משורר ישראלי, נולד בסיביר, חי בשנים 1906 - 1976. הוריו נפרדו זמן קצר לאחר לידתו. בגיל תשע, לאחר מות אמו, החל בנדודים על פני רוסיה בחיפוש אחר אביו, ולבסוף מצאו בקווקז. ב-1920 עבר למוסקבה ובגיל שש עשרה נבחן בבחינות גמר בבית הספר התיכון. עסק באִגרוּף ובמקביל כתב שירים. ב-1927 עלה לארץ, עבד בבניין, בשמירה בפרדסים, ואף שימש כמאמן אגרוף ב"הפועל".
אלכסנדר פן השתקע בתל-אביב ונמנה עם אנשי הבוהמה הראשונים שלה. יחד עם נתן אקסלרוד הקים בארץ את האולפן הראשון לראינוע. שיריו הראשונים שיקפו את האווירה החלוצית של התקופה.
ב-1934 חל מהפך בשירתו, והוא פנה אל השירה הפוליטית. פן היה עורך המדור הספרותי של קול העם, ביטאון המפלגה הקומוניסטית בישראל. עקב השתייכותו הפוליטית הורחקה שירתו ממרכז הבמה של השירה הישראלית, אף כי שיריו, המצטיינים בקצביות סוחפת ובביטוי עז, היו אהובים בזמנו על בני הנוער, שהרבו לקרוא בהם ולדקלם אותם. על הרחקה זו אמר אלתרמן: "לולא היה משתייך משורר זה למחנה בו הוא עומד, הרי, ללא ספק, היה (חגוֹ) מקיף את כל החוגים הציבוריים והיה הופך לחגה של השירה העברית החדשה. שירתו היא זרם בפני עצמו בספרות העברית והביקורת הישראלית עוד תצטרך לתת דעתה ולחקור ביתר עמקות ופירוט את הזרם הזה שיסודו - מרד."
לצד השתייכותו לתנועה הקומוניסטית גילה ביצירתו זיקה ליהדות (פואמות מקראיות שכתב: הגר, משה) ולארץ ישראל ונופיה. פן כתב פזמונים עממיים רבים, ביניהם: כינרת, הבו לבנים, הדרך נראית לי כל כך ארוכה, היה או לא היה. הוא כתב גם פזמונים סאטיריים - הקומקום, המטאטא, כל הרוחות, ועוד.
שיריו קובצו בכמה ספרים: היה או לא היה, לילות בלי גג: מבחר שירים, רחוב העצב החד-סטרי.
