הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > פילוסופיה > פילוסופיה של המוסר
פרידמן, ש.



תקציר
ניטשה, פילוסוף פרוסי, חי במאה התשע עשרה. בספרו המפורסם "הרצון לעוצמה" הסביר את העוצמה כדחף האנושי היסודיץ עיקר עניינו היה בתורת המידות. ספרים מפורסמים שלו הם "כה אמר זרתוסטרא", "מעבר לטוב ולרוע" ו-"מוסר של אדון ועבד"



פרידריך ניטשה
מחבר: פרופ' ג'. או. יורמסון


(1900-1844). נולד ברוקן (Rocken) שבפרוסיה. השפיע השפעה עמוקה ביותר על הפילוסופיה והספרות באירופה, בעיקר בגרמניה ובצרפת. בעולם הדובר אנגלית, ובמיוחד בקרב הפילוסופים, זכה ניטשה למעריצים מעטים יחסית. פסיכולוגים חובבים ניסו לעתים קרובות "להסביר" את רעיונותיו, אולם פרויד (Freud), כפי שמסופר בביוגרפיה של ארנסט ג'ונס (Ernest Jones) אמר פעמים אחדות על ניטשה כי "היתה לו הכרה מעמיקה יותר של עצמו מכל אדם אחר לפניו ואולי אף אחריו". פרויד העיר בהקשר אחר ש"תחושתו העצמית הטבעית וראייתו המעמיקה של ניטשה, תואמות לעתים קרובות באופן מפליא את התוצאות שהשיגה הפסיכואנליסה בעבודה רבת עמל וטורח".

ניטשה היה בנו של כוהן-דת פרוטסטנטי ונכדם של שני כוהני-דת אחרים. למד פילולוגיה קלסית ונתמנה לפרופסור בבאזל שבשוויץ, עוד בטרם השלים את עבודת הדו קטור שלו. התואר, שהיה תנאי מוקדם לקבלת משרה כזו, הוענק לו מיד וניטשה נסע לבאזל בשנת 1869 וקיבל נתינות שוויצרית.



במלחמה הצרפתית-פרוסית של שנות 1871-1870, שירת בצד הפרוסי במשך תקופה קצרה בתפקיד חובש צבאי וחזר לבאזל כאשר בריאותו מעורערת. הוא קשר קשרי ידידות עם המלחין ריכרד וגנר (Richard Wagner), אך המלחין, אשר בדומה לאביו של ניטשה נולד בשנת 1813, העריך אותו בעיקר כנער שליחויות ומעריץ מזהיר. כל אימת שניטשה גילה מחשבה עצמאית נמנע וגנר מכל התעניינות. קרע בין השניים היה בלתי-נמנע, והדבר התחולל כאשר וגנר השלים עם האימפריה הגרמנית הצעירה אשר ניטשה תיעב אותה, והתיישב בביירות (Bayreuth), אשר שם נעשתה האנטישמיות שלו רבת-השפעה לא-פחות מן המוסיקה שלו. ניטשה לא גילה אהדה מרובה לאידיאליזציה של "השוטה הטהור" שב"פרסיפל" (Parsifal) של וגנר, אשר אותו החשיב כהכנעה בלתי-כנה לנצרות. וגנר, שסבל ממחלת השנאה לצרפת, היה כה מאוכזב מסיפרו הנאור והאנטי-רומנטי של ניטשה, "אנושי, אנושי מדי" (Human, All-too-Human) שראה אור בשנת 1878 והוקדש לוולטר (Voltaire) - עד כי סירב לקראו.

שנה לאחר מכן פרש ניטשה ממשרתו באוניברסיטת באזל מטעמי בריאות, ובמשך עשר השנים הבאות הקדיש את עצמו באורח בלעדי לכתיבה. הוא חי בצניעות מרובה תוך בדידות מוחלטת בשווייץ ובאיטליה. כל ספר שהוציא מתחת ידיו היה פרי מאבק עיקש כנגד עיניים עיוורות-למחצה, כאבי-ראש עזים של מיגרנה וייסורי גוף רבים אחרים. כתביו נתקלו ביחס של התעלמות עד אשר גיאורג ברנדס-כהן (George Brandes-Cohen) החל מרצה עליהם ב-1888, בקופנהגן. במשך העשור שלאחר מכן זכה ניטשה לתהילת עולם בלי שאף ידע על כך, שכן בינואר 1889 עבר עליו משבר גופני ורוחני, והוא נשאר חולה-רוח עד יום מותו.

סיפורו הראשון, "הולדת הטראגדיה" (1872) (The Birth of Tragedy) נתקבל בקרירות מרובה על-ידי המלומדים הגרמניים; רק ב-1912 שיבח קורנפורד (F.M. Cornford) הקלסיקאי הבריטי המפורסם, את יצירתו כ"חיבור בעל מעוף ודמיון מעמיק, אשר השאיר דור שלם של מלומדים כשהם משתרכים ברוב-עמל מאחור". זוהי הערכה שנעשתה מקובלת על ג'יין הריסון (Jane Hrrison), וגם על מרבית החוקרים הגרמניים של ימינו העוסקים בחקר העולם הקלסי. הספר הפנה עורף למושג "המתיקות והאור" של התרבות היוונית והסב את תשומת הלב ליסוד ה"דיוניסי"' ולהשקפה הטראגית.

ניטשה פירסם ארבע מסות נוספות, אף הן בלתי אקדמיות, שקובצו תחת השם "הגיונות שלא במועדם" (Untimely Meditations) (בכותרת שניתנה לתרגום האנגלי - "הגיגים שמחוץ לעונה" (Thoughts out of Season) – מיטשטש הרמז לדקרט, המצוי בכותרת המקורית), ולאחר מכן שינה את סגנונו מן הקצה אל הקצה והחל כותב ספרי אפוריסמים רוויי הערות ותצפיות פסיכולוגיות: "אנושי, אנושי מדי" (1878, ששני המשכיו הופיעו ב-1879 וב-1880); "שחר" (1881) (Dawn); וה"מדע העליז" (The Gay Science) , שהופיע ב-1882 ובמהדורה שנייה עם תוספות נכבדות הופיעה ב-1887. בגירסה האנגלית הוצעה לספר האחרון הכותרת "החכמה העליזה" (The Joyful Wisdom), אך "מדע" הוא מונח קרוב יותר להגותו של ניטשה, אשר סבר שהאפוריסמים שלו, למרות שנעדרת מהם הכבדות של הסיגנון הגרמני האקדמי, קרובים יותר לרוח המדעית האמיתית, ובפרט למתודה הניסיונית. לאחר ניסיונותיו לתת הסברים פסיכולוגיים שונים לכל מיני תופעות, נמשכה תשומת ליבו, למשל, לחשיבותם הגלויה-לעין של המאבק-לכוח ושל הפחד, ובחיבורו "שחר" ניסה לבחון עד כמה ניתן להרחיק לכת בהסברת טיפוסי ההתנהגות השונים, במונחיהם של שני המושגים הללו.

לבסוף הוא הגיע למסקנה שהתרבות היוונית היתה מבוססת על רוח תחרותית בלתי-סנטימנטלית מכל וכל וכי "הרצון לעוצמה" (The Will to Power) הוא הדחף האנושי היסודי. הדבר שהאדם רוצה בו מעל לכל – ולפי סיפרו הבא של ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא" – (Thus spoke Zarathustra) הוא הדין לגבי כל יצור חי – הוא מעמד ישותי חזק ורם יותר, שבו יתגבר על התסכולים הרב-צדדיים שבמעמדו הנוכחי. רק כאשר אדם נכשל בניסיונו לשכלל את עצמו, לברוא את עצמו מחדש, להפוך את עצמו ליוצר ולחדול להיות נוצר, רק אז, בלית ברירה, מפנה הוא עצמו לעבר הכוח הפיסי הגס, האכזר, שבאמצעותו הוא גובר על הזולת. ביחס לרבים ממבקריו יכול היה ניטשה לומר, תוך הצגת המונח "כוחות" במקום המונח "הנאות" באחת מהערותיו של ג'. ס. מיל (J.S. Mill), כי הם, ולא הוא, מציגים "את הטבע האנושי באור משפיל, שכן האשמותיהם מבוססות על ההנחה שאין יצורי-אנוש מסוגלים לכל כוחות שהם, פרט לאלה שגם החזירים מסוגלים להם".

השקפתו של ניטשה על "הרצון לעוצמה", איננה ניתנת להבנה במנותק מן המשמעות של המונח "סובלימציה" - מילה אשר הוא השתמש בה לראשונה במשמעותה המודרנית. פולמוסו האנטי-נוצרי, אשר הפך להיות יותר ויותר מרכזי בכתביו המאוחרים, תלוי בחלקו בטענתו של ניטשה שהנצרות "תובעת לא פיקוח וביקורת על התאווה והתשוקות, אלא עיקורן". הנצרות, טוען ניטשה, לא השכילה להבין שהדחף המיני, דרך משל, "ניתן לעידון רב", והיא הפכה דחף זה ל"משהו מזוהם".

בכל זאת מהווה הנצרות עצמה ביטוי של "רצון לעוצמה" – אלא שזוהי שאיפה לעוצמה של החלש והמתוסכל, אשר נטירת עלבונו כלפי החזק עוררה מגמת התנגדות השולטת בכל ומכוונת נגד כל עליונות רוחנית וגופנית, מגמה התומכת בכל דבר שפל ומתנגדת לכל דבר רם, תוך שנאה למין וביטול ערכם של הגוף והרוח למען הנפש ושל העולם הזה כולו למען עולם אחר, שאינו אלא פרי-דמיון. באחד מחיבוריו האחרונים, "האנטי-כריסט" (The Antichrist) שבו הפך סיגנונו להיות מוחץ, אף כי אין בו כל ניסיון לנמק את הטענות, הוא מצטט את האיגרת הראשונה לקורינתים כדי להדגים את דבריו: "האלהים בחר בדברים החלשים שבעולם כדי להרוס את מה שהוא חזק... בדברים השפלים... ובמה שבבחינת לא כלום, כדי להפוך לאין כל דבר שיש לו מעמד". כאן הוא מוצא השקפה הצומחת מתוך "נטירת-עלבון ונקמנות עקרה". כן הוא מצטט את הפרט השישי מתוך אותה אגרת: "הקדושים ישפטו את העולם" ו"אנו נשפוט את המלאכים". בכל אלה הוא רואה תאווה-לכח שהגיעה לידי השתוללות.

מבקריו של ניטשה סבורים שאף הוא עצמו השתולל; אך בדרך כלל הבינוהו שלא כהלכה, כיוון שהם התעלמו מן העובדה שניטשה לא מצא בנצרות את אשר הם עצמם מצאו בה. מעטים בלבד שמו לבם לעובדה, שניטשה אומר, אפילו ב"אנטי-כריסט": "כאשר היצור האנושי הגאוני מתיחס אל הבינוני ברוך ובאהדה יותר מאשר אל עצמו ואל ידידיו, הרי שאין זה נימוס גרידא - זוהי בפשטות חובתו". הנצרות היתה קשורה אצלו עם נטירת עלבון, ותקווה לעוצמה בלתי-מוגבלת בעולם אחר, עולם שלדעת אחדים מן הנוצרים הדגולים ביותר יצפו ממנו החסידים בייסוריהם של אלה אשר השיגו את הטוב ביותר בעולם הזה.

ניטשה לא היה רק מודליסט, אלא גם פילוסוף של המוסר. את השקפתו על תורת-המידות המסורתית ניתן לסכם במשפט, שבאמצעותו נהג ברדליי (F.H. Bradley) לאפיין את המטפיסיקה: "מציאת סיבות רעות, למה שמקובל עלינו באורח אינסטינקטיבי". ברם, ניטשה לא סבר שזכויות מוסריות הן אינסטינקטיביות פשוטו כמשמעו. אדרבא, הוא שעה למיגוון הרחב של השקפות-מוסר שונות, בזמנים ובמקומות שונים; והוא לגלג על "סברותיהם המוזרות של הפילוסופים, כי הם יודעים מאז ומתמיד מה טוב ומה רע לאדם".

השקפותיו בנושא זה מנוסחות היטב בחיבורו "מעבר לטוב ולרשע". (Beyond Good and Evil), במיוחד בסעיפים 186 ו-260: ברצינות נוקשה המעוררת צחוק, רצו הפילוסופים לספק בסיס רציונלי לתורת-המידות, וכל פילוסוף עד כה סבר שאכן הצליח במשימתו זו. ברם, המוסריות עצמה נתקבלה כ"נתונה". "כיוון שהוגי-המוסר שלנו היו קרתניים וקצרי-ראות, ללא ידיעות מספיקות ואף ללא סקרנות לגבי מעשיהם של עמים שונים בתקופות שונות, נעלמו מעיניהם הבעיות המוסריות האמיתיות; ובעיות אלה צומחות רק כאשר משווים מוסרויות רבות".

ניטשה מעלה שתי שאלות: מהי המוסריות העיקרית שלנו, בהשוואה לאחרות? ומה ניתן לומר על המוסריות בכלל? בתשובה לשאלה הראשונה עלינו לנסות, כצעד ראשון, לבנות "טיפולוגיה של המוסר", ניטשה מגלה שני טיפוסים יסודיים: "מוסריותו של אדון ומוסריותו של עבד". המוסריות העיקרית, שפילוסופים שונים ניסו לבססה באורח רציונלי, היא אחת בינות לטיפוסים רבים, שונים וסותרים, שכן מקורה ההיסטורי נמצא בשתי מסורות שונות.

ניטשה איננו סובר שכל אדם על פי טבעו הוא או אדון או עבד. טענתו היא שמרבית הקודים המוסריים מקורם באחת מהשתים: "או בחבורת שליטים, שאל תודעת ההבדל בינה לבין חבורת הנשלטים נלווית נימה של התענגות, או בחבורת הנשלטים, העבדים". הטיפוס הראשון של מוסריות הוא כזה שיש בו יסוד של חיוב-עצמי. הטיפוס האצילי מכנה את עצמו כ"טוב" ואלו אשר אינם אצילים, קרויים בפיו "רעים" - וניטשה מוסיף: "להנגדה שבין "טוב" ל"רע" יש מקור שונה". הוא איננו מעלה על נס את הכוח הגס. "גם האדם האציל עוזר למחוסר - המזל, אך לא - או כמעט לא - מתוך רחמים, אלא מתוך דחף שמקורו בכוח-היתר שברשותו".

אם להשתמש בניסוחו של אריסטו, הרי ש"האדונים" של ניטשה מרגישים, ש"ההשתלטות על החלש איננה לפי כבוד הכוח שברשותם". ובאמת, דיוקנו של ה"אדון" הניטשיאני דומה במידה רבה לדמות "האדם בעל הנשמה היתרה", האריסטוטלי. הקבלה זו איננה מקרית; תורת-המידות האריסטוטלית השפיעה במידה ניכרת על ניטשה וסייעה בידו להשתכנע שהמוסריות הבורגנית המודרנית איננה המוסריות המובהקת; כמו-כן השתכנע שהנצרות ייצגה את "ההערכה המחודשת של כל ערכי התקופה העתיקה" ("מעבר לטוב ולרשע", סעיף 48).

הראשונה מבין שלוש מסות אשר היוו יחדיו את סיפרו הבא של ניטשה, "'לקראת גיניאולוגיה של מוסר" (1887) (Toward a Genealogy of Morall), נושאת את הכותרת "טוב ורשע כנגד טוב ורע" (Good and Evil Versus Good and Bad). במסה זו מטפל ניטשה באריכות במוסריותו של העבד, המנגידה את הטוב לרשע (evill). לפי ניטשה, מוסריות זו מקורה בנטירת עלבונם של אלה אשר מהם נשללת התגובה הממשית, המעשה והגומלים לעצמם באמצעות נקמה דמיונית". יוצא איפוא שהיסוד של מוסריות זו איננו בחיוב-עצמי כי אם בנטירה של עלבון: הרשעות הוא מושגו הראשון של העבד, "שממנו הוא גוזר לאחר מכן, בתורת דימוי ושלב שכנגד, את ה"טוב" - את עצמו".

האדם האציל והחזק נמצא מעבר לנטירת-עלבון: "רק כאן קיימת אפשרות ממשית של "אהבת אדם לאויביו". מה רב הכבוד שמכבד האדם החזק את אויביו! וכבוד מעין זה הוא כבר גשר לקראת "האהבה". "מעבר לטוב ולרשע" איננו שקול כנגד מעבר לטוב ולרע. את משמעות דבריו מנסח ניטשה שב ושוב ב"זרטוסתרא": "אתה טהור מדי לעומת זוהמת מילים - כגון נקמה, עונש, תגמול, שכר"; "הגשר אל התקווה הנעלה ביותר הוא לגבי דידי בעובדה, שניתן לשחרר את האדם מן הנקמה".

באחד מחיבוריו האחרונים, "דמדומי האלילים" (Twillight of the Idols), אין ניטשה מותיר ספק שלמרות העדפתו את מוסריות האדון על מוסריות העבד, אין פירוש הדבר שהוא מקבלה מכל וכל. אדרבא, הוא מסב את תשומת הלב גם לבחינותיה הבלתי-אנושיות, ובניתוח אחרון הוא מוצא, ששני טיפוסי-המוסריות "ראויים בהחלט זה לזה". כאן אנו מגיעים אל השאלה השנייה שניטשה מטפל בה: מה ניתן לומר על המוסריות בכלל? תשובתו של ניטשה מדגישה שתי נקודות: ראשית, "כל מוסריות היא בניגוד ל- laisser aller (להניח לדברים להתפתח כדרכם), ויש בה מידת-מה של כפייה כנגד "הטבע" וכנגד "התבונה", אלא שאין בכך כדי לגנותה". משמעת והתאפקות מסויימת, על אף היותן שרירותיות, הן בבחינת תנאי מוקדם לכל הישגיהם "שלמענם כדאי לחיות בעולם הזה, כגון מידה טובה, אמנות, מוסיקה, ריקוד, תבונה, רוחניות" (מעבר לטוב ולרשע, סעיף 188). שנית: המוסריות היא בבחינת תכתיב המאפשר לאדם לחיות יחד עם תאוותיו. ניטשה מנסה להוכיח זאת במחקריהם של הסטואה, שפינוזה (Spinoza), אריסטו (Aristotle) וגיתה (Goethe), וטוען שהמוסרויות הן "בלתי-רציונליות בצורותיהן ובארוקיות, כיוון שהן פונות אל "הכול" ומכלילות במקום שההכללות אינן מותרות". אילו ביקש פרנסיס הקדוש לחיות כמו גיתה או להיפך, היה זה בבחינת איוולת.

ניטשה מוצא את העוצמה הגדולה ביותר באלה המסוגלים לעדן את תאוותיהם ולפקח עליהן, תוך שימוש בהן באורח יצירתי. ההולל שאינו יודע להתאפק, עוצמתו חלשה, והסגפן, שאיננו יכול להשתלט על תאוותיו אלא על-ידי עיקורן, נראה לו לניטשה כחלש יותר מגיתה ומסוקרטס.

אף-על-פי שעיקר עניינו של ניטשה היה בתורת-המידות ובדת, בכל זאת חדר גם לתחומי ההכרה והמטפיסיקה. בתורת ההכרה הציע הצעות מעניינות רבות בלא לגבש לעצמו תורה שלמה. למטפיסיקה תרם משתי בחינות: ראשית, הוא הציע ניתוח פסיכולוגי של האמונה בעולם אחר וטען שהעולם הזה הוא העולם היחיד הקיים. ניטשה מתח ביקורת, בעיקר בסיפרו "דמדומי האלילים", על השקפות מטפיסיות בדבר הרוח, האני, השכל, התודעה והרצון. הוא הגדיר את מושג הרצון כרוח-רפאים שאינה מסבירה דבר. שנית, הוא הציע מטפיסיקה משל עצמו, שעה שרמז ב"זראטוסטרא" שהרצון לעוצמה הוא בבחינת הממשות האחרונה. קרוב לוודאי שאפשר ליישב את הסבריו הפסיכולוגיים עם ביקורתו על ההשקפות המטפיסיות, אך עם זאת נראה בעליל, כי השיטה הנקוטה בידו להמחשה והשלכה קוסמית של הרצון לעוצמה - איננה עולה בקנה אחד עם כוונותיה העיקריות של הגותו. הדבר נראה כניסיון מוטעה לגבור על שופנהאואר (Schopenhauer),שאותו העריץ בימי צעירותו. תורתו של ניטשה בדבר הישנותם הנצחית של אותם המאורעות ברווחי זמן עצומים נתקבלה לבסוף על ידי קוראיו כמוזרה ותו-לא. אלא שתורה זו לא נתכוונה, מעיקרה, להוות תורה מטפיסית; נראה שניטשה היה תחת הרושם - שבנקל ניתן להוכיח כי הוא מוטעה - שהמדע המודרני, אף אם נמנע מלקבוע את קיומו של בורא, בכל זאת הוא גורר אחריו נקודת-ראות כזו. והוא סבר שכמעט לגבי כל בני האדם אי אפשר להעלות על הדעת דבר מדכא יותר מזה, שעה שהאדם העליון (ubermensch), היצור האנושי אשר התגבר על עצמו והעניק לחיו משמעות על ידי שהפך לבורא, עשוי לומר, שלא כפאוסט של גיתה: התמד, רגע, ואם אינך יכול להתמיד, חזור לפחות.

השפעתו של ניטשה על האכסיסטנציאליזם והפסיכואנליזה, על ניקולאי הרטמן, (Nicolai Hartmann), שלר (Scheler), שפנגלר (Spengler), רילקה (Rilke), בובר, תומס מאן (Th. Mann), מלרו (Malraux) וג'יד (Gide) - היתה חזקה מאד. הספרות עליו היא עצומה וכוללת שירים וסיפורים. ריכרד שטראוס אף כתב שיר מולחן "כה אמר זראטוסטרא".

* העורך הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.

ביבליוגרפיה:
כותר: פרידריך ניטשה
שם  הספר: פילוסופיה
מחבר: יורמסון, ג'. או. (פרופ')
עורכי הספר: שרפשטיין, בן עמי  (פרופ') ; יורמסון, ג'. או.  (פרופ')
תאריך: 1967
הוצאה לאור: פרידמן, ש.
הערות: 1. עורך המהדורה העברית: פרופ' בן עמי שרפשטיין.
2. עורך המהדורה הלועזית : פרופ' יורמסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטאות פרינסטון ואוכספורד.
3. סדרה אנציקלופדית ''אופקים חדשים''.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית