עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשה
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
מבוא לתורתו של שפינוזה, שהיא בעלת מעמד מיוחד בתולדות הפילוסופיה.



שפינוזה - פילוסוף הפילוסופים
מחבר: פרופ' יוסף בן-שלמה


ברצוני לפתוח בשתי ציטטות של שני פילוסופים חשובים במאה שעברה על שפינוזה ועל שיטתו. כותב הפילוסוף היגל : "לכל פילוסוף יש שתי שיטות - השיטה שלו עצמו והשיטה של שפינוזה. המחשבה מוכרחה להתחיל מנקודת-המוצא של שיטת שפינוזה. ההתחלה האמיתית של כל פילוסופיה היא בהליכה בעקבותיו של שפינוזה".

ציטטה אחרת: "כל הפילוסופים, אם נלך בדרכם בעקביות, יובילו באופן לוגי לשיטת שפינוזה. שפינוזה הוא הפילוסוף היחיד שהיה לו האומץ לקחת את הפילוסופיה ברצינות. אם רצוננו להיות פילוסופים, אנו יכולים להיות רק שפינוציסטים" (דברי הפילוסוף הגרמני יעקבי).

גם מי שלא יקבל את הקביעה הקיצונית הזאת, צריך להודות שבתורת שפינוזה מוצגת לפנינו שיטה ששום פילוסוף, בכל תקופה, אינו יכול להתחמק מהתמודדות אתה. הוא לא חייב לקבל אותה, הוא יכול להתנגד לה, אבל אין הוא יכול שלא להתייחס אליה. השיטה הזאת היא אחת הדוגמאות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה ביותר, של מחשבה פילוסופית חסרת פשרות, ללא פניות, ללא ניסיון להתאים את עצמה לדעתו של "האיש ברחוב" או לדעות מקובלות, ושבה מוסקות מסקנות מרחיקות-לכת ונועזות.

לפנינו לא רק שיטה עמוקה מאוד, שהיא כמובן גם קשה, כפי שנראה, אלא מה שמאפיין אותה ביותר הוא ההיקף שלה. השיטה הזאת מאחדת בתוכה מטאפיסיקה, תורת הכרה, תורת מוסר, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של הדת. בה עצמה כלול גם יסוד דתי, או רליגיוזי, כלומר היא באה להורות לאדם את הדרך לגאולת נפשו - דרך שבמובן מסוים היא אולי אלטרנאטיווה לדרך שמציעות הדתות ההיסטוריות הממוסדות, כמו היהדות או הנצרות.

לא רק תורתו של שפינוזה, אלא גם אישיותו היא בעלת מעמד מיוחד בתולדות הפילוסופיה. שפינוזה מוצג תמיד כדוגמה גדולה של הפילוסוף המובהק; קראו לו "פילוסוף הפילוסופים", וציינו את הכנות שלו, את שלוותו הנפשית הבלתי מעורערת על-ידי שום שאיפה לכבוד או רצון להתבלט, ואת דרך כתיבתו ללא כל קישוטים חיצוניים, הנעדרת כל ניסיון להתפשר עם הקורא ולהקל עליו. אפשר לומר, שהאישיות הפילוסופית של שפינוזה מכסה במידה רבה על האיש הפרטי עצמו. וכך, כשאנו באים עתה לומר מלים אחדות על הביוגראפיה של האיש, לא יהיו אלה דברים רבים. שפינוזה עצמו מבליע את עצמו בתוך שיטתו. הוא השאיר לנו רק מעט אינפורמציה על עצמו, על חייו ועל רגשותיו גם בעשרות רבות של איגרות אישיות המצויות בידינו. איגרות אלה חשובות להבנת השיטה, כי בהן עונה שפינוזה על שאלות של ידידיו בנושאים פילוסופיים שונים, אך אנו מוצאים בהן מעט מאד התייחסות לחייו הפרטיים. אמנם נכתבה עליו ביוגראפיה, עוד בזמן חייו, אולם היא מתארת בעיקר את אורח-חייו ואת אופיו.

ברוך שפינוזה (בלועזית: בנדיקטוס דה שפינוזה) נולד בשנת 1632 באמסטרדם. הוא היה בן למשפחה של אנוסים, שברחה להולנד וחזרה ליהדות. העובדה הזאת, של היותו בן למשפחת אנוסים, מודגשת הרבה במחקר שפינוזה בימינו, ויש הרואים אותה כעניין רלוואנטי להבנת שיטתו. אני איני מייחס חשיבות פילוסופית רבה לעובדה ביוגראפית זו, אך לא אכנס כאן לשאלה הזאת, ואזכיר רק את עצם העובדה שלפנינו איש, שגדל באווירה חברתית של אנוסים שחזרו לדתם. אולי בסוף דיוננו נוכל לשפוט אם הדבר משתקף בתורתו או שיש לו השלכה כלשהי על דעתו של שפינוזה בנושאים פילוסופיים.

גם אם אין אנו יודעים פרטים רבים על נעוריו של שפינוזה, הרי אין כל ספק שהוא גדל ונתחנך כיהודי. בגיל שמונה בערך התחיל שפינוזה ללמוד בתלמוד-תורה "עץ חיים" באמסטרדם. שם בוודאי למד את התוכנית המקובלת, כלומר תנ"ך עם פירוש רש"י, דקדוק עברי, גמרא, הלכה ופוסקים ואולי אפילו קצת מחשבה יהודית וקבלה. שפינוזה סיים את הלימודים האלה בגיל ההתבגרות, ואז הוא מתחיל להזניח את לימודי היהדות שלו. תחילה פנה אל ספרי הפילוסופים היהודיים של ימי-הביניים, בעיקר כתבי הרמב"ם, הרלב"ג, חסדאי קרשקש (אנו יודעים זאת בבירור מתוך איגרותיו, שבהן הוא מזכיר גם את הקבלה). שפינוזה גם מתחיל לעסוק בלימודי חול, אבל עדיין הוא מתנהג כיהודי לכל דבר. יש לנו תעודות על כך ששילם תשלום מיסי הקהילה ואפילו תרומות לבית-הכנסת. כך התנהג שפינוזה עד מות אביו, כנראה מתוך התחשבות בו.

אולם אחרי מותו של אביו מתקרב שפינוזה יותר ויותר לחוגים נוצריים משכילים שבסביבה, ובקהילה היהודית מתחילות להתפשט שמועות על האפיקורסות שלו. בעניין זה ראוי לציין, בניגוד לדעה הנפוצה, ששפינוזה לא הותקף על ההשקפות שלו או על הפילוסופיה שלו באותה תקופה. כמה מדעותיו "האפיקורסיות" אפשר למצוא כמותן בכתבי המקובלים ואף בכתבי פילוסופים יהודים. לא דעותיו הן שהביאו את ההתקפה של הקהילה עליו, אלא העדויות על התנהגותו ואורח-החיים שלו, כלומר, עבירה על מצוות מעשיות, השתתפות בסעודות עם נוצרים וכד'. הוא נקרא אז בפני בית-הדין של הרבנים, ונגזר עליו נידוי ל-30 יום כדי שיחזור בו. לאחר שלא חזר בו ולא שינה מדרכיו, הוכרז עליו החרם הגדול בשנת 1656, והוא הוצא מקהילת היהודים באמסטרדם.

בנושא זה נאמרו ונכתבו הרבה דברים חסרי שחר על עוול היסטורי, שנעשה לשפינוזה על-ידי הקהילה היהודית. די אם נאמר שהחרם על שפינוזה היה מוצדק לגמרי מבחינת תורת-המדינה ותפישת היהדות של שפינוזה עצמו. כך קיבל זאת גם שפינוזה, ואין לו בעניין הזה תגובות חריפות. היום מובעות הערכות יותר מאוזנות על הטלת החרם. יש היסטוריונים הטוענים, שהקהילה היתה חייבת לעשות זאת מתוך הגנה עצמית. הדעות של שפינוזה נחשבו חשודות דווקא בחוגים הנוצריים, בחוגי השלטון. אפשר להבין שמעמדה של קהילה של יהודים פליטים מספרד ופורטוגל, שמצאו מקלט במדינה נוצרית, לא היה מעמד בטוח ביותר. ליהודים היתה הרגשה מוצדקת, שלא כדאי להם להתגרות בשלטונות, ושפינוזה, כחבר הקהילה היהודית, יכול היה להיחשב כסכנה לביטחון הקהילה, ולכן מיהרו להחרים אותו. יהא הדבר כאשר יהא, מכל מקום כאן מסתיימת פרשת שפינוזה היהודי, ומכאן ואילך אין היהדות משחקת יותר תפקיד באישיותו, בחייו, ובוודאי לא בתורתו של שפינוזה.

החל משנת 1660 ועד מותו מתרחק שפינוזה מפעילות ציבורית, חוץ מתמיכה במפלגה מסוימת, המפלגה הרפובליקאנית של דה-ויט, פעילות שגרמה לו כמה צרות. הוא לא נשא אשה, אך לא היה בודד או מתבודד, כפי שנהוג היה לתארו, יש לו חוג של מעריצים וידידים, שאתם עמד בקשר אישי וגם בחליפת מכתבים. את פרנסתו מצא בליטוש עדשות, וב-1673, כאשר הציעו לו מטעם האוניברסיטה של היידלברג להתמנות למרצה כפרופסור לפילוסופיה, דחה את ההצעה. הנימוקים לסירובו הם די אופיניים. הוא כותב, שאינו רוצה להורות ברבים מתוך החשש, שהעיסוק בהוראה יטריד אותו מעבודתו הפילוסופית העצמאית, וכן הוא מציין, שחופש ההוראה הפילוסופית שלו יהיה בהכרח מוגבל, והוא אינו רוצה להסתבסך עם איש, ובוודאי לא עם הכנסייה.

בשנת 1663 מפרסם שפינוזה את ספרו הראשון, שהוא גם הספר היחיד שפירסם בשמו, והוא ספר על הפילוסופיה של דיקארט, אבי הפילוסופיה המודרנית, אשר לו נקדיש דיון להלן. שם הספר הוא "עקרונות הפילוסופיה של דיקארט", והוא מציג את שיטתו של דיקארט בדרך כתיבה מיוחדת, שנבין אותה יותר טוב בהמשך דברינו - בדרך של כתיבה גיאומטרית. כלומר, למרות שהספר הוא ספר פילוסופיה, המציג את שיטתו של דיקארט, הוא כתוב כמו ספר הגיאומטריה של אויקלידס, בצורה של אכסיומות, תיאורמות, הוכחות וכו'. בספר זה מציג שפינוזה את השיטה של דיקארט כפי שהיא, אבל בנספח לספר הזה הוא מגיב על השיטה של דיקארט, ושם אנו כבר יכולים לראות משהו מחלוקי הדעות העקרוניים שיש בין שני הפילוסופים הגדולים האלה, למרות שנקודת-המוצא של שפינוזה היתה השיטה של דיקארט, כפי שנראה להלן.

הספר השני של שפינוזה הופיע ב-1670 בעילום-שם, והוא גרם לסערה גדולה. זהו "המאמר התיאולוגי-מדיני", שבו מציג שפינוזה את התורה הפוליטית שלו ואת תפישת הדת שלו, מניח את היסודות הראשונים לביקורת המקרא המודרנית, ובהזדמנות זו גם מנתח את היהדות, ובעיקר את ההיסטוריה היהודית. בספר מופיעים רעיונות שיחזירו אותנו, בפרק האחרון, ליחסו של שפינוזה ליהדות. הספר הופיע עד מהרה בכמה מהדורות, שהודפסו תחת כותרות שונות ומשונות ; הוא הופיע כספר היסטוריה, כספר רפואה, כספר כירורגיה, וכל זה מחשש עין הביקורת של הכנסייה ושל השלטונות. אבל כל זה לא הועיל, סביב הספר התעורר פולמוס חריף, שהביא להחרמה הרשמית של הספר. אין ספק שלשפינוזה היו נגרמות צרות גדולות יותר, אך הוא נפטר סמוך לפרסום הספר, בגיל 44, ממחלת השחפת. אחרי מותו נמשכה ההשמצה נגדו ביתר שאת וביתר תוקף, במיוחד לאחר שנתפרסמו הספרים שנמצאו בעזבונו.

עזבון זה כלל מאמר קצר מאוד, שנקרא "טרקטאטוס על תיקון השכל", את ספרו העיקרי "אתיקה" (בעברית : "תורת המידות") וכן ספר קטן על פילוסופיה פוליטית וגם, מעניין לציין, ספר לימוד לדקדוק עברי. באמצע המאה שעברה התחוללה סנסאציה גדולה, כאשר נתגלה ספר נוסף של שפינוזה, שנקרא "מאמר קצר על אלוהים, אדם ואושרו", הכתוב בהולנדית, ויש ויכוח על השאלה אם נכתב הולנדית במקורו, או שנכתב לאטינית ותורגם (יש אפילו דעה, שאולי נכתב בעברית, ומישהו תרגמו להולנדית).

זהו ספר מעניין, מפני שהוא מציג לנו את מה שהייתי מכנה המטבח, שבו התבשלה השיטה של ה"אתיקה" (ובאמת קוראים לספר הזה "האתיקה הקטנה"). אפשר לראות איך שפינוזה הצעיר מעצב את כל הרעיונות שנוסחו אחר-כך בכל עוצמתם הבשלה ב"אתיקה" עצמה. ביצירת נעורים זו שפינוזה עדיין משתמש בהרבה מונחים דתיים (בעיקר נוצריים) שאחרי-כן יוותר על רובם, אבל יש בהם כדי להעיד על אותו יסוד רליגיוזי, שכבר הוזכר, ואשר יופיע שוב בחלק האחרון של ספרו הגדול.

בשנת 1678 החרימה הממשלה ההולנדית את כל כתביו של שפינוזה, ושמו הפך לשם-גנאי וכדוגמה לכל כפירה; כינו אותו בשם בנדיקטוס מלדיקטוס, דהיינו ברוך הארור (יש ספר שלם שפורסם בימינו, שנקרא בשם הזה - "בנדיקטוס מלדיקטוס", והמכיל אוסף של כל הציטטות וההשמצות על שפינוזה). הכינוי שפינוציסט הפך למעין קללה, ציירו את תמונתו בצורת קאריקטורות של יהודי רמאי ויהודי גנב. גם כאשר פסקו החרפות והגידופים, הרי אין לומר שהעריכו כראוי את תורתו במשך למעלה מ-100 שנה אחרי מותו. הוא היה, כפי שהתבטא אחד הפילוסופים במאה שעברה, "ככלב המת". זלזלו בו לא רק החוגים הדתיים, אלא גם אנשי תקופת ההשכלה של המאה ה-18. כך, למשל, הפילוסופים הצרפתים של התקופה (כגון דידרו באנציקלופדיה שלו) מכבדים את אישיותו של שפינוזה, את היושר האינטלקטואלי שלו, אבל את הפילוסופיה שלו ראו כסופיסטיקאציה מעורפלת, המשחקת במושגים גיאומטריים. הם לא הבינו כלל את משמעותה של השיטה ואת גדולתה.

ואז קרה דבר די דראמטי : המצב נשתנה מן הקצה אל הקצה, והוא השתנה באופן מפתיע ביותר דווקא על-ידי משוררים. הראשונים שהתחילו להכיר בערכה של שיטת שפינוזה היו כמה מגדולי המשוררים של אירופה על סף התקופה הרומאנטית ובתקופה הרומאנטית. שוב אביא כמה ציטטות.

גדול המשוררים הגרמניים, גיתה, כותב כך : "אני מרגיש קירבת-רוח ביני לבין שפינוזה, אף על פי שנשמתו עמוקה מנשמתי. תורתו משרה שלווה ודממה, והריני שלו שלוות אלוהים או שלוות הטבע, אבל איני מעז לחשוב, שעמדתי כראוי על דעתו של זה שהיה תלמידו של דיקארט, ועלה דרך התרבות המאתמטית והרבנית עד המעלה העליונה של המחשבה". הרדר כותב: "שפינוזה וישו - בשני אלה בלבד נמצאת ההכרה הטהורה של אלוהים", והפילוסוף הרומנטיקאי נובאליס אמר בהתלהבות : "שפינוזה הוא שיכור אלוהים. תורתו רוויה אלוהות". גם המשוררים האנגלים שלי, קולרידג' ואחרים היו מעריצים גדולים של שפינוזה. יש לשים לב, שהערצת שפינוזה בתקופה זו התייחסה אל הצד הרליגיוזי הטמון בתורתו, כלומר דווקא בנושא שבו הותקף ביותר לפני כן. כך נאמר, שאם יתקיים העולם עוד שנים רבות, תיעשה תורת שפינוזה לדת העולם.

הפאראדוכס כאן הוא בכך שלפנינו שיטה, הנחשבת לשיא של הראציונליזם, שיטה המוצגת בצורה היבשה והקרה ביותר האפשרית, בצורה הגיאומטרית, ודווקא שיטה כזאת זוכה להערכה נלהבת של משוררים ורומנטיקאים. אחד מהם, שלגל, אמר: "קשה לי לשער כיצד אפשר להיות משורר ולא להעריץ את שפינוזה". דבר זה נראה מוזר מאד למי שנפגש בפגישה ראשונה עם השיטה. אבל המשוררים האלה הרגישו במשהו. גם אם לא תמיד הבינו את התורה בכל פרטיה : הם הרגישו את הלהט הפנימי (אני מצטט שוב את גיתה) "שחבוי מאחורי שדה-הקרח המבהיל של האתיקה". הם הרגישו שכאן יש ניסוח ראציונלי, קר, מאתמטי, לתפישת עולם שיש בפנימיותה פיוט רב מאד, למרות שבתחילה נראה, שיש מרחק גדול בין פיוט לבין השיטה הזאת.

כמובן הרבה תלוי באינטרפרטאציה שניתנת לשיטה, ויש כמה וכמה אינטרפרטאציות מנוגדות. אחת הראשונות שניתנו (והיא קיימת עד היום) היא ששפינוזה היה אתאיסט. הוא עצמו הכחיש האשמה זו, אבל דבר זה אינו אומר הרבה, ראשית-כל משום שהוא ניתן להבנה כהתגוננות מפני הסכנות, שהיו כרוכות בפירוש כזה של תורתו, שהרי הכינוי "אתאיסט" בזמנו בא לציין כל אדם לא מוסרי או מי שתורתו מנוגדת למוסר, ושפינוזה לא ראה עצמו ככזה. אנו עוד נבדוק את מידת ההצדקה שיש בהאשמה זו. מכל מקום, ברור שהאינטרפרטאציה שנתנו לתורת שפינוזה אותם משוררים שציטטתי היתה שונה לגמרי. הם לא חשבו ששפינוזה היה אתאיסט, אלא ראו בו פאנתאיסט. על המושג הזה נרבה לדבר להלן, בינתיים נאמר רק שפילוסופיה, הנקראת פאנתאיסטית, אינה כופרת במציאות אלוהים, אלא יש לה תפישה מסוימת של האלוהים, הזהה עם הטבע כולו. כך הבינו את שפינוזה המשוררים האלה, וכך, כמובן, יש המבינים אותו עד היום, אם כי כדאי לציין, שבימינו חוזרת גם האינטרפרטאציה האתאיסטית עם סימני-ערך הפוכים. היתה, למשל, תופעה מעניינת ברוסיה הסובייטית (לפחות לפני סטאלין) שבה אנו מוצאים הערצה גדולה לשפינוזה. יש ספר שלם שפירסם את החיבורים על שפינוזה ברוסיה הסובייטית, שבהם מציגים את שפינוזה כפילוסוף, המבשר באופן העמוק ביותר את תורת הדיאלקטיקה המאטריאליסטית, ואת שיטתו כמתאימה יותר מכל שיטה פילוסופית אחרת להשקפת-העולם המארכסיסטית. בין אם זו אינטרפרטאציה נכונה או לא, הרי להלן נבין לפחות מה נתן מקום להופעתה. לדעתי היא קיצונית מדי, אבל היא מראה באיזו מידה אפשר לפרש את שפינוזה בכיוונים שונים. בימינו מתואר שפינוזה על-ידי רבים כמי שנותן את ההסבר האחרון לטבע, כמי שמציע הבנה-של הטבע שהיא מעבר להסבר המדעי בלבד, אבל תוך כדי אינטגראציה והכללה של כל ההישגים המדעיים. כלומר, הבנת היקום כולו תוך סילוק כל גורם על-טבעי או התערבות של איזה אל מבחוץ, ועם זאת לא רק הבנה מדעית יבשה, אלא ראייה של הטבע כאחדות אורגאנית, אין-סופית ושלמה. מדעי הטבע רק מתקרבים לראייה זו ואף פעם לא יגיעו אליה במילואה. במסגרת תפישה זו ניתן לעולם איזה מימד רוחני בעל אופי רליגיוזי. ובאמת אנו מוצאים כמה וכמה מגדולי אנשי המדע של ימינו, ששפינוזה הוא בעיניהם הפילוסוף הנותן ביטוי עליון להשקפת-העולם שלהם, מעבר למדע הטבע במובן המדויק. כך אמר איינשטין : "אני מאמין באלוהים, אבל האלוהים שאני מאמין בו הוא האלוהים של שפינוזה". כלומר, שיטת שפינוזה נתפשת כדרך מחשבה העומדת לפני איש מדע שהוא חילוני, אבל אינו מסתפק במאטריאליזם גס ושטחי, ואף אינו מסתפק בהסברים המדעיים החלקיים של העולם או בהישגים הטכנולוגיים, אלא שואף להבין את הכוליות, העומדת מאחורי החקירות המוגבלות שלו, ומחפש משמעות רוחנית בחייו, שאותה אין הוא יכול למצוא במסגרת הדתות ההיסטוריות. כאן מתגלה מה שרמזתי בהתחלת דברי, שהשפינוציזם כאילו בא במקום היהדות או הנצרות, ויכול לשמש כמעין דת של האיש החילוני. אבל אנחנו נראה בהמשך הדברים, שזו רק אחת האפשרויות לפרש את השפינוציזם, וקיימות גם אפשרויות אחרות.

ביבליוגרפיה:
כותר: שפינוזה - פילוסוף הפילוסופים
שם  הספר: פרקים בתורתו של ברוך שפינוזה
מחבר: בן-שלמה, יוסף (פרופ')
עורכת הספר: דרורי, צילה
תאריך: 1983
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: פרופ' יוסף בן-שלמה. החוג לפילוסופיה יהודית. אוניברסיטת תל-אביב.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה בגלי צה"ל: תרצה יובל.
4. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית