ספר בראשית חסרות כל זיקה של ממש לספרות שבכתבי היתדות. ואשר לפרשת דור הפלגה הרי מבחינת תוכנה נאלצים היו חוקרי המקרא כולם להדגיש, שלא זו בלבד שאין כאן שום זיקה לספרות שבכתבי-היתדות, אלא להיפך: כל משפט בפרשה זו מעיד על זיקה של שלילה לבבל ולתרבות המסופוטאמית בכלל.
כמה רשמים לפרשת פילוג העמים ללשונותיהם, שאנו מוצאים בספרות הקלאסית, אינם חסרי עניין להערכת הפרשה של דור הפלגה בתורה והסברתה.
ממילא משמע, שאין כאן כל זכר להשפעת גומלין או לזיקה היסטורית כל שהיא בפרט זה בין שני העולמות. אולם צורתה של אגדת פילוג הלשונות כשהיא לעצמה בספרות היוונית מאלפת היא מבחינות שונות.
המושג על אחדותה של שפת בני האדם בתקופת בראשית רווחת הייתה בחוגים נרחבים ביוונית. אחדות זו הקיפה, לפי מושגי היוונים, לא רק את בני האדם, אלא גם את חיות הארץ, עופות השמיים ודגי הים. בדרך כלל מתארים סופרי יוון תקופה זו של אחדות השפה בעולם-החי כולו כתור-הזהב בשחר ימי האנושות, אולם לא כולם רואים כאן מצב של סיפוק כל הצרכים ליצורים החיים על פני האדמה. לקומיקן קראטינוס (המאה החמישית לפני הספירה), שמעלה באחת מן הקומדיות שלו טענותיהם של דגי הים, משמש המיתוס על אחדות השפה בעולם-החי לשים ללעג את סגנון החיים של תור-הזהב בכלל - בנוסח שירי הלעג על ימות המשיח, שאנו מוצאים גם בחוגים העממיים בישראל1.
זכרה של אחדות השפה בכל עולם-החי ב"זכרונות" לכסינופון (13-14, 7, II ) אינו כולל שום פרטים על תכונותיה המיוחדות של אותה תקופה, ולהיפך, המשל האיסופי, שמביא כסינופון על ההתחרות בין הכבש והכלב במשק של איכר, כאילו בא להעיד, שאותה תקופה לא הייתה שונה במאומה מכל התקופות הרגילות האחרות בחייהם של בני-האדם. חשיבותו של פרט זה שלפנינו אינו אלא בעדותו של כסינופון, שהאגדה על אחדות השפה בקדמות ימי האנושות הייתה נפוצה ומקובלת ביוון.
חשיבות מרובה עלינו לייחד לצורה שנותן אפלטון למיתוס על אחדות השפה. לדברי אפלטון התקופה של אחדות השפות בעולם-החי שייכת לימי תור-הזהב בעולם, היא התקופה של חיי גן-עדן עלי אדמות. באותה תקופה לא רק הנהגת העולם הטבעי, אלא גם הנהגת החברה האנושית הייתה מצויה בידי האל הבורא. המשטר של החברה האנושית היה באותם הימים מושלם ומשוכלל, כי האל הבורא, לא זו בלבד שהיה משגיח על ההנהגה הכללית של החברה האנושית, אלא גם מינה לשם סיפוק הצרכים השונים בחיי בני-האדם יצורים אלוהיים, שכל אחד ואחד מהם ממונה היה על תחומו הוא. האנשים פטורים היו באותם הימים מכל דאגה לקיומם החומרי, ויכולים היו להתמכר לפיתוח חייהם הרוחניים ולשכלולם, כי יצורים אלוהיים טיפלו בהם, מילאו כל צורכיהם וערכו כל דרכי חייהם ומנהגיהם ודאגו להם כדוגמת רועים, הרועים את עדריהם – במובן הנעלה והחיובי של מושג זה. בספר החוקים (C, IVי713 ואילך) משמש לו לאפלטון תיאור פרק זמן זה בחיי העולם עיקר והוראת דרך בתורתו המדינית. חיי האנושות בפרק זמן זה צריכים לשמש דוגמה ומופת לכל מי שדואג לחוקה מדינית-חברתית ראויה לשמה לטובת האנושות. ואין זה אלא מקרה, שכאן מסיח אפלטון את הדעת מן הפרט של אחדות השפה, שהרי כאן כל המערכה של תור הזהב עיקר הוא בעיניו כמוסר השכל לחיי ההווה, ולא הפרטים הבודדים במערכה זו. ואולם בדיאלוג "איש המדינה", שחיבורו קדם לחיבורו של ספר החוקים, והמיתוס על תור הזהב נמסר שם בפרטיות יתרה על זו של ספר החוקים, מקדיש אפלטון מקום ניכר לאחדות השפה כגורם חשוב במערכת החיים האידיאליים של תור הזהב כולו.
המיתוס על אחדות השפה משמש לו לאפלטון לשם הבאת דוגמה חיה לאחד מרעיונותיו בתורתו החברתית-המדינית, הלא הוא הרעיון, שאושרם של בני האדם נמדד בעלייתם הרוחנית-השכלית. לשם כך אין אפלטון נמנע מלהשקיע עצמו אף בעולם האגדה מתוך הכרה מלאה שחזות דמיונית-אגדית מעלה הוא לעיני קוראיו. בעולם האגדה של עמים שונים היו אישים, דוגמת שלמה ואחרים, מפורסמים בחכמתם בגלל הבנתם בשיחות חיות ועופות. אולם בימי תור הזהב יכלו כל בני האדם להשתמש בשיחות חיות ועופות לשם עלייתם הרוחנית-השכלית. ומכאן מובן, לאיזו דרגה שכלית יכולים היו להגיע הגדולים שבאותו דור, ומה רבה הייתה מידת אושרם מתוך עלייתם במידה כזו בעולם הרוח. שותפות השפה בעולם החי, אף אם מטיל אפלטון ספק באמיתותה ההיסטורית הריאלית, כפי שמעיד המשפט האחרון בפיסקה שבעניין זה, היא בעיניו אידיאל נכסף לעליית האדם, ומכל מקום בעולם המושגים של בני דורו הייתה שותפות זו, כפי שמעיד אפלטון במפורש, מציאות מיתולוגית מוחשת וברורה.
לפריטים אחרים קשורים לנושא: הערה:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
