עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה חדשהעמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > אישים
ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור


תקציר
סרטר היה הנוכחות המרכזית בחיים האינטלקטואליים של אירופה בשליש האמצעי של המאה העשרים. את יצירתו הרבגונית על כל תחומיה קשה להקיף. סרטר היה גם פילוסוף וגם סופר בעת ובעונה אחת, אך היה גם ביוגרף, היסטוריון, סוציולוג, מחזאי, מחבר תסריטים, מבקר ספרות, ופוליטיקאי. חשיבותו של סרטר נובעת מהעובדה שכמעט כל היבט של החיים המודרניים מצא את דרכו ליצירתו.



ריבוי הפנים של יצירת סרטר
מחבר: פרופ' מנחם ברינקר


שמו של סרטר מזוהה עם המונח אקזיסטנציאליזם. אך מונח זה רחוק מלמצות את הגותו ואת יצירתו הספרותית. אמת, סרטר היה האחד והיחיד מבין ההוגים והסופרים שהעתונות הספרותית הצמידה להם את הכינוי "אקזיסטנציאליסט" שלא דחה אותו מעליו. להיפך, במשך שנים אחדות הוא אימצו גם ככינוי להשקפתו שלו וגם ככינוי למכנה המשותף שבינה לבין גישותיהם של הוגים מודרנים אחרים. אולם אפילו בתחום המוגדר של הפילוסופיה – שהיא אחד התחומים בלבד ביצירתו של סרטר – רחוק כינוי זה מלהקיף את תוכנה ויחודה של יצירת סרטר. על אחת כמה וכמה שאין בסקירת עיקרי האקזיסטנציאליזם כדי לתת לקורא מושג על יצירתו של סרטר בתחומים אחרים.

סרטר היה הוגה דעות, פסיכולוג, ביוגרף, היסטוריון, סוציולוג, מחבר רומנים וסיפורים, מחזאי, מחבר תסריטים לקולנוע ומעבד יצירותיהם של אחרים לקולנוע ולתיאטרון. הוא היה גם מבקר ספרות, פרשן של אמנות, מבקר חברה, פוליטיקאי, מחבר זכרונות ופרקים אוטוביוגרפיים, עורך ומביא לבית הדפוס של כתבי אחרים. פרסום כתביו הרבים לא חדל עם מותו לפני שתים-עשרה שנים. מדי שנה בשנה יוצאים מן העיזבון כתבים שלא הספיק להשלים, או כתבים שלא הועיד לפרסום, ובתוכם גם כאלה ששכח על קיומם. כך יצאו לאור לאחר מותו יומנים מתקופת שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה, חיבור על המשורר מלארמה, "משורר האיין", ו"מחברות בתורת המוסר". המחברות הללו נכתבו בשנות הארבעים המאוחרות ונועדו לטפל בכל השאלות שנותרו ללא מענה בחיבור המרכזי "הישות והאיין" (1943). סרטר הזניחן, לדבריו, לאחר שהוברר לו כי הוא כותב על המוסר מנקודת הראות היחודית של סופר. נוסף לכך ראו אור לאחר מותו התסריט השלם של הסרט על חיי פרויד שכתב לפי הזמנת הבמאי ג'ון יוסטון. הבמאי ויתר על התסריט מפני שהצריך סרט באורך יותר מארבע שעות. ראו אור גם שיחות ארוכות שקיים עם סימון דה-בובואר בשנים האחרונות לחייו, הסוקרות רטרוספקטיבית את יצירתו. שיחות אלה מנסות לברר – דבר שלא הובהר סופית גם לאחריהן – מה התמיד ומה השתנה במהלך רעיונותיו של סרטר ובעיקר ברעיונותיו החברתיים. סרטר הוא אפוא אחד הסופרים הפוריים בעולם, המעסיק את הקוראים גם היום, עשר שנים לאחר מותו, בעמודים רבים, לפעמים מזהירים ולפעמים מוגיעים של פילוסופיה פרטנית, של פרשנות ספרותית ואמנותית, של כתבים ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים ושאר טיוטות ופרגמנטים של חיבורים שלא זכו לעיצוב סופי.

מאז ומעולם היה סרטר הסופר של כרכים ראשונים. רוב הספרים המרכזיים והשיטתיים שלו בפילוסופיה הם כרכים ראשונים של חיבור בן שני כרכים או יותר שהכרך השני או האחרון לא הופיע מעולם. "המיתווה לתיאוריה של הריגוש" משנת 1938 היה מבוא לחיבור רחב יותר בפסיכולוגיה שנועד להיקרא "פסיכה" (הנפש). את "הישות והאיין" משנת 1943 צריך היה להמשיך חיבור בשם "האדם" שלא הופיע מעולם (שרידים ממנו מצויים בתוך ה"מחברות למוסר" הנזכרות לעיל). "ביקורת התבונה הדיאלקטית", החיבור הפילוסופי המרכזי השני של סרטר, שפורסם ב-1960, היה מבוא לאנתרופולוגיה פילוסופית בן כשבע מאות עמוד שלאחריו צריכה הייתה להתפרסם האנתרופולוגיה עצמה ככרך שני, אך כרך זה מעולם לא הושלם ורק טיוטות של פרקים אחדים ממנו פורסמו מתוך העיזבון. שלישיית הרומנים הנושאת את השם הכולל "דרכי החירות" – "גיל התבונה", "ארכה" ו"מוות בלב" הייתה אמורה להיות מושלמת על-ידי רומן רביעי שיביא את גיבורי הסִדרה עד סיום מלחמת העולם השנייה, אך רומן זה לא הושלם ורק פרקים אחדים ממנו ראו אור. גם החיבור רב הכרכים על פלובר, יצירתו הגדולה האחרונה של סרטר, שמגמתו הייתה להראות כיצד במחקר של יוצר יחיד יכולות להיפגש כל המיתודות הפרשניות העומדות היום לרשות החוקרים, גם חיבור זה לא הושלם. החיבור צריך היה להיות בן ארבעה כרכים והכרך החשוב ביותר בחיבור היה אמור לעסוק ברומן "מדם בובארי" ודרכי התקבלותו מאז היכתבו ועד זמן כתיבת חיבורו של סרטר על פלובר. אולם גם כרך זה לא נכתב. הופיעו אמנם שלושה כרכים של חיבור מונומנטלי זה המחזיקים יותר מאלפיים עמוד אך החיבור כולו לא הושלם. ואף-על-פי-כן מדהימה יצירתו של סרטר בהיקפה. כותב שורות אלה אינו יכול להתפאר שקרא את עשרות אלפי העמודים שכתב סרטר, (שלושה רבעים מהם נתפרסמו בימי חייו ועוד רבע לאחר מותו), ואינו יכול להתיימר להקיף יצירה רבגונית מסדר-גודל כזה. אולם הוא יכול למסור לקוראים מושג כלשהו על יצירה ענפה זו וכן גם על הזיקות שבין תחומיה השונים של יצירת סרטר.

סרטר היה הנוכחות המרכזית בחיים האינטלקטואליים של אירופה בשליש האמצעי של המאה הנוכחית. הפרטים הביבליוגרפיים הנוגעים לכתביו מאשרים קביעה זו במלואה. היצירות הראשונות של סרטר מתפרסמות באמצע שנות השלושים: מאמר פילוסופי ראשון על האינטנציונליות (ההתכוונותיות) של התודעה, מאמרים, ולאחר מכן – ספרים, על מושג האני, על הדימוי והדמיון ועל הריגוש נכתבים ומתפרסמים בין 1933 ל-1938. בשנת 1938 יוצא לאור הספר "הבחילה" שנכתב כשנתיים לפני כן ובשנה שלאחריו קובץ הסיפורים "הקיר" (תורגם לעברית בשם "אינטימיות"). כתיבתו של סרטר פותחת אפוא בשנים הראשונות של השליש האמצעי של המאה הנוכחית והיא מסתיימת, למעשה, בשנים האחרונות של שליש מאה זו. הטקסטים הפילוסופיים האחרונים של סרטר המכילים חידושים בעלי חשיבות עקרונית הם שתי הרצאות: את הראשונה השמיע ברב-שיח שערך ארגון אונסקו במלאת 150 שנה להולדת קירקגור, וניתן לה השם "הכללי היחידיי". (ההרצאה פורסמה ב-1964 בתוך ספר צרפתי בשם "קירקגור החי" הכולל את כל ההרצאות שהושמעו באותו רב-שיח והיא מצויה גם בתרגום עברי.) את השנייה השמיע במכון גרמשי ברומא בשנת 1966 ושמה "היקבעות וחירות". שתי ההרצאות הן גיבוש אחרון של עמדתו בשאלות העיקריות של הפילוסופיה שהעסיקו אותו: האקסיסטנציה היחידיית והרציונליות האוניברסלית, דטרמיניזם חברתי וחירות, מובנה של ההיסטוריה, חירות היחיד ומושג הערכים.

בסוף שנות השישים התמסר סרטר לכתיבת המונוגרפיה הענקית – או נכון יותר הפסיכואנליזה האקזיסטנציאלית הענקית על פלובר. חיבור זה אינו מכיל רעיונות סרטריים חדשים אלא מציע ישום של רעיונות קודמים. בשנות השבעים, בעשור האחרון לחייו, החל סרטר מתעוור והולך. הכתיבה באמצעות מכשיר הקלטה לא הייתה אפשרית בשבילו. לדבריו, כדי לחוש את תהליך היצירה נצרך תמיד לראות את הטקסט, את המחיקות ואת התיקונים. בלי להרגיש כיצד מוחלפת נוסחה פגומה בנוסחה טובה ממנה על פני הדף הכתוב לא יכול היה ליצור, והוא חדל אפוא לכתוב. זמן-מה השתעשע ברעיון של כתיבת תסריט לסדרת סרטים על תולדות המאה העשרים. הסדרה הייתה צריכה להיות מבוססת על עשרות ראיונות עם אנשים שנטלו חלק במלחמת העולם הראשונה, במהפכה ובמלחמת האזרחים ברוסיה, במשבר הכלכלי-פוליטי בסוף שנות העשרים ובשנים הראשונות של שנות השלושים, בעליית הנאצים בגרמניה, במלחמת האזרחים בספרד, במלחמת העולם השנייה, בפעולות השיקום שלאחריה, במלחמת העצמאות של ישראל וכדומה. הוא חשב על עשרה סרטים שיספרו את תולדות המאה העשרים מנקודות ראות שונות של האנשים שנטלו בהן חלק. הממשלה בצרפת הייתה אז ימנית עוינת, והטלוויזיה הכפופה לה ויתרה בנקל על שירותיו של סרטר. אולם הטלוויזיה הבלגית הבטיחה לרכוש סרטים אלה. אך בינתיים נוכח סרטר המזדקן והמתעוור שגם משימה זו היא מעל לכוחותיו. שנות השבעים ביצירת סרטר הן אפוא בעיקר שנים של העלאת רשמים, שיחות, ראיונות, וניסיונות לרטרוספקט, בתוכם בולטות השיחות עם סימון דה-בובואר שהזכרתי לעיל. אין אלה שנות יצירה חדשה. מדויק אם כן לומר שיצירתו של סרטר נוצרה רובה ככולה בשליש האמצעי של המאה.

הסגולה העיקרית שהפכה יצירה זו לנוכחות האינטלקטואלית המרכזית בשליש האמצעי של המאה היא העובדה שכמעט כל היבט של החיים המודרניים מצא את דרכו ליצירה זו. הפסיכואנליזה, הסוריאליזם, המעבר מן הציור הפיגורטיבי לציור המופשט, המהפכה הא-טונאלית במוסיקה, הסטרוקטורליזם, המרקסיזם, הזרמים החדשים בסוציולוגיה, כמעט כל דבר שהיה בעולמם של אנשים משכילים בשליש האמצעי של המאה העשרים נכנס בדרך כלשהי ליצירה הסרטרית והואר בתוכה בדרך מקורית. מבקריו של סרטר יכלו לטעון שלא תמיד הוארה התופעה מתוך הגישה הנכונה ביותר והמעמיקה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אבל העובדה החשובה היא כי תמיד הייתה לסרטר התייחסות לכל תופעה של חיי האמנות, הספרות, החברה והפילוסופיה של התקופה. לרב-התייחסות זו של היצירה הסרטרית אין אח ורֵע באירופה או בארצות-הברית, וכמובן לא בחלקים אחרים של העולם. זה הגורם האחד העושה את נוכחותו של סרטר לנוכחות המרשימה ביותר והמרכזית ביותר בשליש האמצעי של המאה העשרים.

הגורם השני הוא העובדה שסרטר היה גם פילוסוף וגם סופר בעת ובעונה אחת – ואם אפשר לומר כך – במידה שווה. כוונתי אינה רק לכך שרעיונותיו הפילוסופיים העיקריים של סרטר זכו להמחשה דמיונית מיידית ביצירות ספרות בעלות איכות בסיפור, ברומן ובמחזה. אף לא רק לכך שאחדות מהן, בעיקר בתחום התיאטרון, זכו להצלחה ולפופולריות רבה גם בקרב קהל שאין לו זיקה לכתבים פילוסופיים. כוונתי גם לכך שהיצירה הבדיונית לא הייתה לסרטר אך ורק חומר איורי לרעיונותיו. לפחות בכל הנוגע ל"הבחילה" ולסיפורים שבקובץ "הקיר" שימש התרגול ביצירת מצבים בדיוניים מעבדה הגותית לרעיונותיו הפילוסופיים והפסיכולוגיים של סרטר. גם לאחר קריאת כל ספרות הזכרונות והספרות הביוגרפית על סרטר אין לדעת בדיוק מה קדם למה: תכנון המצבים הבדיוניים ב"הבחילה" ובקובץ הסיפורים "הקיר" או גיבוש הטיעון הפילוסופי ב"הישות והאיין". כפי שנראה להלן שתי יצירות אלה של סיפורת בדיונית משמשות מבוא מצוין להיכרות עם כמה מרעיונותיו הפילוסופיים של סרטר. אך ייתכן בהחלט כי גם במחשבתו של סרטר התנסחו רעיונות אלה תחילה בקשר עם מצבים דמיוניים לפני שקיבלו את ניסוחם הפילוסופי המופשט ושכמה מן הטענות הפילוסופיות של סרטר קיבלו את השראתן מסיפוריו. מפרקי האוטוביוגרפיה שכתב סרטר, "המלים" (1964), אנו יודעים שהזדהותו העיקרית בשנות ילדותו המוקדמות הייתה עם סופרים דווקא ולא עם הוגים. היעד שאימץ לעצמו בשנים אלה היה דווקא יעד הסופר, מחבר הסיפורים, הפולש מפעם לפעם לשאלות מדיניות וחברתיות, מייצג ערכים מוסריים נעלים, וניצב כמוכיח בשער החברה. ענפים שלמים וחשובים בפילוסופיה החדישה לא עניינו כלל את סרטר. אף-על-פי שהיה בעל השכלה כללית טובה במדעי הטבע ובעל ידע לא מבוטל במתימטיקה ובלוגיקה, כאשר נמשך ללימודי הפילוסופיה, צדדיה אלה לא עניינו אותו. בשניוּת הוגה-סופר מזכיר סרטר יותר מכל כמה מן ההוגים כותבי הצרפתית של המאה הי"ח – רוסו, ווֹלטיר ודידרו – וכפי שנראה להלן ברקע של סיפוריו הקצרים עומדת המעשייה הפילוסופית שפיתחו שני האחרונים. אותן יצירות שלו שזכו לפופולריות בסיפורת או בתיאטרון סייעו למוניטין שלו גם כהוגה וסייעו לעשותו למה שהגדרנו כנוכחות מרכזית בחיי הרוח של אירופה בשליש המרכזי של המאה העשרים.

על רבגוניותה של יצירה זו אי-אפשר להתגבר. אין שום מומחה המסוגל להקיף את יצירת סרטר על כל תחומיה בעת ובעונה אחת. ככל הידוע לי אין גם שום מונוגרפיה המקיפה את כל ההיבטים של יצירת סרטר, אף כי מצויה ביבליוגרפיה שלמה של כתבי סרטר (מאת מישל קונטה ומישל ריבלקה) ושתי ביבליוגרפיות של כתבים עליו המונות יותר מאלפיים פריטים. גם הביוגרפיות העוסקות בחייו (הידועות ביותר הן מאת כוהן-סולאל והיימן) נרתעות מלעסוק בכל ההיבטים של יצירתו ואינן מסוגלות להתמודד עם הקשרים הפנימיים המקשרים את תחומי יצירתו השונים או להקיף את כל המתיחויות הפנימיות הקשורות בתמורות שחלו בהשקפותיו בנושאים מרכזיים.

רבגוניות זו גורמת לחוקרי יצירת סרטר ולעוסקים בה, להתרכז בז'אנר אחד של יצירתו או בהיבט אחד שלה. אולם נטייה זו מחמיצה, לדעתי, דבר מהותי ביותר ליצירת סרטר והוא ההיגיון הפנימי שבקפיצה מתחום לתחום, הסיבות הקיימות כמעט בכל אחד מתחומי כתיבתו, שבגללן אינו בא על סיפוקו באותו תחום ועובר לתחום נוסף. בעניין זה אפשר לטפל רק כאשר מנסים לעסוק לפחות בכמה תחומים מרכזיים ביצירתו ולטפל בהם בבת אחת. מהעדר יכולת להקיף את מכלול יצירתו ופעילותו של סרטר נסתפק בפרקים אלה בשלושה תחומים של היצירה הסרטרית: פילוסופיה, ספרות ופוליטיקה. נשתדל להראות ששלושה תחומי יצירה אלה יוצרים כעין משולש. בסיס המשולש הוא, כמובן, הפילוסופיה, תחום היצירה היחיד שסרטר עסק בו בקביעות לאורך כל שנות פעילותו, ממחצית שנות השלושים של המאה ועד ראשית שנות השבעים. שתי הצלעות היוצאות מן הבסיס הן הספרות הבדיונית והכתבים החברתיים-פוליטיים. בשני התחומים האלה היה סרטר יוצר פעיל רק במשך מחצית משנות פעילותו. בעניין זה התמונה היא די ברורה. בשנות השלושים המאוחרות כותב סרטר את "הבחילה" ואת קובץ הסיפורים "הקיר" בצד חיבורים פסיכולוגיים ופילוסופיים. בראשית שנות הארבעים הוא כותב את "הישות והאיין" ובמקביל לו רביעיית רומנים בסדרה "דרכי החירות" על מלחמת העולם השנייה, שהרביעי בהם לא הושלם. אך בשנות החמישים והשישים נפסקת פעילותו של סרטר בתחום הספרות הבדיונית למעט מחזות אחדים בשנות החמישים. סרטר ממשיך אמנם בכתיבה שיש לדעתי לכנותה כתיבה אמנותית אך לא בתחום היצירה הבדיונית אלא בתחום המימוארים והאוטוביוגרפיה. לכתיבה זו שייכים מלבד הפרקים האוטוביוגרפיים "המלים", שהוזכרו לעיל ועניינם עשר שנות חייו הראשונות, גם מסות ארוכות הסוקרות פרשיות חיים מאוחרות יותר במסגרת תיאור קשריו עם שני ידידים קרובים שהלכו לעולמם – הסופר פול ניזאן והפילוסוף מוריס מרלו-פונטי. לעומת זאת מרבה סרטר בשנות החמישים והשישים, לפרסם בצד כתבים פילוסופיים כתיבה פוליטית ענפה, כתיבה שנעדרה לחלוטין ביצירתו עד אז. אנו נרצה להבין מה היו הסיבות למעבר מכתיבת ספרות יפה לכתיבה פוליטית ומה הקשר של שני אלה אל מרכזיות הכתיבה הפילוסופית ביצירתו של סרטר.

נחלק את שנים-עשר הפרקים הבאים חלוקה מדויקת לכל אחד משלושת התחומים: ארבעה פרקים לספרות יפה, ארבעה פרקים לפילוסופיה וארבעה פרקים לפוליטיקה.

ננסה להסביר את צלעותיו של המשולש שדיברנו עליו ואת הזוויות שהן יוצרות, באופן שיספק מיתאר כללי של תכולת המשולש כולו. ננסה לבאר באיזה אופן תומכות יצירות הספרות של סרטר בשנות השלושים המאוחרות בגיבוש רעיונותיו הפילוסופיים שהורצו לימים בצורה שיטתית ב"הישות והאיין". לאחר מכן ננסה לראות באיזה אופן הרעיונות הפילוסופיים המועלים בספר זה יחד עם השפעת מלחמת העולם השנייה, הביאו למחשבה פוליטית ולפעילות פוליטית, פעילות שתפסה בשנות החמישים והשישים את מקום הכתיבה הספרותית כז'אנר הכתיבה העיקרי השני של סרטר בצד הפילוסופיה.

את הדיון בספרות היפה נפתח בסיפור קצר ארוך, "ילדותו של מנהיג", ונעיין בו בפירוט מסוים. לאחר מכן נקיים דיון כללי יותר ב"הבחילה" ודיון זה יעבירנו ללב הפילוסופיה הסרטרית ב"הישות והאיין".

ביבליוגרפיה:
כותר: ריבוי הפנים של יצירת סרטר
שם  הספר: ז'ן פול סרטר : דרכי החירות
מחבר: ברינקר, מנחם (פרופ')
תאריך: 1992
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור
הערות: 1. בראש השער: פרופ' מנחם ברינקר. החוגים לפילוסופיה ולספרות עברית. האוניברסיטה העברית.
2. ספריית "אוניברסיטה משודרת".
3. עורכת הסדרה: תרצה יובל. 
הערות לפריט זה: 1. המאמר הוא פרק א' בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית