מעקב צמוד : על שיטות לכידה, סימון ומעקב בחקר בעלי חיים

המעקב אחר בעלי-חיים בטבע הוא כלי חשוב בהבנת עולמם הפנימי המורכב והמרתק, שחיונית מצדה לצמצום סכנת אובדן סביבותיהם הטבעיות. במעקב זה כרוכים היבטים רבים ומגוונים, והוא משלב שיטות מודרניות ומשוכללות עם טכניקות עתיקות ומחוכמות שעדיין משמשות את חברות הציידים-הלקטים בעולמנו

באוקטובר 1989 נלכד "המרגל" הישראלי הראשון בגבול צ'אד-סודן, באזור הסַהֶל. מגזין צבאי אפריקני דיווח על כך כעבור חודשיים. המרגל, שהוגדר כ"בז כהה גדול שמקורו בפלסטין", לא היה אלא אחד הרחָמים (עוף דורס ממשפחת הבזיים) המסומנים והמצוידים במשדר רדיו סולארי. המשדר הוצמד אליו ברמת נגב, והוא נלכד כ-4,000 קילומטרים משם, לאחר שנדד לאזורי החריפה שלו באפריקה.

מדענים מהשירות הביולוגי הלאומי של אלסקה דיווחו כי נקבת דוב לבן אחת צעדה מחופי אלסקה עד לגרינלנד – מרחק של יותר מ-4,800 קילומטר – מבלי להתבונן לאחור אפילו פעם אחת. הדובה, שהמליטה שני גורים, צעדה "בהחלטה נחושה", סיפר החוקר סטיבן אמסטרופ (Amstrup) שעקב אחריה. המעקב החל במאי 1992, לאחר שהמדענים חיברו לה משדר רדיו המתַקשר עם לוויינים. נתונים על התקדמותה התקבלו בתחנות הממסר, שתיעדו את המסע בצפון. התברר לחוקרים כי הדובה צעדה מחופי צפון אלסקה והגיעה עד לקוטב הצפוני בתוך פחות משלושה חודשים, תוך שהיא מתקדמת כ-34 קילומטר ביום בממוצע, הרבה יותר ממה שסברו עד אז. גוריה מתו במהלך המסע המפרך. הדובה לא עצרה בקוטב הצפוני, אלא המשיכה ופסעה לגרינלנד ובילתה שם את כל שנת 1993. המעקב אחריה נפסק באפריל 1994, לאחר שסוללת המשדר התרוקנה.

ואולם כל האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים, כמו אלה שתיארנו, עדיין בני האדם הם המוכשרים והמיומנים ביותר לעקוב אחרי בעלי חיים. ובעיקר – הציידים-הלקטים. אכן, הם הגששים הטובים ביותר: הם מזהים עקבות בחול, מתמזגים עם הסביבה, ומסוגלים לומר הכול על דפוסי התנהגותם של בעלי החיים. כ-1,500 קהילות כאלה קיימות ברחבי העולם, והבולטים ביניהם הם האבוריג'ינים – הילידים האוסטרליים, קבוצות הבושמנים – ובעיקר בני הסאן או הקונג, והאינדיאנים באמריקה.

מבין הקבוצות הללו, הבושמנים הם הראויים ביותר לתואר מייסדי המעקב אחרי בעלי חיים: מאחוריהם אלפי שנות ניסיון בתחום. לאחרונה מיישמים הבושמנים את הידע הרב שלהם בחקר הסביבה לא כדי לצוד את בעלי החיים למאכל, אלא כדי לסייע בהגנה עליהם ועל סביבתן הטבעית. יכולתם לזהות גללים ועקבות של גירית הדבש הנדירה, למשל, סייעה להנס קרוק לאתר ולעקוב אחרי הגירית, שאיש לא ידע עליה כמעט דבר.

לכידה וסימון

התעלומות על אודות נדידת העופות, המיתוסים והדימויים, הניעו חוקרים וחובבים לנסות קודם לכל לפענח כיצד ומדוע עופות עוברים מארצות הקור לארצות החום בעונת הסתיו, ושבים חזרה בעונת האביב. הנביא ירמיהו, למשל, השווה את האופן שבו חייב העם לקיים את מצוות ה' ל"חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסוס [סיס קרי] ועגור שמרו את עת בואנה" (ירמיהו ח' 7). הפילוסוף וחוקר הטבע היווני אריסטו ניסה להסביר את היעלמותן של ציפורים מסוימות לקראת החורף: לטענתו, הן נעלמות משום שהן משירות את נוצותיהן כדי לישון בחורף בחורים המיועדים לכך. עוד טען שהקוקיה הופכת לנץ, והחכלילית הופכת לאדום-החזה.

השאלה המרכזית היתה תמיד מה מריץ את העופות הנודדים, כיצד הם עומדים בדרך המפרכת, איך הם מוצאים את דרכם, ומהם יעדיהם. בשנת 1555 טען אולאוס מגנוס, הארכיבישוף של אופסלה בשוודיה, שהסנוניות, הנעלמות בסתיו, חורפות למעשה מתחת למים, מידע שהגיע אליו מדייגים. עד המאה ה-19 המשיכו חוקרים להציע השערות מוזרות להיעלמותן והופעתן הפתאומית של ציפורים בעונות מסויימות. היו שהציעו כי הציפורים צומחות על העצים או מגיחות מצדפות. השערות אלו נראות כיום מגוחכות.

כדי לחקור אוכלוסיות של אורגניזמים בשטח, חייבים חוקרים ללכוד אותם כדי לאסוף נתונים מורפולוגיים ולסמן פרטים באוכלוסייה הנחקרת. הלכידה מאפשרת לסמן (או למשדר, לאמור – לחבר משדרים) את מושאי המחקר, והדבר חשוב במיוחד אם קשה להבדיל ביניהם. לכל אורגניזם מתחייבות שיטות לכידה שונות. המלכודות המודרניות הבנויות מתכת ומשמשות ללכידת יונקים שונים הן אימוץ שיטות עתיקות של מלכודות-אבן שעמן לכדו בדואים בסיני ובנגב טורפים כמו נמרים. את המלכודות ממקמים באזורים בהם בעלי-החיים מרבים לבקר, כמו מעיין נסתר או אזור לינה. בתוך המלכודת מניחים פיתיון (אפרוח או שיירי בשר) שריחו מושך את הטורף או את המכרסם שרוצים ללכוד. ברגע שהלה חודר באיטיות לתוך המלכודת הוא מפעיל דוושה שסוגרת אחריו את דלת הכניסה במהירות. אם מדובר בבעל-חיים גדול מזריקים לו חומר הרדמה, כדי שניתן יהיה להוציאו בזהירות מן המלכודת, מבצעים מדידות שונות ומחברים לגופו משדר. בתוך זמן קצר ככל האפשר יש לשחרר את הנלכד, ולערוך אחריו תצפיות ממרחק כדי לוודא כי הוא חש בטוב. לשם כך מצטיידים החוקרים בטלסקופ ובמשקפת.

מגוון של מלכודות

רשתות ערפל בגובה של כ-6 מטרים משמשות בעיקר ללכידת ציפורים. צַפרים רבים משתמשים בשיטה זו ללכידת מגוון רב של מינים, ומשתמשים בטיבוע סטנדרטי בטבעות אלומיניום, כחלק ממעקב ארוך טווח שתוצאותיו מגיעות באיטיות באמצעות החזרי טיבוע המלמדים איפה נמצאה הציפור. כך נחקרו נתיבי הנדידה לראשונה. חשוב למצוא את השיטה המתאימה לכל מין ומין. "מלכודת רשת נופלת", למשל, המוצבת על עמודים באזורים פתוחים מיועדת לחוגלות, קוראים או יונים. מלכודת כזאת התגלתה בוואדי נצב בסיני.

מלכודת עתיקה שמקורה הודו מבוססת על לולאות של חוטי-דיג קשיחים, שבתוכה מוחזק בעל-חיים המשמש לפיתיון.

בעקבותיה פיתחתי בעצמי את שיטת "הלולאות המסתלסלות" (Noose carpet), שמחוברות לרשת קשיחה ומוסווית מתחת לפני הקרקע, שרק לולאות חוטי הדיג שלה גלויים לעין. במלכודות מעין אלו ניתן לצפות מתוך מחבוא או מתוך רכב. כפיתיון שימשו אפרוחים, גבינה לבנה, ביצים, פגרי יונקים קטנים, לחם ושיירי מזון אחרים, וכן – דגמי ביצים עשויים גבס. משקולות עופרת או ברזל שקשרתי למלכודת נועדו למנוע מהנלכד להמריא עם המלכודת כשחוט הדיג מתהדק לרגלו.

סולמות וחבלים

ירידה בחבלים לקן הממוקם במצוק מאפשרת ללכוד ולסמן גוזלים. במקרים שקשה להגיע לאתר מסתפקים בסימון בטבעות צבעוניות בקן. במקרים אחדים משתמשים ב"רשת פרפרים" כדי להורידם מתחת לקן ולחבר להם משדרים ותגי-כנף. במקרים של שיפועים ניתן להשתמש, למשל, במוט אלומיניום קשיח שבקצהו רשת פרפרים. בשיטה זו משתמשים לאיסוף ביצי דורסים נדירים והעברתן להדגרה בשבי. בני הזוג בטבע ובשבי מבצעים הטלות מילואים, וכך גדל מספר הפרטים, למשל בחקר הקונדור הקליפורני בארצות הברית.

טיבוע עופות היא אחת משיטות הסימון והמעקב הוותיקות ביותר. צפרים (אורניתולוגים) משתמשים בה לטיבוע בטבעות אלומיניום סטנדרטיות ושונות-גודל. הטבעת היא "תעודת הזהות" של העוף, ומורידים אותה רק אם נמצא מת בטבע.

סימון צבעוני הכרחי בעיקר אם בעלי החיים הנחקרים הם חברותיים, וחיים בלהקות או בחבורות. הוא מיועד למחקרים התנהגותיים ואקולוגיים של אוכלוסיות קבועות, שנחלתם או תחום המחיה שלהם ידועים. שמות הפרטים מבוססים על קריאת האות הראשונה של הצבע של כל טבעת שנענדת לרגלי עוף מסויים, ומסייעת לזיהויו ממרחק. בעופות גדולים כמו הרחם משתמשים חוקרים לא רק בטבעות צבעוניות אלא גם בתגי-כנף, חלקם ממוספרים. לעתים משתמשים אף בצביעה, גילוח או סימון בנקודת צבע ממוספרת שאינה יורדת, למשל לסימון חרקים, חולדים וזברות נודדות.

עוקבים אחר העופות

שיטת הסקרים או רשימות תצפיתנים היא העתיקה ביותר למעקב אחרי עופות. רשת צופים מתנדבים "נפרסת" מדי שנה בסתיו ובאביב כמעט לכל רוחבה של ישראל. לצפייה בנדידת העופות הדואים. נקודות התצפית, במרחקים של כ-2–3 קילומטרים זו מזו, פעילות, למשל בסתיו, מה-15 לאוגוסט ועד ל-15 לאוקטובר. הצפרים משתמשים במשקפות ובטלסקופים, מזהים וסופרים את העופות, ומדי ערב מצליבים את המידע ביניהם כדי להפחית בספירות חוזרות ובחפיפה.

שילוב הדאון, כלי אידיאלי למעקב אחר עופות מהאוויר, ושיטות נוספות במחקרו של ד"ר יוסי לשם מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב, הצעידו את המחקר קדימה, מבלי ללכוד ולסמן את העופות. לשם ביצע עשרות טיסות שלוו במכשור מדוייק המאפשר למדוד את מהירות התעופה של העופות, גובהן מעל פני הקרקע, כיווני הנדידה ושיעור הנסיקה והגלישה. מחקרים אלה סייעו לחיל האוויר להכריז על "אזורים מוכי-ציפורים" (אזורי אמ"צ) ולהמליץ על רום הטיסה הרצוי למטוסי חיל האוויר, ללא סכנת התנגשות בעופות. באופן זה, כך מוסכם על הכול, פחתו הפגיעות של מטוסי חיל האוויר בגין העופות הנודדים או אלה שמצויים בקרבת שדות התעופה בכ-76%. בכך נחסכו חיי אדם וכסף רב.

מעקב אחרי עופות באמצעות אולטרלייט מאפשר אף להרחיקם משדות חקלאיים לשם הקטנת נזקיהם. שיטה זו מבוססת על החתמה (Imprinting) של האפרוחים בתקופה קריטית קצרה לאחר הבקיעה. המיישם הראשון של השיטה היה האתולוג הנודע קונרד לורנץ, חתן פרס נובל, שהחתים אפרוחים של אווז אפור וברכיה על נעל שהחוקר חיבר לרגלו עם חבל ומשך אחריו את האפרוחים. במקרים רבים די לאווזאים באובייקט שיראו לנגד עיניהם, כדי שיוחתמו עליו לעד. בשיטת ההחתמה נעשה שימוש נרחב גם לשם צילום סרטים על עופות נודדים.

מעקב צמוד

קונרד לורנץ ראה בבעלי החיים בני לוויה, ולא רק מושאי מחקר. הקאק שגידל (ושמו היה "יוק") לימד אותו יותר מכל על טבען של ציפורים: על המערכת החברתית של הקאקים, על התקשורת בין בעלי חיים חברתיים, כיצד לומדות ציפורים להגיב על גירויים סביבתיים. אחת השיטות השנויות במחלוקת בין חוקרי ההתנהגות (אֶתולוגים) של בעלי-חיים בטבע היא הענקת שמות וכינויים אישיים לכל פרט, מה שעלול להפיל את החוקר במלכודת של קירבה אינטימית מדי למושאי המחקר, דבר שעלול – לטענת המבקרים – לשבש את הניתוח האובייקטיבי של הנתונים.

בשיטה זו השתמשו לפני למעלה מ-40 שנה במחקרים שחייבו את החוקר להיצמד למושאי מחקרו. חוקרים רבים הרגילו את חיות הבר לנוכחותם. "הרגלה" (Habituatuion) היא המפתח להבנת מחקריהן החלוציים של ג'יין גודול (Goodall) בשימפנזים, דייאן פוסי (Pusey) בגורילות ההרים, ובירוטה גלדיקס (Galdikas) באורנגאוטנים. הדבר מחייב את חוקרי-השדה לקום בוקר אחר בוקר עם חיות המחקר שלהם, ולהיות בחברתן או בקרבתן כל שעות עירותן.

חוקרת השימפנזים הנודעת ג'יין גודול עקבה במשך למעלה מ-40 שנה אחרי שימפנזים בפארק הלאומי גומבה בטנזניה. היא השתדלה לשהות בקרבתם כמה שיותר ובלי משים גילתה מה פירושו של דבר להרגיל אותם לנוכחות איש זר המתחקה אחריהם. למזלה התיידד עמה אחד מנושאי מחקרה, השימפנזה שכינתה "דיוויד גרייבירד" (אפור הזקן) וסייע לה במחקרה, אולי מבלי דעת ואולי דווקא משום שהתכוון להתקרב לקבוצתו. כך נולד הרעיון של מעקב אחרי "קבוצה מורגלת" (לנוכחות האדם), והדבר מנוצל בתיירות האקולוגית.

רק באמצעות מחקר חלוצי זה התגלה כי תפריטם של השימפנזים מגוון ביותר, ומעיד בעליל כי הם אוכלים בשר. במחקרה מצאה גודול שימוש בכלים על-ידי שימפנזים – החדרת ענפים או קיסמים לתל טרמיטים כדי לאוכלם לאחר שננעצו בהם. גודול אף כתבה בספרה "כי בהזדמנות אחת בלתי נשכחת עשה דיוויד גרייבירד לעברי תנועת עידוד (מחווה המקובלת בקרב השימפנזים) ואף הושיט לי אגוז. כשהוא נעלם במהלך מגיפת שפעת שתקפה את השימפנזים התאבלתי עליו כפי שלא התאבלתי אף פעם". גודול לא היססה לתת לשימפנזים שלה שמות ומתעדת את הביוגרפיה של כל אחד מהם מיום היוולדם ועד מותם. עם כמה מהם היא אף התיידדה כבני משפחה, ובעיקר עם הנקבה פלו (Flu). זו הגיעה לזיקנה מופלגת וזכתה לפרסום עולמי כאחת האימהות המסורות ביותר בעולם החי.

מישדור ותקשורת

בעלי-חיים רבים חיים בסבך, והם נסתרים מעיני החוקרים, או שלא ניתן לראותם ברציפות, ולכן בחרו רבים מהחוקרים להשתמש במשדרים. השיטה העיקרית היא להצמיד לצוואר (של נמר או יעל, למשל) קולר שאליו מחובר משדר רדיו, או לחבר משדר לעופות עם רתמה. המשדר משדר אותות-רדיו שאותם ניתן לקלוט ממרחק באמצעות אנטנות ומקלט, ולעקוב אחריהם גם מבלי לראותם. "נקודות-מיקום" מחושבות על ידי החוקר המשוטט בשטח, מכלי-טיס ואף לוויינים. תחום משתנה של אותות מאפשר לדעת מתי בעל-החיים במנוחה או בפעילות, בתעופה או בעמידה, בעת גלישה או בשעת "תעופת הקפות" טריטוריאלית באזור קינון.

בדיקות דנ"א ושיטת "הצילום העצמי"

מחקרי נמרים ממושדרים בישראל ובעומן שפכו אור חדש על התנהגות הנמרים בטבע. מחקרו של הזואולוג גיורא אילני התמקד בתחומי השוטטות של הנמרים במדבר יהודה ובנגב, במסגרת מחקר שנערך מטעם רשות הטבע והגנים. אילני גילה בעבר שהנמרים הממושדרים מחזיקים בנחלות קבועות, ולאחדות מהן, חפיפה בין כמה נקבות בקרבת עין-גדי. אותות הרדיו ששיגרו משדרי הנמרים סייעו לחוקרים לגלות הזדווגויות נדירות בפועל, לקבל מידע נוסף על הרכב המזון ושיטות הטריפה, ועל מאורות הרבייה וגידול הגורים.

במחקר שנערך על-ידי ענבר פרז, ד"ר גפן וד"ר עפר מוקדי, מהמכון לחקר שמירת הטבע באוניברסיטת תל-אביב, מתחקים אחרי גללי טורפים שונים, ומנסים לגלות בשיטות גנטיות מהו מספר הנמרים שנותרו במדבר-יהודה. לשם כך סורקים מפעם לפעם ואדיות שונים ואוספים גללים מחפירות סימון ותחנות-ריח, הנלקחים להפקת דנ"א במעבדה. בשיטה זו זיהו לאחרונה במדבר יהודה נמר שקיומו לא היה ידוע, ומספר הנמרים שם עלה לשניים. מחקר דומה החל ב-1985 בהרים הגבוהים של עומן, לאחר שנלכדו בג'בל סאמהאן נמרים מאותו תת המין הנחקר בישראל. בביקורים באזור במשך 4 שנים, מאז 1991, שנעשו על-ידי הצלם דיוויד ויליס תועדו בהצלחה נמרים בשיטת "הצילום האוטומטי העצמי" ששימשה גם בעין-גדי, ושבעבר הצלחנו לתעד באמצעותה גם את גירית הדבש בחבל לכיש.

זיהוי טורפים ליליים, יונקים נדירים או מינים שטרם נודע עליהם למדע, מתבצע באחרונה בעזרת שיטת צילום זו ברחבי העולם. ללחצן המצלמה המוסתרת מצמידים מנוף אליו קשור חוט דק המתחבר למכשול, לפיתיון ולמבזק. פיתוח הסרט חושף את מפעיל הצילום. בשיטה זו הצליחו לזהות יונקים שלא נודע עליהם קודם לכן, והיא יושמה גם בישראל.

תקשורת בחולדים

מחפשי הנפט משתמשים בסקירות סיסמיות לאיתור אוצרות נפט וגז. רתמנו גישה זו לחקר התקשורת התת-שמעית של החולדים בטבע (וראו: טלי קמחי ויוסי טרקל – "מותר החולד מן האדם", גליליאו 51). לשם כך פיזרנו עשרות גיאופונים בשדה, שאיפשרו לזהות את התדר ועוצמת ההקשות בתקרת המחילה שביצעו החולדים הנסתרים שהוקלטו. ההתפתחות המהירה שחלה בתחום האלקטרוניקה והמחשוב שִכללה את עיבוד הנתונים. מחשב חזק מסוגל לקבל את הנתונים מהחיישנים הממוקמים בשטח וליצור תמונה תלת-ממדית של מבנה הקרקע. "תמונה" זו משרתת את חוקרי החולדים.

מסוקים, לוויינים וצילום תרמי

מסוקים, מעקב לוויינים, ומצלמה תרמית משוכללת שימשו את ד"ר עפר בהט בחקר מעופם של הנשרים ואתרי הקינון שלהם. המחקר נערך בהנחיית הפיזיולוג ד"ר יצחק צ'וצ'ניאק מהמחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב וחוקר הנשרים ד"ר דיוויד יוסטון מאוניברסיטת גלזגו בסקוטלנד. בהט יצר קשר עם חברת החשמל ובעזרתה ובעזרת החברה להגנת הטבע, נבנו מנחתים על עמודי מתח-גבוה כדי למנוע התחשמלות מנשרים. בעקבות זאת חל שיפור ניכר במצבם.

כחלק מפרוייקט משותף המכונה "אימוץ הנשרים" עקבו בהט ועמיתיו אחרי נשרים ממושדרים המתקשרים עם לוויין, וגילו כי הנשרים מסוגלים לשהות באוויר כ-10 שעות ברציפות, וכי הם יכולים לעבור בקלות כ-400–300 קילומטרים מדי יום. כך התגלו נשרים שביקרו בישראל, ירדן, לבנון וסוריה ביום אחד. ד"ר בהט ואוהד הצופה, מומחה להשבת הדורסים לטבע, יחד עם צוות המחקר של הפרוייקט לאימוץ הנשרים וחקר הדורסים לכדו ביולי השנה נשר בוגר בתחנת האכלה כרמל. לאחר ששוחרר הגיע נשר זה בתוך כחודש ימים לעומק סעודיה, כ-1,250 קילומטרים מאזור השחרור, ושוטט ברמת הגולן, ביקר בסוריה, ירדן, וכמובן בנגב. יש בכך משום עדות לחשיבות המעקב בעזרת לוויינים אחר התנהלות הדורסים באזורנו.

בהט ביקש לברר כיצד מווסתים הנשרים את טמפרטורת גופם. בסיוע מצלמה מתקדמת לדימות תרמי תוצרת "אלביט" שהותקנה על המסוק צולמו נשרים ודורסים אחרים. התברר שלנשרים יכולת ויסות טמפרטורה משוכללת, וכי הנשר משתמש באזורים החשופים מנוצות – ראש, צוואר, רגליים – כמו במקרן חום (רדיאטור), המאפשר הקרנת חום-עודף. בתנאי קור, הנשר מכווץ את צווארו ומשתופף מטה, כך שנוצותיו מסוככות על רגליו. בכך הוא מקטין את השטח החשוף מנוצות, ומקטין במדה ניכרת את איבוד החום מגופו.