עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשה
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
על-מנת להיכנס לאווירתו וטעמו המיוחדים של האקזיסטנציאליזם, מציג בפנינו המחבר, בסקירה פנורמית קצרה אך רחבת-יריעה, את גיבוריו ונציגיו הבולטים של זרם זה.



כרטיסי ביקור של הוגי הקיום
מחבר: ד"ר יעקב גולומב


תחילה, על-מנת להיכנס ישירות לאווירתו וטעמו המיוחדים של האקזיסטנציאליזם, אציג בפניכם, בסקירה פנורמית קצרה אך רחבת-יריעה, את גיבוריו ונציגיו הבולטים של זרם זה, תוך הבאת ציטוטים אופייניים מספריהם החשובים ביותר.

ב'אחים קרמזוב', פיודור דוסטוייבסקי, האיש מן המרתף הרוסי שמת לפני כמאה שנה, קובע בפסקנות: "אם האלוהים לא היה בנמצא, כל דבר היה באפשר". ספרו האחר, 'החטא ועונשו', מבטא רעיון דומה, האומר שאם עולמנו משולל כל ערכים טראסצנדנטיים וחסר משמעות, אפשר לרצוח גם את הזקנה.

בחלקה האחר של אירופה, בגרמניה, שנתיים מאוחר יותר (ב-1882), עדיין מבלי ששמע דבר על דוסטוייבסקי, מגלם ניטשה את תפקיד "האיש המטורף" ומצהיר בפאתוס קודר את הדברים הבוטים והגורליים האלה:

לאן פנה האלוהים?... אנחנו הרגנוהו אתם ואני! כולנו רוצחיו... מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זאת ממעגלי שמשה? ולאן זה תנוע עכשיו? לאן אנחנו נעים? ...וכי אין אנו ניתעים כלו באפס אינסופי?... וכי מה הן כל הכנסיות האלו כיום, אם לא קבריו ומצבותיו של האלוהים!...מת האלוהים! לא יחיה עוד! ואנו רוצחיו! האם אין גדלותו של המעשה גדולה מיכולתנו? האם לא דין הוא, כי אנו עצמנו נהיה לאלים על-מנת להיראות כראויים לה, לגדלות זו? ('המדע העליז', 125).

מכאן דוסטוייבסקי טוען שבלי אלוהים הכל אפשרי, ומכאן משיב לו ניטשה ש"אלוהים מת" ושחופש האפשרויות הניהיליסטי והאימתני יפער את פיו לבולעו. ועל-מנת לא ללכת לאיבוד בתוכו אנו עצמנו חייבים להפוך לאלים אנושיים, לסוג של על-אדם, היודע לרקוד וליצור גם על-פני התהום.

הצהרתו זו של ניטשה, המביעה בעוז מאין כמותו את אווירת החילון הפושטת והולכת בכל רחבי אירופה, דוחפת ומניעה את גדולי יוצריה והוגיה של אווירה זו, להרפתקת הרוח האקזיסטנציאליסטית, הקובעת, בעיקר באמצעותו של סארטר, כי אכן האדם הוא האלוהים, וכי חירותו המוחלטת ועוצמתו העצמית חייבת להחליף את הסמכות האלוהית הדתית והמיטאפיסית. מי אינו אוהב לשמוע זאת? הנארציזם האנושי, המגיע כאן לשיאו, מסביר, בין היתר, מדוע הפכה הפילוסופיה הקיומית לזרם האינטלקטואלי הפופולארי והמשפיע ביותר במאה העשרים. הסבר אחר, כמובן, קשור עניינית, לשרפת האלוהים ובני צלמו בכבשני ההשמדה של אושוויץ.

אולם סיפור צמיחתה של המחשבה הקיומית החל עוד זמן-מה לפני דוסטוייבסקי וניטשה. בראשון לאוגוסט 1835, כותב דני מיואש בן עשרים ושתיים את הדברים הבאים ביומנו האישי, דברים שהפכו בדיעבד למנשר המחשבה הקיומית על גוניה:

מה שחסר לי בעצם הוא לברר לעצמי מה עלי לעשות, לא מה עלי להכיר. החשוב הוא למצוא אמת שתהיה אמת עבורי, למצוא את האידיאה אשר למענה ארצה לחיות ולמות. מה יועיל לי לשם כך, אם אמצא אמת הנקראת אמת אובייקטיבית, אם אשנן את כל שיטות הפילוסופיה?... מה שחסר לי הוא לחיות חיים אנושיים שלמים ולא רק חיי ההכרה; לבסס את פיתוח רעיונותי על משהו הקשור בשורשים העמוקים ביותר של קיומי, של הווייתי הפרטית.

זו קריאתו של סרן קירקגור, שנזעקה מתוך הוויה טראגית של משבר אישי עמוק וחריף, שבו היה שקוע בתחילת דרכו הפילוסופית. עם זעקה זו ועם כתביו המרובים שבאו בעקבותיה, הופך קירקגור לאביה הרוחני וההיסטורי של ההגות האקזיסטנציאליסטית באירופה. בזעקה זו, קירקגור מכניס לקורות ההגות המערבית את היחיד הבודד והסובל, העומד ב"חיל ורעדה" מול השאלות הבסיסיות והגורליות ביותר של קיומו. הודות לקירקגור, הבעיה הקלאסית של המלט, האם "להיות או לא להיות", הופכת בפעם נוספת לשאלה רלוואנטית של הפילוסופיה. וכמו שמבטא זאת אלבר קאמי בספרו 'המיתוס של סיזיפוס': "ישנה רק בעיה פילוסופית רצינית אחת, והיא בעיית ההתאבדות. הקביעה שחיים אלו ראויים לחיותם היא הקביעה הבסיסית ביותר בכל פילוסופיה. כל השאר בא אחרי-כן". ואכן, אם תחשבו על-כך בעצמכם, האם ראיתם או שמעתם פעם שמישהו מת עבור ההוכחה האונטולוגית לקיום האל, או נהרג במאבק על השאלה, כמה קטיגוריות א-פריוריות של השכל מצויות בתבונה האנושית: שתים-עשרה או יותר? אפילו גליליאו ויתר על אמת ההכרה המדעית והעדיף את החיים, ומצד אחר, רבים מתאבדים כי הם מגיעים למסקנה שאין החיים ראויים לחיותם, או שהם מתים במלחמות סרק למען פרחי-בר אידיאולוגיים למיניהם.

מכל מקום, זעקתו של קירקגור נוסחה בימינו, באופן שונה במקצת, על-ידי אחת הדמויות הבולטות ביותר של ההגות האקזיסטנציאליסטית, ז'אן פול סארטר, השואל בספרו העיקרי 'הישות והאין':

מהי משמעותה של הווייתי הפרטית? אם נעדרת היא משמעות, אם חוזרת היא ושבה בשרירותיות אל האין, כיצד אוכל, בכל זאת, להעניק לה משמעות אשר תהפכני, מכל-אדם, החרד והבלתי-אותנטי, לאישיות אותנטית וייחודית?

אולם לפני ניסוח מחודש ומודרני זה של זעקת קירקגור וניטשה, התרחשה בגרמניה פעילות פילוסופית שקטה ומוצנעת, השונה לחלוטין מן הדברים הללו. אדמונד הוסרל, בהשפעת מורו, פרנץ ברנטאנו (בעל החיבור החשוב 'פסיכולוגיה מן העמדה האמפירית' משנת 1874), נאבק בפסיכולוגיזציה של הלוגיקה. בכך יצא כנגד העמדה האומרת, שחוקי הלוגיקה יהיו אמיתיים, אך ורק אם נוכל לבצע להם רדוקציה לחוקים פסיכולוגיים העוסקים בשאלה, כיצד האדם חושב הלכה למעשה, ולא כיצד עליו לחשוב באופן לוגי שיהיה נקי מכל טעויות וכשלים. במסגרת מאבק זה, הציג הוסרל את המושג החשוב של "ההתכוונותיות" (האינטנציונאליות) ואת שיטת הפינומנולוגיה התיאורית. הוא עשה זאת בספרו החשוב, שהצמיח את המדע הפינומנולוגי, 'מחקרים לוגיים', משנת 1900-1901.

על-ידי מושג האינטנציונאליות, הוסרל ביקש להבחין את התודעה האנושית מכל שאר האירועים והתהליכים הפיסיים והפסיכו-פיסיים. מושג זה מדגיש את התכונה המהותית של תודעתנו, שהנה תמיד תודעה של משהו. כל אקט של תודעתנו, יהא זה אקט של הרגשה, אמונה, שיפוט וכו' מכוון תמיד כלפי אובייקט מסוים.

במילים אחרות: כל פעילות נפשית מחייבת איזו התכוונות (בלתי סיבתית או חללית) כלפי אובייקט המצוי מחוץ לאקט הנפשי עצמו. למשל:

"אני אוהב את X”

"אני תופס את Y”

"אני מרגיש את Z”

"אני מבין את P” וכו' וכו'.

בעולם החומר מתקיימת הסיבתיות, ואילו בעולם המנטאלי – ההתכוונותיות.

היחסים השונים הללו, בין האקטים המנטאליים שלנו לבין האובייקטים התודעתיים הפנימיים, שכלפיהם מכוונים אקטים אלו, מתוארים בשיטתיות על-ידי המתודה הפינומנולוגית, שעל-ידי ייסודה ביקש הוסרל להקים מחדש את הפילוסופיה כמדע ראשוני חמור, משולל של הנחות יסוד.

עמדה קלאסית זו, כלפי הפילוסופיה כמדע ראשוני ואובייקטיבי, מרוחקת מרחק רב מן העמדה הסובייקטיבית כלפי ההתפלספות, המיוצגת על-ידי הפילוסופים הקיומיים. אולם למרות גישה אובייקטיביסטית זו, הפילוסופיה לא הייתה לגבי הוסרל מקצוע גרידא. הוא דיבר עליה וראה בה ייעוד עליון וחובה מוסרית, שבה השקיע את מיטב חייו ומשאביו הרוחניים. השתקעותו האישית העמוקה בפילוסופיה השפיעה רבות על תלמידו ועוזרו הקרוב ביותר, מרטין היידגר, לא פחות משהשפיעה עליו המתודה הפינומנולוגית.

זוהי מתודה תיאורית בלבד. אין היא מתיימרת להוכיח או להצדיק קביעות אונטולוגיות כלשהן, כלומר, קביעות העוסקות בשאלה המיטאפיסית היסודית: מה ישנו בעולמנו באופן ממשי וקבוע. הפילוסופים הקיומיים (ובמיוחד היידגר וסארטר) אימצו את המתוד הפינומנולוגי התיאורי הזה. אולם בניגוד להוסרל, אשר יישם אותו לתיאור מצבי תודעה שונים ולחשיפת מהויותיהם הבסיסיים, הפנו ההוגים הקיומיים את המתודה הזו לאובייקט שונה במקצת, לתיאור מצבים קיומיים והלכי-רוח קיצוניים (כמו מצבי חרדה, בחירה קיומית, בושה, שיעמום, התלבטות וכו'), שמהם ביקשו להסיק על משמעויותיו של הקיום האנושי ככזה.

אולם יחד עם תפנית זו שביצעו ההוגים האקזיסטנציאליים לגבי האובייקטים של החקירה הפינומנולוגית מסכימים הם עם הוסרל לפחות בשתי נקודות יסוד:

א. הם נוטים לדעתו של הוסרל, שאי-אפשר לדבר על "הדבר כשהוא-לעצמו" נוסח קאנט, המונח, כביכול, מעבר לתופעות הניסיון;

ב. הם אינם מתעניינים בניסיון ההיגליאני, להבהיר את ההתפרטות הדיאלקטית של התופעות הללו, ומסתפקים בתיאורן בלבד, כפי שהן מופיעות לפנינו ובתוכנו.

מרטין היידגר, תלמידו של הוסרל, מתנסה באופן אישי במותו של האלוהים. התנסות זו מטילה צל גדול ואפל על כל כתביו, ובמיוחד על חיבורו העיקרי: 'הישות והזמן', שפורסם בשנת 1927. אך בניגוד לאיש המטורף של ניטשה, הזועק בשוקי עירו את הבשורה על מות האלוהים, היידגר, שהיה פילוסוף מקצועי וממוסד, מבשר על כך בשקט ובאופן בלתי-ישיר, במעטה עבה של שפה מקצועית-טכנית קשה וסכולאסטית. למרות זאת, אפשר להעביר את המסר של היידגר בפראפרזה הבאה:

האדם השרוי בעולם זה, מוגבל על-ידי המוות, מתנסה בחרדה קיומית עמוקה וסובל מבדידות בתוך אופקי זמניותו. הקיום האנושי אפוף, מהותית, בחרדה. זאת, עקב העובדה הפשוטה שקיום זה הוא סופי. האדם הוא היצור היחיד היודע שהוא בן-תמותה. מודעותו למוות, לסופיות ולארעיות היא הקובעת והמאפיינת אותו. זוהי עובדה עיקשת בחיינו, ואנו חייבים לחיותה עד תומה בלא ניסיונות שווא פחדניים להימלט מפניה. אם נוכל להגיע להשלמה אמיצה עם עובדת סופיותנו, נגיע גם לאותה הוויה אותנטית המאפשרת את החשיפה של מה שאנחנו באמת. אם ננסה להימלט ממודעות זו, ניפול למצב של העדר האותנטיות, של זיוף ועיוות מצבנו האמיתי בפני עצמנו.

הגיבור של היידגר הוא אדם ללא דת וללא מיטאפיסיקה. זהו אדם המוצא עצמו זרוק אל תוך העולם, בלי שידע מדוע ובלי שידע כיצד. הדבר היחיד המודע לו באמת, הוא עובדת מותו המתקרב. ורק מודעות זו היא שמגבילה את חירותו ואת עתידו.

היידגר מיישם את המתודה הפינומנולוגית של מורו ורבו מן המוצא היהודי, אדמונד הוסרל, על-מנת לתאר באופן שיטתי את עולמו הסופי של האדם, עולם שממנו נעדרים האלוהים וכל תכלית עליונה. "זהו הלילה של העולם", אומר היידגר באופן פיוטי, "האל נסוג כפי שהשמש שוקעת מבעד לאופק. זוהי השעה לעורר מחדש את השאלות החשובות ביותר: מהי משמעות החיים? מה פירוש לחיות? עם שקיעת האלים ייעודנו העליון לעמוד באומץ לב מול שאלות בסיסיות אלו ולא להירתע מהן".

כאמור, גם סארטר חי בחרדה עמוקה של האין, בגלל העדר כל משמעות טראנסצנדנטית לחירותו המוחלטת. הוא נושם את האווירה המנוונת של העולם הזעיר-בורגני האופף את צרפת בשנות השלושים, ומבקש להתגבר על הבחילה הקיומית, אותה תיאר בצורה ספרותית בחיבורו 'הבחילה'. על-מנת להתגבר על בחילה זו, על החרדה מפני החופש הטוטאלי, לו נידון האדם בהיותו אדם ביקום פתוח וחסר אלוהים, חייב הוא, בלית ברירה, להפוך בעצמו לאלוהים. זו הייתה בשורתם של דוסטוייבסקי וניטשה. על-ידי הדגשת עניין זה והפיכתו לנקודה המרכזית של הפילוסופיה הקיומית שלו, הופך סארטר להוגה הדעות האקזיסטנציאליסטי המובהק ביותר של דורנו. הוגה דעות המציג בבהירות קארטזיאנית את ההגות הקיומית הבשלה, שממנה ננסה לטעום מלוא חופניים בפרקים הבאים.

אך לפני שאטפל בפירוט במסרים הקונקרטיים של ההוגים הקיומיים, אנסה לערוך הבחנה בין שני סוגי פילוסופיות, וזאת, על-מנת שנוכל לעמוד מקרוב על ההבדל המהותי שבין ההגות הקיומית, אותה אכנה כאן "פילוסופיה של המגדלור", לבין ההגות המערבית-המסורתית שקדמה לה, ושאותה אציין בשם "פילוסופיה של מגדלי-השן".

המשותף ביניהן הוא המגדל, כלומר, נקודת תצפית מוגבהת המאפשרת התבוננות ושיקוף של מה שעומד ממול או מצוי מתחת. בנקודה זו אני מסכים עם גישתם של אלו הטוענים, כי "הפילוסופיה היא דיון מופשט בקונקרטי", לאמור, שהיא עיסוק מושגי במפלס של המציאות הממשית מתוך מפלס-על של הרפלקסיה. אך ברגע שהם מוסיפים וטוענים, שהפילוסופיה היא עיסוק אוטונומי, שמקורו ותכליתו בו בלבד, הם מרמזים בכך שהפילוסופיה, חרף עיסוקה בקונקרטי, נעשית למען השיטתי והמופשט, ומכאן גם השם "פילוסופיה של מגדלי-השן", שכן, האופייני למגדל-השן הוא מגמתם של בוניו לשריינו מפני המציאות הסובבת, להציבו מעל ומעבר לכל זיקת-גומלין עמה, להעמידו כאי אטום, מוגן בפני החיים, בשביל אלו הבורחים מהם והמסתגרים בדל"ת אמותיהם.

לעומת מגדל-שן, נבנה המגדלור מתוך מגמה מפורשת לשרת את בוניו; הוא נבנה כדי לשמש לתכלית החיים ולהצלתם, כדי לאותת לנבוכים, להזעיקם, להתריע על סכנות בעת משבר וסערה. הפילוסופיה במגדלור היא אמנם עיסוק מופשט ורפלקסיבי, באשר היא מצויה במגדל, אך זהו אף עיסוק שמקורו ותכליתו בקונקרטי, שכן, מגדל זה נבנה בידי בנאים קונקרטיים, לשימושם בלבד. אל ההוגים הקיומיים יש להתייחס כאל בנאים מסוג כזה, המבקשים לבנות להם ולנו את פילוסופיות המגדלור, שתהיינה רלוואנטיות לחייהם ולחיינו שלנו.

לעתים קרובות ביותר בתולדות האדם, נשמעת התביעה המוצדקת, שעל הפילוסופיה להיות רלוואנטית לחיים. דרישה זו בולטת בעיקר בשעות משבר ומבוכה, כגון אלו שעברו על קירקגור וניטשה הצעירים, על היידגר וסארטר שלפני ואחרי מלחמת העולם השנייה, או כגון אלו העוברות עלינו עתה. הפילוסופיה, לדעתם של כל ההוגים הקיומיים, לא רק יכולה להיות רלוואנטית לחיים, אלא אף חייבת להיות כזאת. היא יכולה, שכן, החיים רלוואנטיים במאוד לפילוסופיה, וחייבת, לפי שזה תפקידה הסגולי. ואין לשכוח לרגע, שהפילוסופיה היא אמנם מלכתו הרוחנית של הממשי, אך גם שפחתו המסורה.

במלה הלאטינית RELEVARE טמונות כמה משמעויות, וכולן רלוואנטיות כאן. החיים רלוואנטים לפילוסופיה, והפילוסופיה לחיים, במובן המקובל של מלה זו, כקשר וזיקה הדוקים. במובן זה אפשר לנסח את היחס שבין הרפלקסיה לחיים בשינוי גרסה על משפטו הנודע של קאנט: "הרפלקסיה הפילוסופית בלא חיים היא ריקה ובלתי-אפשרית, ואילו החיים בלי הפילוסופיה הם סומים".

אולם המלה RELEVARE צופנת בחובה שתי משמעויות נוספות: האחת מורה על פעולה של העלאה ורוממות, והשנייה מציינת אקט של עזרה וסיוע בנשיאת נטל כבד. הפילוסופיה, מטבע התפלספותה, הנערכת מרמת הרפלקסיה וגובה המגדל, מרוממת את הקונקרטי ומעלה אותו אל מפלסה, אך מבחינת תכליתה, היא חייבת לאותת מן המגדלור, להדריך, לעזור ולסייע בנשיאת הנטל הכבד המונח על כתפיו של האדם המודרני, נטל שהיה מונח, בצורה מעיקה במיוחד, על כתפי אותם פילוסופים, שבהגותם "המגדלורית" נעסוק בפרקים הבאים.

ביבליוגרפיה:
כותר: כרטיסי ביקור של הוגי הקיום
שם  הספר: מבוא לפילוסופיות הקיום : אקזיסטנציאליזם
מחבר: גולומב, יעקב (ד"ר)
עורכת הספר: שיחור, רחל
תאריך: 1990
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: ד"ר יעקב גולומב. האוניברסיטה העברית בירושלים.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל.
4. יועץ אקדמי: פרופ' חיים שקד.
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית