הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדינת ישראל > אוכלוסייה וחברהעמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > רשויות השלטון > מפלגות עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > החברה בישראל > יהודים
מקסם


תקציר
הכרות עם המפלגות הדתיות בישראל; מיהן, מתי וכיצד קמו והקשרים ביניהן.



עדות וקהיליות דתיות בישראל
מחבר: מנחם פרידמן


בחמישים שנות מדינת ישראל נשתנתה ונתגוונה "מפת" הקהילות הדתיות (אורתודוקסיות) היהודיות. שינויים אלה נוצרו הן כתוצאה מהעלייה ההמונית היהודית למדינת ישראל והן על רקע התפתחותה של העיר המערבית הגדולה שתרמה לעיצובם מחדש של היחסים המורכבים בין הקהילות הדתיות השונות המתקיימות במסגרתה.

עם קום המדינה ועל רקע המאמץ הלאומי לביסוסה של המדינה ולקיבוץ גלויות, הוגדרה הזהות הדתית בעיקר באמצעות ההגדרה המפלגתית הפוליטית. ארבע מפלגות דתיות התמודדו על קולו של הבוחר הדתי בישראל: מפלגת המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל.

השתיים הראשונות היוו את האגף הציוני-דתי בתנועה הציונית. השתיים האחרונות נמנו עם תנועת אגודת ישראל, שהתנגדה לציונות הן מטעמים תיאולוגיים (העם היהודי אינו ככל העמים ואל לו לצאת מהגלות לפני בוא הגאולה) והן מטעמים דתיים-חברתיים (אל לו ליהודי שומר תורה ומצוות להשתייך לתנועה יהודית שאינה מכירה בתורה כחוקתו היחידה של עם ישראל).

הזהות הציונית-דתית כללה בתוכה רצון להשתלב בתוך החברה המודרנית. מנקודת מבט זו הייתה בה נכונות לקיים במסגרות החינוך שלה שילוב של השכלה כללית עם השכלה דתית מסורתית. במסגרת היישוב היהודי בארץ-ישראל השתלב הנוער הציוני-דתי שהתחנך במוסדות החינוך של המזרחי ובתנועת הנוער "בני-עקיבא", במאמץ היישובי הכללי להקמתה ולביסוסה של חברה יהודית ציונית ומודרנית. כך למשל, הוקמו במסגרת זו מושבים שיתופיים וקיבוצים דתיים, וחלק מהנוער הציוני-דתי התגייס לבריגדה היהודית ול"הגנה" ולפלמ"ח. בתנאים הכלכליים שהתפתחו בארץ-ישראל ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, גבר כוחו של הפועל המזרחי במסגרת הציונות הדתית, על חשבון המזרחי. הפועל המזרחי שילב פעילות סוציאלית תוך שיתוף פעולה עם הסתדרות העובדים הכללית. בסופו של דבר התאחדו המזרחי והפועל המזרחי במסגרת פוליטית אחת: המפלגה הדתית-לאומית (מפד"ל, 1956).

במסגרת הציונות הדתית התפתחה בארץ-ישראל חברה דתית-מודרנית, שניתקה עצמה במודע מהתרבות הדתית המסורתית כפי שהיה באירופה. התרבות הדתית הציונית-מודרנית עיצבה מחדש את בית-הכנסת ואיפשרה לצעיר הדתי-מודרני הדובר עברית להשתלב בתוכו. היא שינתה את מנגינת התפילה ואת הסדרים הפנימיים שאיפיינו את בית-הכנסת היהודי המסורתי. במסגרת הניתוק מהמסורת נתאפשר מיזוגם של העולים הדתיים מהארצות השונות בתוך הקהילה הדתית המודרנית החדשה שבה לא מתקיימות המסורות מארצות המוצא. יצירה אחרת של הציונות הדתית היא הישיבה התיכונית שיש בה שילוב בין לימוד תורה והשכלה כללית. לקראת סוף תקופת המנדט הבריטי (1948) היו בארץ שתי ישיבות תיכוניות (ישיבת בני-עקיבא בכפר הרואה ומדרשיית נעם בפרדס חנה), ומשנות ה-50 ואילך הפכו הישיבות התיכוניות המזוהות להלכה ולמעשה עם הציונות הדתית, למוסדות החינוך העיקריים של הנוער הדתי-מודרני בישראל. מוסדות אלה עיצבו טיפוס דתי-מודרני חדש: אדם דתי שהוא בעל השכלה דתית הלכתית רחבה, ובעל השכלה כללית רחבה המאפשרת לו להשתלב במוסדות להשכלה גבוהה ולאחריהם במוסדות המדע ובמערכות הכלכליות המודרניות.

ואולם להתפתחותן של הישיבות התיכוניות הייתה השפעה נוספת. במקביל להקמתן של הישיבות, הוקמו, החל מסוף שנות ה-60, מוסדות חינוך תיכוניים תורניים לבנות ("אולפנות"), ובהמשך לישיבות התיכוניות הוקמו ישיבות ההסדר, המאפשרות שירות צבאי (מקוצר, של שנה וחצי) עם לימוד תורה במשך חמש שנים לפחות. התפתחויות אלה הביאו לגיוון בזהותו של היהודי הדתי המודרני. בצד הטיפוס שתואר לעיל, התפתח טיפוס של יהודי דתי-מודרני הטוען למחויבות גדולה יותר להלכה המסורתית. טיפוסים דתיים אלה ניכרים גם באופן חיצוני, למשל: בכיפה הגדולה שעל ראש הגברים ובכיסוי הראש לנשים. יש להם הסתייגות מהמתירנות היחסית המאפיינת את הדתי המודרני כפי שהיא מתבטאת בצורת הבילוי שלו וביחסיו עם בנות המין השני. טיפוס זה מכונה בעגה הדתית-מודרנית כ"חרדלניק" (חרדי-דתי-לאומי).

הזהות הדתית של חברי שתי המפלגות ה"אגודאיות" (אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל) הייתה מורכבת יותר ובעייתית יותר. אגודת ישראל הייתה מלכתחילה (1912) תנועה דתית מגוונת למדי. היא ארגנה תחת כנפיה את הטיפוסים הדתיים המסורתיים של מזרח-אירופה (שכללו את 'חצרות' האדמו"רים בפולין, את החוגים ה'מתנגדים' מליטא ומרוסיה ואף חלק מאנשי האורתודוקסיה החדשה מגרמניה. ההגירה מהעיירה לעיר הגדולה ומהמזרח למערב ולארץ-ישראל, החלישה את המחויבות לזהות הפרטיקולרית המקומית ויצרה זהות כוללת יותר, את הזהות החרדית. במסגרת זו הייתה אגודת ישראל נוטה יותר לאופי המסורתי ההיסטורי של התנועה, ואילו פועלי אגודת ישראל ייצגו את החידוש היחסי שעוצב בארץ-ישראל. כך נעשה דווקא במסגרת זו הניסיון להקים קהילה דתית קיבוצית (קיבוץ חפץ-חיים, 1944), שבו בהכרח מוותרים על המאפיינים של המסורות הפרטיקולריות מארצות המוצא. ואולם אפשרות זו נידונה לכישלון בשל עליית המסורות הפרטיקולריות במסגרת העיר המודרנית הגדולה. העיר המערבית הגדולה היא מסגרת מבוללת, אך גם מאפשרת, למי שמוכן להתאמץ ולהקריב, שמירת הייחודיות הפרטיקולרית. מאחר שהשמירה על המסורות, בעיקר אלה של מזרח-אירופה, נתפסה גם כערך דתי במסגרת תנועת אגודת ישראל, הרי משבשלו התנאים לכך במסגרת העיר המערבית, התפתחו ופרחו המסגרות המסורתיות הפרטיקולריות בהנהגתם של מנהיגים כריזמטיים בדמותם של אדמו"רי חסידים שהצליחו להינצל משואת יהודי אירופה. כך אנו עדים היום שלא רק שמפלגת פועלי אגודת ישראל חדלה מלהתקיים, אלא גם אגודת ישראל נתפלגה לאגודת ישראל הכוללת את מרבית חצרות החסידים ולדגל התורה המייצגת את המסורת ה'ליטאית' של מתנגדי החסידות. החברה החרדית כיום היא חברה הכוללת בתוכה מגוון רחב של תת-זהויות דתיות, בעיקרן על בסיס מסורות חיים שהתגבשו בקהילות ובחצרות החסידים השונות שבמזרח אירופה. הקהילות הגדולות והחשובות ביותר בחברה החרדית הן: חסידות גור (שמרכזה בירושלים), חסידות סטמאר (שמרכזה בניו-יורק), חסידות וויז'ניץ (שמרכזה בבני-ברק), חסידות בלז (שמרכז בירושלים), חסידות חב"ד (שמרכזה בניו-יורק). לכך יש להוסיף את הישיבות הגדולות המייצגות את המסורת ה'ליטאית'. בין ישיבות אלה יש לציין בעיקר את ישיבת פוניבייז' בבני-ברק, ישיבת מיר בירושלים, ישיבת חברון (סלובודקה) בירושלים, ישיבת לייקווד בארה"ב.

העלייה הגדולה מארצות האסלאם (בעיקר מתימן ומצפון אפריקה) הביאה לישראל המוני יהודים מסורתיים, שהמסורות האשכנזיות היו זרות להם. מלכתחילה התגבשו בהתאם למסורות הפרטיקולריות שלהם. ואולם מבחינה פוליטית הם הזדהו בעיקר עם המפד"ל, משום שלמפלגה זו היו הכלים לקליטתם (מושבים, בתי-ספר, עזרה בקבלת עבודה, קופת-חולים וכו'). אגודת ישראל לא יכלה למלא תפקיד דומה, מה עוד שייצגה תרבות פרטיקולרית שהייתה אשכנזית במובהק, ולכן הייתה זרה לחלוטין לרובם של עולים מזרחיים אלה. ברם אף המפד"ל התקשתה לקלוט עולים אלה. בשנות ה-80 קמה מפלגה חרדית-מזרחית, שאיפשרה לחלק גדול מעולי שנות ה-50 ולחלק מצאצאיהם להזדהות עמה ועם מסריה החברתיים ("להחזיר עטרה ליושנה"), זוהי מפלגת ש"ס. ש"ס אינה מפלגה חרדית כמו אגודת ישראל ודגל-התורה. היא מלכדת בתוכה חלק ניכר מהמזרחים המסורתיים, שלעתים אף אינם מקפידים על שמירת התורה באורח חייהם. לאלה מעניקה ש"ס תחושת גאווה ולגיטימציה לזהותם היהודית-מזרחית ולדבקותם במסורת היהודית-מזרחית. תוך זמן קצר הקימה ש"ס רשת חינוך עצמאית המושכת אליה, הן בזכות השירותים שהיא מעניקה לתלמידים והן בזכות המסרים החינוכיים, חלק גדל והולך של תושבי שכונות המצוקה, עד שהיא מאיימת על מסגרות החינוך האחרות במקומות אלה. ש"ס גם מנהיגה תנועה של חזרה בתשובה המושכת אליה צעירים מזרחיים, שחלקם בעלי רקע עברייני, המוצאים באמצעותה חברה תומכת ומעורבת המסייעת להם לצאת ממעגל העבריינות. כתוצאה מפעילויות חברתיות אלה גדל והולך כוחה הפוליטי של ש"ס מבחירות לבחירות, וכיום (1998) היא המפלגה הדתית הגדולה בכנסת (10 חברי כנסת).

במקביל למפלגות-קהילות אלה מתפתחות, בעיקר בשנים האחרונות, גם קהילות דתיות המזדהות עם התנועות הלא-אורתודוקסיות; הקונסרבטיבים ("שמרנים") והרפורמים. קהילות אלה יונקות את השראתן ומקיימות גם זיקה ארגונית עם הקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות שבארה"ב. ראשיתן של תנועות אלה בגרמניה של המאה ה-19 על רקע של תהליכי המודרנה וחדירתם של היהודים לכלכלה ולמקצועות החופשיים כתוצאה ממתן שוויון זכויות ('אמנציפציה') ליהודים בגרמניה. כניסתם של היהודים לחברה ולכלכלה הגרמנית הביאה בעקבותיה נטישה גוברת והולכת של יהודים את הזהות היהודית (התבוללות). התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית ביקשו לאפשר ליהודי להמשיך להזדהות עם היהדות כאידיאה יחד עם מתן לגיטימציה לנטישת אורח החיים המחויב להלכה. עוד במאה ה-19 קנו תנועות אלה השפעה גדולה על יהודי ארה"ב, ולאחר השואה מרוכז כוחם העיקרי בארה"ב. הם מקיימים שם לא רק רשת של קהילות ומוסדות חינוך וסעד, אלא גם בתי מדרש לרבנים המהווים את המרכזים הרוחניים שלהם. בית המדרש לרבנים הקונסרבטיבי העיקרי והחשוב ביותר נמצא בניו-יורק ונקרא בית המדרש ע"ש שכטר (Jewish Theological Seminar). בית המדרש לרבנים הרפורמי המרכזי (Union College Hebrew) נמצא בסינסנטי אוהיו. גם בישראל הקימו שתי התנועות הללו בתי מדרש לרבנים בירושלים. קיימים כמובן הבדלים בין התנועות הללו. בעוד שהקונסרבטיבים נוטים לקיים מחויבות להלכה, רואים הרפורמים את עצמם משוחררים כמעט לגמרי מעולה. אך שתי התנועות כאחת אינן רואות עצמן מחויבות לפסיקה ההלכתית כפי שמתפרשת על-ידי הרבנים האורתודוקסים.

עד לשנים האחרונות היו מרבית חברי הקהילות של התנועות הללו, עולים מארה"ב. הישראלים החילוניים לא נטו להצטרף לקהילות הקונסרבטיביות והרפורמיות. שתי סיבות עיקריות גרמו למצב זה:


  • הישראלי החילוני ראה את התנועות הללו בארה"ב כמעודדות התבוללות בין הגויים, ובהתבוללות הוא רואה סכנה קיומית בשבילו.


  • הישראלי החילוני לא ראה בתנועות אלה ביטוי אוטנטי לדתיות יהודית, ואולם מצב זה הולך ומשתנה. וכמה סיבות לכך:


  • ההתנגדות והעוינות לאורתודוקסיה בישראל, ובעיקר לחרדיות המאיימת על הישראלי החילוני.


  • ההכרות הבלתי אמצעית של ישראלים רבים עם קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות בארה"ב.


  • התגברות המגמות הפמיניסטיות שגרמו לכך שנשים תבקשנה אף הן חלק פעיל בחיים הקהילתיים הדתיים, וההתנגדות האורתודוקסית לאפשר ביטוי כזה בבתי-הכנסת שלהם.


קשה כמובן לדעת בשלב זה אם יגיעו הקונסרבטיבים והרפורמים לעמדה של שוויון עם הקהילות האורתודוקסיות בעתיד הקרוב. אך אין ספק שהתגברות העוינות בחברה הישראלית החילונית לאורתודוקסיה, ובעיקר לחרדים, מגבירה את הפופולריות של הרפורמים והקונסרבטיבים.

ככל שהמתח הציוני-לאומי ייחלש, כן יגברו מגמות הפיצול בקהילות הדתיות בישראל. כפי שראינו, החרדים הולכים ומתפצלים על רקע של עליית כוחן של הקבוצות הפרטיקולריות המזוהות עם מסורות שונות בארצות המוצא במזרח אירופה. המפד"ל תלך אף היא ותתפצל לקבוצות משנה, וכך גם תנועת ש"ס. לעומת זאת צפוי שהקונסרבטיבים והרפורמים יגדילו את כוחם בחברה היהודית בישראל ועשויים לאיים בעתיד על המונופולין של האורתודוקסיה על השירותים הדתיים.

ביבליוגרפיה:
כותר: עדות וקהיליות דתיות בישראל
מחבר: פרידמן, מנחם
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית