הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות הבמה
מקסם


תקציר
התפתחות המחול בישראל מסוף המאה ה-19ועד ימינו; על יוצרים בולטים, להקות וסגנונות שונים.



התפתחות המחול בישראל
מחבר: משה קדם


מאז שנות ה-20 של המאה הזאת ועד היום פעלו, ועדיין מחפשים דרך ופועלים אומנים ישראליים בשטחי מחול שונים.

בהיות ישראל ארץ של הגירה, גם סגנונות המחול היו שונים, בהתאם לארץ המוצא ולצורכי התרבות של קבוצות ההגירה השונות.

התהוות המחול נזקפת לזכותם של אישים בודדים, מארץ מוצא ותרבות שונים, שפעלו ללא תיאום ביניהם. כל אחד, לפי צרכיו ודחפיו האישיים, פיתח נתיב ו/או סגנון משלו, ובכך הניח יסוד לדורות הבאים ללכת בעקבותיו ו/או להשתמש בו כקרש קפיצה להתפתחות נוספת.

התפתחות המחול בישראל הייתה דו-כיוונית: חלוצים יוצאי מזרח אירופה, שהביאו עמם את הריקוד העממי של ארצותיהם, ועולים חדשים שהגיעו בתחילת המאה לארץ והביאו את תרבות הבלט הקלאסי והמחול המודרני, בעיקר זו של גרמניה. המחול המודרני, ביסודו, היה אקספרסיוניסטי. לעומתם, היו יוצרים ילידי ארץ-ישראל, שנשמו מילדותם את נוף הארץ ואת הנוף האנושי הארצישראלי על מרחבו הסביבתי, וניסו להטמיע נופים אלה ביצירות מחול ובסגנון מקורי ארצישראלי. בה בעת עשו ניסיונות ליצור דמויות תנ"כיות ולתת ביטוי גם לסיפורי התנ"ך במחול.

הדואליות בין יוצרים המשתמשים בשפה האומנותית של המחול המודרני והבלט הקלאסי, לבין אלה המנסים
ליצור בשפת תנועה מקורית - נמשכת גם כיום. בשנים הללו הייתה גם התפתחות של הריקוד העממי.

בסקירה זו אין בכוונת המחבר להזכיר את כל שמות האומנים, ומאלה שיוזכרו - לא ידובר בכל פרטי העשייה, אלא בעיקרי פעילותם.

ברוך אגדתי לא היה יליד הארץ, כמו כן רינה ניקובה ושאר אומני המחול, שהביאו עמם את תרבות הריקוד של מזרח ומערב אירופה. אבל אגדתי היה הראשון, שיצר פסיפס של ריקודי דמויות שנלקחו מהנוף העדתי של ארץ-ישראל דאז, כולל דמותו של ערבי. דמויות אלה רקד בעצמו.

לרינה ניקובה הייתה גישה הפכפכת. את דרכה החלה כרקדנית ויוצרת בסגנון הבלט הקלאסי, אבל בשנות ה-30 שינתה כיוון והקימה "להקה תימנית".

ירדנה כהן ושרה לוי-תנאי נולדו בארץ-ישראל. ירדנה כהן ניסתה ביצירות מחולותיה להטמיע את נוף הארץ מחד גיסא, ומאידך גיסא להוציא את המחול אל מחוץ לאולמות הקונצרטים, אל השדות, ובדרך זו קישרה את היישוב היהודי ששב למולדתו אל המקורות, דהיינו, אל החגים שנחגגו בטבע, כפי שמוזכרים בתנ"ך: ט"ו באב בכרמים, מרים המחוללת, בנות ישראל שרקדו ושרו "הכה שאול באלפיו..." וכו'.

שרה לוי-תנאי התבססה על הנעימות, הפיוטים והריקודים של בני עדתה התימנית. היא לא רק יצרה שפת ריקוד חדשה (היחידה בישראל), אלא גם הקימה תיאטרון מחול אומנותי לתפארת - תיאטרון מחול ענבל. היא השתמשה ליצירותיה לא רק בשירת תימן, אלא גם בנושאים ובדמויות מן התנ"ך, כגון: "מגילת רות", "שיר השירים", "שירת דבורה" וכו'. בסגנונה האישי יצרה גם מחולות עממיים/אומנותיים כגון "שאנו למדבר", וכן ריקודים בהם השתמשה בתנועות של עבודות בית של נשות תימן, בשפת תימן - ערבית. (גם רינה ניקובה בלהקתה התימנית, השתמשה באותם נושאים של תנועות בעזרתה של רקדנית הלהקה רחל נדב).

שרה לוי-תנאי הייתה אומן ה"מולטימדיה" הראשון בישראל, כאשר שימשה פעמים רבות כיוצר הסיפור, מחבר התמליל, מלחין הנעימות, הבמאי וגם הכוריאוגרף שיצר את הריקודים.


 

ההתחלה


עוד בשנות ה-80 של המאה שעברה, עם עליית הבילו"יים, החל המחול העממי להיארג בנול העשייה של היישוב היהודי. על מחול זה לא חלה רק השפעת ארץ מוצאם – רוסיה, אלא גם השפעת תרבותם של ארצות מזרח אירופה. הם רקדו את ההורה, הקראקוביאק, הפולקה והקוזאצ'וק. גם לחני הריקודים היו בעלי אופי מזרח- אירופי-רוסי, פולני-רומני וכו'. אבל מה שעשה ריקודים, שירים ולחנים אלה לארצישראלי, היה התמליל ששונה לעברית. לכן, לחלוצים הייתה תחושה שהם יוצרים תרבות חדשה.

אחד הראשונים שפעלו תוך מודעות בתחום של יצירת מחולות חדשים בראשית שנות ה-20 היה ברוך אגדתי. אגדתי היה הרקדן והכוריאוגרף הראשון שיצר בארץ-ישראל בסגנון מקורי אומנותי (אקספרסיוניסטי במהותו ומושפע מהתפתחות סגנון זה בעיקר בגרמניה), ובהמשך הדרך רקד דמויות מהנוף היהודי והלא יהודי של ארץ-ישראל בשנות ה-30. לריקודים אלה השתמש גם בשמות עבריים כגון: אקסטזה תימנית, מלווה מלכה, תפילות שחרית, בכחאנאליה עברית ועוד. נראה שרצה לבטא את חיי היישוב היהודי שחי בתוך היישוב הערבי. הוא גילם דמויות של יהודים ממזרח אירופה, של חלוץ עברי, ערבי מיפו, יהודי תימני ונסיך פרסי. כמו כן הכין סקיצות כוריאוגרפיות לריקודים על נושאים ודמויות תנ"כיות. לריקודי העם שהחלו להתהוות אז, הוא "תרם" את הריקוד "הורה אגדתי". לזכותו נזקפת גם ה"עדלאידע", וכן הנשפים לבחירת מלכות יופי שנקראו "אסתר המלכה".

אגדתי היה היוצר הראשון שהבין כמה רבות האפשרויות התרבותיות הגלומות בפסיפס החברתי והעדתי בארץ-ישראל, הרקדן הראשון שרקד בסגנון המחול המודרני/ישראלי עם סגנון ונושאים מקוריים, והכוריאוגרף הראשון בארץ שיצר בסגנון מודרני זה.

ראשית דרכו האומנותית בארץ-ישראל לא צלחה במיוחד, ובהמשכה נודה על-ידי היישוב. רק לאחר שקצר הצלחה באירופה, קיבלו את עבודתו גם בא"י. לאחר יובל שנים קרה הדבר גם ללהקת ענבל בניהולה האומנותי של שרה לוי-תנאי. כנראה שלפתגם "אין נביא בעירו" יש מהלכים רבים בתוכנו.

בשנות ה-20 וה-30 כבר פעלו בארץ ישראל רינה ניקובה, שהופיעה ולימדה בלט קלאסי, ומרגלית אורנשטייןשהחלה ללמד ריתמיקה בשיטת דלקרוז "DALCROZ", אמיל ז'אק. במרוצת הימים הסטודיו שלה בתל אביב היה המקום היחידי בו למדו מחול מודרני.

יש לציין, שהאופרה הארצישראלית נוסדה ב-1923 על-ידי גולינקין, שהיה מנצח האופרה של סט. פיטרסבורג
לפני עלייתו ארצה.

אפשר לראות חתך של התפתחות תרבותית במוסיקה, בלט קלאסי ומחול מודרני, יחד עם הרצון של רבים ביישוב לראות התפתחות גם בסגנון הריקוד העממי המקורי.

האומן השני שפעל למען מחול שונה, ארצישראלי, שייך לדור השני בישראל. מדובר בירדנה כהן, דור שישי בארץ, שכינתה את עצמה "כנענית". היא טענה ששפת המחול המודרני וסגנונו זרים לגוף המחולל. יחד עם זאת הבינה, שהפסנתר זר גם הוא למה שרצתה להביע במחול ובגופה. בעצת אביה, פנחס כהן, חיפשה כלי נגינה מזרחיים, ונשבתה למקצבי התוף והעוד, שהנחוה לדרך החדשה של היצירה המקורית. רוב ריקודיה סובבים סביב דמויות תנ"כיות כגון: "בעלת האוב מעין דור", "חוה בגן עדן", "אשת לוט", "חנה בשלה", "בת-יפתח" ו"הגר". שפת הריקוד שלה הייתה מזרחית. לזכותה ראשוניות בהוצאת המחול המקורי, הארצישראלי, מאולם הקונצרטים אל מרחבי השדות.

שרה לוי-תנאי, שפעלה בשנות ה-90-50, היא יוצר המחול בעל החשיבות הערכית והמקורית ביותר בישראל. מקוריותה בשורשי התנועות, הרעיונות, התחושות, המילים והנעימות, שנספגו ממקורות העם היהודי, מהתנ"ך, ממקורות יהדות תימן הכוללים את שירת הפייטנים ובמיוחד את שירתו של שלום שבאזי, מהנעימות והלחנים שחוברו לפיוטים אלה וכן ממקורות ריקודיהם של יהודי תימן - הגברים והנשים.

כל אלה שימשו ללוי-תנאי קרש קפיצה מטמורפוזי, שצימח את השפה האומנותית החדשה של המחול, לאחר שעוכלו בכור ההיתוך של נשמתה היוצרת.

במהותה, אוטודידאקט בשטח היצירה התיאטרלית ובשטח המחול, אבל יכולתה להתבונן לעומק הייתה כפי שכתב מקסים גורקי "האוניברסיטאות שלה".

מדובר ביצירת שפת מחול, שלא הייתה קיימת קודם לכן. תחת הניהול של שרביט נשמתה גם הריקוד העממי הישראלי הפך מעמיק יותר ואומנותי. לדוגמא, בריקוד שאנו למדבר, ריקוד רועים במהותו, נמצא שילוב נפלא של הבדווי, איש המדבר הגאה, עם הרוח החלוצית המפעמת ברועה המייצג את היהודי "החדש", זה שחזר אל אדמתו ורועה את צאנו - את יורשו של הרועה "נער החמודות" דוד.

מדובר ברועה הישראלי החי כיום במולדת המתחדשת, והוא גאה, ונועז לא פחות מהבדווי, איש המדבר. אותן התכונות נראות גם במדבר בריקוד חזון תעתועים, אלא שבו שפת התנועה האומנותית מושרשת בהוויית עשייתה הכוריאוגרפית באופן בהיר יותר ועמוק יותר.

שרה לוי-תנאי משתווה ליוצרי המחול הגדולים ביותר שצמחו אי-פעם בתרבות המערבית והמזרחית גדולתה קיימת ומתקיימת בענוותנותה. היא הקימה את להקת ענבל, שהפכה לתיאטרון מחול ענבל, והייתה מנהלתו האומנותית במשך כ-40 שנות יצירה.

לפסיפס הזה של היוצרים אגדתי, כהן ולוי-תנאי היו שורשים. שורשיו של אגדתי החלו ברוסיה ובמרכז אירופה. בתחילה הוא רקד בסגנון הבלט הקלאסי, ואח"כ בסגנון האקספרסיוניסטי של מרי ויגמן MARY VIGMAN, קורט יוס KURT JOSS ולאבאן LABAN.

את ההשפעה האירופית – הקלאסית והמודרנית – אפשר לראות גם אצל יוצרים שונים שפעלו בארץ ישראל לפני קום המדינה. בין אלה אזכיר את רנה ניקובה, מרגלית אורנשטיין ובנותיה התאומות, דבורה ברטונוב, אלזה דובלון, נעמי אליסקובסקי וגרטרוד קראוס.

קראוס פעלה רבות בשטח המחול האקספרסיוניסטי והעמידה תלמידים רבים, תוך כך פיתחה גם את המחול המודרני, עיצבה כנסים לריקודי עם וחגים בקיבוצים ויצרה כוריאוגרפיות לא מעטות. צמיחתה האומנותית החלה במוסיקה ובתיאטרון, רק מאוחר יותר רוח המחול החלה לפעם בישותה.

קראוס נולדה בווינה ב-1901. בתחילת דרכה הופיעה בתכנית ביצירותיה, וב-1930 הקימה להקה, שהעלתה את הנושאים: שירי הגיטו, שיר השירים, מחול חסידי ועוד. אף-על-פי שנולדה בווינה ולמרות היותה בשלב מסוים אסיסטנטית ללאבאן, חשה כיהודיה, והריקודים שהעלתה "חשו" את רוח הגטו היהודי, את התנועה של החסיד ואת הפיוט של "שיר השירים".

ב-1935 עלתה ארצה והקימה להקה. היא רקדה, לימדה מחול ויצרה בסגנון המודרני שהיה מושפע מהעולם האקספרסיוניסטי ממנו באה. נושאי יצירותיה לא נשארו קשורים ביהדות, אלא הפכו יותר אוניברסליים כגון: מטמורפוזות, ריקוד המוות, אלגרו ברברו, רפסודיה הונגרית וכו', אף-על-פי שבין אלה אפשר למצוא גם סוויטה ארצישראלית ונעימות עבריות. בה בעת יצרה כוריאוגרפיה למספר אופרות שהעלתה האופרה הישראלית בראשותה של אדיס דה פיליפ.

בלהקות איפשרה קראוס לסולנים לחבר את ה"רצ'יטטיבים" שלהם, הווי אומר, את ריקודי הסולו שהופיעו כחלק מהכוריאוגרפיה שהיא יצרה.

ורה גולדמן הייתה מאלה שראו בריקוד דרך חיים, גם לאחר התפרקות הלהקה. גולדמן המשיכה ביצירה עצמית, ורקדה בגפה יצירות כוריאוגרפיות משלה. נושאי ריקודיה היו מזרחיים ויהודיים. אחד הריקודים המרשימים ביותר שיצרה ורקדה בארצות שונות בעולם, הוא ריקוד הדיבוק. לימים, עשתה תפנית, למדה ריקודים פולינזים, נסעה להודו ולמדה את שפת הריקוד ההודי הקלאסי. כיום היא מלמדת ויוצרת בסגנון זה.

מעניין במיוחד השילוב המרשים שעשתה במופע בו רקדה עם תלמידותיה/להקתה את "שיר השירים" בסגנון זה.

ורה גולדמן ניחנה בסגנון דרמטי-אישי עז, וגרטרוד קראוס ניצלה מאפיינים אלה, ובלהקת האופרה העממית נתנה לה לרקוד את המוות בחלום היוצר ואת מלכת האש בליל אהבה. אבל ביצירותיה שלה, כשרקדה את מרים ו/או את הדיבוק, מגלה ורה גולדמן את כל עוצמת ריקודה הדרמטית.

רקדנית/יוצרת נוספת שהשתתפה בקורסים למחול של קראוס, הייתה חסיה לוי-אגרון, דור שישי בארץ, תלמידתה של אלזה דובלון. לוי אגרון למדה גם אצל מרתה גרהם, הניה הולם, פרל פרימוס בארה"ב וקומפוזיציה אצל המורה המפורסם לואי הורסט בניו-יורק. כינויה בעיתונות הישראלית היה "בת ירושלים הרוקדת". לזכותה נזקף גם השימוש במילה "מחול" בעגה של הריקוד בארץ. על ריקוד מצרי שהגישה ב-1945 בתכניתה של אלזה דובלון כתב א. אריאל: "חסיה לוי אינה רקדנית גרידא, היא אומן. היא יודעת לחשוב, להרגיש ואחר-כך לבצע ולהביע". באותה שנה היא צוינה לשבח ברסיטל שנערך באולם "מוגרבי" בתל-אביב, בו השתתפו "בנות הסטודיות הארצישראליות".

ב-1946 יצרה את מחול ניב, בו שילבה קטעי קריאה, מחול ומוסיקה, בהשתתפות הסופרים יצחק שנהר ופסח גינזבורג, השחקנית מרגלית לאופר, הפסנתרן אריה זקס והקריינית ראומה אלדר.

ב-1953 יצאה בתכנית מחולות, ששאבו את השראתם מהפואמה צפת מאת דוד שמעוני, מחזור מחולות שנוצר בעקבות צפייה בתערוכה "מאל-גרקו ועד פיקאסו", וכן ריקודים בנושאים תנ"כיים. לצדה רקדה קבוצת תלמידות של הקונסרבטוריון שליד האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין.

חסיה לוי עסקה גם בהוראת מחול. עבדה עם ילדי ניצולי שואה, עם עיוורים מלידה, עם ילדים קשי-חינוך ועם ילדים הלוקים בתסמונת דאון. זכותה, אולי הגדולה ביותר, מתבטאת בחזונה ובדאגתה לפיתוח החינוך למחול בישראל, כאשר הקימה ב-1953 את הקונסרבטוריון, את המגמה למחול בתיכון ואת הפקולטה למחול, שנקראת כיום האקדמיה למוסיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים.
בעקבות עשייה זו הכירה המועצה להשכלה גבוהה במוסד הכולל את שלוש הזרועות, ואיפשרה לו להעניק תואר ראשון לרקדנים ולמורים למחול בסיום לימודיהם. משרד החינוך והתרבות העניק ללוי-אגרון את הפרס "יקירת המחול" ב-1996, ואת הפרס על "מפעל חיים במחול" ב-1997. באותה שנה קיבלה גם את "פרס ירושלים", וב-1998 זכתה ב"פרס ישראל למחול".



 

המשך הדרך


המפנה הגדול בחיי המחול המודרני/אומנותי בישראל חל עם הבאתם לארץ של אומני מחול בעלי שם בינלאומי מארה"ב.
ג'רום רובינס הובא ב-1951 על-ידי קרן התרבות אמריקה ישראל כדי לבחון את הנעשה בשטח המחול המודרני בארץ ולהמליץ לקרן אילו מן ה"נבטים" הראשונים של המחול המודרני הקיימים יש לעודד ולטפח.

ג'רום רובינס, כמו גם מרתה גראהם ואנה סוקולוב שהובאו ב-1957, התאהבו בעבודתה של שרה לוי-תנאי בענבל, ובעקבות המלצתם הפכה ענבל ללהקה הממוסדת והמסובסדת הראשונה בישראל.

קטיה דה לה קובה באה בזכות עצמה, השתקעה לזמן מה בישראל ופתחה בחיפה אקדמיה למחול, בה לימדו מחול מודרני, בלט קלאסי, ריתמיקה בשיטת DALCROZ, קומפוזיציה וכוריאוגרפיה, ואת כתב הריקוד של לאבאן שנקרא LABAN NOTATION.

קטיה הקימה גם את להקת המחול במת מחול ב-1957. וקדו בה, בין היתר, אברהם רייכשטאט, אברהם צורי, דליה טננבוים ומשה קדם. מסיבות תקציביות להקה זו לא החזיקה מעמד זמן רב, והתפרקה לאחר המופע מסיפורי הנודד. את הנודד גילם אז הרקדן/שחקן משה קדם, כיום, ד"ר קדם - כוריאוגרף וחוקר מחול.

אנה סוקולוב הגיעה ארצה כאורחת. מדי שנה הובאה על-ידי קרן התרבות לתת שיעורי מחול בסטודיות בתל-אביב וללהקתה של דה לה קובה בחיפה. אבל בעיקר התרכזה בנתינת שיעורי מחול מודרני לרקדני להקת ענבל. לימים, היא יצרה את מעשה בחייל בלהקתה, וכן כוריאוגרפיות שונות ללהקת בת-שבע שהוקמה ב-1964.

מרתה גרהם הגיעה לראשונה לארץ עם להקתה ב-1957. השפעת להקתה על המחול המודרני הייתה רבה.

בסוף 1964 הקימה בת-שבע דה רוטשילד את להקת בת-שבע. תכניתה הראשונה של הלהקה הייתה מתנת מרתה גרהם, שאיפשרה ללהקה לרקוד את יצירותיה. היא עצמה פיקחה על העבודה. שלא כלהקת ענבל, כבר מתחילת הדרך נקבעה שפת המחול של להקת "בת-שבע", ושפה זו לא הייתה מקורית. במשך השנים התחלפו הכוריאוגרפים והמנהלים האומנותיים של הלהקה, עד שהתייצבה תחת ניהולו האומנותי של ^אוהד נהרין^. סגנון הלהקה כיום הוא "עכשווי".

משה אפרתי, "תוצר" של בת שבע, פרש מהלהקה והקים להקה מיוחדת עם רקדנים, שבחלקם היו חירשים - להקת קול ודממה. סגנונה היה מחול מודרני המשלב את שפת המחול הגראהמית עם סגנונו האישי של אפרתי שנוצר במהלך הזמן. ב-1997 זכה ב"פרס ישראל".

בת-שבע דה רוטשילד הייתה גם היוזמת להקמת להקת המחול בת-דור. סגנונה, בעיקרו, מודרני ובניהולה האומנותי של ג'אנט אורדמן.

הלהקה הקיבוצית החלה עבודתה כלהקת קיבוץ געתון ובניהולה האומנותי של יהודית ארנון. בלהקה יצרו כוריאוגרפים רבים, מהארץ ומחו"ל. בין היוצרים הישראלים אפשר למנות את הדה אורן, יענקלה שריר ומשה קדם. עם היוצרים מחו"ל נמנים: סוגיהרה, קושמן פלורה, ג'ין היל סאגן, יירי קיליאן וכריסטופר ברוס. ב-1977 זכתה יהודית ארנון בפרס היוקרתי של יספ"א - החברה הבינלאומית לאומנויות הבמה, וב-1998 יחד עם פרופ' חסיה לוי אגרון הוענק ליהודית ארנון גם "פרס ישראל" בתחום המחול.

את יהודית "ירש" כמנהל אומנותי תלמידה ובן-טיפוחיה רמי באר. ללהקה רפרטואר עשיר ומקורי. מופע מרשים ביותר על השואה היא היצירה זכרון דברים.

יש לציין, שבכל השנים הללו התפתחו בשטח המחול בארץ גם הבלט הקלאסי וגם ריקודי העם הישראליים.

את הבלט הישראלי הקימו ברטה ימפולסקי והלל מרקמן. שניהם חזרו מלימודים בחו"ל ב-1965, ומונו לרקדנים הראשיים ולמנהלי הבלט של האופרה הישראלית. ימפולסקי למדה בביה"ס שליד הבלט המלכותי בלונדון, ומרקמן למד בביה"ס של בלט רמבר RAMBER. בהמשך, הם הופיעו עם הבלט של האופרה הפלמית ובבתי האופרה בציריך וברן. ב-1961 ייצגו את שווייץ בפסטיבל בלט בינלאומי, משם המשיכו לפריס, התקבלו לבלט פוקין ויצאו אתו למסע הופעות בדרום אמריקה. בארה"ב הצטרפו ל"בלט רוס דה מונטה קרלו".

בארץ העלו באופרה ערב בלט שכלל את: הסילפידות, אפולו והמוזות, הבן הסורר ומחולות גאלאנטה. בין 1968-1969 החל להיווצר נתק בין ^ימפולסקי/מרקמן^ לבין האופרה. כך קרה, שהרקדנים (25) נשארו לעבוד אתם והיוו את הגרעין הראשון של להקת הבלט הישראלי, הפועלת עדיין בראשותם ובניהולם האומנותי.

על התפתחות ריקודי העם בישראל כותב ד"ר צבי פרידהבר*:
"ריקודי החברה תפסו מקום ראשון, ובעיקר ההורה. ריקוד זה הפך למנה העיקרית בתפריט הריקודי, ובחבורות החלוצים ראו בהורה כלי ביטוי לרגעי שמחה, ואף כמבטא את רגעי האבל והיגון שלא חסרו בחברה זו. ...עם התארגנותם של פועלי העלייה השנייה היושבים במושבות... החלה להישמע... הדרישה [ליצירת] ריקוד עברי. דרישה זו נשמעה לראשונה כבר בשנת 1908, ומאז הלכה וגברה".

כאמור, אגדתי תרם לריקודי העם את הורה אגדתי, אלזה דושון תרמה את מים מים, רבקה שטורמן את אשירה לה', לאה ברגשטיין יחד עם מתיתיהו שלם את "...ריקודי חג גז הצאן...", ורבקה שטורמן יצרה את ריקודה הגורן. יוצרים אחרים שתרמו להתפתחות המחול העממי היו ירדנה כהן, שרה לוי תנאי, גרטרוד קראוס, רחל נדב, זאב חבצלת, יונתן כרמון ועוד.

התנופה הגדולה ביותר להתפתחות זו אירעה בכנסי המחול בדליה בשנים 1947, 1951, 1958 ו-1968, וכן עם הקמת הוועדה הבין-קיבוצית לריקודי-עם, שפתחה קורס ראשון למדריכי הריקוד העממי בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. רבים מהמדריכים לא רק הפיצו את ריקודי העם שלמדו בקורסים, אלא גם יצרו ריקודי-עם חדשים משלהם. התפתחות זו עדיין לא תמה. את גודלה ומהותה אפשר לראות הן בכנסים בכרמיאל והן במספר הרב של החוגים לריקודי-עם בהם רוקדים ילדים, נוער ומבוגרים הנפוצים בכל ישראל, והן במספר הלהקות שעדיין נוצרות כ"פטריות לאחר גשם". על כל פנים, משני דברים אי-אפשר להתעלם:

  • מתרומתה של רחל נדב כרקדנית בלהקה התימנית של רנה ניקובה וסיועה בכל הקשור לתנועות עבודת הבית של נשות תימן, שרנה ניקובה עיבדה לבמה. היא גם לימדה את ה"צעדה התימנית", שהפכה לחלק בלתי נפרד מכמעט כל ריקוד-עם ישראלי.

  • מהעובדה שה"הורה" הרומנית הפכה בישראל ובגולה למעין "סמל" לחיי החופש של עם ישראל המתחדשים בארצו.


* מצוטט ברבעון לענייני מחול - מחול בישראל - מס' 10, מארס 1997, במאמר "מאה שנות ציונות במחול".


ביבליוגרפיה
מחקר אישי. ראה "קוריקולום ויטאה" תולדות חיים מקצועיים.
רות אשל - "לרקוד עם החלום", ספרית פועלים 1991.
ד"ר צבי פרידהבר - הובעון למחול, מארס 1997.

ביבליוגרפיה:
כותר: התפתחות המחול בישראל
מחבר: קדם, משה
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית