עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > תיאולוגיה
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על הפרדוקס שבחיי המאמינים בדת, האמורים להתקיים בו-בזמן בשני מישורים, בין הקדוש לחילוני.



חיים בצילו של פאראדוכס
מחברת: רחל שיחור


העובדה שהדת היא תופעה נפוצה ועם זאת כה דומינאנטית בתרבות האדם, שהיא מושרשת כה עמוק באמונות ובהשקפות-עולם אך גם בדרכי התנהגות של בני-אדם ובגיבושם של מוסדות וערכים, עובדה זו מקשה לפי טבעה על פיתוחו של תחום מחקר ספציפי, שמתוכו יבחן טיבה של הדת ושמתוכו ישקלו אמיתותיה ותושג, אולי, גם הבנתה. שכן רבים עשויים לתהות : לשם מה לעיין, להתבונן ולהקשות על מה שהינו ממילא כה מובן וכה מוכר, ובעיקר כה מורגל ? אך אולי זוהי אחת מתכונותיה המובהקות של הפעילות הפילוסופית - לעשות את המוכר למוקשה ולהבהיר, שהמורגל ביותר והמובן ביותר אינם היינו-הך.

כך, למשל, נוכל להניח, שהפילוסוף, אשר יפנה להתבונן בדת, יגלה עד מהרה, שאותה הבחנה מקובלת, מורגלת וכמעט טריוויאלית של הדת - ההבחנה בין הקדוש והחילוני, הינה למעשה הבחנה מוקשה. בעיני הפילוסוף תהיה זו ההבחנה, אשר בעיקרו של דבר תבטא פאראדוכס, ויכלל בה כל מה שעושה את הדת לתופעה שיש בה סתירות, מבוכות ומתחים, אבל גם כל מה שעושה אותה לתופעה מסקרנת ומדרבנת למחקר. הפילוסוף המתבונן בדת יעמוד עד מהרה על כך, שבביטוייה המורכבים יותר מצביעה אותה הבחנה בין הקדוש לחילוני לעבר הבחנות נוספות שבין העולם הזה שבכאן והעולם שמעבר, בין התחום הארצי והתחום השמימי, בין דמותו של האדם ודמותו של האל, אשר הינו כה "שונה ואחר לחלוטין" עד כי אין בכוח האדם לתארו, וגם אם ינסה ויוסיף וינסה לשבחו או לתארו, הרי מאומה מדבריו אלו לא יאפיין ולא ימצה את תכונות האל או את קווי דמותו.

לאורה של אותה הבחנת-היסוד בין הקדוש והחילוני יעמוד עם זאת הפילוסוף על התקיימותן של קהילות בני-אדם המנסות לנהל חיים בצילו של פאראדוכס. יהיו אלה בני-אדם אשר ידעו היטב, שהחלוקה בין הקדוש והחילוני לא רק שאינה מנותקת מחייהם, אלא שהיא אף מפנה לעברם תביעה מיוחדת, תביעה אשר חמורה ממנה אפשר לא תתואר.

באורה אידיאלי תבהיר תביעה זו, שאין בני-האדם יכולים להשתייך במלוא מובן המלה לעולם האחד אלא בתנאי של זניחה מוחלטת של העולם השני. ועל כן אם אמורים הם לקיים חיים דתיים אכסקלוסיביים, עליהם להידחות לחלוטין מן העולם החילוני. אפשר וכך ניתן להבין את התביעה המקראית החמורה : "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", אך גם את הנהייה אחר פרישות מיסטית בדתות השונות ואת המגמה להפנות עורף לדרך, שבה בני-אדם מנהלים ברגיל את חייהם במישור היום-יומי. מגמה זו באה לכלל ביטוי בצורותיה השונות של הנזירות, המנסה לעצב דרך "אחרת" של ארגון חיים מחוץ ובנבדל מן הסביבה הטבעית של בני-האדם.

מתוך ההתבוננות בטיבה של ההבחנה בין קדוש וחילוני ובטיבה של התביעה הנשענת עליה מסתבר, איפוא, שהמאמין ניצב בפני ברירה חמורה ואכזרית למדי. הנצרות הקדומה נתנה לברירה הזאת ביטוי בדבריו של ישו שאמר: "באתי להפריד בין איש ואביו ובין בת ואמה, ובין כלה וחמותה" וכי זה "האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני אינו כדאי לי, והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו כדאי לי". המאמין לומד בכך להכיר שדת וחיים, קודש וחול, מלכות-שמיים ומלכות-ארץ - הינם שני קטבים אשר דוחים זה את זה. אבל הוא לומד גם להבין שההכרעה בין שני הקטבים הללו כבר נעשתה בשבילו ועבורו.

ועם זאת יודע המאמין ומכיר בכך, שמגע כלשהו בין שני הקטבים, בין הקדוש והחילוני, מתקיים ואף חייב להתקיים. שכן לו היה מגע כזה בלתי אפשרי לחלוטין, והעולם החילוני לא יכול היה לממש שום התייחסות כלפי העולם המקודש, כי אז לא היה בתחום המקודש כל טעם, והוא היה נעשה לחסר-ערך בשביל האדם. על כן מן ההכרח שתתקיים איזושהי התייחסות בין שני העולמות, ומן ההכרח שהאל המרוחק מכל והשונה מכל - שונה עד כי אין אדם שיוכל לנסות לתארו בלי שכישלונו יובטח מראש במעשה הזה - מן ההכרח שאל זה יהיה גם הקרוב מכל. הווה אומר: לא רק זה אשר ביכולתו לדעת כל, אלא זה אשר ברצונו לדעת כל, לבחון כליות ולב, לחדור למניעי המעשים והכוונות של בני-האדם, להזדהות עם הסובלים ולהבטיח את ישועתם.

המאמין יודע איפוא שלמרות שהתביעה המופנית אליו בתחומי דתו הינה חד-משמעית וחמורה, הרי שאין בכוחו לממש אותה במלואה, שכן אין ביכולתו להתנתק מן התחום היום-יומי, הארצי, האנושי, ממש כשם שאין ביכולתו- להתנתק מן התחום השמיימי המקודש. הוא יודע, שנגזר עליו להתקיים בדרך כלשהי בשני העולמות הללו.

הוגה הדעות הצרפתי אמיל דירקהיים ,(Durkheim) שהיה ממניחי היסוד למחקר החברתי של הדת בראשית המאה הנוכחית, הדגיש נקודה זאת, כאשר עמד על בעיית השבר שבין תחומי הקדוש והחילוני, שבר אשר מחייב את האדם, הרוצה לקיים מעבר מעולם לעולם, לממש איזשהו "מטאמורפוזיס", אשר יבהיר, שאין ולא יכול להתקיים מעבר רציף ללא זעזועים בין שני התחומים הללו.

דירקהיים חידד נקודה זו, כאשר הצביע לעבר המתרחש בטקסי ההצטרפות (איניציאציה) המרובים והרבגוניים בחברות הפשוטות השונות. בתרבויות הללו מתקיימים טקסים, אשר בעקבותם אמור המתבגר ליטול חלק כחבר שווה-זכויות וחובות בחיים החברתיים וממילא גם בחיים הדתיים. במהלכה של מערכת הטקסים הללו זונח הצעיר לראשונה את התחום שהוא אך ורק חילוני ושבו שהה כל ימי ילדותו, והוא חודר אל תחום, אשר פותח בפניו אפשרויות חדשות למגע עם "הדברים המקודשים", כלשונו של דירקהיים. שינוי מצב זה, כפי שדירקהיים מבהיר, אינו נתפש בתרבויות הפרימיטיביות השונות כחלק מתהליך טבעי של התבגרות, כאילו הוא בא מאליו או מובן מאליו, אלא כטראנספורמציה או כמהפך טוטאלי המתרחש בראש ובראשונה באישיותו של המתבגר. לא במקרה אחד מובעת הכרה זאת בחיזיון, אשר מציג תוך מהלך הטקס את מותו של הצעיר. מוות זה מלווה באקט דראמטי של לידה חדשה, שעה שההבנה, המלווה את כל התהליך הזה, אומרת שבין היצור שמת והיצור שנולד זה עתה מתקיים פער ולא משך רציף.

חייהם של המאמינים מתנהלים, איפוא, בין ובתוך שני מישורים תוך ניסיונות להתגבר על פערים, שאינם ניתנים להיסגר, ותוך מאמצים לקיים, אם אפשר לומר כך, קפיצה ולא גשר, ועם זאת תוך תחושה מתמדת של היעדר הרמוניה, היעדר עקיבות, הלובשת לעיתים צורה של מצוקה, ומצוקה זו היא היא הביקוש אחר האל. לעיתים לובשת תחושה זו צורה של הכרה האומרת שמציאות זו, המכונה בשם חיים אנושיים, כוללת שאלות, שאין ביכולת האדם לענות עליהן, לא משום שעדיין לא הגיע לרמה נאותה של ידע והשכלה, אלא משום ששאלות אלו כרוכות ללא הפרד בעצם המבנה של המציאות האנושית.

וכדאי בהקשר זה לעיין בכמה מחשבות, שהעלה הוגה דעות בן-זמננו, אלפרד שיץ (Shutz). שיץ ניסה לאפיין את המבנה של המציאות האנושית בדרך מיוחדת משלו ; הוא דיבר על פן אחד דומינאנטי מתוך ריבוי הפנים, שבהם מתגבש הניסיון האנושי, ותיאר את הפן הזה כמישור של העולם המורגל, היום-יומי, העולם של המובן מאליו או של השכל הישר. שיץ כינה אותו בשם "עולם העבודה", או לחלופין "המציאות העליונה". זהו עולם שבו אנו פעילים במלוא חושינו, שאותו אנו מניחים כרקע משותף לכל הפעילויות החברתיות שלנו, ובו אנו גם חולקים עם האחרים, בעוד שהם, האחרים, בעצם קיומם, מאשרים לנו ללא הרף שאנחנו צודקים, שאכן עולם זה קיים, ושקיומו מוצק. אך תחום זה של המורגל והמובן מאליו, אף שהוא משמש לאדם כמחוז של ביטחון ומהימנות, אינו תחום סגור במלוא מובן המלה, ואף אינו מוגן לחלוטין ; שהרי המציאות, שבה הניסיון האנושי מתגבש, אינה חד-ממדית, והיא מתעצבת במישורים שונים. מישורים אלה נתפשים על-ידי שיץ כמעין גושים של סוגי מציאות שונים, או בלשונו, כתחומים שונים ומופרדים של משמעות.

מנקודת ראותם של החיים היום-יומיים, של "המציאות העליונה", נהיו תחומים אלו טריטוריות סגורות, מעין איים, או "חורים שחורים", אשר מתוך עצם קיומם בתוך תחום המציאות היום-יומית עשוי להיווצר איום על שלמותה של מציאות זו ועל היותה מקור של ביטחון ומורגלות בשביל האדם.

בין התחומים, אשר יש בקיומם כדי לערער על הסדר הטוב והמקובל של המובן מאליו, אפשר למנות פעילויות שונות. כך, למשל, ניתן להצביע לעבר הפעילות האסתטית לסוגיה השונים, לעבר מעשה היצירה האמנותית. ובהקשר זה יש מקום להזכיר את הארתו של ניטשה, אשר תיאר ב"הולדת הטראגדיה" את דרכו של האמן ואת אופן הסתכלותו המיוחד בדברים, החושף לפניו את טיבה של המציאות, ומרגע זה הופכת הכרתו שלו להיות לסם-מוות לכל עשייה, למשהו הפורע את הסדר של המובן מאליו והחושף את האבסורד שבקיום. אבל באותה מידה ניתן להצביע גם לעבר הפעילות האינטלקטואלית בעצמתה או ב"טהרתה". וגם כאן ניתן לנו להזכיר אירוע מן העבר הפילוסופי ולשאול, האם לא ניסו האתונאים, כאשר התנגדו לפעילותו האינטלקטואלית החריגה של סוקראטס, להגן בכך על עצמם, משום שחשו באיום על הסדר הטוב ועל המורגלות של חייהם הטמון בפעילות אינטלקטואלית כאשר היא רבת-עוצמה כל-כך וחריגה.

על-פי תמונת המצב המצטיירת עד כאן משתרע לפנינו תחום המישור היום-יומי של -החיים כתחום פעור וניתן לפריצה. והוא אכן-נפרץ שוב ושוב, כאשר תחומי מציאות אחרים כופים את עצמם על תודעת האדם. שעה שהכפייה והכיבוש הללו מתרחשים, משתנה גם סדר החשיבות וההערכה : העולם המורגל והמובן מאליו נעשה אז בעינינו לחשוב פחות ואפילו לבלתי ריאלי, בעוד שאווירת החלום, או עולם הפיסיקה התיאורטית, או הפעילות האינטלקטואלית, או המציאות של שיר מסוים, או של יצירה מוסיקלית - כל אלו הופכים להיות לממשיים יותר מכל. עם זאת תהיה אותה השתלטות על התחום "האחר'" ככלל, זמנית בלבד: כל עוד אנחנו יושבים, למשל, באולם התיאטרון, שקועים במתרחש על הבמה, או מאזינים לצליליה של יצירה מוסיקלית, הרי שהכל, זולת מה שאנחנו שקועים בו, נמחק כמעט. אבל כאשר המסך יורד, מיד צפות ועולות הטרדות הקטנות או הגדולות, אשר מילאו את חיינו קודם לכן, והאדם חוזר מתחום החלום, מתחום היצירה האמנותית, מתחום הפעילות האינטלקטואלית - אל מישור החיים היום-יומיים.

חשוב לציין בנקודה זו, שהמעברים החלים מן המישור של המציאות "העליונה" החוצה, או מן החוץ חזרה פנימה, מתקיימים, אולי בניגוד למה שאנחנו עשויים לצפות או להניח, ללא קושי מיוחד. שיץ מסביר זאת בכך, שבני-אדם למדו במשך הזמן כיצד לנהוג כלפי אותם איים, או מובלעות, שיש בהם מן האיום כלפי התחום של המורגל מאליו: הם למדו להקיף-את סוגי המציאות "המאיימת" בגבולות ברורים, מוגדרים וממוסדים מבחינה חברתית. בדרך זו, למשל, יוגדר היטב תחומה של מציאות החלום כדי שזו לא תפרע את הסדר בעולם המורגל של השכל הישר וכדי שהאדם, העובר מן החלום המוחלט אל הערות המוחלטת, יהיה מסוגל לתפקד ללא זעזועים. וכך יישמר היטב הגבול בין התחום של הערות ובין התחום של החלום, כמו בין התחום של הערות לבין כל תחום אחר, אשר כלול בסוג מציאות שונה מזה של המורגל.

ונראה הדבר, איפוא, שהחברה האנושית דואגת, לטובת הסדר שהיא אמורה לקיים, שהגבולות בין תחום לתחום יהיו תמיד ברורים, ושהפרצות, אשר מתהוות לעיתים בתוך הגבולות הללו, לא יהיו פרצות המוליכות לעבר תהום מסוכנת, אלא יהיו פרצות "מרוסנות", אם אפשר לומר כך, ובני-האדם יוכלו לשלוט בהן ולכוונן למצב של פתיחה או סגירה ככל שיהיה הדבר בכוחם.

לאור ניתוח זה נתפשת הדת על ידי שיץ כפירצה מרכזית, אשר יש בה כדי להוליך אל "המציאות האחרת", שהרי למעשה כל פירצה במציאות היום-יומית עשויה לשמש כמוביל מצויין לפירצה הדתית. כך, למשל, עשויה התחושה הדתית להתעורר בעקבות חדירה אל תחום המוסיקה או אל תחום החלום, החזון, הזיית השווא, אך גם בעקבות החדירה אל העיון המעמיק בתחומי המתמטיקה או הפיסיקה התיאורטית.

אבל ישנו גם טעם נוסף לכך שהדת נתפשת אצל שיץ כפירצה מרכזית בין כל הפרצות האפשריות, וטעם זה אומר שהדת מחדירה תכנים ספציפיים חדשים אל תחום המציאות היום-יומית. בתכנים אלו ניכרת במפורש היומרה להתחרות בתכנים הקיימים, המורגלים והמאפיינים של המציאות היום-יומית, ובכך לשלול מן המציאות הזאת את הסטאטוס הנעלה שלה. אמנם, לא תמיד ולא בכל מקרה תתגבש הדת בכיוון כה קיצוני, אבל כיוון זה עדיין מתקיים בה, לעיתים בצורה ישירה ולעיתים בצורה עקיפה. ולאורו תתאפיין הפעילות היום-יומית כפעילות טריוויאלית בלבד, כלא יותר מאשר מעין "הבל הבלים". ובהתאם להכרה זו שבה וחוזרת הבחנת-היסוד הקוטבית בין הקדוש ובין החילוני, שבה מתאפיינת הדת על תביעותיה החמורות מן האדם.

אבל דווקא משום שהדת היא הפירצה הדומינאנטית ביותר וגם המאיימת ביותר על תחום המציאות של חיי היום-יום נעשה גם הטיפול במיסודה ובגידורה של הדת בצורה משכנעת ביותר ואינטנסיבית ביותר. ועל כן לא תמיד ניכר, לפחות לא למראית עין, האיום, אשר הדת כוללת לגבי המציאות היום-יומית. בדרך הטיפול הזאת הדת כאילו מסתגלת למציאות היום-יומית תוך שהיא עוברת תהליך של "ביות".

אך גם בתהליך הזה של ההסתגלות של הדת למישור של החיים היום--יומיים, אשר ההלכה ביהדות יכולה להיתפש כאחת הדוגמאות המובהקות שלו, יודעים עדיין המאמינים, שהמציאות האחרת של הדת אינה זונחת אותם, ושהיא נעוצה ברקע של חייהם ושל פעילותם היום-יומית. מודעות זו מחדירה מימד נוסף לניסיונם, מימד שאינו מרפה מהם ושאומר להם, שמעבר למתרחש בבימת החיזיון של חיי היום-יום מצויים איזשהם "מאחורי-קלעים", אשר האספקט המאיים שלהם מוכר גם על-ידי הדת עצמה. מודעות זו של המאמינים היא שעושה את חייהם לחיים, האמורים להתקיים בו-בזמן בשני מישורים או לחיים בצילו של פאראדוכס.

ביבליוגרפיה:
כותר: חיים בצילו של פאראדוכס
שם  הספר: פרקים בפילוסופיה של הדת
מחברת: שיחור, רחל
עורכת הספר: דרורי, צילה
תאריך: 1983
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: רחל שיחור. החוג לפילוסופיה. אוניברסיטת תל-אביב.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
4. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.

הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית