משוררת ישראלית, נולדה ב-1940.
הוריה, ציונים נלהבים ודוברי עברית מנוער, עלו לארץ מאוקראינה בשנת 1936, עם בנם בן השש, לקיבוץ איילת השחר, ועבדו תחילה בחקלאות ואחר כך בהוראה. הוריהם ורוב בני משפחתם נספו בשואה. כמו מורים אחרים הם עברו מידי שנה-שנתיים לקיבוץ או למושב אחר, שבו היה צורך בעבודתם. המעבר מחברת ילדים אחת לאחרת והמקצוע הלא-חקלאי (ולכן נחשב אז לנחות) של ההורים הפכו את הרגשת השייכות הנכספת למשימה בלתי אפשרית והידקו את הקשר בין המשוררת לאחיה היחיד, שמגיל צעיר גילה כשרונות כתיבה. חמוטל בר-יוסף החלה לכתוב שירים בגיל שמונה, לאחר מות אחיה במלחמת השחרור.
שיריה מבטאים געגועים למציאות שפויה ומנחמת, ומסגירים את המצוקה הנלווית לניסיון לבנות מציאות שכזאת יש מאין. השירים בונים עולם רגשי רך ואכזרי, נבון ומשועשע. הם כתובים בסגנון לא פרובוקטיבי, השואף לאי-הבלטה של התחבולות. חלק ניכר משיריה, שהחלו להתפרסם במוספים ספרותיים כבר בסוף שנות החמישים, עוסקים בחוויית האימהות וביחסים בין אם לילדיה מנקודת מבט בלתי שגרתית.
חמוטל בר-יוסף מלמדת ספרות באוניברסיטת בן גוריון בנגב.
ספריה: לולא היה עלי למהר, רק הירוק, מתנות קופצות, ובצפיפות, הלא, על שירת זלדה, הלשון הפיגורטיבית ביצירתו הספרותית של א"נ גנסין, מגעים של דקדנס.
