בבתי ספר מסוימים עדיין ניתן להבחין בכתובת הנ"ל ללא סימן השאלה, אך בלווי סימן קריאה. ואולם נדמה כי במאה העשרים ואחת היא מיושנת משהו. מאז נולדה בארצות הברית של אמריקה בשנות ה- 50 וה- 60 של המאה ה- 20 הגישה של "צרוך וזרוק" (Spend and Dispose) זרמו מים רבים לא רק במיסיסיפי ובפוטומק, אלא אפילו בירקון ובירדן. העולם עבר מהפך של ממש, שעל שורשיו נעמוד בהמשך ביתר פירוט, וכתוצאה עושים היום הכל לצמצום כמויות הפסולת, פרט לישראל בה נוהגים עדיין כבימי הזוהר של שנות ה- 50 וה- 60.
 |
ואלה תולדות הפסולת |
הפסולת ימיה כימי האדם. בתקופת האבן ובחברת הציידים היו פסולות האדם אורגניות בעיקר, לצד שברי כלי צור. בעשותו שימוש במערות טבעיות למגוריו לא פלא ששפכי האבנים והעפר היו פסולות הבניין היחידות של האדם הקדמון, שלא לדבר על כלי בית (שהצליח לסתת מאבן), רהיטים, בגדים משומשים (עורות בעלי חיים), וציוד אחר. בסביבתנו הקרובה קל יותר להבין את תולדות נושא הפסולת בהתבוננות באורח חייהם של הבדווים האמיתיים, אלה החיים עדיין במרחבי חצי האי סיני. הבדווי, כעמיתיו בתרבויות עתיקות הימין, ולחילופין - בני המעמדות הסוציו כלכליים הנמוכים ביותר בחברות מדינות העולם השלישי בימינו אלה, הם מעצם הגדרתם יצרני "0 פסולת". ליתר דיוק - יש להם פסולות מעטות ביותר, וגם בן עושים שימוש חיובי כך שנותרים למעשה עם אפס פסולת מחוץ למשק הבית.
גללי בעלי החיים: הגמל, החמור, הכבשים והעזים משמשים את הבדווי לדישון מעט הגידולים שבמתחם אוהלו. ביתרם הוא משתמש כחומרי בעירה לבישול מזונו, ולחימום בלילות החורף הקרים. שאר חומרי הבעירה הם זרדים, ענפים וגזעי עצים שנעקרו או נשברו בערוצי הנחלים, נאספו על ידו, והובלו אחר כבוד על גב החמור או הגמל לאיסום בעורף המתחם.
ביתו, או ליתר דיוק האוהל המסורתי השחור הניבט למרחוק, עשוי צמר עזים שטוו הנשים. המבקר את הבדווי בימות החורף יבחין לעיתים כי העתיק מגוריו ל"צריף" הבנוי מקורות עץ שנשמטו ממשאית שחלפה באזור, או שפורקו ממבנה זמני אשר בדרך כלל שימש את חיילי אחד הצבאות שחנו באזור, ואשר עבר זמנו. כמה מוזר, אך גם לאיטום ה"בית" משתמש הבדווי ביריעות פוליאתילן משומשות שנאספו בשולי דרכים ובמזבלות, ועתה נמצא להם שימוש משני גואל, נאות, ומועיל. יריעות אלה משמשות לבדווי גם לאיטום האוהל, ביעילות שאינה נופלת מיריעות ביטומן חדשות. מכלי פלסטיק למיניהם ישמשו אותו ככלי אצירה למים, שמן ונוזלים אחרים; יתדות, חוטי תיל, כבלי חשמל ותקשורת ישמשו לו לגידור תחומי חלקתו.
|
הפסולת ואנחנו |
כלל ידוע בתורת התברואה מימים ימימה: אדם ניכר בכוסו בכיסו, ובפח אשפתו. היחס לפסולת, כמותה, נפחה, צורת הטיפול בה ומה שמסולק אליה, משקפים נכונה את מרבית המשתנים הסוציו-כלכליים והסוציו-תרבותיים של כל חברה בכל זמן. הקשר בין רמת החיים לכמויות האשפה ולאיכותה הוא פונקציה ישרה: ככל שעולה רמת החיים גדלות כמויות האשפה מחד גיסא, ומאידך גיסא - יורד שיעור הרכיבים של הפסולת האורגנית (קליפות של פירות וירקות, שיירי בשר ודגים, ושאריות מזון), ובמקביל - עולה רכיב האריזות, ובמיוחד חלקם של הנייר והחומרים הפלסטיים המורכבים. ההסבר טמון בכך שאוכלוסייה ברמה סוציו-כלכלית גבוהה יותר קונה פחות חומרי מזון גולמיים הדורשים עיבוד, בישול, צלייה ואפייה, וצורכת יותר מזון מוכן וארוז, ומוצרים מקוררים ומוקפאים.
|
מסד נתוני האשפה |
בישראל של ראשית האלף השלישי מייצר כל אזרח בממוצע כ- 2 ק"ג פסולת ליום. פירושו של דבר כ- 3/4 טון לשנה שהם קצת למעלה מ- 5 מיליון טון פסולת לשנה למדינה. מתברר כי ניפחיות האשפה גדלה לאורך ציר הזמן, עד כי לאחרונה עומד היחס על כ- 1 : 6.15, דהיינו טונה אשפה תופסת נפח של 6.15 מ"ק. מומחי הפסולת המוצקה נוהגים להשתמש בדוגמה חביבה במיוחד, ולהמחיש את הכמות והנפח של אשפת ישראל במניין מגדלי מרכז עזריאלי שניתן היה למלא בה (יש הטוענים כי מדובר ב 80 מגדלים לשנה אחת!! ).
סקר הֶרכב האשפה מלמד כי הרכיב שעדיין דומיננטי באשפת ישראל הם החומרים האורגניים - % 38 במונחי משקל (לעומת % 65 בשנת 1975 ו % 41 בשנת 1995); הרכיב השני בממדיו היא פסולת הנייר והקרטון - % 22.37, ופסולת החומרים הפלסטיים % 13.85; הגזם והעץ מהווים % 5; המתכות הברזליות מהוות % 2.5; כמוהם גם הטקסטיל והבדים, בעוד הזכוכית % 2. והאשפה האמריקאית: בשנת 1995 לא עלה אחוז החומר האורגני באשפה האמריקאית הממוצעת על% 10.3, בעוד חלק הנייר והקרטון הגיע לשיעור המדהים של % 38.6!
בטבלה מתוארת כמות האשפה בק"ג אותה מייצר תושב ברשויות מקומיות שונות בישראל.
|
כפר שמריהו 7.18
סביון 5.82
תל אביב 3.82
רמת השרון 2.69
מכבים רעות 2.64
הרצליה 2.53
באר שבע 2.06
אשקלון 2.00
ירושלים 1.70
אופקים 1.63
דימונה 1.60
בת ים 1.58
קלנסווה 1.11
חיפה 1.06
כפר קאסם 0.77
רהט 0.14 |
הנתונים אופייניים ביותר, במיוחד כשמדובר בישובים קטנים, בעלי חתך סוציו-כלכלי אחיד. שתי חריגות דורשות הסבר: תל אביב המשמשת כעיר ראשה למטרופולין בן 2.5 מיליון נפש מייצרת אשפה ממערך עסקים, משרדים, בתי המסחר ומוסדות בידור הרבה מעבר למניין 359,000 תושביה, בעוד חיפה כמרכז למטרופולין הצפוני, כנראה "מדולגת" אל עבר מטרופולין תל אביב ועל כן היא כה נמוכה בייצור האשפה בהשוואה לערים גדולות ומבוססות.
|
הטיפול המשולב באשפה |
בכנסים המקצועיים הנלווים לתערוכות הבינלאומיות לאיכות הסביבה נשמע לאחרונה יותר ויותר הביטוי החדש "תיירות הזבל". חלילה לך הקורא לטעות בפירוש הביטוי: אין מדובר בתיירים המבקרים באתרי מטמונות אלא להפך: הזבל נע ומחפש לו מקום להיות מטופל, או מוטמן; הסיבה לכך טמונה בשינוי הגישה שמקורו במדינות צפון ומרכז אירופה אשר כבר שנים השכילו להנהיג מדיניות נאורה של גישה כלכלית לבעיות הפסולת, תוך הנהגת העיקרון : המזהם משלם. יוצא איפא שהאזרח בגרמניה, באוסטריה, בשוויץ, ובשבדיה משלם את העלות הריאלית בגין הטיפול באשפתו, מבלי לגזול מאיכות חייהם של הדורות הבאים (כפי שהדבר עדיין נעשה אצלנו). השיטה פועלת בפשטות באופן שאשפת כל משק בית, וכל עסק, נמדדת והתושב משלם בעבורה. לפיכך אין תימא כי התושב הגרמני יעשה הכל כדי להימנע מיצירת האשפה, ואם היא הכרח - ידאג להפרדתה לזרמי החומרים השונים בטרם יתערבבו זה בזה, דבר שיקשה על המחזור ויאפשר ערכים כלכליים נמוכים לחומרים הממוחזרים; והכל על מנת למזער את האשפה המופנית לסילוק. כתוצאה, קטנות משנה לשנה כמויות האשפה המופנות לטיפול במערכות העירוניות. העיריות ומפעילי אתרי הטיפול (כולל בעיקר מטמונות ואתרי שריפה) מוצאים עצמם עם כושרי קיבול מובטלים, בשעה שמבנה העלויות שלהם קבוע ברובו. לפיכך שווה להם להוריד מחירים ולהציע את שירותיהם במחיר המכסה את העלויות המשתנות בתוספת כיסוי העלות השוטפת. כתוצאה ממצב זה מוצאים עצמם בעלי הפסולת - בעיקר הרשויות המקומיות וקבלניהן, בפני מצג מחירים יורד, ומשתלם להם לשגר את אשפתם לעיתים עד למרחק של 300 ק"מ ויותר ו... האשפה מטיילת לה ברחבי המדינה.
אנשי המקצוע תמימי דעים שמצב זה אינו רק תוצר של מודעות סביבתית עמוקה בארצות אירופה, לעומת מודעות נמוכה אצלנו, אלא שילוב של מודעות ומדיניות כלכלית מושכלת. לאור המחסור הכרוני באתרי הטמנה מאושרים, בעקבות סגירת מאות אתרי הטמנה פירטיים ב- 9 השנים האחרונות, חובה בישראל להגיע ל"משק סגור" לטיפול באשפה בכל רשות מקומית. כי רק משק סגור יטיל על יצרן הפסולת את מלוא העלות הסביבתית של הטיפול בה, ובמקביל יצור לו תמריץ חיובי לצמצומה, כפי שקרה במרבית מדינות אירופה.
הטיפול המשולב, או בכינוייו " ארבעת ה R - ים" הוא הגישה הרציונלית לטיפול משולב באשפה, כאשר האמצעים נמצאים בסדר הייררכי יורד מהטיפול המועדף לפחות רצוי:
|
Reduce - צמצום |
יש לנקוט את כל האמצעים כדי למנוע היווצרות הפסולת והאשפה. במפעלי תעשייה עושים זאת בדרך של תכנון נכון של הייצור המונע נפולת ונשורת. בתחומי המסחר והצרכנות על ידי מזעור מספר האריזות. הפתרון הלוגיסטי המועדף הוא המארז הרב פעמי: בשיווק פרות, ירקות, מוצרי חלב, בשר ומיני מרכולת אחרים עושים שימוש במכלים-ארגזים העשויים מחומר פלסטי עם פיקדון, אותם מקפלים לאחר שרוקנו מתכולתם, כדי לתפוס נפח קטן ככל האפשר בהובלה חוזרת. בעולם המשקאות מדובר בבקבוקי זכוכית או בבקבוקי פלסטיק רב שכבתיים למילוי חוזר, עליהם מוטל פיקדון בערך ריאלי המבטיח החזרתם. שיטת השיווק של סודה וגזוז להכנה עצמית (כגון סיפולוקס, סודה קלאב).
|
Reuse - שימוש חוזר |
אם לא צלח הניסיון למנוע כליל היווצרות פסולת יש לנסות ולעשות בה שימוש חוזר. דוגמה ישראלית היא המצאת ה"מידנית" - אותו נרתיק מבד סינתטי המשמש כמבודד תרמי, אליו מחוברת רצועת נשיאה, אשר מכניסים לתוכו קנקל משומש ששימש במקור ככלי קיבול לשיווק משקה קל, ולאחר שרוקן מתוכנו הפך לפסולת. הנה כי כן הופך קנקל הפסולת בשימוש חוזר למימיה לטיולים, לפיקניק או לשפת הים למשקאות קרים וחמים כאחד.
|
Recycle - מחזור |
בשונה מהשימוש החוזר מחייב המחזור עיבוד הפסולת בתהליך ייצור תעשייתי. חיתוך קנקל לשניים לשם עשיית מיכל לחוטי סריגה או לעציץ או לנייר טואלט יפים כשלעצמם, אך מעצם ההגדרה אינם מחזור, שכן המחזור מחייב עיבוד בתהליכי ייצור המוניים ולא ביחידות בודדות.
|
Recover - התמרה (לאנרגיה) |
במילים אחרות מה שלא הצלחנו למחזר נפנה לשריפה מבוקרת בכבשנים סגורים להפקת אנרגיה, במסגרת פעולות לשימור משאבי האנרגיה. שריפה זו של הפסולת מעשירה את מלאי הדלקים ופולטת אפר תחתית שמופנה לחלופה החמישית שאינה מתחילה באות R אלא ב L.
|
Landfilling - הטמנה (מבוקרת) |
הטמנה מבוקרת או קבורה סניטרית נעשית לאחר שננקטו כל אמצעי הניטור והבקרה למניעת זיהום מקורות מי תהום, קרקע, ואוויר. ההטמנה צריכה להיות סוף דרכם של חומרי פסולת שאין בהם כל שימוש מעשי, ועל כן הם מוטמנים לסוף הדורות עד אשר יתגלו באחד הימים על ידי ארכיאולוג נמרץ שיקפוץ על המציאה ויגדיר את השכבה הארכיאולוגית נשוא חפירתו " אלה היו בני דור הזבל".
|
כל האמת על המחזור |
כל אימת שפורצת בישראל שביתה של עובדי מחלקות התברואה, מצטברים תוך ימים ספורים הררי האשפה בראש חוצות. גם החולף לידם באקראי לא יכול שלא להבחין במה שאני מכנה בשם "האנטומיה של פח האשפה הישראלי", שהרי מה שבימים כתיקונם מצוי בקרביו העמוקים של המכל, במיוחד אם הוא ענק ממדים ודמותו כדמות הצפרדע, שוכב עתה שדוד ומפוזר לצדו, מעליו או סתם על המדרכה ובכביש.
ראש וראשונה בולט השיעור המדהים של האריזות, במיוחד כשאנו חולפים באזורי אחסנה, מסחר, ושירותים. ממש מקומם לראות את שקי הפוליאתילן השקופים גודשים את גדותיהם ב"איטריות" שנוצרו ממגרסות הנייר המשרדיות, ותוצאתן... מעורבבת בקליפות פרי ובפסולת אורגנית רטובה ומיועדת כמובן - לאשפה, להטמנה! הוא הדין במשטחי העץ וביריעות העוטפות מוצרים, ובמכלי הקרטון - כולם מושלכים אחר כבוד... לאשפה להטמנה. יכולתי עוד להמשיך ברשימה המרשימה.
|
אחרית דבר |
אין מנוס משידוד מערכות יסודי בגישתו של הישראלי הממוצע כלפי הפסולת המוצקה בכלל ובנושאי הטיפול באשפה בפרט. בפתח האלף השלישי חייב גם הישראלי לעשות זאת, כמוהו כמו השבדי, האמריקאי, הגרמני והיפני, ובעצם הרבה יותר מהם, בשל ממדיה הזעירים של ארצנו, בה חוסלו כמעט לחלוטין אתרי הטמנה פוטנציאליים. לשם כך על הישראלי להפשיל שרווליו, ואם עורו רגיש במיוחד יעטוף את אצבעותיו בכפפות ויפריד את האשפה לרכיביה; במידת יכולתו להפנות את האורגניים שבהם לבור רקב שיחפור בפינת גינת הבית, אפילו הוא בית שיכון ובית משותף ויהפוך אותו לקומפוסט, או שיטמון בו מיכל המותאם במיוחד לקומפוסט; את מכלי הפלסטיק למיניהם יפנה אחר כבוד לכלובי האיסוף בפינת הרחוב; את הנייר והקרטון (כולל מעטפות הדואר והמגזינים הנחשקים) יביא למכלי האיסוף. בקיצור יהפוך למעין שלוחה זעירה, ויעילה, של מחלקת התברואה.
