הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעים > ביולוגיה > בעלי חיים
גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה


תקציר



ביחד או לחוד
מחברת: שירז פשינסקי


מה מעניקה הקבוצה לפרט המשתייך אליה? כוח? מעמד? סיכוי טוב יותר לשרוד? ממלכת בעלי החיים כה עשירה בצורות חיים ובמגוון התנהגויות המשפחות, הסוגים והמינים המרכיבים אותה עד כי קשה שלא לנסות ולערוך השוואות ביניהם ולבדוק כיצד משפיע אורח חייהם על הישרדותם ושגשוגם בטבע

מעניין מדוע בעלי חיים מסוימים מעדיפים את חיי הלהקה החברתיים, בעוד אחרים בוחרים דווקא בחיי הפרישות ומנהלים אורח חיים יחידאי (סוליטרי). האם אזורי המחיה של אותם בעלי חיים הם בעלי ההשפעה המכרעת? אולי הרצון להישמר מפני אויבים, או דווקא גידול צאצאים "קיבוצי" הוא הגורם הדומיננטי?

קשה להצביע על דפוס ברור המסביר מה גורם לבחירה זו או אחרת. בעלי חיים משני "צדי המתרס" כגון טורפים ואוכלי עשב חיים בלהקות (למשל האנטילופה והצבוע), בעוד טורפים אחרים מעדיפים דווקא לחיות בגפם (הנמר לדוגמה). ישנן להקות דגים עצומות שיותירו את הצופה פעור פה למראה ריצוד קשקשיהם המוכספים מעל המים (דגי החרב הכסופים), בעוד דגים אחרים יעדיפו דווקא לשחות לבדם באוקיאנוסים (הכריש הלבן).

מובן שאם נשווה בין תפקודה של להקת טורפים לבין זו של אוכלי עשב למשל, נמצא כי לכל אחת מבנה אחר ומערכים תפקודיים שונים. כיוון שקשה לערוך השוואה בין מחלקות שונות, למשל בין יונקים ובין חרקים או זוחלים, נתמקד בשני מינים מאותה מחלקה שגם אנו משויכים אליה – מחלקת היונקים, וכיוון שבממלכת בעלי החיים עסקינן, למה לא לבדוק כיצד חי מלך החיות?

המרתקת בעיני מבין כל משפחות היונקים היא משפחת החתוליים, הנמנית עם 11 משפחות המרכיבות את סדרת הטורפים (Carnivora). בקרב משפחה זו ישנה התפלגות ייחודית ומעניינת – כל המינים ותת-המינים במשפחה זו מעדיפים אורח חיים יחידאי למעט האריה האפריקני אשר חי בלהקה.

אם נבחר לנתח את אורח חייהם של שני החתוליים הגדולים ביותר, ואפשר לומר – הציידים המיומנים בקרב סדרת הטורפים – הרי שאנו ניצבים מול שיניהם החשופות של האריה והטיגריס (היות שקיימים 8 תת-מיני טיגריסים, אתייחס במאמר זה לטיגריס הסיבירי, שהוא הגדול בחתוליים).

תפוצה ואזורי מחיה

תפוצתם של החתוליים כוללת את כל היבשות מלבד אוסטרליה ואנטארקטיקה (למעט חתולי הבית אשר נראה כי הגיעו לכל מקום בעולם אליו הגיע האדם). ניתן למצוא חתוליים גם באי מדגסקר, אולם אין הוא מקום הולדתם הטבעי. בניגוד לדעה הרווחת לפיה היות החתוליים פזורים ברחבי העולם מעידה על שגשוגם, מספרם בטבע קטן והולך ורובם מצויים בסכנת הכחדה.

החתוליים חיים באזורי מחיה שונים ומגוונים – ממדבר וערבות צחיחות, דרך יערות טרופיים ועד לאזורים הרריים ומסולעים.

האריות חיים היום בעיקר במישורים הפתוחים של השמורה הלאומית סרנגטי שבטנזניה ובפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה, בקניה ובאסיה; בעבר חיו אריות גם בישראל – ("אריה שאג מי לא יירא", עמוס ג' 8) ובמזרח הקרוב, וכן באירופה. צבעיהם מתמזגים היטב עם המישורים הסלעיים החומים ועם צבע האדמה היבשה. את רוב היום הם מעבירים ברביצה בצל ליד בורות מים, ואת שעות הבוקר המוקדמות והקרירות והלילה הם מנצלים לציד ואכילתו. נראה כי החשיכה מפצה על מיעוט מקומות המסתור במישורים.

הטיגריס חי בטבע בהודו, מנצ'וריה, סין ואינדונזיה, והטיגריס הסיבירי – בערבות השלג, ההרים והיערות הבלתי מיושבים של סיביר. תת-מין זה, הנקרא גם "הנודד המופלא" בשל נחלותיו העצומות, מעדיף יערות ואזורים צפופים בצמחייה. אותן נחלות כוללות אזורים גבוהים בהם מעביר הטיגריס את תקופת הקיץ (בגובה של כ-1,200 מטר), מקורות מים, נחלים, ומקומות נמוכים יותר בהם הוא שוהה בחורף.

לכל אחד משני טורפים אלה אזור בעל אקלים וסביבת חיים שונים. גודל נחלותיהם שונה וגם חלוקתו. ככל הנראה, יכול האריה להרשות לעצמו להסתכן ולחיות במישורים פתוחים, גלוי לעיני כול, בזכות להקתו אשר יכולה להגן על חבריה (הגורים והצעירים). לעומתו, הטיגריס היחידאי מעדיף אזור מחיה צפוף יותר בצמחייה המעניקה לו הסוואה וביטחון, למרות העובדה כי בעצם מלבד רובהו הארוך של האדם אין לטיגריס אויבים בטבע שיעזו לתקפו בעוד לאריה יריב ותיק – הצבוע, אשר יכול כקבוצה להעז ולתקוף גורי אריות שנותרו ללא השגחה או אריות פצועים.

הנחלה אך לא המנוחה (Home, sweet home)

גודל נחלתה של להקת אריות נע בין 60–650 קמ"ר, ובמידת הצורך ינועו האריות גם מחוצה לה עד כחצי קילומטר כדי להגיע לבורות מים מתוקים.

ההגנה על הנחלה מפני פלישת זכרים ונקבות זרים היא בעיקר תפקידם של הזכרים, אם כי במקרי הצורך גם הלביאות תילחמנה בפולשים.

סימון הנחלה נעשה בעזרת התזת שתן על ידי הזכרים על גזעי עצים ושיחים כאות אזהרה, ובעזרת השמעת נהמות מיוחדות אותן משמיעים גם הזכרים וגם הנקבות. שתי פעולות אלה נעשות גם כדי למשוך בני ובנות זוג לשם הזדווגות.

לטיגריס הסיבירי נחלות גדולות בהרבה: גודל נחלתה הממוצע של הנקבה הוא כ-10 קמ"ר וזו של הזכר כ-300 קמ"ר. בעונת החורף בה נאלץ הטיגריס לנדוד מרחקים גדולים יותר כדי למצוא מזון מגיעה נחלתו גם לכ-2,000 קמ"ר (פי 3 מגודל נחלתה של להקת אריות!).

נחלתו של טיגריס זכר יכולה לכלול בתוכה מספר נחלות קטנות של מספר נקבות, ואלו מהוות מעין "הרמון" לאותו זכר. כשם שהוא מגן על נחלתו מפני כניסת זכרים זרים כן הוא חייב להגן על נקבות הרמונו מפני זכרים אלו.

בעצם, נראה כי הטיגריס מעדיף לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – ליהנות מחיי פרישות, וכשהנקבה קוראת – לקפוץ אליה לביקור.

ייתכן שהסיבה להפרשים העצומים בגודל הנחלות נעוצה בכך שהטיגריסים הסיביריים חיים באזורים שהאדם עדיין לא הגיע אליהם, ואילו רוב האריות החיים באפריקה מתהלכים בתוך שמורות, אמנם עצומות, אך עיבוד השטחים ע"י האדם מהווה עבורם איום והם נאלצים להסתפק בנחלות קטנות יותר.

אין ספק שגם זמינות המזון ושגשוגם של בעלי החיים המחפשים להם נחלות משפיעה על גודל הנחלה: ככל שהחורף הסיבירי מתגבר כך ינדוד הטיגריס למרחקים גדולים יותר על מנת להשיג מזון, וישתדל להגדיל את נחלתו. חוסר זמינות מזון הוא גם אחת הסיבות מדוע מעדיף הטיגריס לחיות לבדו מבלי שיצטרך לספק מזון לאחרים.

אם מספרם של הטיגריסים החיים באותו אזור גדל – כך ילך ויקטן גודל נחלתם שכן הם יתחרו זה בזה על שטח מחיה.

העובדה שהאריות חיים בלהקה מהווה יתרון מבחינת הגנה וגידול צאצאים, אך אולי גם חיסרון מבחינת ניידות הקבוצה בחיפוש אחר מזון. אולי זוהי גם אחת הסיבות להבדלים בגודל הנחלות.

מבנה חברתי וחיי חברה

כיצד מתפקדת להקתו של מלך החיות מול הטורף החתולי הגדול ממנו – הטיגריס, אשר חי בגפו? האריה האפריקני חי בלהקות בעלות מבנה הייררכי, המתרכזות סביב הלביאות אשר דואגות לגידול הצאצאים ולאספקת הציד לכולם (אולי זו הסיבה שהפך האריה למלך: לא עובד, מקבל כבוד של טורף וזוכה לארוחות חמות ומוכנות, שלא לדבר על בת זוג...).

להקת אחת יכולה למנות בין 30–40 חברים – תלוי בזמינות מקורות המזון באותה תקופה.

להקה כוללת משפחת אריות אחת לפחות, כאשר משפחה מונה זכר אחד או שניים (קואליציה שלטת), מספר נקבות בוגרות בנות משפחה – אחיות ובנותיהן, וגורים.

בתוך הלהקה אין מדרג חברתי לא בין הזכרים ולא בין הנקבות, אך הזכרים קודמים לנקבות בגישה למזון, למרות שהלביאות הן אלו שמספקות אותו.

בניגוד לנקבות, הזכרים אינם חברים קבועים בלהקה, והם נלחמים ביניהם מי יחדור ללהקה וישלוט בה. עם זאת, מחקרים בהם נלקחו "טביעות אצבע" של דנ"א גילו שאם קיימת קואליציה המונה יותר משלושה זכרים, סביר להניח כי הם קרובי משפחה, כלומר אחים ללהקה. קואליציות קטנות יותר מורכבות מזכרים זרים זה לזה.

מובן שככל שהקואליציה גדולה יותר, סיכויי הזכר להזדווג עם הנקבה קטנים, דבר שאינו קיים בעולמו של הטיגריס, אשר יכול להפיץ את זרעו בקרב מספר נקבות החיות בנחלתו ובכך להגביר את השונות הגנטית של צאצאיו.

אם האריה המזדווג הוא קרוב משפחה של זכר שאינו מצליח להזדווג, הרי הגורים פרי הזדווגות זו יהיו במידה מסוימת קרובים לזכר השני ויחלקו עמו גנים משותפים. למרות שאינו מזדווג בעצמו, מצליח הזכר לסייע להקמת שושלת הנושאת גנים שלו ונהנה מיתרון ההשתייכות לקואליציה גדולה הנשארת זמן רב יותר עם להקת נקבות ואותה קשה יותר להביס. מלבד זאת, קואליציה גדולה יכולה לשלוט על כמה נחלות ולהקות של נקבות הסמוכות זו לזו.

ישנן גם "להקות רווקים" של זכרים צעירים כבני שלוש, אשר גורשו ע"י אמם מהלהקה בה נולדו. "מנגנון הגירוש" מונע בעצם הזדווגויות של גורים עם אמותיהן. כעת הם ישוטטו יחד כנוודים בין הנחלות של הלהקות השונות ויימנעו, כמובן, ממגע עם הזכרים השולטים עד שיהיו בוגרים וחזקים דיים כדי לנסות ולהתמודד על הנהגת להקה חדשה תוך הבסת שליטה הנוכחי. בתקופה זו עוסקים הזכרים בציד הואיל ואין להם עדיין להקה בה הלביאות עושות עבודה זו.

פעם בשנתיים בממוצע מתחלפת קואליציית הזכרים בלהקה בקואליציה אחרת. זו החדשה מתגבשת ב"תקופת הנוודות" של הזכרים הצעירים. "חילופי השלטון" בין הקואליציות השונות מלווה בקרבות. לעתים אלה מחוות איום בלבד אשר אינן גוררות עימות. קואליציה קטנה המאוימת ע"י אחת גדולה יותר תעדיף להימנע מקרב חסר סיכוי ותיכנע.

המערכת החברתית של הטיגריס אינה מורכבת מדי. האם וגוריה הם היחידה החברתית הבסיסית, וזכרים בוגרים חיים וצדים במשך השנה לבדם ובאים במגע עם טיגריסים נוספים בתקופת הייחום וההזדווגות. בעבר נצפו בטבע כמה מקרים בהם חיו עד שישה טיגריסים בוגרים, זכרים ונקבות יחד, וגילו מידה מפתיעה של סובלנות הדדית. מדובר במשפחות שלא נפרדו מעולם.

כמו אצל האריות, לעתים ניתן לצפות בשני טיגריסים זכרים צעירים שנפרדו מאמם וטרם סימנו לעצמם נחלות קבועות משלהם (בשבי הדבר שונה כמובן, ומספר טיגריסים יכולים לחיות יחד).

טיגריסים בוגרים אינם בהכרח עוינים זה לזה כל עוד אין חדירות מצד טיגריסים אחרים בני אותו מין לנחלתם, להוציא אם וגוריה אשר יכולה להיות תוקפנית למדי כלפי זכר זר שכן הוא עלול לנסות ולהרוג את הגורים.

הן הזכר והן הנקבה מסמנים לעצמם נחלות שאינן חופפות עם טיגריסים אחרים בני אותו מין. גודל נחלתה של הנקבה הוא כ-10 קמ"ר ואילו זו של הזכר גדולה בהרבה וכוללת מספר נחלות של נקבות.

כאמור, זכרים ונקבות חיים כל אחד בנחלה אישית שלהם, כאשר טיגריס שבנחלתו חיות מספר נקבות יגן עליהן כשם שהוא מגן על הנחלה שלו.

אם כך, דומה כי למרות שאין הטיגריס חי בלהקה, ניתן למצוא כאן קשר חברתי כלשהו בין הפרטים, וממש כשם שתפקיד האריה להגן על נחלתו ובני להקתו מפני פולשים, כן עושה זאת הטיגריס הזכר.

מעבר לכך, גם בלהקת אריות אין כל בני הלהקה נמצאים יחד כל הזמן. לעתים הם מתראים מדי כמה ימים או שבועות בלבד. ובכל זאת, מורכבות מבנה הלהקה והיחסים בין הפרטים עשירים וממצים יותר מאלה של הטיגריס עם בני מינו.

התנהגות

האריות פעילים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות הקרירות או בשעות הערב, אז נוהגות הלביאות לשחר לטרף. את רוב שעות היום מבלים בני הלהקה בשינה, במיוחד לאחר טרף מוצלח.

חלוקת התפקידים בלהקה ברורה, ומלבד הציד אחראיות הלביאות על גידול הגורים, וכן הן עוסקות גם בהגנה על נחלת הלהקה מפני נקבות של להקות אחרות. הזכרים מגנים על הנחלה מפני אריות זרים.

למרות שהלביאות הן הציידות שבקבוצה, דווקא הזכרים הם האגרסיביים יותר למעט בתקופת הייחום, אז עלולות הלביאות להתנהג באלימות כלפיהם.

לרוב אין עימותים בין חברי הלהקה, אך כשהמזון אינו מצוי בשפע גוברות המריבות והראשונים שנפגעים הם הגורים. לזכרים זכות ראשונים על המזון, ולא פעם קורה שלביאות שזה עתה סיימו מסע ציד מגורשות מן הטרף ע"י הזכרים ונותרות ללא ארוחה.

אם נשאר מזון לאחר שאלה סיימו, אז תאכלנה הנקבות ורק לאחר מכן הגורים. אלימות זו המאופיינת בעונת היובש נעלמת בעונת השפע.

תופעה זו כמעט ואינה קיימת אצל הטיגריס, היות שהגורים חיים עם אמם אשר דואגת תמיד למזונם עד שיהיו בוגרים ומיומנים לצוד בעצמם, אז תגרש אותם מעליה.

סכנות נוספות אורבות לגורי האריות. כאשר קואליציית זכרים חדשה משתלטת על להקת נקבות, הורגים הזכרים את כל הגורים הצעירים שגילם פחות משישה חודשים, תופעה הנקראת קטל עוללים וקיימת בקרב בעלי חיים רבים החיים בלהקות, אפילו דולפינים.

הגורים הבוגרים יותר נדונים לגירוש, ורק החזקים שבהם ישרדו. מבחינת האריות החדשים, גוריהם שייוולדו לא יצטרכו להתחרות בגורים הקיימים ויזכו לכל תשומת הלב; כמו-כן, הדבר מזרז ייחום של הנקבות.

מעשים אלה גורמים לנקבה להתייחם שוב מוקדם יותר ואז השליטים החדשים זוכים להזדווג ולהנציח את שושלתם מהר יותר.

ייתכן שהתהליך נראה לנו אכזרי, אך יש לזכור כי לכל זכר יש בממוצע שנתיים להקים לעצמו דור המשך לפני שינושל על ידי זכרים חזקים ממנו, והוא פועל להבאת גורים משלו לעולם ולא משקיע זמן בגידול גורי זכרים השייכים לקואליציה קודמת. פרק הזמן החולף עד ללידת גוריו לאחר הרג הגורים הקודמים הוא בערך חצי מפרק הזמן שהיה נאלץ להמתין עד לגמילת הגורים הקודמים ורק אז להבאת גורים משלו לעולם.

פעילות קבוצתית נוספת היא הנהמות הייחודיות המתגלגלות לשאגות שהעניקו לאריות את תהילתם. בפעילות זו משתתפים כל בני הלהקה הן כדי להזהיר פולשים והן כדי למשוך בני ובנות זוג.

נהמת אריות "להקתית" מתחילה כאשר אחד מבני הלהקה פוצח בנהמות קצובות מתגלגלות ממעמקי הבטן המזכירות נביחה. אט אט מצטרפים אליו שאר החברים ובשיאה של המקהלה נשמעים למרחוק קולות בס מתגלגלים ומרשימים, במרווחים קבועים, אשר בסופו של דבר דועכים כפי שהחלו ונשמעים כנביחה עמומה.

הטיגריס הוא חיה לילית – הוא פעיל בעיקר בשעות הלילה. אמצעי תקשורת קולי בו הוא משתמש כדי לתקשר עם בני מינו (ובשבי – גם עם בני אדם) הוא אנפוף קצר (Chuffing). מדובר בברכת שלום ידידותית ולא מאיימת. קולות והבעות האזהרה והאיום של הטיגריס באים לידי ביטוי בחשיפת שיניים, גרגור ונהמות הולכות וגוברות.

היות שהוא אינו יכול להיות במספר מקומות בו זמנית – משתמש הטיגריס במספר אמצעי תקשורת כדי להעביר מגוון מסרים לאויבים וידידים. הסימנים והאותות שהוא משאיר בשטח פונים לשני החושים העיקריים: הריח והראייה. בדומה לאריה, גם הטיגריס משתמש בהתזת שתן ובהפרשה מבלוטות פי הטבעת על עצים, שיחים וסלעים ברחבי נחלתו. פיזור גללי צואה ושריטת גזעים גם הם משאירים "סימני דרך" לטיגריסים העוברים במקום. המידע המועבר באמצעות סימנים אלה שימושי מאוד למניעת עימותים עם טיגריסים שכנים או בעלי חיים אחרים. הטיגריסים לומדים "לתרגם" סימנים אלה ואולי להימנע ממעבר באזור זה בעתיד כיוון שהם מזהים את ריחו של טיגריס אחר.

בעוד זכרים אינם עוינים בדרך כלל כלפי נקבות זרות, הנקבות עלולות להיות תוקפניות אם יש להן גורים. העניין שונה במפגשי זכרים אשר אחד מהם חדר לנחלתו של אחר: זכרים צעירים רבים אשר נודדים בין נחלות במטרה למצוא נחלה משלהם נכנסים לעימותים קטלניים עם בעלי הנחלות הבוגרים והחזקים. במשך תקופה זו הם נתונים בסכנה עד שיבססו את מעמדם. זוהי אחת הסיבות לכך שיש יותר נקבות מזכרים בטבע.

הנקבות מגינות על נחלתן מפני נקבות בוגרות זרות, אך כשהעניין מגיע לשארי משפחה פני הדברים שונים: נקבות תשתלטנה בהסכמת אמן על חלק מנחלתן של האחרונה.

גם אצל הטיגריס מתקיימת תופעת קטל העוללים, אשר עשויה להתרחש אם תפגוש נקבה המטפלת בגורים בטיגריס זר שאינו אבי גוריה. בדרך כלל מפגשים אלו אינם מתרחשים בשל נדידה מקרית של הזכר או הנקבה זה לנחלתו של זה, אלא בעקבות השתלטות של הזכר החדש על נחלה של טיגריס אחר שמת או שהובס בקרב.

בעוד אפשר למצוא דמיון מסוים בקשרים חברתיים ובהגנה על נחלות, בנושא הציד ישנם הבדלים ניכרים. מובן שכיחידאי מפתח הטיגריס דרכי ציד שונות מאלה של קבוצת הלביאות. כמו כן, אחוזי ההצלחה של שני הטורפים שונה.

ציידים זריזים

בני משפחת החתוליים הם כנראה הציידים המיומנים ביותר מבין כל הטורפים. רובם ככולם ניזונים כמעט באופן בלעדי מטרף שצדו בעצמם. בתקופות שחונות (אצל האריות), חורפים קשים (אצל הטיגריס) או כשלביאה או נקבת טיגריס מטופלת בגורים צעירים יסתפקו גם בנבלות וטרף שלא הם עצמם צדו.

שיטת הציד של החתוליים דומה בקרב כל בני המשפחה: מארב ובעקבותיו הסתערות מהירה על הטרף. החתול מכוון את פגיעתו אל צוואר החיה הניצודה מתוך מטרה לנתק בין חוליות הצוואר שלה בעזרת שיניו החדות ובכך להפסיק את אספקת החמצן. עיניהם של החתוליים גדולות יחסית וראייתם בחשיכה טובה. גם חוש השמיעה והריח שלהם מצוינים, ושפמיהם הארוכים (של הטיגריס למשל) משמשים כחוש מישוש באזורים סבוכים וצפופים.

האריות ניזונים ממגוון רחב של בעלי חיים – החל בחרקים קטנים וכלה באוכלי עשב גדולים. בתקופות יבשות, כאשר נדידת אוכלי העשב בסוואנות גדולה, נאלצים הטורפים האדירים הללו להסתפק לעתים אפילו בציד רמשים וחרקים המתחבאים באדמה; מובן שהמצב שונה לגמרי בתקופת שפע. טרפם העיקרי הוא חיות הרועות בעדר כגון זברות, צבאים, אנטילופות וגנו. התפריט משתנה בהתאם לתנועת עדרי אוכלי העשב שבתוך נחלתם.

הלביאות צדות בשיתוף פעולה מלא עבור כל הלהקה. בלהקה אחת יכולות להיווצר מספר קבוצות ציד מגובשות של לביאות אשר יוצאות, כל אחת בתורה, לצוד יחד. לביאה יכולה להגיע למהירות של 60 קמ"ש ולהתגבר על בעל חיים העולה על משקלה בכשלושים ק"ג (משקל לביאה כ-200 ק"ג), למרות שאז היא מסתכנת בפציעה ואפילו במוות.

שיטת הציד של הלביאות, כמו של רוב החתוליים, מבוססת על גורם ההפתעה: צבען החום-צהבהב משמש כהסוואה מצוינת ומעלים אותן כמעט לגמרי בתוך מישורי העשב, וכמו במבצע צבאי לכל אחת מהן יש תפקיד מוגדר. הן מתחבאות בקבוצות קטנות במספר כיוונים ואורבות לטרפן. כשאחת מהן מזהה את הטרף ונמצאת בעמדת תקיפה היא מזנקת ומכוונת את טרפה לכיוון שאר הלביאות, אשר מזנקות ומכניעות את בעל החיים.

הצלחת הציד תלויה גם במזג האוויר ובכסות השטח. אחוזי ההצלחה במישורים בלילות חשוכים גבוהים מאחוזי ההצלחה ביום או בלילות ירח. אחוזי ההצלחה תלויים גם בבעל החיים הניצוד: בציד חזיר היבלות אחוז ההצלחה גבוה יחסית – כ-47%, בציד הגנו 32% הצלחה, ציד הזברה כ-27% הצלחה. מבדיקות שנערכו עולה כי בממוצע רק 20%–25% מניסיונות הציד של הלביאות (המנסות בדרך-כלל לצוד מפריסי פרסה גדולים) מסתיימים בהצלחה. את הטרף נוהגים האריות לאכול בבת אחת מיד לאחר הציד כדי שטורפים ואוכלי נבלות לא יגזלו ממזונם.

הטיגריס ככלל ניזון בעיקר מחזירי בר, איילים ויונקים גדולים אחרים. הטיגריס הסיבירי, אשר בעונת החורף מתקשה למצוא את אלה, יכול בעונה זו לצוד גם גיריות, שוגרים (lynx) ואפילו דובים.

זכרים ונקבות צדים כל אחד עבור עצמו, ומובן שאם לְגורים מספקת להם את מזונם עד שילמדו לצוד בעצמם.

הצמחייה הסבוכה והצפופה בה חיים הטיגריס וטרפו מסייעת לו בשעת הציד. טכניקת הציד של הטיגריס כוללת מעקב ומארב תוך תנועות חרישיות בסבך המעניק לו מסווה מושלם. כשהטיגריס קרוב מאוד לטרפו הוא מזנק עליו ומפתיעו תוך שהוא מתקיף, בדומה לאריות, את אזור הצוואר. הואיל ואין לו שותפים להתקפה, הטיגריס משתמש בכל כובד משקלו כדי להפיל את טרפו ארצה ולהכניעו. מכיוון שהוא לבדו הוא גם לא אוכל את טרפו במקום בו צד אותו, שמא ינסו טורפים ואוכלי נבלות שראו אותו לגנוב ממנו את הארוחה. לכן הוא גורר את הטרף למקום מבטחים, לרוב סבך צפוף, ושם סועד את לבו.

לטיגריס צעיר קל יותר להתקיף מספר גדול יותר של בעלי חיים במסע ציד אחד. כשכוחו במותניו, יצליח להכניע בזה אחר זה עד 3–4 בעלי חיים בעוד שלטיגריס בוגר יותר יעמוד הכוח לצוד חיה אחת.

בניגוד לאריות שמשאירים מאחוריהם עצמות מלוקקות, הטיגריס מחושב יותר ולא אוכל את כל טרפו בבת אחת. כיוון שהוא צד אחת לכמה ימים (5 ימים בממוצע), ומשום שהטרף אינו תמיד זמין הוא יצמצם את גודל ארוחותיו כדי לשמור מלאי לימים הבאים, מה גם שלא כל מסע ציד מסתיים בהצלחה ואז עליו להמשיך ולהתקיים מהציד הקודם. אז יאכל הטיגריס בין 15–18 ק"ג בשר ביום במקום 20-35 ק"ג כאשר המזון מצוי בשפע.

נקבה עם גורים נאלצת לצאת לציד לעתים יותר תכופות על מנת לספק לה ולצאצאיה מספיק מזון. תקופה זו מסוכנת ביותר לגורים שנותרים לבדם לזמן ממושך, בעוד שאצל האריות נשארת לביאה אחת כשמרטפית כאשר חברותיה יוצאות לציד.

רק אחד מתוך כ-15 נסיונות ציד של טיגריס מסתיים בהצלחה ובארוחה דשנה.

רבייה וגידול צאצאים

האריות הם בעלי חיים פוליגמים המזדווגים בטבע פעם בשנתיים. הרבייה מתקיימת כל השנה ואינה תלויה בעונה מסוימת.

במהלך 6–7 ימי הייחום של הנקבה מזדווגים האריה והלביאה כל 20 דקות! ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שהלביאה אינה מזדווגת רק עם זכר אחד (בכל זאת, צריך להיות בכושר כדי לעמוד בקצב...). השערה שהעלו חוקרים היא כי ייתכן שאינטנסיביות ההזדווגויות היא חלק ממנגנון שמירת הקשר החברתי בין חברי הלהקה.

לרוב מתייחמות כל הלביאות בלהקה באותו זמן, דבר המונע חיכוכים ומריבות בין הזכרים.

ההזדווגויות הראשונות בין זכרים חדשים לנקבות לא מניבים הריונות ויש מעין "תקופת מבחן" של מספר חודשים אשר במהלכה בוחנות הנקבות אם זכרים אלו חזקים וראויים לשלוט בנחלתן.

אם הזכר השליט לא נמצא תזדווג הלביאה עם זכרים אחרים מהלהקה. לאחר היריון שנמשך בין 100–120 יום תמליט הלביאה שגר של שלושה גורים בממוצע. אז תפרוש למקום מסתור ושם תגדל אותם עד שיתחזקו. במהלך תקופה זו נשארים הגורים לבדם, חשופים לסכנות, למשך פרקי זמן ממושכים כאשר אמם יוצאת לצוד. כשהם מתחזקים חוזרת עמם הלביאה ללהקה שם נהנים הגורים מהגנה קבוצתית והאם – ממנוחה מ"חופשת הלידה". כאשר הלביאות יוצאות לצוד נקבה אחת נשארת תורנית ושומרת על הגורים. בכלל, הלביאות מגדלות את הגורים בצוותא. הגורים זוכים לינוק מכל נקבה, לאו דווקא מאמם וכך זוכים לחיסון גבוה יותר.

הגורות נותרות בלהקה גם לאחר שהגיעו לבגרות מינית (בגיל 3.5 שנים לערך) ואילו הזכרים מגורשים על ידי אביהם או זכר חדש שהשתלט על הלהקה עוד לפני הגעתם לבגרות. כך נמנעות הזדווגויות בתוך המשפחה; מנגנון נוסף למניעת אותה תופעה הוא מעבר של קואליציית זכרים גדולה החיה בנחלתה שנים רבות ללהקת נקבות אחרת.

הטיגריס מונוגמי למשך אותה תקופת ייחום של הנקבה. כלומר, במשך 5–7 ימי הייחום שלה היא תזדווג רק עם בן זוג אחד. כדי למשוך אליה את הזכר השולט בנחלה מפיצה הנקבה בשתן שלה ריח מיוחד ומשמיעה נהמות מיוחדות. במהלך ימים אלה יתקרבו בני הזוג זה לזה תוך יללות וקריאות מיוחדות ויזדווגו שוב ושוב.

נקבת הטיגריס יכולה להתייחם במהלך כל השנה (למעט אם היא בהיריון או מטופלת בגורים), אם כי ישנה עלייה בעיקר בסוף ינואר ותחילת פברואר, וממליטה פעם בשנתיים-שלוש. לאחר שהמליטה לא תתייחם הנקבה עד שגוריה יהיו כבני שנה וחצי עד שלוש, מה שגורם לתופעת קטל העוללים כפי שהוסבר קודם לכן.

בתום ימי ההזדווגות עוזב הזכר ולא נשאר עם הנקבה במשך ההיריון וגם אינו לוקח חלק פעיל בגידול הגורים.

לאחר היריון שנע בין 103–104 יום ממליטה הטיגריסית שגר של 2–5 גורים. לרוב רק שני גורים מגיעים לבגרות, זאת משום שהם נלחמים ומתחרים זה בזה על חלב אם ומזון בצעירותם. מעניין כי בדרך כלל שורד גור מכל מין – זכר ונקבה (גורים בני אותו מין יהיו עוינים ואגרסיביים זה לזה). תופעה זו כמעט ואינה קיימת בקרב האריות, אשר מגדלים כאמור את הגורים יחד, אך אולי זהו מנגנון דילול טבעי לפיו החזק שורד.

הגורים, הן זכרים והן נקבות, נשארים עם אמם אשר מגדלת אותם לרוב בעצמה עד גיל שלוש, אז היא מגרשת את הזכרים ומשאירה עמה את הנקבות.

בסופו של דבר מספר הגורים ששורדים הן אצל האריה והן אצל הטיגריס דומה. למרות שבממוצע מספר הוולדות של הטיגריס גדול יותר מאלו של האריה – הטבע עושה את שלו, ואצל האריות, אם אין מקרה של קטל עוללים, רוב הגורים שורדים בזכות ההגנה הקבוצתית.

אז למה?

במשך שנים רבות ניסו החוקרים לענות על השאלה מדוע האריות מנהלים חיים חברתיים.

מובן שרמת החברתיות בלהקה יכולה להשתנות. יש תקופות בהן חברי הלהקה מתראים אחת לכמה ימים או אפילו שבועות. כאשר אריות נפגשים, הפגישה מלווה בחיכוכי גוף, בליקוקים ובשאר מחוות חברתיות המעידות על חיבה.

ישנו קשר בין רמת ההתנהגות החברתית לבין קיומו של מזון בנחלת הלהקה. האריות החברתיים ביותר בעלי הלהקות הגדולות שנצפו עד כה נמצאים במישורי העשב של מזרח אפריקה, ולעומתם אריות מדבר הקלהארי שבדרום אפריקה חיים בלהקות קטנות יותר, ובעונת היובש יחידים נעים בגפם שהרי הטרף אינו מצוי בשפע ובעלי החיים הנאכלים ע"י האריות שם אינם מספיקים בכדי לכלכל להקה שלמה.

במשך השנים רווחה ההשערה כי האריות מתאגדים בקבוצות על מנת לצוד יחד בעלי חיים גדולים, אולם מחקרים מאוחרים יותר גילו כי זוג אריות משיג כמות מזון אופטימלית עבורו וכי כמות זו הולכת ופוחתת ככל שמספר הפרטים בלהקה עולה. מכאן שהסיבה לחברתיות האריות אינה תלויה בכמות המזון בלבד.

ניתן לנמק את קיום החברתיות בחוסר מקומות מסתור במישורים הפתוחים. הדבר מגביל את אתרי הציד ומאלץ את האריות לצוד במשותף ולהתחלק במזון. נראה שעל רקע זה התפתחו שאר ההתנהגויות החברתיות שהוזכרו לעיל.

השערה נוספת שהיתה מקובלת בעבר, הנוגעת למקורות המזון גורסת כי מכיוון שהסוואנה היא שטח פתוח, הרי חיות שנפחו נשמתן באופן טבעי או ניצודו ע"י בעלי חיים אחרים בולטות בשטח וניתנות לאיתור בקלות רבה ע"י טורפים, ביניהם האריות. לכן על-פי השערה זו בסיס ההתארגנות הלהקתית הוא על ברירת שארים, כלומר מוטב לאבד חלק מהמזון שניצוד לטובת קרוב משפחה מאשר לטובת אריה זר או טורף אחר שיגזול אותו. השערה זו הופרכה הואיל והוכח כי קיימות להקות המורכבות מנקבות שאינן קרובות משפחה.

אחד ההסברים לחברתיות של האריה נעוץ בגידול המשותף של הצאצאים. גורי הלביאות גדלים יחד במעין "גן גורים" שיתופי וכמעט בכל זמן הם נמצאים תחת השגחתה של נקבה אחת או יותר. לפיכך שיערו כי גידול הצאצאים המשותף והשגת חיסון מגוון בקרב הגורים בזכות היניקה המשותפת הוא ההסבר להיווצרות להקה.

כיום מקובלת ההשערה כי החיים החברתיים החלו כצורת הגנה של הלביאות, אשר החלו לחיות בקבוצה על מנת להתמודד עם פלישות של זכרים וכהגנה על צאצאיהן.

הלביאות, שנמנות עם הציידים הגדולים והמיומנים בטבע, יצרו לעצמן קבוצה שתקל על הישרדותן בטבע בעוד שהטיגריס, הגדול בחתוליים, פיתח לו דרך חיים יחידאית מוצלחת לא פחות, אמנם פחות שיתופית, אך כזו שאפשרה לו לשרוד עד כה. הוא עושה הכול לבדו וצריך "לשמור על גבו" המפוספס טוב יותר, אך כנראה שבתנאי סביבתו הטבעית קל לו יותר לחיות בגפו, לנוע מרחקים גדולים, לצוד בדממה בסבך ולשלוט לבדו בנחלות אדירות.

לולא אויבם הגדול של שני אלה, האדם, היו שתי אוכלוסיות טורפים אלה (כמו של בעלי חיים רבים אחרים) משגשגות הרבה יותר, מי ביחד ומי לחוד.

ביבליוגרפיה:
כותר: ביחד או לחוד
מחברת: פשינסקי, שירז
תאריך: יולי 2003 , גליון 59
שם כתב העת: גליליאו : כתב עת למדע ומחשבה
הוצאה לאור: SBC לבית מוטו תקשורת ולאתר IFEEL
הערות לפריט זה: 1. שירז פשינסקי היא חובבת חתוליים, למדה מדעי בעליי חיים בפקולטה לחקלאות ברחובות. בעבר התנדבה במקלט לחתוליים גדולים בארנסקו שבארה"ב ומטפלת במחלקת הטורפים בספארי בר"ג.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית